הכתבים הכלכליים נוהגים לכתוב שכאשר בעל המכולת שלהם תופס אותם בצד ומתעניין לגבי סיכויי ההצלחה של קו המוצרים החדש של צ'קפוינט הם יודעים שזהו: כולם כבר בבורסה, הבועה עומדת להתפוצץ, וזה בדיוק הזמן של החכמים לצאת.
השבוע נוכחתי באמת שבאמירה הזו אצל שימי מ'מיני שימי ובניו הכל טרי משלוחים חינם'. כשנכנסתי למינימרקט, או שמא יש לומר נדחקתי, כי היה קצת קשה לעבור בין המקרר, ארגזי הירקות וקרטוני הלחם, חטפתי הלם קל. כולם נדחסו לחזית החנות, כדי לפנות מקום לשתי עמדות המחשב החדשות.
שימי עמד על הדלפק וחתך לחם לשני חצאים. יש איזה חוק עזר של העירייה לשלול רשיון עסק ממכולת שאינה מנפקת חצי לחמים לכל דורש? בעודו חותך, היה שימי שקוע בגיליון האחרון של הוול סטריט ג'ורנל. דבר זה מפתיע למדי בהתחשב בכך שידיעותיו של שימי בשפות זרות, לאחר שש שנות לימוד בבית ספר יסודי (לא כולן בכיתות שונות) השתבחו רק על-ידי צפייה בטלנובלות, בספרדית. אבל שימי לא נראה מוטרד, להיפך. הוא אפילו הסכים לשתף אותי בשיקוליו: "אם להנפיק אז רק בנסדא"ק. מצד שני, העמלות שם גבוהות, אז אולי נתחיל בקטן, בתל אביב. מה אתה אומר על פרנקפורט?"
"על מה אתה מדבר, שימי?" שאלתי בעודי תר במקרר אחרי חלב שתוקפו לא יפוג ביומיים הקרובים, שהיה, כצפוי, דחוס עמוק בפנים עוד חוק עזר של בעלי המכולת.
"על תוכנת ה-SSL שלנו לתקשורת IP מוצלחת על ATM. זה הולך להיות שוס. מיקרוסופט כבר מתעניינים", הוא ענה בלי להתבלבל.
איפשהו בעמק הסיליקון ישנו איזה מחולל אותיות, כמו המחשב שממציא את סיסמאות הגיוס, שמנפק אחת לכמה ימים ראשי תיבות חדשים באנגלית, כאלה שאמורים להיות הדבר החם הבא בשוק. הייתכן ששימי קיבל ממנו עידכון?
"אתה לא באמת מבין בזה", אמרתי לו, כשאני נזכר שהנקודה הכי קרובה לטכניון ששימי היה בה היתה כשהוא פספס את הפנייה לזכרון בדרך לחתונה ונאלץ להסתובב חזרה במחלף עתלית. "נכון", הודה בעל המיני בביישנות, והניד בראשו לעבר שני נערים שישבו מול המחשבים החדשים ותקתקו במרץ, "אבל הם כן. ההייטק חוזר, לא שמעת? אתה הרי עובד בעיתון, לא?"
מנהיג החבורה, בחור ג'ינג'י בגיל ההתבגרות, יכול היה בשקט לפתוח איזה מיזם למשחה נגד חצ'קונים, לפחות בקטע של התמונה 'לפני'. לידו היו מונחים בין 17 ל-19 קרטונים ריקים של פיצות מהסוג שלדעתי אפילו אלחנן טננבוים לא היה מסכים לאכול, ופחיות דיאט קולה ריקות. זה יפה, חשבתי, שהם משחזרים את האווירה של חברות ההזנק (סטרט-אפ באקדמאית) מסוף שנות התשעים, כולל האוכל. לא הבנתי רק למה זה נחוץ כשאתה נמצא בתוך מכולת.
"אתם כותבים ב-JAVA או ב-XML?" הפגנתי את ידיעותי. הוא לא השיב. הבנתי שזו לא דרך טובה לפתוח בשיחה. "בן דוד שלי עבד בכרומטיס", ניסיתי כיוון אחר. שתיקה. שימי הציל אותי: "הוא לא מתראיין, תפנה לדובר". למרבה המזל, הדובר התגלה כבחור שישב מימינו, אבל גם הוא לא היה מוכן לומר כמעט כלום, "כדי לא לתת מידע פנימי". מזל שלא הייתי צריך כזה. הבחנתי מיד שבמקום לכתוב תוכנה הם מורידים קטעי וידאו של לובה.
היסטוריה של ההיסטריה
קצת היסטוריה: אי שם באמצע שנות התשעים הפציע האינטרנט לחייהם של מיליוני בני אדם. לכולם היה ברור שזה רק עניין של זמן עד שהכל יעבור לאינטרנט: בנקאים, סוכני נסיעות ועובדי מע"צ כולם נרשמו לקורסים להסבה מהירה לעידן החדש והפכו למהנדסי מחשבים, מתכנתי אינטרנט ומעצבי אתרים. עיתונאים, מסעדנים ושוחרי איכות הסביבה תהו בקול מה הם אמורים לעשות כשהאינטרנט יגזול את מטה לחמם.
היתה זו שעתם היפה של העובדים: מהנדסים עם דיפלומות ומוסבים כאחד. האגדה מספרת על עוזרת פיליפינית אחת, שתעתה בדרך לגבירתה שבצפון תל אביב, נחטפה בידי מנהלת משאבי אנוש לחוצה של חברת הייטק גדולה ומונתה באותו יום למנהלת פרויקט. בהמשך קודמה לתפקיד סמנכ"ל שיווק, הישג מרשים בפני עצמו בהתחשב בכך שהשפה היחידה שבה היא תקשרה, סוונגילית, היא שפתם של 3.4 אחוזים מתושבי אחד האיים הקטנים בפיליפינים.
מנהלים התלוננו אז על מועמדים שפותחים את ראיון העבודה, כשרגליהם על השולחן, בשאלה 'איזה ג'יפים מקבלים' או 'לכמה מסעדות אתם נותנים תלושים'. גיבורי התרבות הקבועים, שחקני הכדורגל והדוגמניות, הביטו משתאים בחבורת החנונים ממיראבליס, שחלקם לא ראו ספר מאז שהמציאו את ה-PC, שהפכה בן לילה למוקד הערצה תקשורתי.
ואז, בתחילת שנת 2000, כשמאמני כדורגל נכנסו כמשקיעים לסטרט-אפים יחד עם קבלנים, זה קרה. הבורסה בניו יורק נפלה, ואיתה כל החלומות על האופציות, המניות והכסף הגדול. בארץ, כמו בסרט מצויר שבו הגיבור ממשיך לרוץ עוד כמה צעדים לפני שהוא מבחין שהוא כבר עבר את פי התהום, המשיכו בחגיגה כמה חודשים, עד שהאסימון נפל. שיירות המתכנתים שעזבו את החברות הגדולות כשבידיהם קופסאות קרטון קטנות נראו כמו התורים ללחם ברוסיה הסובייטית שהוקרנו מהסוף להתחלה.
התעוררות כן, נסיקה לא
ובכן, אתם שואלים, האם כל זה עומד לחזור? אז ככה: כמו שכל תלמיד לתואר שני בהיסטוריה (שעשה הסבה לתוכנה וחזר אחר-כך למלצר) יודע, ההיסטוריה אינה חוזרת על עצמה בדיוק. אחרת כבר מזמן היו נבואות הזעם של פרופ' הרסגור מתגשמות.
חבר שלי, עיתונאי כלכלי, מספר שהשיטה שלו לחזות את הגאות היא לצאת אל הכביש. אם לפניו בפקק יש מזדה לבנה מליסינג, אחריו מזדה לבנה מליסינג ומימינו מזדה חומה מליסינג ומבוץ, הוא יודע שהעסק חוזר. מצד שני, הוא עצמו נוסע בטוסטוס, כך שעל התחזיות שלו לא הייתי מהמר.
ההייטק לא חוזר, הוא פשוט הפך למקצוע ככל המקצועות. כמו להיות חשמלאי, פקח בעירייה או אינסטלטור. וכמו בכל מקצוע, יש תנודתיות תקופות של גאות ותקופות שפל. אבל איש לא חושב להפוך לחשמלאי כדי להיות מוזמן יום אחד לפתוח את המסחר בנסדא"ק. אם כי אפשר להתפרנס מזה לא רע, כל עוד מקפידים לשמור מרחק מאחד, חיים הכט.
קראתי בבטאון השרברבים (אל תשאלו אותי באלו נסיבות) כי נרשמה לאחרונה עלייה של 12 אחוזים בביקוש למקצוע. בערך אותו שיעור כמו בהיי-טק, אבל לא שמעתי על אף אינסטלטור שהחליט בגלל זה למכור את העסק שלו, כולל הטרנזיט והפומפה, לחברה אמריקנית גדולה (ג'נרל פאמפס, בטח יש דבר כזה) ולצאת לפנסיה מוקדמת.
ואם אתם לא משתכנעים מהפסימיות הזהירה שלי, נסו את המבחן הבא: פרסמו מודעה בעיתון נפוץ, נניח 'בשבע', בזו הלשון: "לחברה תקשורת ואינטרנט מובילה דרוש מהנדס תוכנה עם ניסיון ב-ABC, DEFG ו-HI. לפרטים..." אם אתם אמיצים, רשמו את הטלפון שלכם. עצה שלי: תנו את המספר של השכן מקומה שלישית, זה שחוסם לכם את החניה. כן, ההוא עם המזדה הלבנה.
עדיין מתעקשים? טוב, אם הגעתם עד כאן, כנראה שאתם לא טרמפיסטים, אלא חנונים שזה בדיוק העיסוק המתאים להם. אתם יודעים מה לכו על זה. כשתנפיקו, תזכרו שאם במקרה תזדקקו לכתב טכני המספר שלי במערכת.
ושימי? הוא מכר את מקרר, זרק את הארגזים, החזיר את שני הפרחחים לבית הספר, ועכשיו מתנוסס על חזית החנות שלט: שימי ובניו, סלון תסרוקות לכלבים, חפיפה חינם.
השבוע נוכחתי באמת שבאמירה הזו אצל שימי מ'מיני שימי ובניו הכל טרי משלוחים חינם'. כשנכנסתי למינימרקט, או שמא יש לומר נדחקתי, כי היה קצת קשה לעבור בין המקרר, ארגזי הירקות וקרטוני הלחם, חטפתי הלם קל. כולם נדחסו לחזית החנות, כדי לפנות מקום לשתי עמדות המחשב החדשות.
שימי עמד על הדלפק וחתך לחם לשני חצאים. יש איזה חוק עזר של העירייה לשלול רשיון עסק ממכולת שאינה מנפקת חצי לחמים לכל דורש? בעודו חותך, היה שימי שקוע בגיליון האחרון של הוול סטריט ג'ורנל. דבר זה מפתיע למדי בהתחשב בכך שידיעותיו של שימי בשפות זרות, לאחר שש שנות לימוד בבית ספר יסודי (לא כולן בכיתות שונות) השתבחו רק על-ידי צפייה בטלנובלות, בספרדית. אבל שימי לא נראה מוטרד, להיפך. הוא אפילו הסכים לשתף אותי בשיקוליו: "אם להנפיק אז רק בנסדא"ק. מצד שני, העמלות שם גבוהות, אז אולי נתחיל בקטן, בתל אביב. מה אתה אומר על פרנקפורט?"
"על מה אתה מדבר, שימי?" שאלתי בעודי תר במקרר אחרי חלב שתוקפו לא יפוג ביומיים הקרובים, שהיה, כצפוי, דחוס עמוק בפנים עוד חוק עזר של בעלי המכולת.
"על תוכנת ה-SSL שלנו לתקשורת IP מוצלחת על ATM. זה הולך להיות שוס. מיקרוסופט כבר מתעניינים", הוא ענה בלי להתבלבל.
איפשהו בעמק הסיליקון ישנו איזה מחולל אותיות, כמו המחשב שממציא את סיסמאות הגיוס, שמנפק אחת לכמה ימים ראשי תיבות חדשים באנגלית, כאלה שאמורים להיות הדבר החם הבא בשוק. הייתכן ששימי קיבל ממנו עידכון?
"אתה לא באמת מבין בזה", אמרתי לו, כשאני נזכר שהנקודה הכי קרובה לטכניון ששימי היה בה היתה כשהוא פספס את הפנייה לזכרון בדרך לחתונה ונאלץ להסתובב חזרה במחלף עתלית. "נכון", הודה בעל המיני בביישנות, והניד בראשו לעבר שני נערים שישבו מול המחשבים החדשים ותקתקו במרץ, "אבל הם כן. ההייטק חוזר, לא שמעת? אתה הרי עובד בעיתון, לא?"
מנהיג החבורה, בחור ג'ינג'י בגיל ההתבגרות, יכול היה בשקט לפתוח איזה מיזם למשחה נגד חצ'קונים, לפחות בקטע של התמונה 'לפני'. לידו היו מונחים בין 17 ל-19 קרטונים ריקים של פיצות מהסוג שלדעתי אפילו אלחנן טננבוים לא היה מסכים לאכול, ופחיות דיאט קולה ריקות. זה יפה, חשבתי, שהם משחזרים את האווירה של חברות ההזנק (סטרט-אפ באקדמאית) מסוף שנות התשעים, כולל האוכל. לא הבנתי רק למה זה נחוץ כשאתה נמצא בתוך מכולת.
"אתם כותבים ב-JAVA או ב-XML?" הפגנתי את ידיעותי. הוא לא השיב. הבנתי שזו לא דרך טובה לפתוח בשיחה. "בן דוד שלי עבד בכרומטיס", ניסיתי כיוון אחר. שתיקה. שימי הציל אותי: "הוא לא מתראיין, תפנה לדובר". למרבה המזל, הדובר התגלה כבחור שישב מימינו, אבל גם הוא לא היה מוכן לומר כמעט כלום, "כדי לא לתת מידע פנימי". מזל שלא הייתי צריך כזה. הבחנתי מיד שבמקום לכתוב תוכנה הם מורידים קטעי וידאו של לובה.
היסטוריה של ההיסטריה
קצת היסטוריה: אי שם באמצע שנות התשעים הפציע האינטרנט לחייהם של מיליוני בני אדם. לכולם היה ברור שזה רק עניין של זמן עד שהכל יעבור לאינטרנט: בנקאים, סוכני נסיעות ועובדי מע"צ כולם נרשמו לקורסים להסבה מהירה לעידן החדש והפכו למהנדסי מחשבים, מתכנתי אינטרנט ומעצבי אתרים. עיתונאים, מסעדנים ושוחרי איכות הסביבה תהו בקול מה הם אמורים לעשות כשהאינטרנט יגזול את מטה לחמם.
היתה זו שעתם היפה של העובדים: מהנדסים עם דיפלומות ומוסבים כאחד. האגדה מספרת על עוזרת פיליפינית אחת, שתעתה בדרך לגבירתה שבצפון תל אביב, נחטפה בידי מנהלת משאבי אנוש לחוצה של חברת הייטק גדולה ומונתה באותו יום למנהלת פרויקט. בהמשך קודמה לתפקיד סמנכ"ל שיווק, הישג מרשים בפני עצמו בהתחשב בכך שהשפה היחידה שבה היא תקשרה, סוונגילית, היא שפתם של 3.4 אחוזים מתושבי אחד האיים הקטנים בפיליפינים.
מנהלים התלוננו אז על מועמדים שפותחים את ראיון העבודה, כשרגליהם על השולחן, בשאלה 'איזה ג'יפים מקבלים' או 'לכמה מסעדות אתם נותנים תלושים'. גיבורי התרבות הקבועים, שחקני הכדורגל והדוגמניות, הביטו משתאים בחבורת החנונים ממיראבליס, שחלקם לא ראו ספר מאז שהמציאו את ה-PC, שהפכה בן לילה למוקד הערצה תקשורתי.
ואז, בתחילת שנת 2000, כשמאמני כדורגל נכנסו כמשקיעים לסטרט-אפים יחד עם קבלנים, זה קרה. הבורסה בניו יורק נפלה, ואיתה כל החלומות על האופציות, המניות והכסף הגדול. בארץ, כמו בסרט מצויר שבו הגיבור ממשיך לרוץ עוד כמה צעדים לפני שהוא מבחין שהוא כבר עבר את פי התהום, המשיכו בחגיגה כמה חודשים, עד שהאסימון נפל. שיירות המתכנתים שעזבו את החברות הגדולות כשבידיהם קופסאות קרטון קטנות נראו כמו התורים ללחם ברוסיה הסובייטית שהוקרנו מהסוף להתחלה.
התעוררות כן, נסיקה לא
ובכן, אתם שואלים, האם כל זה עומד לחזור? אז ככה: כמו שכל תלמיד לתואר שני בהיסטוריה (שעשה הסבה לתוכנה וחזר אחר-כך למלצר) יודע, ההיסטוריה אינה חוזרת על עצמה בדיוק. אחרת כבר מזמן היו נבואות הזעם של פרופ' הרסגור מתגשמות.
חבר שלי, עיתונאי כלכלי, מספר שהשיטה שלו לחזות את הגאות היא לצאת אל הכביש. אם לפניו בפקק יש מזדה לבנה מליסינג, אחריו מזדה לבנה מליסינג ומימינו מזדה חומה מליסינג ומבוץ, הוא יודע שהעסק חוזר. מצד שני, הוא עצמו נוסע בטוסטוס, כך שעל התחזיות שלו לא הייתי מהמר.
ההייטק לא חוזר, הוא פשוט הפך למקצוע ככל המקצועות. כמו להיות חשמלאי, פקח בעירייה או אינסטלטור. וכמו בכל מקצוע, יש תנודתיות תקופות של גאות ותקופות שפל. אבל איש לא חושב להפוך לחשמלאי כדי להיות מוזמן יום אחד לפתוח את המסחר בנסדא"ק. אם כי אפשר להתפרנס מזה לא רע, כל עוד מקפידים לשמור מרחק מאחד, חיים הכט.
קראתי בבטאון השרברבים (אל תשאלו אותי באלו נסיבות) כי נרשמה לאחרונה עלייה של 12 אחוזים בביקוש למקצוע. בערך אותו שיעור כמו בהיי-טק, אבל לא שמעתי על אף אינסטלטור שהחליט בגלל זה למכור את העסק שלו, כולל הטרנזיט והפומפה, לחברה אמריקנית גדולה (ג'נרל פאמפס, בטח יש דבר כזה) ולצאת לפנסיה מוקדמת.
ואם אתם לא משתכנעים מהפסימיות הזהירה שלי, נסו את המבחן הבא: פרסמו מודעה בעיתון נפוץ, נניח 'בשבע', בזו הלשון: "לחברה תקשורת ואינטרנט מובילה דרוש מהנדס תוכנה עם ניסיון ב-ABC, DEFG ו-HI. לפרטים..." אם אתם אמיצים, רשמו את הטלפון שלכם. עצה שלי: תנו את המספר של השכן מקומה שלישית, זה שחוסם לכם את החניה. כן, ההוא עם המזדה הלבנה.
עדיין מתעקשים? טוב, אם הגעתם עד כאן, כנראה שאתם לא טרמפיסטים, אלא חנונים שזה בדיוק העיסוק המתאים להם. אתם יודעים מה לכו על זה. כשתנפיקו, תזכרו שאם במקרה תזדקקו לכתב טכני המספר שלי במערכת.
ושימי? הוא מכר את מקרר, זרק את הארגזים, החזיר את שני הפרחחים לבית הספר, ועכשיו מתנוסס על חזית החנות שלט: שימי ובניו, סלון תסרוקות לכלבים, חפיפה חינם.