מצחיקן עברי חייב להיות צמוד לרדיו אפילו יותר מהישראלי הממוצע. ראשית, כדי לקבל השראה ורעיונות, שהרי קשה להתחרות בחוש ההומור של המציאות, גם אם יש פוליטיקאים שמנסים. ושנית וזה פחות משעשע, כדי לוודא שלא קרה חלילה אירוע קשה, שהופך את מצב הרוח הלאומי לעגום וחסר הומור.
כך התחיל, לצערנו, הראיון עם נויה. קבענו להיפגש ביום ראשון בצהריים, אחרי הופעה שהיתה אמורה להתקיים באפרת. הפיגוע הרצחני באוטובוס בירושלים הביא לביטול ההופעה, ומצאנו את עצמנו נפגשים מוקדם מהמתוכנן ובמצב רוח שלא הולם את ראש חודש אדר.
זהירות, גברים
ערב קודם, בבית כנסת פתח תקוואי, צפיתי בהופעה של נויה שגם היא התחילה בתנאי פתיחה לא קלים: הקהל, רובו במיטב שנותיו, נראה להוט יותר להשלים את שיחות השבת מאשר לצפות במופע הומור; כיסאות פלסטיק לא ממש נוחים ונאומי פתיחה של רכזת האירועים ("נותרו מספר מקומות להרצאה על סידור סעודת פורים") ומנהל האגף לתרבות תורנית ("תודה לסגן ראש העיר, לרכזים, לפעילים ...")
ואז הגיעה נויה. וכמו שיודע כל עיתונאי, קומיקאי או מורה מחליף: אם אתה תופס אותם בהתחלה הם שלך, ואם לא חבל על הזמן.
היא התחילה עם קטע מהסוג שעובד תמיד על קהל הסרוגים והסורגות ההכנות לשבת: הבישולים, הניקיונות, הלחץ והבעל שנזכר לפני כניסת השבת להרכיב מדף באמבטיה. "כבר שמונה שנים אני מבקשת ממנו להרכיב את המדף הזה. למה הוא נזכר דווקא דקה לפני שבת?" היא שואלת, והקהל מתמוגג. התפיסה הושלמה בהצלחה.
בהמשך היא עוברת לדבר על ילדים, סופרמרקטים, בר מצוות והבדלים בין גברים ונשים מזוויות שונות ("יום אחד דיברתי בטלפון רבע שעה. בעלי שאל 'למה כל-כך מעט?' עניתי לו: 'זו היתה טעות במספר'"). מוטיב הנשים מול גברים חזר די הרבה במופע, וסחט צחוקים רמים יותר מבנות המין היפה. החברים השעירים יוצאים כמעט תמיד כשידם על התחתונה אצל נויה. כנראה גם בחיים.
המופע שלה הוא 'סטנדאפ' במובן הקלאסי של המילה אדם אחד עומד מול מיקרופון ומדבר ומדבר ומדבר. לבד, בלי להחליף תלבושות, בלי מוסיקה ובלי הפסקה. רק היא ובקבוק המים. כשמפעילים את לשון שעה וחצי רצוף, הנוזל השקוף הופך לחיוני.
זה אתגר לא פשוט: לעמוד מול קהל ששילם כדי שתשעשע אותו ועכשיו מתרווח מולך בכיסא בציפייה שתשלים את חלקך בעסקה. האמן חייב להיות בעל יכולת תגובה מהירה וחוש אלתור. גם הפרעה קטנה עלולה לקטוע מערכון מבריק, להרוס את הקצב שלו ולגרום ללקוחות לדרוש את כספם בחזרה. נ
נויה לבעל סלולרי שפוצח פתאום בצלצול: "תענה, תענה, זה בטח חשוב"; זוג שנכנס לאולם מספר דקות אחרי שהמופע החל זוכה לפנייה מהבמה, "סליחה, אתם מוכנים להסביר למה איחרתם?"
במהלך המופע מנצלת נויה היטב את כישורי המשחק שלה. היא מחליפה דמויות בקצב שהאוצר מחליף תכניות כלכליות, ועושה זאת על-ידי שימוש במימיקה ובשפת גוף בלבד. כך היא הופכת, בין השאר, לבייביסיטר בת עשרה, כולל המבטא המתפנק ("כאילו מה, לשמור על הילדים שלך? מתאים לי שחבל על הזמן"), גבר מכריס שנרדם מיד אחרי ארוחת השבת (בלי לוותר על הדגמת סוגי הנחירות השונים) ואישה שמנסה למצוא חניה (אתם יכולים לדמיין לבד).
התנתקות לקראת מופע
נויה, בת שלושים וקצת, גדלה בשנותיה הראשונות במושב גנות. "להורים שלי, אנשי בני ברק, היה חלום להיות חקלאים". את בית הספר עשתה כבר ברמת גן, לשם עברה המשפחה. היא למדה בתיכון עירוני דתי ר"ג (תיכון הרוא"ה).
תמיד היית מצחיקנית?
"כן, כבר ביסודי הייתי עושה הצגות בכיתה ו'. הופעתי עם חומר שאבא של כתב לי. לקחנו את השיר 'רוח רוח' והגשנו אותו בסגנונות שונים: מורה, ילד שובב, תלמיד עולה מפולניה ועוד. בתיכון כבר הופעתי בתחרויות של כישרונות צעירים. מעניין שכשאני פוגשת חברות מאותם ימים, הן אומרות לי: 'היית מצחיקה, אבל אי אפשר לומר שהיית הליצן של החבורה'".
בהמשך שירתה בנח"ל באלוני הבשן, והיתה קומונרית בבני עקיבא בסניף נווה שאנן בחיפה. "למרות שהייתי קומונרית, היה ברור לכולם שאת ההצגות בפורים אני אעשה". במסגרת השירות הספיקה גם להיות חצי שנה בגוש קטיף.
את חיידק ההומור ירשה כנראה מאביה, שניהל מפעל לציוד הידראוליקה והיה גם חובב הומור לסוגיו. ציורי הליצנים הצבעוניים שלו מפארים את בית משפחת מנדל גם היום. נויה: "אבא היה מעביר לי בפקס מהמפעל מערכונים. הוא היה ילד בנשמתו, ונהג להביא לנו צעצועים בכל נסיעה מקצועית שלו לחו"ל. גם כשבגרנו הוא היה מסוגל לחזור עם עט שלוחצים עליו וחוטפים זרם".
לפני ארבע שנים, בגיל 62 נפטר האב באופן פתאומי מדום לב. "בתשע בבוקר עוד דיברנו איתו בטלפון", משחזרת נויה. "באחת עשרה אני מקבלת הודעה שהוא נפטר. הייתי בשוק. כנראה שמהשמים לא רצו שהוא יזדקן..."
חודש אחרי, חזרה נויה להופיע.
איך עושים את זה?
"מתנתקים רגשית. אמן חייב לשדר לקהל שלו שהוא בשליטה. אין דבר מלחיץ יותר מאמן מצוברח או חסר ביטחון. הקהל מריח את זה מיד, והמופע צולל במהירות, כי הצופים עצמם מרגישים לא נעים לראות אדם שמתבזה על הבמה הם נבוכים בשבילו.
"פעם מישהי שאלה אותי איך אני מצליחה להדחיק את הכאב ולעלות לבמה מחייכת ואנרגטית. שאלתי אותה: 'את הרי מורה, אז מה, את תמיד מגיעה לכיתה במצב רוח נפלא ורצון ללמד? ודאי שלא, אבל עם השנים סיגלת לעצמך את היכולת להתנתק'".
על הרצפה
אין לך פרפרים בבטן לפי המופע?
"אולי זה ישמע יומרני, אבל לא. בהופעה אני נמצאת ברמת ריכוז גבוהה ויש לי הרבה אדרנלין, אבל אני לא מתוחה. יש לי ביטחון בחומר שלי ואני יודעת שהוא יעשה את העבודה. אחרי שאני מרגישה שהקהל בידיים שלי, אני מרשה לעצמי גם לאלתר או להוסיף קטעים מיוחדים לפי סוג הקהל.
"היתה לי פעם הופעה בחברת היי-טק, והמארגנים ביקשו ממני לרדת קצת על מנהל כוח האדם. קיבלתי עליו מראש את הפרטים הרלוונטיים, ותוך כדי הופעה פניתי אליו בשאלות והצלחתי להוציא אותו די טמבל. ואז שאלתי את שאר הצופים: 'תגידו, מי קיבל אותו לעבודה אצלכם?' והם כמובן השיבו 'הוא מנהל כוח האדם'. 'אהה', אמרתי, 'אז הוא קיבל את עצמו. באמת חוכמה גדולה'. הם היו על הרצפה".
מי שהיתה על הרצפה במובן הכי בסיסי של המלה היתה נאווה ברק, אז רעיית ראש הממשלה, בזמן שנויה הופיעה בפני חברי ממשלת ברק. זה היה במסגרת 'ערב גיבוש' שארגן ברק לשריו המתקוטטים. הגברת ברק, שביצעה יחד עם בעלה כניסה מלכותית מאוחרת, מעדה ושברה את ידה.
חברי ממשלת ברק התחברו לחומרים שלך?
"אני עוסקת בנושאים שרובם אוניברסליים: ילדים והורים, חלוקת התפקידים בין בני הזוג, נשים נוהגות, ולכן כל סוג של צופים יכול ליהנות מהם. החוכמה היא לתפור לכל קהל את החומרים שמתאימים לו. צופים דתיים יקבלו קטעים על הווי השבת ועל בר מצוות, למשל. לבני נוער יש לי מערכונים ארוכים על מורים ועל היחסים עם ההורים".
למה את לא עוסקת בנושאים פוליטיים?
"כי אז אני צריכה לקחת צד, ומיד יקטלגו אותי בתור 'הדתייה הימנית המתנחלת'. חוץ מזה, אני לא טיפוס פוליטי. המטרה שלי היא לשעשע אנשים, לגרום להם לחייך ואולי גם לחשוב קצת בסוף המופע. לא מתאים לי להיכנס לוויכוחים הפוליטיים האינסופיים.
"הופעתי פעם באחת האולפנות ובסוף ההופעה ניגשה אלי אחת התלמידות ואמרה: 'נורא נהניתי, צחקתי כל הזמן. אבל מה בעצם המסר שלך?' אז זהו, לא חייב להיות מסר דידקטי. לפעמים זוג שנשוי שנים רבות או אמא ובת שהולכים להופעה שלי ורואים את עצמם פתאום בראי באמצעות המערכונים, נפתחים פתאום אחד אל השני ומתחילים לדבר. מבחינתי זה מסר מספיק חזק".
צרותיו של הבדרן המגזרי
בשנת 91' נרשמה נויה, משוחררת טרייה, לחוג לתיאטרון קהילתי באוניברסיטת תל אביב עבודה עם קבוצות באמצעות דרמה. "אי אפשר בתור אדם דתי ללמוד ממש משחק, אז הלכתי לעבודה קהילתית. בעתיד אני שואפת ליצור מסגרת לבדרניות דתיות".
שם התחברה לבת זוגתה למופע, נורית. יחד העלו מופע, שהחל לרוץ ברחבי הארץ במסגרות קטנות. אחרי שנתיים חברו לחנן גולדבלט וגיבשו יחד את המופע 'בידור כהלכה', שתפס תאוצה. נויה ונורית הופיעו על שער '7 ימים' המוסף של ידיעות אחרונות, תחת הכותרת 'נויה ונורית הדבי ונולי של הדתיים'.
נויה לא התלהבה מהכותרת: "בנינו הצגה שמיועדת לחילונים ודתיים. החומרים היו מעין הצצה הומוריסטית לעולם הדתי, בלי להעליב אף אחד. אבל הכותרת מיצבה אותנו בצד הדתי". המופע רץ כחמש שנים בהצלחה רבה ברחבי הארץ.
למה נפרדתן?
"שתינו התחתנו, והעסק נהיה יותר מסובך. לפעמים אתה צריך לנסוע לסדרת הופעות באיזה מלון בצפון תמורת אירוח, ולא תמיד זה התאים לשתי המשפחות. בנוסף, הרגשנו שאנחנו ממצות את עצמנו. לא היו מריבות או תככים". בשנת 98' התפרקה החבילה, וזמן מה אחר-כך יצאה כל אחת מהשותפות במופע משלה.
נויה: "עד היום יש כאלה שלא קולטים שנפרדנו. מגיעים אלי אנשים שחושבים שאנחנו עושות את אותה הצגה, וזה פשוט לא נכון. המופע שלי שונה לחלוטין משלה. היא הלכה לכיוון אחר יותר סאטירי ופחות הומוריסטי, אבל אני לא רוצה לדבר עליה".
לפני כשנתיים צפיתי במופע של נורית, ומה שנויה לא רוצה להגיד הוא ששותפתה לשעבר שברה חזק לאזורים לוחמניים, שיגרמו לחובש כיפה מצוי לנוע באי נוחות בכיסאו. נויה: "קיבלתי טענות קשות מצד גורמים דתיים בגלל ההופעה של נורית. קרה גם שביטלו הופעות שלי בגלל הבלבול".
אז נורית לקחה את הפוזיציה של הדתייה המתריסה ואת נשארת 'נציגת המחנה'?
"בהתחלה באמת ניסיתי להיות ייצוגית ולהניף את הדגל, אבל בתור קומיקאית אני מוצאת את עצמי נשארת בגבולות המחנה, שזה אומר להופיע בעוד יישוב ובעוד בית כנסת בחסות המחלקה לתרבות תורנית, בלי להעליב. יש לנו, הציבור הדתי-לאומי, בעיה של חוסר ביטחון: כשעושים, למשל, מסיבת פורים גדולה באולם 'אמתי', פותחים קופה, את מי מזמינים? לא את בני המגזר, אלא את צביקה הדר או קטורזה.
"האמנים הדתיים טובים ונחמדים לשטיבלך, אבל כשרוצים משהו טוב באמת לוקחים חילונים. התחום שלי הוא רק דוגמה לבעיה הרבה יותר רחבה של הציבור שלנו. אורי אורבך, שמצליח לייצג את הדתיים-לאומיים במסגרות החילוניות, יש כנראה רק אחד".
למה שלא תעשי כמוהו?
"כי אני לא סנגורם של דתיים. אני בסך הכל קומיקאית. זה לא תפקידי 'להביא לחילונים בראש'. הם הרי לא ישמעו לי, יש להם מספיק מצחיקים משלהם. קח לדוגמה את התכנית של דודו טופז. הם פנו אלי וביקשו שאגיע אליהם לחזרות עם הכובע והחצאית. רצו קטע על נשים. עשיתי להם הדגמה במשרד וכולם צחקו. בסוף אמרו לי: את מאוד מצחיקה, בעוד חודשיים יש לנו תכנית של דתיים תופיעי שם.
"שאלתי אותם: 'מה זה קשור? אם אני טובה קחו אותי עכשיו. למה להכניס אותי לנישה?' אלא שהם שופטים לפי החיצוניות. אני עם כובע וחצאית ארוכה מקומי בתכנית לדתיים. אחרי חודשיים, כשהתקשרתי, ענו לי שזו תכנית לחרדים ואי אפשר לתת לאשה להופיע. זה ממש ליפול בין הכיסאות.
לא יורדת נמוך
אולי הם צודקים; בתור דתייה את לא מרגישה מוגבלת בבחירת נושאי הסטנדאפ?
"אותי לא מצחיקות גסויות ואני לא מקללת מטבעי, כך שאני לא מרגישה חסומה. המוגבלות היא שתחום הבידור עצמו הוא חילוני. מה זה הצלחה? לפתוח קופות בליל שבת. זה הכסף הגדול. תפתח עיתונים ותראה מתי כולם מופיעים בשבת. ואת זה אני לא יכולה לעשות".
בימים אלה, מספרת נויה, היא מגבשת קבוצה לתכנית מערכונים לדתיים. "יש לנו כמה כיוונים, ואני מקווה שנצליח ליצור מסגרת שבה אפשר יהיה לגדל בדרנים מהציבור שלנו".
לפני ארבע שנים הוזמנה נויה להשתתף בסדרת טלוויזיה בערוץ 3. הסדרה, 'שחר', היתה קומדיה בת 30 פרקים שעסקה בהווי בית הספר, וכיכבו בה בין השאר יעל בר זהר, איתי שגב וכוכבי טלוויזיה אחרים. נויה שיחקה שם בתפקיד המורה היועצת (הקצת מופרעת). אחר-כך השתתפה ב'עם ישראל לייף' בערוץ 10, תכנית בידור במתכונת אמריקנית שירדה אחרי חמישה פרקים בלבד.
איך הסתדרת בתור דתייה יחידה בסדרות הללו?
"'שחר' היתה סדרה נקייה מבחינת השפה והתכנים, ולא היתה לי בעיה שם. ב'עם ישראל לייף' היה לי הרבה יותר קשה. השתדלתי לשרוד שם בדרכי נועם, בלי לנפנף בדתיות שלי, אבל אני מודה שבאיזשהו מקום שמחתי שהתכנית ירדה".
בעקבות הופעתה ב'עם ישראל לייף' השתלח במנדל חנוך דאום, מבקר הטלוויזיה של מעריב, בטענה כי היא הסירה את כיסוי הראש שלה כדי להתקבל לתכנית. נויה: "אני לא מעוניינת להמשיך את ההתנצחות. חשוב לי להבהיר לכולם שלא השתנתי. נשארתי דתייה כמו שהייתי, והסיפור הזה של 'הנה, רק נכנסה לטלוויזיה וכבר התפקרה' הוא מופרך לחלוטין". מקור המעורה בפרשה מספר כי דאום הבין את טעותו ואף הציע להתנצל.
אתם גרים בהתנחלות, אלקנה. זה מפריע בקידום המקצועי?
"לא במיוחד, כי אלקנה נחשבת ל'התנחלות לייט'. מה שמפתיע אותי כל פעם מחדש הן התגובות של אנשים מהתעשייה ששומעים שאני גרה בהתנחלות. כשהופעתי בסדרה 'שחר', שאל אותי אחד הכוכבים שם איפה אני גרה. סיפרתי לו. הוא קימט את מצחו ואמר: 'זה בשטחים, לא? איפה זה בדיוק?'
"החלטתי לעשות לו בית ספר, והסברתי: 'אתה נוסע לשכם, עובר את הקסבה, ממשיך עד השכונה של החמאס, שם אתה פונה ימינה ונוסע עד לטנק, פונה שמאלה, חוצה את ג'נין ונכנס למחנה הפליטים...' הבחור היה פשוט מבועת. הרגעתי אותו: 'סתאאם, אלקנה זה 5 דקות מראש העין'. אז הוא שואל: 'איפה זה ראש העין?'
מתחברת לקהל, לא יורדת עליו
שמתי לב שהאורות באולם נשארו דלוקים במהלך ההופעה שלך. זה בכוונה?
"בניגוד לרוב האמנים, אני לא רוצה שהתאורה תתמקד בי, כי אז אני מאבדת את הקשר עם הקהל. חשובה לי ההתחברות הזו, הקהילתיות שנוצרת תוך כדי המופע, ולכן אני משאירה את האורות באולם. לפעמים רק מהתבוננות בצופים שלי אני יכולה לקלוט את מצב הזוגיות שלהם.
פעם תפסתי זוג שישב בשורה ראשונה, ואמרתי לבעל: 'נכון שאשתך סחבה אותך קדימה ואתה רצית לשבת רחוק? אל תדאג, אני לא אתייחס אליך'. הוא הנהן בראשו. פניתי ליושבי השורה האחרונה וגייסתי זוג שיחליף אותם. במופע של פנויים פנויות אמרתי להם: 'מה הבעיה להתחתן? הנה, את ואתה תשבו יחד, ונראה מה ייצא'. אחרי כמה חודשים הם הזמינו אותי לחתונה שלהם".
סטנדאפיסטים נוהגים 'לרדת' על יושבי השורות הראשונות, לפעמים בגסות.
"זו לא דרכי, ואני חושבת שסוג כזה של הומור מעיד על חולשה של האמן, שלא מצליח להחזיק את הקהל באמצעות הכישרון אלא רק דרך האיום של הירידות. בנוסף, זה גם מעליב. למה צופה צריך לשלם על כרטיס כדי שיפגעו בו?"
ומה קורה כשמישהו מהקהל זורק הערות?
"בכל הופעה יש בודדים שמנסים להראות כמה הם חכמים. אני עונה להם. בגלל שאני על הבמה לא מעט שנים, אני מצליחה כמעט תמיד להשתיק אותם".
יגאל שילון סיפר פעם שלא נעים לו להשתתף באירועים, ובמיוחד בהלוויות, כי מרגע שמזהים אותו כולם בטוחים שהכל מתיחה. אנשים מזהים אותך ברחוב ומבקשים שתצחיקי אותם?
"אני לא מתלהבת כשמישהו קולט אותי ברחוב, כי מיד מסתכלים עליך בצורה ביקורתית: איך אני לבושה, באיזה טון אני מדברת לילדים, וזה לא נעים. אני טיפוס שאוהב לעשות קטעים ברחוב, אבל בלי שיכירו אותי, סתם בשביל הכיף. מצד שני, מי שרוצה להתפרסם צריך לקבל גם את הדברים הפחות סימפטיים שכרוכים בזה".
נויה מופיעה כבר שנים במסגרות התנדבותיות שונות, ביניהן נפגעי טרור ואפילו עוורים. "אני רואה בזה שליחות, אם אני מצליחה לגרום לאנשים להשתחרר ולצחוק, בלי לאיים ובלי לפגוע".
מי הקהל הכי טוב שלך?
"בנות לבד צוחקות הרבה יותר. לא משנה הגיל או מידת הדתיות. לגברים כנראה קשה לפרגן לאישה שעושה בידור, כי הומור נחשב לתכונה גברית, ואישה מצחיקה מאיימת עליהם. כשהופעתי בהתחלה ממש הרגשתי את המבטים הציניים מהקהל".
הופעת גם במגזר הערבי?
"כן, היתה לי הופעה בנצרת לכל מנהלי מחלקות הרווחה במגזר הערבי לפני חצי שנה. הייתי צריכה להגיע ב-11, ומשעה 9 היתה פה התרעה וסגרו את הכביש. התקשרתי לאחראי, ואמרתי לו: 'אני בסגר'. כשסוף סוף הגעתי, הציגה אותי קריינית בערבית. 'שאלתי אותם: היא אמרה עלי דברים טובים או שהיא קיללה אותי?'
"אחר-כך התקשרו אלי ואמרו לי: 'האנשים נהנו, אם תרצי נארגן שיקחו אותך למופעים בכל מיני כפרים'. אמרתי: 'יופי שייקחו, הבעיה אם יחזירו...'
בדרנית של כ-ו-ל-ם
את שחקנית או צחקנית?
"לא יודעת. אני סטנדאפיסטית. לפעמים אנשים מתקשרים אלי, מזמינים הצגה ושואלים אותי מה אני בעצם. אני עונה שאני פשוט מאוד מצחיקה". נויה היא אדם מצחיק לא רק על הבמה. היא הצליחה לעורר חיוך גם על שפתיה של העוזרת הסינית שלה, שעזבה בינתיים (ניחוש שלי, לטובת טל פרידמן).
את משעשעת גם את הילדים?
"ההומור שלהם פחות מתוחכם, אבל אני מנסה. למשל, הבן הגדול שאל אותי איזה מידה הבגד שלו 8 או 10. אמרתי לו שאני מנסה להיזכר מתי קניתי אותו, כי מידה 8 קונים בשעה שמונה ו-10 בשעה עשר. הסברתי לו שבגלל שיש לו אחות במידה 6 אני מעדיפה שהוא יישאר במידה שמונה, כדי שאני אחכה רק שעתיים בין הקניות. ככה אני מלמדת אותו גם חשבון וגם שעון. הוא הבין את ההומור וצחק".
אפילו נועם, תינוק בן ארבע חודשים בלבד, מחייך מאוזן לאוזן רוב הזמן. אם כי זה לא מפריע לו לפרוץ בצווחות באמצע הראיון ולאלץ את נויה לקחת הפסקת הנקה. לזוג מנדל ארבעה ילדים, שני בנים ושתי בנות: הגדולה בכיתה ב', והקטן, כאמור, בן ארבעה חודשים בלבד.
סליחה על השאלה בסגנון עיתוני הנשים, אבל איך את מצליחה לתמרן בין ארבעת הילדים וההופעות, שנערכות בעיקר בלילה?
"זה קשה. לפעמים אני מגיעה הביתה באחת או בשתיים בלילה. אני נעזרת הרבה באמא שלי, בבייביסיטרים ובעוזרת. לפני חודשיים, למשל, נסעתי יחד איתה להופיע אחר-הצהריים באחד ממלונות ים המלח. הקהל היה מורכב מהעובדים המצטיינים של הקריה למחקר גרעיני בדימונה.
"בדרך מערד נחסם הכביש בגלל משאית שהתהפכה, והתנועה לאזור ים המלח הופנתה דרך כביש הבקעה. לקח לנו ארבע שעות להגיע, כשכל הזמן הזה התינוק, שהיה אז בן חודשיים, איתנו באוטו. הייתי צריכה להאכיל ולהחליף ולהרגיע אותו כל הזמן וגם לא לצאת מהכלים, כי הייתי באיחור היסטרי.
"אחרי ההופעה התברר שהכביש עדיין חסום. אמא שלי לא הסכימה שניסע לבד, שתי נשים ותינוק באמצע הלילה בכבישים שוממים, אז החלטנו להישאר במלון. ושתבין, אני מופיעה בממוצע 15 פעמים בחודש".
הכל נשאר במשפחה
אפשר להתפרנס מבידור?
"כן, אני עושה את זה כבר כמה שנים".
אחד מסודות ההצלחה הוא החיסכון בעלויות: אין פרסומים בעיתונים, והאמרגן, אלי מנדל, הוא בעלה של האמנית.
השניים הכירו, באופן סמלי, במהלך הופעה בט"ו באב לפני עשר שנים. "נורית ואני הופענו אז יחד, והוא ניגש אלינו בסוף, הציג את עצמו כבר אז הוא עסק בהפקות והציע לארגן לנו הצגה בראשון לציון. קבענו שנדבר בהמשך. כעבור חודש, באחד השיעורים של הרב מוטי אלון בבר-אילן, פגשתי אותו שוב. דיברנו קצת וקבענו לצאת, ומשם זה המשיך עד לחופה.
איך זה לעבוד עם בעל שהוא גם אמרגן?
"מאז שהתחתנו אנחנו עובדים יחד, ויש בזה צדדים לכאן ולכאן. החיסרון הוא שאי אפשר להתנתק מהעבודה אפילו בבית. אם משהו מקצועי מרגיז אותנו, זה מחלחל פנימה. מצד שני, זה מאוד נוח אתה בשליטה כל הזמן. אני לא יודעת אם זה מתאים לכל זוג".
במופע שלך את מספרת סיפורים משעשעים אך לא תמיד מחמיאים על בעלך. זה באמת נכון?
"אני כמובן מקצינה את הדברים כדי להצחיק, אבל כנראה שיש הרבה מן המשותף בכל הגברים: לדוגמה, הם לא מסוגלים להתרכז ביותר מדבר אחד בו זמנית. וככה גם הוא. אחרי ההצגות הראשונות הבנתי שזו תכונה כלל-גברית. לפעמים אני רואה ששורה שלמה של נשים מתגלגלת מאחת הבדיחות על הגבר המצוי, ואז אני שואלת אותן 'מה, כולכן נשואות לאותו אחד?'"
כך התחיל, לצערנו, הראיון עם נויה. קבענו להיפגש ביום ראשון בצהריים, אחרי הופעה שהיתה אמורה להתקיים באפרת. הפיגוע הרצחני באוטובוס בירושלים הביא לביטול ההופעה, ומצאנו את עצמנו נפגשים מוקדם מהמתוכנן ובמצב רוח שלא הולם את ראש חודש אדר.
זהירות, גברים
ערב קודם, בבית כנסת פתח תקוואי, צפיתי בהופעה של נויה שגם היא התחילה בתנאי פתיחה לא קלים: הקהל, רובו במיטב שנותיו, נראה להוט יותר להשלים את שיחות השבת מאשר לצפות במופע הומור; כיסאות פלסטיק לא ממש נוחים ונאומי פתיחה של רכזת האירועים ("נותרו מספר מקומות להרצאה על סידור סעודת פורים") ומנהל האגף לתרבות תורנית ("תודה לסגן ראש העיר, לרכזים, לפעילים ...")
ואז הגיעה נויה. וכמו שיודע כל עיתונאי, קומיקאי או מורה מחליף: אם אתה תופס אותם בהתחלה הם שלך, ואם לא חבל על הזמן.
היא התחילה עם קטע מהסוג שעובד תמיד על קהל הסרוגים והסורגות ההכנות לשבת: הבישולים, הניקיונות, הלחץ והבעל שנזכר לפני כניסת השבת להרכיב מדף באמבטיה. "כבר שמונה שנים אני מבקשת ממנו להרכיב את המדף הזה. למה הוא נזכר דווקא דקה לפני שבת?" היא שואלת, והקהל מתמוגג. התפיסה הושלמה בהצלחה.
בהמשך היא עוברת לדבר על ילדים, סופרמרקטים, בר מצוות והבדלים בין גברים ונשים מזוויות שונות ("יום אחד דיברתי בטלפון רבע שעה. בעלי שאל 'למה כל-כך מעט?' עניתי לו: 'זו היתה טעות במספר'"). מוטיב הנשים מול גברים חזר די הרבה במופע, וסחט צחוקים רמים יותר מבנות המין היפה. החברים השעירים יוצאים כמעט תמיד כשידם על התחתונה אצל נויה. כנראה גם בחיים.
המופע שלה הוא 'סטנדאפ' במובן הקלאסי של המילה אדם אחד עומד מול מיקרופון ומדבר ומדבר ומדבר. לבד, בלי להחליף תלבושות, בלי מוסיקה ובלי הפסקה. רק היא ובקבוק המים. כשמפעילים את לשון שעה וחצי רצוף, הנוזל השקוף הופך לחיוני.
זה אתגר לא פשוט: לעמוד מול קהל ששילם כדי שתשעשע אותו ועכשיו מתרווח מולך בכיסא בציפייה שתשלים את חלקך בעסקה. האמן חייב להיות בעל יכולת תגובה מהירה וחוש אלתור. גם הפרעה קטנה עלולה לקטוע מערכון מבריק, להרוס את הקצב שלו ולגרום ללקוחות לדרוש את כספם בחזרה. נ
נויה לבעל סלולרי שפוצח פתאום בצלצול: "תענה, תענה, זה בטח חשוב"; זוג שנכנס לאולם מספר דקות אחרי שהמופע החל זוכה לפנייה מהבמה, "סליחה, אתם מוכנים להסביר למה איחרתם?"
במהלך המופע מנצלת נויה היטב את כישורי המשחק שלה. היא מחליפה דמויות בקצב שהאוצר מחליף תכניות כלכליות, ועושה זאת על-ידי שימוש במימיקה ובשפת גוף בלבד. כך היא הופכת, בין השאר, לבייביסיטר בת עשרה, כולל המבטא המתפנק ("כאילו מה, לשמור על הילדים שלך? מתאים לי שחבל על הזמן"), גבר מכריס שנרדם מיד אחרי ארוחת השבת (בלי לוותר על הדגמת סוגי הנחירות השונים) ואישה שמנסה למצוא חניה (אתם יכולים לדמיין לבד).
התנתקות לקראת מופע
נויה, בת שלושים וקצת, גדלה בשנותיה הראשונות במושב גנות. "להורים שלי, אנשי בני ברק, היה חלום להיות חקלאים". את בית הספר עשתה כבר ברמת גן, לשם עברה המשפחה. היא למדה בתיכון עירוני דתי ר"ג (תיכון הרוא"ה).
תמיד היית מצחיקנית?
"כן, כבר ביסודי הייתי עושה הצגות בכיתה ו'. הופעתי עם חומר שאבא של כתב לי. לקחנו את השיר 'רוח רוח' והגשנו אותו בסגנונות שונים: מורה, ילד שובב, תלמיד עולה מפולניה ועוד. בתיכון כבר הופעתי בתחרויות של כישרונות צעירים. מעניין שכשאני פוגשת חברות מאותם ימים, הן אומרות לי: 'היית מצחיקה, אבל אי אפשר לומר שהיית הליצן של החבורה'".
בהמשך שירתה בנח"ל באלוני הבשן, והיתה קומונרית בבני עקיבא בסניף נווה שאנן בחיפה. "למרות שהייתי קומונרית, היה ברור לכולם שאת ההצגות בפורים אני אעשה". במסגרת השירות הספיקה גם להיות חצי שנה בגוש קטיף.
את חיידק ההומור ירשה כנראה מאביה, שניהל מפעל לציוד הידראוליקה והיה גם חובב הומור לסוגיו. ציורי הליצנים הצבעוניים שלו מפארים את בית משפחת מנדל גם היום. נויה: "אבא היה מעביר לי בפקס מהמפעל מערכונים. הוא היה ילד בנשמתו, ונהג להביא לנו צעצועים בכל נסיעה מקצועית שלו לחו"ל. גם כשבגרנו הוא היה מסוגל לחזור עם עט שלוחצים עליו וחוטפים זרם".
לפני ארבע שנים, בגיל 62 נפטר האב באופן פתאומי מדום לב. "בתשע בבוקר עוד דיברנו איתו בטלפון", משחזרת נויה. "באחת עשרה אני מקבלת הודעה שהוא נפטר. הייתי בשוק. כנראה שמהשמים לא רצו שהוא יזדקן..."
חודש אחרי, חזרה נויה להופיע.
איך עושים את זה?
"מתנתקים רגשית. אמן חייב לשדר לקהל שלו שהוא בשליטה. אין דבר מלחיץ יותר מאמן מצוברח או חסר ביטחון. הקהל מריח את זה מיד, והמופע צולל במהירות, כי הצופים עצמם מרגישים לא נעים לראות אדם שמתבזה על הבמה הם נבוכים בשבילו.
"פעם מישהי שאלה אותי איך אני מצליחה להדחיק את הכאב ולעלות לבמה מחייכת ואנרגטית. שאלתי אותה: 'את הרי מורה, אז מה, את תמיד מגיעה לכיתה במצב רוח נפלא ורצון ללמד? ודאי שלא, אבל עם השנים סיגלת לעצמך את היכולת להתנתק'".
על הרצפה
אין לך פרפרים בבטן לפי המופע?
"אולי זה ישמע יומרני, אבל לא. בהופעה אני נמצאת ברמת ריכוז גבוהה ויש לי הרבה אדרנלין, אבל אני לא מתוחה. יש לי ביטחון בחומר שלי ואני יודעת שהוא יעשה את העבודה. אחרי שאני מרגישה שהקהל בידיים שלי, אני מרשה לעצמי גם לאלתר או להוסיף קטעים מיוחדים לפי סוג הקהל.
"היתה לי פעם הופעה בחברת היי-טק, והמארגנים ביקשו ממני לרדת קצת על מנהל כוח האדם. קיבלתי עליו מראש את הפרטים הרלוונטיים, ותוך כדי הופעה פניתי אליו בשאלות והצלחתי להוציא אותו די טמבל. ואז שאלתי את שאר הצופים: 'תגידו, מי קיבל אותו לעבודה אצלכם?' והם כמובן השיבו 'הוא מנהל כוח האדם'. 'אהה', אמרתי, 'אז הוא קיבל את עצמו. באמת חוכמה גדולה'. הם היו על הרצפה".
מי שהיתה על הרצפה במובן הכי בסיסי של המלה היתה נאווה ברק, אז רעיית ראש הממשלה, בזמן שנויה הופיעה בפני חברי ממשלת ברק. זה היה במסגרת 'ערב גיבוש' שארגן ברק לשריו המתקוטטים. הגברת ברק, שביצעה יחד עם בעלה כניסה מלכותית מאוחרת, מעדה ושברה את ידה.
חברי ממשלת ברק התחברו לחומרים שלך?
"אני עוסקת בנושאים שרובם אוניברסליים: ילדים והורים, חלוקת התפקידים בין בני הזוג, נשים נוהגות, ולכן כל סוג של צופים יכול ליהנות מהם. החוכמה היא לתפור לכל קהל את החומרים שמתאימים לו. צופים דתיים יקבלו קטעים על הווי השבת ועל בר מצוות, למשל. לבני נוער יש לי מערכונים ארוכים על מורים ועל היחסים עם ההורים".
למה את לא עוסקת בנושאים פוליטיים?
"כי אז אני צריכה לקחת צד, ומיד יקטלגו אותי בתור 'הדתייה הימנית המתנחלת'. חוץ מזה, אני לא טיפוס פוליטי. המטרה שלי היא לשעשע אנשים, לגרום להם לחייך ואולי גם לחשוב קצת בסוף המופע. לא מתאים לי להיכנס לוויכוחים הפוליטיים האינסופיים.
"הופעתי פעם באחת האולפנות ובסוף ההופעה ניגשה אלי אחת התלמידות ואמרה: 'נורא נהניתי, צחקתי כל הזמן. אבל מה בעצם המסר שלך?' אז זהו, לא חייב להיות מסר דידקטי. לפעמים זוג שנשוי שנים רבות או אמא ובת שהולכים להופעה שלי ורואים את עצמם פתאום בראי באמצעות המערכונים, נפתחים פתאום אחד אל השני ומתחילים לדבר. מבחינתי זה מסר מספיק חזק".
צרותיו של הבדרן המגזרי
בשנת 91' נרשמה נויה, משוחררת טרייה, לחוג לתיאטרון קהילתי באוניברסיטת תל אביב עבודה עם קבוצות באמצעות דרמה. "אי אפשר בתור אדם דתי ללמוד ממש משחק, אז הלכתי לעבודה קהילתית. בעתיד אני שואפת ליצור מסגרת לבדרניות דתיות".
שם התחברה לבת זוגתה למופע, נורית. יחד העלו מופע, שהחל לרוץ ברחבי הארץ במסגרות קטנות. אחרי שנתיים חברו לחנן גולדבלט וגיבשו יחד את המופע 'בידור כהלכה', שתפס תאוצה. נויה ונורית הופיעו על שער '7 ימים' המוסף של ידיעות אחרונות, תחת הכותרת 'נויה ונורית הדבי ונולי של הדתיים'.
נויה לא התלהבה מהכותרת: "בנינו הצגה שמיועדת לחילונים ודתיים. החומרים היו מעין הצצה הומוריסטית לעולם הדתי, בלי להעליב אף אחד. אבל הכותרת מיצבה אותנו בצד הדתי". המופע רץ כחמש שנים בהצלחה רבה ברחבי הארץ.
למה נפרדתן?
"שתינו התחתנו, והעסק נהיה יותר מסובך. לפעמים אתה צריך לנסוע לסדרת הופעות באיזה מלון בצפון תמורת אירוח, ולא תמיד זה התאים לשתי המשפחות. בנוסף, הרגשנו שאנחנו ממצות את עצמנו. לא היו מריבות או תככים". בשנת 98' התפרקה החבילה, וזמן מה אחר-כך יצאה כל אחת מהשותפות במופע משלה.
נויה: "עד היום יש כאלה שלא קולטים שנפרדנו. מגיעים אלי אנשים שחושבים שאנחנו עושות את אותה הצגה, וזה פשוט לא נכון. המופע שלי שונה לחלוטין משלה. היא הלכה לכיוון אחר יותר סאטירי ופחות הומוריסטי, אבל אני לא רוצה לדבר עליה".
לפני כשנתיים צפיתי במופע של נורית, ומה שנויה לא רוצה להגיד הוא ששותפתה לשעבר שברה חזק לאזורים לוחמניים, שיגרמו לחובש כיפה מצוי לנוע באי נוחות בכיסאו. נויה: "קיבלתי טענות קשות מצד גורמים דתיים בגלל ההופעה של נורית. קרה גם שביטלו הופעות שלי בגלל הבלבול".
אז נורית לקחה את הפוזיציה של הדתייה המתריסה ואת נשארת 'נציגת המחנה'?
"בהתחלה באמת ניסיתי להיות ייצוגית ולהניף את הדגל, אבל בתור קומיקאית אני מוצאת את עצמי נשארת בגבולות המחנה, שזה אומר להופיע בעוד יישוב ובעוד בית כנסת בחסות המחלקה לתרבות תורנית, בלי להעליב. יש לנו, הציבור הדתי-לאומי, בעיה של חוסר ביטחון: כשעושים, למשל, מסיבת פורים גדולה באולם 'אמתי', פותחים קופה, את מי מזמינים? לא את בני המגזר, אלא את צביקה הדר או קטורזה.
"האמנים הדתיים טובים ונחמדים לשטיבלך, אבל כשרוצים משהו טוב באמת לוקחים חילונים. התחום שלי הוא רק דוגמה לבעיה הרבה יותר רחבה של הציבור שלנו. אורי אורבך, שמצליח לייצג את הדתיים-לאומיים במסגרות החילוניות, יש כנראה רק אחד".
למה שלא תעשי כמוהו?
"כי אני לא סנגורם של דתיים. אני בסך הכל קומיקאית. זה לא תפקידי 'להביא לחילונים בראש'. הם הרי לא ישמעו לי, יש להם מספיק מצחיקים משלהם. קח לדוגמה את התכנית של דודו טופז. הם פנו אלי וביקשו שאגיע אליהם לחזרות עם הכובע והחצאית. רצו קטע על נשים. עשיתי להם הדגמה במשרד וכולם צחקו. בסוף אמרו לי: את מאוד מצחיקה, בעוד חודשיים יש לנו תכנית של דתיים תופיעי שם.
"שאלתי אותם: 'מה זה קשור? אם אני טובה קחו אותי עכשיו. למה להכניס אותי לנישה?' אלא שהם שופטים לפי החיצוניות. אני עם כובע וחצאית ארוכה מקומי בתכנית לדתיים. אחרי חודשיים, כשהתקשרתי, ענו לי שזו תכנית לחרדים ואי אפשר לתת לאשה להופיע. זה ממש ליפול בין הכיסאות.
לא יורדת נמוך
אולי הם צודקים; בתור דתייה את לא מרגישה מוגבלת בבחירת נושאי הסטנדאפ?
"אותי לא מצחיקות גסויות ואני לא מקללת מטבעי, כך שאני לא מרגישה חסומה. המוגבלות היא שתחום הבידור עצמו הוא חילוני. מה זה הצלחה? לפתוח קופות בליל שבת. זה הכסף הגדול. תפתח עיתונים ותראה מתי כולם מופיעים בשבת. ואת זה אני לא יכולה לעשות".
בימים אלה, מספרת נויה, היא מגבשת קבוצה לתכנית מערכונים לדתיים. "יש לנו כמה כיוונים, ואני מקווה שנצליח ליצור מסגרת שבה אפשר יהיה לגדל בדרנים מהציבור שלנו".
לפני ארבע שנים הוזמנה נויה להשתתף בסדרת טלוויזיה בערוץ 3. הסדרה, 'שחר', היתה קומדיה בת 30 פרקים שעסקה בהווי בית הספר, וכיכבו בה בין השאר יעל בר זהר, איתי שגב וכוכבי טלוויזיה אחרים. נויה שיחקה שם בתפקיד המורה היועצת (הקצת מופרעת). אחר-כך השתתפה ב'עם ישראל לייף' בערוץ 10, תכנית בידור במתכונת אמריקנית שירדה אחרי חמישה פרקים בלבד.
איך הסתדרת בתור דתייה יחידה בסדרות הללו?
"'שחר' היתה סדרה נקייה מבחינת השפה והתכנים, ולא היתה לי בעיה שם. ב'עם ישראל לייף' היה לי הרבה יותר קשה. השתדלתי לשרוד שם בדרכי נועם, בלי לנפנף בדתיות שלי, אבל אני מודה שבאיזשהו מקום שמחתי שהתכנית ירדה".
בעקבות הופעתה ב'עם ישראל לייף' השתלח במנדל חנוך דאום, מבקר הטלוויזיה של מעריב, בטענה כי היא הסירה את כיסוי הראש שלה כדי להתקבל לתכנית. נויה: "אני לא מעוניינת להמשיך את ההתנצחות. חשוב לי להבהיר לכולם שלא השתנתי. נשארתי דתייה כמו שהייתי, והסיפור הזה של 'הנה, רק נכנסה לטלוויזיה וכבר התפקרה' הוא מופרך לחלוטין". מקור המעורה בפרשה מספר כי דאום הבין את טעותו ואף הציע להתנצל.
אתם גרים בהתנחלות, אלקנה. זה מפריע בקידום המקצועי?
"לא במיוחד, כי אלקנה נחשבת ל'התנחלות לייט'. מה שמפתיע אותי כל פעם מחדש הן התגובות של אנשים מהתעשייה ששומעים שאני גרה בהתנחלות. כשהופעתי בסדרה 'שחר', שאל אותי אחד הכוכבים שם איפה אני גרה. סיפרתי לו. הוא קימט את מצחו ואמר: 'זה בשטחים, לא? איפה זה בדיוק?'
"החלטתי לעשות לו בית ספר, והסברתי: 'אתה נוסע לשכם, עובר את הקסבה, ממשיך עד השכונה של החמאס, שם אתה פונה ימינה ונוסע עד לטנק, פונה שמאלה, חוצה את ג'נין ונכנס למחנה הפליטים...' הבחור היה פשוט מבועת. הרגעתי אותו: 'סתאאם, אלקנה זה 5 דקות מראש העין'. אז הוא שואל: 'איפה זה ראש העין?'
מתחברת לקהל, לא יורדת עליו
שמתי לב שהאורות באולם נשארו דלוקים במהלך ההופעה שלך. זה בכוונה?
"בניגוד לרוב האמנים, אני לא רוצה שהתאורה תתמקד בי, כי אז אני מאבדת את הקשר עם הקהל. חשובה לי ההתחברות הזו, הקהילתיות שנוצרת תוך כדי המופע, ולכן אני משאירה את האורות באולם. לפעמים רק מהתבוננות בצופים שלי אני יכולה לקלוט את מצב הזוגיות שלהם.
פעם תפסתי זוג שישב בשורה ראשונה, ואמרתי לבעל: 'נכון שאשתך סחבה אותך קדימה ואתה רצית לשבת רחוק? אל תדאג, אני לא אתייחס אליך'. הוא הנהן בראשו. פניתי ליושבי השורה האחרונה וגייסתי זוג שיחליף אותם. במופע של פנויים פנויות אמרתי להם: 'מה הבעיה להתחתן? הנה, את ואתה תשבו יחד, ונראה מה ייצא'. אחרי כמה חודשים הם הזמינו אותי לחתונה שלהם".
סטנדאפיסטים נוהגים 'לרדת' על יושבי השורות הראשונות, לפעמים בגסות.
"זו לא דרכי, ואני חושבת שסוג כזה של הומור מעיד על חולשה של האמן, שלא מצליח להחזיק את הקהל באמצעות הכישרון אלא רק דרך האיום של הירידות. בנוסף, זה גם מעליב. למה צופה צריך לשלם על כרטיס כדי שיפגעו בו?"
ומה קורה כשמישהו מהקהל זורק הערות?
"בכל הופעה יש בודדים שמנסים להראות כמה הם חכמים. אני עונה להם. בגלל שאני על הבמה לא מעט שנים, אני מצליחה כמעט תמיד להשתיק אותם".
יגאל שילון סיפר פעם שלא נעים לו להשתתף באירועים, ובמיוחד בהלוויות, כי מרגע שמזהים אותו כולם בטוחים שהכל מתיחה. אנשים מזהים אותך ברחוב ומבקשים שתצחיקי אותם?
"אני לא מתלהבת כשמישהו קולט אותי ברחוב, כי מיד מסתכלים עליך בצורה ביקורתית: איך אני לבושה, באיזה טון אני מדברת לילדים, וזה לא נעים. אני טיפוס שאוהב לעשות קטעים ברחוב, אבל בלי שיכירו אותי, סתם בשביל הכיף. מצד שני, מי שרוצה להתפרסם צריך לקבל גם את הדברים הפחות סימפטיים שכרוכים בזה".
נויה מופיעה כבר שנים במסגרות התנדבותיות שונות, ביניהן נפגעי טרור ואפילו עוורים. "אני רואה בזה שליחות, אם אני מצליחה לגרום לאנשים להשתחרר ולצחוק, בלי לאיים ובלי לפגוע".
מי הקהל הכי טוב שלך?
"בנות לבד צוחקות הרבה יותר. לא משנה הגיל או מידת הדתיות. לגברים כנראה קשה לפרגן לאישה שעושה בידור, כי הומור נחשב לתכונה גברית, ואישה מצחיקה מאיימת עליהם. כשהופעתי בהתחלה ממש הרגשתי את המבטים הציניים מהקהל".
הופעת גם במגזר הערבי?
"כן, היתה לי הופעה בנצרת לכל מנהלי מחלקות הרווחה במגזר הערבי לפני חצי שנה. הייתי צריכה להגיע ב-11, ומשעה 9 היתה פה התרעה וסגרו את הכביש. התקשרתי לאחראי, ואמרתי לו: 'אני בסגר'. כשסוף סוף הגעתי, הציגה אותי קריינית בערבית. 'שאלתי אותם: היא אמרה עלי דברים טובים או שהיא קיללה אותי?'
"אחר-כך התקשרו אלי ואמרו לי: 'האנשים נהנו, אם תרצי נארגן שיקחו אותך למופעים בכל מיני כפרים'. אמרתי: 'יופי שייקחו, הבעיה אם יחזירו...'
בדרנית של כ-ו-ל-ם
את שחקנית או צחקנית?
"לא יודעת. אני סטנדאפיסטית. לפעמים אנשים מתקשרים אלי, מזמינים הצגה ושואלים אותי מה אני בעצם. אני עונה שאני פשוט מאוד מצחיקה". נויה היא אדם מצחיק לא רק על הבמה. היא הצליחה לעורר חיוך גם על שפתיה של העוזרת הסינית שלה, שעזבה בינתיים (ניחוש שלי, לטובת טל פרידמן).
את משעשעת גם את הילדים?
"ההומור שלהם פחות מתוחכם, אבל אני מנסה. למשל, הבן הגדול שאל אותי איזה מידה הבגד שלו 8 או 10. אמרתי לו שאני מנסה להיזכר מתי קניתי אותו, כי מידה 8 קונים בשעה שמונה ו-10 בשעה עשר. הסברתי לו שבגלל שיש לו אחות במידה 6 אני מעדיפה שהוא יישאר במידה שמונה, כדי שאני אחכה רק שעתיים בין הקניות. ככה אני מלמדת אותו גם חשבון וגם שעון. הוא הבין את ההומור וצחק".
אפילו נועם, תינוק בן ארבע חודשים בלבד, מחייך מאוזן לאוזן רוב הזמן. אם כי זה לא מפריע לו לפרוץ בצווחות באמצע הראיון ולאלץ את נויה לקחת הפסקת הנקה. לזוג מנדל ארבעה ילדים, שני בנים ושתי בנות: הגדולה בכיתה ב', והקטן, כאמור, בן ארבעה חודשים בלבד.
סליחה על השאלה בסגנון עיתוני הנשים, אבל איך את מצליחה לתמרן בין ארבעת הילדים וההופעות, שנערכות בעיקר בלילה?
"זה קשה. לפעמים אני מגיעה הביתה באחת או בשתיים בלילה. אני נעזרת הרבה באמא שלי, בבייביסיטרים ובעוזרת. לפני חודשיים, למשל, נסעתי יחד איתה להופיע אחר-הצהריים באחד ממלונות ים המלח. הקהל היה מורכב מהעובדים המצטיינים של הקריה למחקר גרעיני בדימונה.
"בדרך מערד נחסם הכביש בגלל משאית שהתהפכה, והתנועה לאזור ים המלח הופנתה דרך כביש הבקעה. לקח לנו ארבע שעות להגיע, כשכל הזמן הזה התינוק, שהיה אז בן חודשיים, איתנו באוטו. הייתי צריכה להאכיל ולהחליף ולהרגיע אותו כל הזמן וגם לא לצאת מהכלים, כי הייתי באיחור היסטרי.
"אחרי ההופעה התברר שהכביש עדיין חסום. אמא שלי לא הסכימה שניסע לבד, שתי נשים ותינוק באמצע הלילה בכבישים שוממים, אז החלטנו להישאר במלון. ושתבין, אני מופיעה בממוצע 15 פעמים בחודש".
הכל נשאר במשפחה
אפשר להתפרנס מבידור?
"כן, אני עושה את זה כבר כמה שנים".
אחד מסודות ההצלחה הוא החיסכון בעלויות: אין פרסומים בעיתונים, והאמרגן, אלי מנדל, הוא בעלה של האמנית.
השניים הכירו, באופן סמלי, במהלך הופעה בט"ו באב לפני עשר שנים. "נורית ואני הופענו אז יחד, והוא ניגש אלינו בסוף, הציג את עצמו כבר אז הוא עסק בהפקות והציע לארגן לנו הצגה בראשון לציון. קבענו שנדבר בהמשך. כעבור חודש, באחד השיעורים של הרב מוטי אלון בבר-אילן, פגשתי אותו שוב. דיברנו קצת וקבענו לצאת, ומשם זה המשיך עד לחופה.
איך זה לעבוד עם בעל שהוא גם אמרגן?
"מאז שהתחתנו אנחנו עובדים יחד, ויש בזה צדדים לכאן ולכאן. החיסרון הוא שאי אפשר להתנתק מהעבודה אפילו בבית. אם משהו מקצועי מרגיז אותנו, זה מחלחל פנימה. מצד שני, זה מאוד נוח אתה בשליטה כל הזמן. אני לא יודעת אם זה מתאים לכל זוג".
במופע שלך את מספרת סיפורים משעשעים אך לא תמיד מחמיאים על בעלך. זה באמת נכון?
"אני כמובן מקצינה את הדברים כדי להצחיק, אבל כנראה שיש הרבה מן המשותף בכל הגברים: לדוגמה, הם לא מסוגלים להתרכז ביותר מדבר אחד בו זמנית. וככה גם הוא. אחרי ההצגות הראשונות הבנתי שזו תכונה כלל-גברית. לפעמים אני רואה ששורה שלמה של נשים מתגלגלת מאחת הבדיחות על הגבר המצוי, ואז אני שואלת אותן 'מה, כולכן נשואות לאותו אחד?'"