כמי שדחף כל השנים להקמתם של עוד ועוד יישובים ומאחזים, שרון היה צריך להצדיע לדגל ולהחזיר את המנדט לעם לפני שיורה לגבש תוכניות לעקירת עשרות יישובים. גם אם באמת ובתמים הגיע למסקנה שחלק ניכר מפועלו ההתיישבותי בטעות יסודו והאינטרס הלאומי מחייב את החרבתו - היה עליו לפרוש לחוותו ולהסתגר עד סוף ימיו, כבגין בשעתו, ולהשאיר לאחרים את ההוצאה לפועל של המסקנות העגומות שהגיע אליהן. לשרון אין זכות מוסרית להישאר יום אחד בתפקידו לאחר שהגיע למסקנה שבמשך שנים, מתוך קוצר ראות, הוא רתם משאבים כספיים ואנושיים אדירים למפעל שעומד על כרעי תרנגולת.
החלפת שרון בראש ממשלה אחר מהמחנה הלאומי היתה צריכה להיות מסומנת כבר מזמן כיעד פוליטי אסטרטגי של המפד"ל והאיחוד הלאומי. למעשה, ההכרה הזאת היתה צריכה להתגבש מיד לאחר ששרון הצהיר בלטרון על הסכמתו להקמת מדינה פלשתינית. כמו עכשיו עם תוכנית ההתנתקות שלו, גם אז הוא שיחרר הצהרה שקובעת עובדה מדינית מסוכנת בלי שטרח להעביר אותה בממשלתו קודם לכן. כמו עכשיו, גם אז מפלגות הימין בלעו את הצפרדע מתוך שיקולים טקטיים ואינטרסים צדדיים, חשובים ככל שהיו. ובינתיים ההסכמה למדינה פלשתינית חלחלה לתודעה הציבורית, אומצה ע"י ממשל בוש, והפכה לנחלת רבים מבין חברי הליכוד.
הצפרדע הבאה היתה גדר ההפרדה. הימין בלע בשתיקה את הגשמת מצע השמאל על ידי ממשלת הליכוד, תוך שהוא מתנחם בתקווה שהכללת אזורים נרחבים מעבר לקו הירוק בתוך התחום המגודר תמנע את הפיכת תוואי הגדר לקו גבול. כעת גם ההישג הקטן הזה הולך ונשחק. בכל מקום שתוואי הגדר מתוכנן לעבור הרחק מהקו הירוק, מתעכבת ההקמה שלה. בחלק מהמקומות מכינים תוואי חלופי, שמקיף פחות יישובים יהודיים. גם במקומות שכבר הוקמה גדר חודרנית נעשים תיקונים - תמיד לכיוון הקו הירוק, כמובן. טומי לפיד, האיש שהמפד"ל הפכה אותו לבעל השפעה מכרעת בממשלה, מנצח על מלאכת ההתקפלות.
מועצת יש"ע התעוררה כאשר שרון ניגש לעקירתם של מאחזים גדולים, למעשה יישובים. המאבק על מגרון ומאחזים נוספים הצליח לעכב את שרון, אבל לא הפריע לו לגבש תוכניות ולעסוק בהכשרת לבבות לקראת השלב הבא, החמור פי כמה.
כעת לוחצים ראשי יש"ע על המפד"ל והאיחוד הלאומי לפרוש מהקואליציה, בעוד שרי הימין מקווים עדיין שהישארותם בממשלה תחזק את האגף הימני בליכוד ותמנע את התקבלות התוכנית בממשלה.
בלי להתייחס לשאלות של טקטיקה פוליטית, דבר אחד ברור: חייבת להיווצר אווירת משבר. חייבת להיות באוויר כל הזמן תחושה שנפל דבר בישראל. שראש הממשלה מתכנן מעשים נוראים, ושעצם התכנון הוא מעשה נורא. יצירת האווירה הזאת תתרום להכשלת התוכנית בממשלה לא פחות מהמשך הישיבה בקואליציה, שמצד אחד אולי עוזרת להשגת רוב בממשלה נגד התוכנית, אך מצד שני היא מעניקה לה לגיטימציה מסוימת בדעת הקהל. אם המפד"ל והאיחוד הלאומי יכולים להמשיך לשבת עם שרון, חושבים רבים, אז כנראה שהתוכנית שלו היא לא כל כך נוראה. וכשהצמרת הפוליטית אינה מוכיחה מסירות נפש ונכונות לוותר על תיקים, ולו בגלל שיקולים ראויים, קשה לצפות מהציבור להתגייס למאבק.
כדי לנטרל את הנזק של המשך הישיבה בממשלה, חייבים להבעיר את השטח. בין השאר, מן הראוי שצמרת שתי המפלגות הלאומיות תשלח נציגות בכירה לגור בקרב תושבי גוש קטיף עד יעבור זעם (ושהאיחוד הלאומי לא יגידו שיש להם כבר את צבי הנדל). יש לשקול את חיזוק ההתיישבות בגוש קטיף, כבר מעכשיו, בעשרות משפחות מתנדבות, כמו בימי ימית. צריך להפעיל שוב את מטות הערים ולמלא את הצמתים. להילחם בעיקשות על כל קראוון שינסו לפנות במאחז הנידח ביותר. להכין תכניות מגרה לקראת חסימת צירי הגישה ליישובי גוש קטיף ביום פקודה. והחשוב מכל: לשדר מסר נחוש של סירוב חד-משמעי להתפנות. צריך להיות ברור לכל מקבלי ההחלטות שתושבי יש"ע ואוהדיהם יעשו כל דבר, מלבד מלחמת אזרחים, כדי למנוע את חורבן מפעלם.
זמירות ראשונות בכיוון הנכון נשמעו השבוע ממפגש של אישי ציבור עם השר אולמרט בעפרה. אורי אליצור, לא בדיוק סמן ימני ביש"ע, דיבר שם בפירוש על סירוב פקודה. ובאמת, לנוכח הסלחנות המשפטית ההרסנית כלפי סרבני השאמל, ולאחר ששרון נכנע ללחציהם, לא יזיק בכלל אם הלחץ הזה יאוזן בסרבנות אידיאולוגית מימין.
השתלטות עוינת על הסקרים
הנהלת הליכוד עושה הכל כדי לדחות את כינוס ועידת המפלגה. מושב הוועידה היה אמור להתכנס בחודש פברואר לצורך הצבעה על תיקונים בחוקת המפלגה. רק לאחר הפעלת לחץ משפטי לא מתון תכונס הוועידה ככל הנראה במהלך מארס.
גם התקשורת עושה הכל כדי לגנות ולהשפיל את חברי המרכז ולערער את ביטחונם העצמי, כדי שלא יעיזו ליטול לעצמם את הסמכות לפקח על נאמנותם האידיאולוגית של החכי"ם, נבחריהם. כתבה נרחבת בכיוון הזה התפרסמה בגיליון האחרון של מוסף 'שבעה ימים' של ידיעות אחרונות.
בין השאר התריעה הכתבה על הסכנה מצדם של 'הפייגלינים', ונתנה במה לטענות נגדם מצדה של לימור לבנת, שלפני כחודש פתחה במלחמה חזיתית נגד חטיבת 'מנהיגות יהודית', בה היא רואה נטע זר המבקש להשתלט על הליכוד.
על רקע זה, מעניינות ביותר תוצאות סקר שנערך בין חברי המרכז בשאלת המועמד המועדף עליהם לראשות הממשלה במקרה ששרון יפרוש. לימור לבנת אחרונה ברשימה עם ארבעה אחוזי תמיכה בלבד בקרב חברי המרכז. מקדים אותה יריבה הוותיק סילבן שלום שביחד עם מופז ואולמרט זוכה לתשעה אחוזי תמיכה. בנימין נתניהו בודד בצמרת עם ארבעים ושלושה אחוזים.
ומי עוד מקדים את לבנת? משה פייגלין, ראש חטיבת מנהיגות יהודית, שחמישה אחוזים מקרב חברי המרכז תומכים בו לראשות הממשלה.
החלפת שרון בראש ממשלה אחר מהמחנה הלאומי היתה צריכה להיות מסומנת כבר מזמן כיעד פוליטי אסטרטגי של המפד"ל והאיחוד הלאומי. למעשה, ההכרה הזאת היתה צריכה להתגבש מיד לאחר ששרון הצהיר בלטרון על הסכמתו להקמת מדינה פלשתינית. כמו עכשיו עם תוכנית ההתנתקות שלו, גם אז הוא שיחרר הצהרה שקובעת עובדה מדינית מסוכנת בלי שטרח להעביר אותה בממשלתו קודם לכן. כמו עכשיו, גם אז מפלגות הימין בלעו את הצפרדע מתוך שיקולים טקטיים ואינטרסים צדדיים, חשובים ככל שהיו. ובינתיים ההסכמה למדינה פלשתינית חלחלה לתודעה הציבורית, אומצה ע"י ממשל בוש, והפכה לנחלת רבים מבין חברי הליכוד.
הצפרדע הבאה היתה גדר ההפרדה. הימין בלע בשתיקה את הגשמת מצע השמאל על ידי ממשלת הליכוד, תוך שהוא מתנחם בתקווה שהכללת אזורים נרחבים מעבר לקו הירוק בתוך התחום המגודר תמנע את הפיכת תוואי הגדר לקו גבול. כעת גם ההישג הקטן הזה הולך ונשחק. בכל מקום שתוואי הגדר מתוכנן לעבור הרחק מהקו הירוק, מתעכבת ההקמה שלה. בחלק מהמקומות מכינים תוואי חלופי, שמקיף פחות יישובים יהודיים. גם במקומות שכבר הוקמה גדר חודרנית נעשים תיקונים - תמיד לכיוון הקו הירוק, כמובן. טומי לפיד, האיש שהמפד"ל הפכה אותו לבעל השפעה מכרעת בממשלה, מנצח על מלאכת ההתקפלות.
מועצת יש"ע התעוררה כאשר שרון ניגש לעקירתם של מאחזים גדולים, למעשה יישובים. המאבק על מגרון ומאחזים נוספים הצליח לעכב את שרון, אבל לא הפריע לו לגבש תוכניות ולעסוק בהכשרת לבבות לקראת השלב הבא, החמור פי כמה.
כעת לוחצים ראשי יש"ע על המפד"ל והאיחוד הלאומי לפרוש מהקואליציה, בעוד שרי הימין מקווים עדיין שהישארותם בממשלה תחזק את האגף הימני בליכוד ותמנע את התקבלות התוכנית בממשלה.
בלי להתייחס לשאלות של טקטיקה פוליטית, דבר אחד ברור: חייבת להיווצר אווירת משבר. חייבת להיות באוויר כל הזמן תחושה שנפל דבר בישראל. שראש הממשלה מתכנן מעשים נוראים, ושעצם התכנון הוא מעשה נורא. יצירת האווירה הזאת תתרום להכשלת התוכנית בממשלה לא פחות מהמשך הישיבה בקואליציה, שמצד אחד אולי עוזרת להשגת רוב בממשלה נגד התוכנית, אך מצד שני היא מעניקה לה לגיטימציה מסוימת בדעת הקהל. אם המפד"ל והאיחוד הלאומי יכולים להמשיך לשבת עם שרון, חושבים רבים, אז כנראה שהתוכנית שלו היא לא כל כך נוראה. וכשהצמרת הפוליטית אינה מוכיחה מסירות נפש ונכונות לוותר על תיקים, ולו בגלל שיקולים ראויים, קשה לצפות מהציבור להתגייס למאבק.
כדי לנטרל את הנזק של המשך הישיבה בממשלה, חייבים להבעיר את השטח. בין השאר, מן הראוי שצמרת שתי המפלגות הלאומיות תשלח נציגות בכירה לגור בקרב תושבי גוש קטיף עד יעבור זעם (ושהאיחוד הלאומי לא יגידו שיש להם כבר את צבי הנדל). יש לשקול את חיזוק ההתיישבות בגוש קטיף, כבר מעכשיו, בעשרות משפחות מתנדבות, כמו בימי ימית. צריך להפעיל שוב את מטות הערים ולמלא את הצמתים. להילחם בעיקשות על כל קראוון שינסו לפנות במאחז הנידח ביותר. להכין תכניות מגרה לקראת חסימת צירי הגישה ליישובי גוש קטיף ביום פקודה. והחשוב מכל: לשדר מסר נחוש של סירוב חד-משמעי להתפנות. צריך להיות ברור לכל מקבלי ההחלטות שתושבי יש"ע ואוהדיהם יעשו כל דבר, מלבד מלחמת אזרחים, כדי למנוע את חורבן מפעלם.
זמירות ראשונות בכיוון הנכון נשמעו השבוע ממפגש של אישי ציבור עם השר אולמרט בעפרה. אורי אליצור, לא בדיוק סמן ימני ביש"ע, דיבר שם בפירוש על סירוב פקודה. ובאמת, לנוכח הסלחנות המשפטית ההרסנית כלפי סרבני השאמל, ולאחר ששרון נכנע ללחציהם, לא יזיק בכלל אם הלחץ הזה יאוזן בסרבנות אידיאולוגית מימין.
השתלטות עוינת על הסקרים
הנהלת הליכוד עושה הכל כדי לדחות את כינוס ועידת המפלגה. מושב הוועידה היה אמור להתכנס בחודש פברואר לצורך הצבעה על תיקונים בחוקת המפלגה. רק לאחר הפעלת לחץ משפטי לא מתון תכונס הוועידה ככל הנראה במהלך מארס.
גם התקשורת עושה הכל כדי לגנות ולהשפיל את חברי המרכז ולערער את ביטחונם העצמי, כדי שלא יעיזו ליטול לעצמם את הסמכות לפקח על נאמנותם האידיאולוגית של החכי"ם, נבחריהם. כתבה נרחבת בכיוון הזה התפרסמה בגיליון האחרון של מוסף 'שבעה ימים' של ידיעות אחרונות.
בין השאר התריעה הכתבה על הסכנה מצדם של 'הפייגלינים', ונתנה במה לטענות נגדם מצדה של לימור לבנת, שלפני כחודש פתחה במלחמה חזיתית נגד חטיבת 'מנהיגות יהודית', בה היא רואה נטע זר המבקש להשתלט על הליכוד.
על רקע זה, מעניינות ביותר תוצאות סקר שנערך בין חברי המרכז בשאלת המועמד המועדף עליהם לראשות הממשלה במקרה ששרון יפרוש. לימור לבנת אחרונה ברשימה עם ארבעה אחוזי תמיכה בלבד בקרב חברי המרכז. מקדים אותה יריבה הוותיק סילבן שלום שביחד עם מופז ואולמרט זוכה לתשעה אחוזי תמיכה. בנימין נתניהו בודד בצמרת עם ארבעים ושלושה אחוזים.
ומי עוד מקדים את לבנת? משה פייגלין, ראש חטיבת מנהיגות יהודית, שחמישה אחוזים מקרב חברי המרכז תומכים בו לראשות הממשלה.