לא בכל יום מגיע שר בישראל לביקור ידידותי אצל חבר בעפרה. לא בכל יום יושב שר בישראל ליד שולחן מעוצב בטעם, עמוס בכל טוב, ואוכל עם עשרה מתנחלים מאותה צלחת. אולי מפני שלא בכל יום מרגיש ציבור המתנחלים שתוקעים לו סכין בגב, ומסובבים אותה. אבל יש ימים כאלה. היום הזה, או ליתר דיוק הערב, היה לפני כשלושה שבועות, במפגש המדובר בין שר התמ"ת אהוד אולמרט לכמה מתושבי עפרה, שייצגו קשת רחבה של ציבור המתיישבים. המפגש נערך ביוזמתו ובביתו של חיים פלק, יו"ר הדור הצעיר שך המפד"ל, שעומד בקשרי ידידות עם אולמרט.
בין הנוכחים ניתן היה לראות את אורי אליצור, ישראל הראל, חגי סגל, פנחס ולרשטיין, גאולה הרשקוביץ, יהושע מור יוסף ועוד. המסגרת היתה אמנם לא פורמלית ומשוחררת, אך ניתן היה לספור על יד אחת את הפעמים שבהם נשמעו קולות צחוק בחדר. המטען הרגשי שהביאו איתם אנשי עפרה היה כבד מנשוא, והם התכוונו לפרוק אותו על אולמרט.
אולמרט הצהיר מראש שלא בא לשכנע או להשתכנע, אלא רק לקיים דו שיח. התושבים מצדם ראו בו את אחד השרים הדומיננטיים בהובלת תכנית ההתנתקות, ששינה את עורו באופן קיצוני מאז נאומיו הזכורים לטוב בהפגנות נגד רבין וברק. ככזה, הם לא נרתעו מלהשמיע באוזניו את הדברים הקשים ביותר, תוך שמירה קפדנית על רמת דיון תרבותית, שספק אם אולמרט חווה כמותה בשבתו בכנסת.
הכל היה במצע
לאחר הארוחה והצהרה קטנה של אולמרט לתקשורת שהגיעה למקום, פתח פנחס ולרשטיין, ראש מועצת מטה בנימין, את הדיון. הוא התיישב ליד אולמרט, וקצת קשה היה להם להביט אחד בעיני השני. אולמרט מצא פתרון: הוא המשיך להשביע את רעבונו בעוד ולרשטיין שוטח את כאבו בקול עצור ומאופק: "אני מרגיש נבגד. יש רצון ליצור קרע בין הליכוד לחבורה כאן, וזה לא פוזה. זה מצטלם יפה. אני מוכן לוותר על כל האידיאולוגיות, אבל מה המהלך הזה יביא? זהו חוסר חזון, שלא יביא לשלום אלא להגברת הטרור. מה המשמעות של כל הקרבנות? הרי כראש עירייה רצת לכל פיגוע. מה המחיר? איפה התמורה?
"אני משתדל לדבר בשקט, אבל אני כל-כך נסער: אתם מצפים מאיתנו לאחריות, לא לגרום לקרע. אלוף הפיקוד ביקש ממני: 'תעשה טובה, למען החיילים. שלא ישאירו אלבומי תמונות וחפצים אישיים'". ולרשטיין מצביע לכיוון גאולה הרשקוביץ, שבעלה אריה ובנה אסף נרצחו סמוך לעפרה, ויושבת בדיוק מול אולמרט: "אתה רוצה להשתמש בחיילים? הם יצטרכו לעבור קודם את גאולה כדי לפנות את גינות אריה".
אולמרט בוחר לפתוח את תגובתו בנימה חיובית. הוא חוזר ואומר כמה הוא אוהב ומעריך את ציבור המתנחלים, ועד כמה הוא מזדהה עם ערכי ההתיישבות. סיפורי ילדות מנחלת ז'בוטינסקי-שוני על מסתננים שגנבו פרות מהרפת זורמים מפיו בהתרפקות נוסטלגית. הוא מנסה להוכיח שהוא שונה מחברי ליכוד אחרים שרק מדברים על התנחלות הוא היה אחד כזה ממש. יחד עם זה, אין לו בעיה לומר:
"הליכוד החליט על חלוקת הארץ ב-96'. אמרנו את זה אז כדי לנצח בבחירות. כשהליכוד תמך בהסכמי אוסלו, ברור שלא היתה לו מגמה להרחיב את ארץ ישראל. מי שהשלה את עצמו בעיה שלו. ביבי נבחר והחזיר את חברון, מה שאף אחד לפניו לא עשה. מה אתה מופתע?" הוא פונה לולרשטיין, "זה לא נכון שהליכוד אומר עכשיו דברים שלא אמר קודם. שרון דיבר בפירוש על מדינת פלשתין ערב הבחירות".
אולמרט לא מסיים את המשפט. אורי אליצור, שישב בשקט בצד, לא מוכן להתאפק עוד. הוא פונה לאולמרט והמשפטים פורצים מתוכו בלהט: "הוא לא אמר שיוריד עשרות אלפי מתנחלים. זה בינתיים, רק אתה אמרת. אני לא יודע מה הוא אומר היום, אבל אתה אומר שהליכוד מאז ומתמיד אמר שהוא מרצ, והוא לא אמר שהוא מרצ. אם הוא מרצ שיגיד את זה עכשיו. אתם התחרפנתם לחלוטין! לא אמרתם שתורידו עשרות אלפי אנשים.
"אתה בא לשמוע את כאבנו. מה זה 'כאבנו'? אני אגיד לך מה דעתי: אני לא מרגיש נבגד. אני מרגיש שאתם התחרפנתם, שזה הסוף הפוליטי שלך ושל שרון. אתה באמת חושב שתביא צו ותוציא מפה עשרות אלפי אנשים? אתה חושב שזה יהיה? אני שואל אותך, אתה חושב שאתה יכול לעשות את זה? אתה חושב שאתה יכול לשלם את המחיר הציבורי והחברתי של הדבר הזה?
"אנחנו לא השמאלנים שיושבים בתנועת הסרבנות, אבל אתה יודע מה יקרה לצה"ל? אני אומר לך אלפי סרבנים. אלפים. תדע לך לאן אתה נכנס. הם לא מדברים על זה, הילדים שלנו, אבל זה מה שהם יעשו. אני אישית חושב שזו פקודה בלתי חוקית בעליל, שדגל שחור מתנופף מעליה. זה קיפול ופירוק של מדינת ישראל והציונות.
"אתם רוצים לחלק את הארץ? אפשר ללכת לחלוקת הארץ, אבל אל תורידו יישובים! אפשר לחלק את הארץ בלי להוריד יישוב אחד. אם אתה רוצה תוריד יישובים יהודיים וערביים. אבל אם אתה אומר שלהוריד יישובים ערביים זה פשע נגד האנושות, אז לא יכול להיות שמותר להוריד יישובים יהודיים. אין דבר כזה, והליכוד אף פעם לא אמר שיעשה דבר כזה. ואם הוא יעשה את זה זה הסוף שלו".
אולמרט פוכר את אצבעותיו בעצבנות, ומקשיב בפנים מתוחות. אליצור ממשיך: "דיברתי על שניכם אישית, ואני חושב שזה נכון, אבל באופן כללי לא תישארו בשלטון. אם אתם הולכים בדרך של מרצ, השלטון יהיה בידי מרצ מהר מאוד. ומה שאתה מציע עכשיו להוריד עשרות אלפי מתנחלים ועשרות יישובים זה מרצ. זה לא הליכוד. לא החזרת חברון, לא חלוקת הארץ, זה יוסי ביילין. ויוסי ביילין, אגב, לא מסכים איתך. הוא היום ימני יותר ממך. הוא אומר שאפשר לעשות את זה רק בהסכמה, ולא במהלך חד-צדדי".
הבעיה הדמוגרפית
אליצור מפסיק לרגע. אפשר לחתוך את האוויר בסכין. הדממה המוחלטת השוררת בחדר טעונה בתסכול המתמשך שהביע אורי בהתפרצות הבלתי צפויה. הוא מוריד את הטונים, ומסיים: "סליחה שאני מתפרץ ככה, אבל באמת אני חושב שפשוט יצאתם מדעתכם. ואגב, אי אפשר לומר לי 'דברים שרואים מכאן לא רואים משם', כי אני הייתי שם וראיתי את הדברים".
לציבור לוקח קצת זמן להתעשת. אורי אליצור, הידוע במתינותו ובדיבורו הרגוע והשקול, החליט לשבור לרגע את הכלים וערער את אווירת הדיון המסודר שניסה חיים פלק ליצור. הלבה הרותחת מתחת לפני השטח היתה חייבת להתפרץ. שאר היושבים לשולחן ניסו אמנם לשמור על איפוק וארשת פנים רצינית וקשובה, אך ניכר שזעקת הכאב של אורי פילחה גם את לבם.
אולמרט מתאושש ראשון, כשהוא מתעלם באלגנטיות מהכאב שמרחף עדיין בחלל החדר: "טוב, אני מוכן להקשיב לכם. אתם לא רוצים לשמוע אותי כנראה, אם אתם מתפרצים כך ולא מאפשרים לי לדבר". שאר האנשים מתחילים לתקוף בעקבות דבריו של אורי, ואולמרט מתעצבן קצת, ומגיב לנאמר:
"אורי מסלף לי את הדברים. לא אמרתי שהליכוד אמר שיוריד עשרות יישובים. אתה לא שומע אותי, אתה רק רוצה לצעוק עלי. אני אמרתי, לא הליכוד אמר. רימיתם את עצמכם כשלא הבנתם שמשמעות מדינה פלשתינית היא הורדת יישובים. נכון שדיברנו על הסכם, אבל הבעיה היא לא בפורמט. הרי לא תקבלו את זה גם במהלך חד-צדדי וגם בהסכם".
אולמרט נוגע במניע העיקרי שלו לתכנית ההתנתקות, בניסוח וברטוריקה של פוליטיקאי משופשף: "תוך כמה שנים יהיו מיליוני ערבים בישראל. יום אחד הם ידרשו זכות הצבעה 'one person one vote'. באותו רגע נגמרה מדינת היהודים. אני לא מוכן להגיע לזה, חד וחלק!" הוא קורא. "ההורים שלי עלו לארץ כדי לחיות במדינה יהודית".
הוא מתעצבן כשחגי סגל שואל בשקט: "וכמה ערבים היו אז?"
פשרה שבה רק מפסידים
אולמרט ממשיך להשמיע את חזונו, וטוען שאם ייחתם הסכם, הוא ללא ספק יחזיר אותנו לגבולות 67', כולל ירושלים החצויה. נסיגתו של שמיר, גדול העקשנים, עד האבן האחרונה בטאבה, מהווה הוכחה לתיאוריה שלו. הנוכחים מתרעמים על הקביעות הללו, ואולמרט צועק ומסביר בתנועות ידיים חדות למתקשים בהבנה: "זה היגיון! זה ככה! אם שני הצדדים יחתמו על הסכם, זה יהיה רק הסכם כזה. אחרת לא יחתמו עליו שני צדדים".
אורי אליצור לא מוכן להיכנע, וקורא: "למה הם קובעים ולא אנחנו? גם לנו יש רצון! אתה אומר שאנחנו נסכים למה שהם רוצים, ולא ייתכן שהם יסכימו למה שאנחנו רוצים".
"נכון", משיב אולמרט.
"לא נכון!" צועק אליצור. "לא ייתכן שהפשרה היחידה היא פשרה של 0 אחוז ו-100 אחוז. אין פשרות כאלה בעולם!"
אולמרט טוען שוב שהמהלך החד-צדדי הוא בלתי נמנע, והיה נעשה בכל מקרה. גאולה הרשקוביץ יושבת מולו וטוענת נגדו מתוך נקודת הכאב שלה: "אז למה לא עשית את זה קודם? למה היו צריכים להיהרג אלף איש, למה היינו צריכים להתאבל כל הזמן הזה?"
"למה חיכינו?" משיב אולמרט. "כי אם כבר עושים ויתורים, עדיף שייעשו על ידינו, ממשלה שבה אוהבים ומעריכים את המתיישבים וכואבים אותם, ולא ברק שיש לו ניכור טוטלי לעניין".
סבב תגובות לדברי אולמרט מתחיל. הדוברים מתייחסים לרובד המדיני-פוליטי ולבעיה הדמוגרפית באופן מושכל. במקביל, נפרס רובד אחר שהתרקם מדברים שפרצו מהלב, מהכאב המצטבר על סיטואציות ממשיות של עקירה מהבית, קרע בעם, חולשה ושבר. ישראל הראל מתחיל בסבב ופורש במתינות את משנתו:
"הבעיה הראשונה שעולה היום בכל שיחה היא הבעיה הדמוגרפית. חקרתי את הנושא יותר לעומק, ומצאתי שהטוענים פשוט לא עשו שיעורי בית. לפי הנתונים, ואני עוסק בהם כמה שנים, 96 אחוזים מהפלשתינים יושבים כבר בשטחי הרשות, בוחרים בפרלמנט שלה, לא רוצים להיות מסופחים לישראל ולבחור בה. הם כבר שם. קו הגבול תוחם. איש מאיתנו לא חושב שרמאללה, שכם וחברון צריכות להיכבש מחדש. שם השלמנו עם זה. מדינת ישראל, בנסיבות של היום, לא יכולה לכבוש את שטחי A ו-B".
אולמרט מביע התעניינות לפתע בהצהרותיו של הראל, וקוטע אותו בשאלות. בסיום הערב יסתבר למפרע שהראל הכניס גול עצמי, שכן אולמרט יאמר שהוויכוח בינו לבין הראל מצטמצם לשאלה אם לקבל את המציאות כפי שהיא כיום או לקבל את תכנית שרון. הראל ממשיך: "בדיעבד, יש השלמה לגבי השטחים הללו, שמהווים 42 אחוזים משטחי יש"ע. למעשה, הבעיה הדמוגרפית לא קיימת בשטחי יש"ע. אם נצרף את שטחי C לישראל לא תהיה לנו בעיה דמוגרפית. אם לא היינו משלימים עם שטחי A וB שאינם בריבונותנו היינו נלחמים כבר אז. לא היינו נותנים שזה יתקיים.
"מועצת יש"ע הכינה מסמך מעניין מאוד, שהוכן על ידי גיאוגרפים ואנשי בטחון, המציע רצף טריטוריאלי בין שטחי A ו-B בלי שאנחנו נעבור בתוכם והם יעברו בתוכנו. אנחנו לא רוצים רק לבקר, אנחנו מנסים גם להציע, אבל אתם כלל לא מתחשבים בנו". אולמרט מסמן בראשו שהוא דווקא מוכן לראות את המסמך.
לגרש ערבים? זה לא מוסרי
חגי סגל מקשה גם הוא על העניין הדמוגרפי, ועל הטיעון של אולמרט כי אין לו כוח מוסרי לגרש ערבים מביתם: "מה ההבדל המוסרי בין גרושו של חיים פלק מהבית הזה לגירושו של ערבי מהכפר הסמוך? אנחנו כנראה לא מספיק מוסריים, תסביר לנו", הוא מסיים בקורטוב ציניות. סגל מצליח להוציא קצת את אולמרט מהכלים בכל פעם שהוא מעיר או שואל משהו. התגובות של אולמרט כלפיו הן בסגנון "תפסיק כבר עם ההתחכמויות האלה".
יהודה גרמן, ראש מדרשת עפרה, מקבל את רשות הדיבור. הוא מעלה זווית ראיה חדשה בדיון הזה. גרמן, בחור שקט וממושקף, מביט לאולמרט בעיניים ואומר: "שמעתי פעם את איתן הבר, שסיפר כי בזמן מלחמת המפרץ הראשונה הוא עמד עם יצחק רבין וראה את המכוניות הבורחות מתל אביב. רבין אמר אז: 'לעם אין כוח'. אם הוא היה רואה מה עברנו בשלוש השנים וחצי האחרונות, הוא היה אומר לעצמו 'איזה טמבל אני, איזה שטויות אמרתי'.
"כמה כוח יש לעם זו שאלה אמתית, ואין לה תשובה שכלית הגיונית. יש דברים מעבר, שחזקים מאתנו. אף אחד לא ידע איך יעמוד בדברים. לא האמנו שישרדו את זה, ואני לא מדבר רק על המתנחלים. בכל מקום בו זה קרה ירושלים, דימונה. היו תקופות שפתחנו את הרדיו כל בוקר רק כדי לשמוע איפה קרה הפיצוץ היום. הצלחנו לשרוד את זה.
"ואם שרדנו את זה, למה דווקא עכשיו, ברגע הזה? למה להרוס את עצמנו ולעמוד בזה שוב? אני לא מבין איך מתוך העוצמה שהעם שידר, שאי אפשר היה למדוד אותה מראש, אנחנו הולכים אחורה. אתה עמדת בכל המקומות עם אמירות ברורות, שאמרו את מה שחשנו. היה מקור מנהיגות לעם. הרגשנו את החוזק והחוסן שיש לנו, לא לפי כללים של שכל. וזו נקודת הכוח שלנו.
"היום ברור רק מלשמוע את הפלשתינים, שכשברק נסוג מלבנון הם הרגישו את החולשה ופתחו באינתיפאדה. עכשיו זה ילך ויחמיר. כוח השרידות של העם בלתי ניתן להסבר, אבל צריך להמשיך עם הכוח הזה. לך צריכים להיות הכוחות האמוניים של העם, ואיתם ללכת ולהנהיג את המדינה".
המחיר גבוה מדי
חיים פלק, יוזם ומנהל המפגש, עומד כל הזמן מאחור ומנסה לשמור על הסדר הטוב. כעת הוא מעביר את רשות הדיבור לעצמו, ופונה לאולמרט בנימה אישית מאוד: "אני מרגיש שאתה קרוב אלי. הלכנו כברת דרך יחד. פתאום פתחת כיוון מדיני חדש שלא גילית לי אותו, והופתעתי מאוד. אבל להפתעה יש מחיר. אני לא מבין אותך ושכמותך מה המחיר שאתה מוכן לשלם? אתה מוכן לקרוע אותי מהבית שלי? אתה יודע שתהיה כאן כמעט מלחמה?
"למדתי קצת לקרוא מפות, בעיקר בתקופה שהיינו יחד. בכל מפה שתציירו בית אל ועפרה לא יהיו בפנים, לפי התזות שלכם. מדובר בבית שלי. למרות שגם אם נדבר על נווה דקלים זה הבית שלי, אבל במקרה אנחנו פה. הייתי בכלוב בימית, על הגג הכי מיליטנטי, עם מוטי שקלאר שיושב כאן. לא הרבצתי ולא ירקתי על שום חייל. הייתי שותף שם ל-70 איש שלא היו מוכנים למשא ומתן על פיצויים ונלחמו על ביתם. 70 האנשים הפכו בחצי שנה האחרונה ל-7,500, ואליבא דידך הם יהפכו ל70,000".
פלק מתחמם. שפת הגוף שלו משדרת את סערת הרגשות שהוא נתון בה. הוא מעלה את הטונים: "נגיד שנמשיך לאהוב אחד את השני, אבל אתה תקרע אותי מהעם שלי. מה, אני מוכן להמשיך להיות חבר של מי שמגרש את הילדים שלי ומפזר אותם בארץ? אתה מקבל החלטה בעיניים פקוחות: המחיר שתשלם כדי שאשאר כאן גבוה מהמחיר הזה. אז לא שמת את תג המחיר המתאים. חשבת שאני נחמד, חשבת שמחיר גירוש מהבית לא כולל להיות נחמד, וביקורי בית, ולאהוב אותי. אבל זה לא ככה.
"אתה לא מעלה בדעתך שמישהו יבוא לרחוב כ"ט בנובמבר ויעיף אותך. זה הבית שלך. ואתה יוצר אצלי תחושה שעוד מעט מישהו יבוא לבית שלי ויגיד לי: 'אדוני, יש פה צבא ומדינה תעוף מפה'. שרון יעשה תרגיל פוליטי, משאל עם שעוקף את החוק בכנסת. אנחנו מכירים את החוקים ויודעים שצריך רוב מיוחס. שרון עושה תרגילים ויוצר דעת קהל. קורה דבר מדהים: 504 אנשים מדי שבוע מחליטים בשביל כולם.
"אמרו לך כאן מתוך הערכה: אתה האישיות הפוליטית היחידה, יחד עם שרנסקי, שנלחמת למען ירושלים בהפגנה הגדולה שהיתה נגד ברק. דברת על מלחמה על ירושלים לא בגלל שהיה לך רוב בסקרים, אלא בגלל שהיתה לך אמונה בדבר שנלחמת עליו. לא נלחמת לפי הסקרים, ומה שהעם רוצה. נכון, העם עייף. אז בוא נעורר אותו, קדימה, תוביל אותו! ולאן אתה מוביל? אתה אומר שזה בצער בכאב, אבל בשורה התחתונה אתה הולך אחרי הקבוצה הקטנה, שלא יכולה להכתיב הכל לעם ישראל, ומוכן לשלם בשבילם מחיר. אני מרגיש שאתה לא יודע איזה מחיר".
לדרוש גם מהערבים
לחדר נכנס באיחור אלחנן גלאט, מזכ"ל ישיבות בני עקיבא. הוא מתיישב בפנים נינוחות, אפילו מחויכות. הוא תוקף את אולמרט, ומציע לבסוף פתרון הקרוב ללבו: "ההיסטוריה תשפוט אותך על מעשיך", הוא פותח. "הכל נעשה בניסיון להרוויח זמן. בכל שלב יגידו 'אין ברירה', וכדי להציל את מה שיש יעשו משהו יותר גרוע. יש פה ראייה לטווח קצר. הרי המנהיגים אחריך יעמדו באותו מצב של עימות, ולא יגיעו לפתרון אמתי. אתם לא נותנים פתרון לטווח ארוך, אלא רק דוחים את הבעיה. כנראה שזה חלק מהמשחק הפוליטי שלך".
המשפט האחרון מקפיץ את אולמרט: "רגע, אני רוצה להבין. אתה אומר שאני עושה את זה כדי להיות פופולרי בליכוד או במגזרים אחרים?"
גלאט מחייך, ואומר בשלווה: "אתה אמרת, לא אני. יכול להיות שכן". הוא מסכם ומציע את הפתרון שלו: "בכל אופן, חוזק לא יבוא מעצמו. צריך להשקיע הרבה מאמץ בחינוך הדור הבא לאותם ערכים של עליה, התיישבות והמשך המפעל הציוני".
אורי אליצור, שהספיק להירגע בינתיים, חוזר להבעה השקטה והשקולה ומעלה טיעונים שכנגד על דרך ההיגיון: "אנחנו פה 100 שנים. הערבים עדיין רוצים לעקור אותנו, ועקירת יישובים פירושה, באופן עמוק, גלגול לאחור של מהלך ההיסטוריה. זה ייתן להם עידוד עצום ולא יפתור שום בעיה. זה גם יקשה על מצבנו הבינלאומי, בניגוד לתחזיותיכם. עובדה שמצבנו הבינלאומי נהיה גרוע יותר מאז הסכמי אוסלו, וזה רק ידרדר.
"לגבי הבעיה הדמוגרפית", הוא מתייחס לנקודה החוזרת בדיון, "בדרכך היא רק תחריף. הגדר לא תחזיק את הלחץ הזה. צריך לעשות ניתוק מנטלי בין עזה ויו"ש מבחינה דמוגרפית. כך נישאר רק עם 2 מיליון ערבים ביו"ש, וזו לא בעיה דמוגרפית נוראה. אנחנו העם הכי עני באדמה, אין לנו מקום לשני עמים. אין לנו אדמה לבזבז. מדינת ישראל צריכה להתחיל לדרוש להרחיב את רצועת עזה לכיוון מצרים. צריך לומר: 'אנחנו לא נעשה עד שאתם לא תעשו'. בשנתיים הראשונות יצעקו עלינו, אחר-כך יעזרו לנו.
"כשדרשנו בתקיפות בפעם הראשונה מערפאת שיילחם בטרור העולם כעס עלינו, איך העזנו לדרוש מהערבים. לקח זמן והיום העולם איתנו, מבינים שזו דרישה מינימלית. אובייקטיבית בעיה אי אפשר לפתור לבד. זה העם שלהם, הם שכנים, צריך לדרוש והם ישמעו". ישראל הראל מחזק מהצד, שהרעיון הזה אינו חלומות באספמיה. מניסיונו בוושינגטון, האמריקנים בהחלט היו מוכנים לשמוע בעבר על תרומת שטח בסיני על-ידי המצרים לצורך פתרון הבעיה הפלשתינית.
איפה החזון
מיכאל כהן, בן תורה ופיזיותרפיסט מעפרה, מעלה נקודת אכזבה נוספת מאולמרט ומחבריו בליכוד: "האכזבה שלי ממך היא שאין בתכנית הזאת שום אמירה לאומית. הייתי מצפה ממך ומאנשי הליכוד שהתכנית תכלול לפחות חזון לאומי, ערכים לאומיים. אם הייתם מדברים מתוך ערכים כאלו, והיה אפשר להחליף את תושבי נצרים בתושבי המוואסי היה נוצר רצף טריטוריאלי, ואמירה ברורה על שייכות הארץ אלינו. שכל יהודי שזז מביתו מזיזים חמישה ערבים במקומו. אני מאוכזב מקיפול הדגל. אתה מציע נסיגה מכל עזה, וזה המשך ההתקפלות הבלתי פוסקת מאז 82'. אתם נסוגים מעזה עד האבן האחרונה, וזה ימשיך אתם תיסגו עד האבן האחרונה של יו"ש, ואתה יודע את זה".
פנחס ולרשטיין חוזר לנקודה הבוערת בעיניו, מה יקרה לעם בעקבות הפינוי: "עזוב את שאר הדברים. אני מדבר על השבר בציונות, במסר האידיאולוגי, חוסר החזון. האם אתה חושב שעל דבר שאנשים מוכנים למסור את נפשם, וימסרו את נפשם, עם ישראל יהיה מוכן לעבור לסדר היום? אני אומר לך, משווים את המהלך הזה לימית בטרמינולוגיה, אבל שם החל המאבק אחרי החלטה בכנסת ובממשלה.
"הם היו 70 איש בחבל ארץ בן 8 שנים. פה מדובר ב-30 שנות התיישבות. ברור שביש"ע זו אופרה אחרת לגמרי. יגיעו כל קרובי המשפחה, בני דודים, חברים מתוך הקו הירוק. החבורה הזו ודומיה, שיש לה את החזון והיא תיאבק עליו", ולרשטיין נעצר כאן לרגע. הוא בורר את המילים בקפידה, אך המילים הזהירות מכסות כנראה על צורת המאבק כפי שרק ולרשטיין יודע אותה. הוא משדר לאולמרט שזה עתיד להיות מאבק שעוד לא נראה כמותו בעבר:
"הם ייאבקו עליו, תרתי משמע. אני לא רוצה להגיד, אבל זה כולל דברים שחלילה וחס אני לא יודע איך החברה הישראלית תשתקם אחר-כך. יחד עם זה, פה יש חזון תנופה ואמונה, ויש בעיות שצריך להתמודד איתן. האם פילוג יעזור להתמודד עם הבעיות?" השאלה מהדהדת בחלל האוויר ללא מענה.
רחל פריד, תושבת עפרה ושדכנית, מבקשת לסכם את סבב הדוברים מתוך התנ"ך שפתוח מולה: "אני רוצה להקריא פסוק שאקטואלי מאוד למצב", היא מקריאה מתוך מגילת אסתר: "'אל תדמי בנפשך להימלט בית המלך מכל היהודים, כי אם החרש תחרישי בעת הזאת רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר'" הנוכחים, שיודעים את המשך הפסוק, אומרים לה בחצי חיוך: "עד כאן, תעצרי", אבל רחל ממשיכה: "'ואת ובית אביך תאבדי. ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות'. לאדם במלכות יש תפקיד. הוא לא צריך להסתכל על העם מאחור, אלא להנהיג".
לא נלחמנו על שטחי A
המפגש מתמשך זמן רב, ואולמרט מציין שהשעה שנקבעה לסיום כבר עוברת. הוא מבקש לסכם את הדברים, ומבטיח להמשיך בפעם הבאה. חגי סגל מזכיר לו איך בנה את הר חומה נגד כל העולם, ושואל מה קרה עכשיו. אולמרט נתפס לעניין, ומתחיל לתאר בפרוטרוט את כל מעשה תקפו וגבורתו בבניין ירושלים, ואיך צפצף על ראש הממשלה והאמריקנים. לבסוף הוא חוזר לעניין שלשמו פתח. הוא מטיח בציבור המתנחלים האשמות קשות, ומותח ביקורת שקצת קשה להם לענות עליה:
"אני לא רוצה להשוויץ. הקב"ה יגמול לי כל מה שראוי לי על בניין ירושלים, אני לא זקוק לטובות מאף אחד. על הוויתורים הוא יעשה לי מה שיעשה לישראל הראל, שמוכן לוותר על שש הערים, שהן בעיני ארץ ישראל בדיוק כמו יפו. גם אתם עושים ויתורים, מוכנים לחלוקת הארץ, ולא נאבקתם עליה אז כמו המלחמה שולרשטיין מבטיח עכשיו".
קולות מחאה רמים נשמעים מכל הכיוונים. כולם טוענים שמדובר בהשלמה ולא בהסכמה, ושיש חולקים גם על זה בקרב ציבור המתנחלים. אולמרט מתעקש ומרים את קולו: "אל תיתממו! אם לא הייתם מוותרים אז, לא היינו מגיעים לויתורים של היום! הוויכוח הוא לא על הכל או לא כלום, כפי שאתם מציגים אותו. יש דברים שאפשר ויש דברים שלא. אני לא משלה את עצמי ואתכם. אינני מאמין במשא ומתן שיוביל להסכם שלום, ולכן אינני מחכה לו.
"לצערי", הוא פונה לכיוונה של רחל פריד, "אני לא יכול כמוך לפתוח תנ"ך, לקרוא פסוק ולהגיד שהכל בסדר. אני יודע טוב תנ"ך, אמנם לא כמוכם, אבל הפסוק לא יפתור לי את הבעיה. האחריות היא עלי, אני לא יכול להגיד שהקב"ה יעשה בשבילי. אני יהודי מאמין גאה. אין דבר שאני גאה בו יותר מזה, למרות שאינני שומר מצוות".
אולמרט מוסיף שזה גם בגלל שהוא לא מוכן להפסיד משחק של בית"ר בשבת, ולרגע מתפתחת שיחה נינוחה בין הגברים על הדברים הרציניים באמת: ענייני כדורגל. אולמרט מנתב את השיחה חזרה לעיקר: "על ירושלים והר הבית נילחם, ונעמוד מול כל העולם כשיגיע הזמן. אבל הלך הרוח שלכם מוביל להתרסקות: אין דרגות, אין פרופורציות. כל גרגר בכל מקום שווה להר הבית.
"אני הצבעתי בשעתו נגד הסכם קמפ דיוויד. בגין ניסה לשכנע אותי שלא, ואמרתי לו: 'אני לא יכול לחיות עם עקירת יישובים. גדלתי בשוני, אני חי את זה'". הערת ביניים מהצד אומרת "אולי נעצור כאן, וזה מה שתאמר לתקשורת?", מציע אחד האופטימיים. אך אולמרט לא מוותר, ומסביר: "עכשיו המצב השתנה יש איום על קיומנו כמדינה יהודית".
אולמרט קם, מודה לכולם על הסבלנות וההקשבה, ומבטיח לחזור למפגשים נוספים. הוא אמנם עמד באומץ במערכה הנוכחית, אך היושבים מולו יודעים בברור שעד כמה שהדברים תלויים בהם, גם אם יזכה במערכה המילולית, במערכה האמיתית, בשטח, הוא לא ימצא את עצמו בצד המנצח.
בין הנוכחים ניתן היה לראות את אורי אליצור, ישראל הראל, חגי סגל, פנחס ולרשטיין, גאולה הרשקוביץ, יהושע מור יוסף ועוד. המסגרת היתה אמנם לא פורמלית ומשוחררת, אך ניתן היה לספור על יד אחת את הפעמים שבהם נשמעו קולות צחוק בחדר. המטען הרגשי שהביאו איתם אנשי עפרה היה כבד מנשוא, והם התכוונו לפרוק אותו על אולמרט.
אולמרט הצהיר מראש שלא בא לשכנע או להשתכנע, אלא רק לקיים דו שיח. התושבים מצדם ראו בו את אחד השרים הדומיננטיים בהובלת תכנית ההתנתקות, ששינה את עורו באופן קיצוני מאז נאומיו הזכורים לטוב בהפגנות נגד רבין וברק. ככזה, הם לא נרתעו מלהשמיע באוזניו את הדברים הקשים ביותר, תוך שמירה קפדנית על רמת דיון תרבותית, שספק אם אולמרט חווה כמותה בשבתו בכנסת.
הכל היה במצע
לאחר הארוחה והצהרה קטנה של אולמרט לתקשורת שהגיעה למקום, פתח פנחס ולרשטיין, ראש מועצת מטה בנימין, את הדיון. הוא התיישב ליד אולמרט, וקצת קשה היה להם להביט אחד בעיני השני. אולמרט מצא פתרון: הוא המשיך להשביע את רעבונו בעוד ולרשטיין שוטח את כאבו בקול עצור ומאופק: "אני מרגיש נבגד. יש רצון ליצור קרע בין הליכוד לחבורה כאן, וזה לא פוזה. זה מצטלם יפה. אני מוכן לוותר על כל האידיאולוגיות, אבל מה המהלך הזה יביא? זהו חוסר חזון, שלא יביא לשלום אלא להגברת הטרור. מה המשמעות של כל הקרבנות? הרי כראש עירייה רצת לכל פיגוע. מה המחיר? איפה התמורה?
"אני משתדל לדבר בשקט, אבל אני כל-כך נסער: אתם מצפים מאיתנו לאחריות, לא לגרום לקרע. אלוף הפיקוד ביקש ממני: 'תעשה טובה, למען החיילים. שלא ישאירו אלבומי תמונות וחפצים אישיים'". ולרשטיין מצביע לכיוון גאולה הרשקוביץ, שבעלה אריה ובנה אסף נרצחו סמוך לעפרה, ויושבת בדיוק מול אולמרט: "אתה רוצה להשתמש בחיילים? הם יצטרכו לעבור קודם את גאולה כדי לפנות את גינות אריה".
אולמרט בוחר לפתוח את תגובתו בנימה חיובית. הוא חוזר ואומר כמה הוא אוהב ומעריך את ציבור המתנחלים, ועד כמה הוא מזדהה עם ערכי ההתיישבות. סיפורי ילדות מנחלת ז'בוטינסקי-שוני על מסתננים שגנבו פרות מהרפת זורמים מפיו בהתרפקות נוסטלגית. הוא מנסה להוכיח שהוא שונה מחברי ליכוד אחרים שרק מדברים על התנחלות הוא היה אחד כזה ממש. יחד עם זה, אין לו בעיה לומר:
"הליכוד החליט על חלוקת הארץ ב-96'. אמרנו את זה אז כדי לנצח בבחירות. כשהליכוד תמך בהסכמי אוסלו, ברור שלא היתה לו מגמה להרחיב את ארץ ישראל. מי שהשלה את עצמו בעיה שלו. ביבי נבחר והחזיר את חברון, מה שאף אחד לפניו לא עשה. מה אתה מופתע?" הוא פונה לולרשטיין, "זה לא נכון שהליכוד אומר עכשיו דברים שלא אמר קודם. שרון דיבר בפירוש על מדינת פלשתין ערב הבחירות".
אולמרט לא מסיים את המשפט. אורי אליצור, שישב בשקט בצד, לא מוכן להתאפק עוד. הוא פונה לאולמרט והמשפטים פורצים מתוכו בלהט: "הוא לא אמר שיוריד עשרות אלפי מתנחלים. זה בינתיים, רק אתה אמרת. אני לא יודע מה הוא אומר היום, אבל אתה אומר שהליכוד מאז ומתמיד אמר שהוא מרצ, והוא לא אמר שהוא מרצ. אם הוא מרצ שיגיד את זה עכשיו. אתם התחרפנתם לחלוטין! לא אמרתם שתורידו עשרות אלפי אנשים.
"אתה בא לשמוע את כאבנו. מה זה 'כאבנו'? אני אגיד לך מה דעתי: אני לא מרגיש נבגד. אני מרגיש שאתם התחרפנתם, שזה הסוף הפוליטי שלך ושל שרון. אתה באמת חושב שתביא צו ותוציא מפה עשרות אלפי אנשים? אתה חושב שזה יהיה? אני שואל אותך, אתה חושב שאתה יכול לעשות את זה? אתה חושב שאתה יכול לשלם את המחיר הציבורי והחברתי של הדבר הזה?
"אנחנו לא השמאלנים שיושבים בתנועת הסרבנות, אבל אתה יודע מה יקרה לצה"ל? אני אומר לך אלפי סרבנים. אלפים. תדע לך לאן אתה נכנס. הם לא מדברים על זה, הילדים שלנו, אבל זה מה שהם יעשו. אני אישית חושב שזו פקודה בלתי חוקית בעליל, שדגל שחור מתנופף מעליה. זה קיפול ופירוק של מדינת ישראל והציונות.
"אתם רוצים לחלק את הארץ? אפשר ללכת לחלוקת הארץ, אבל אל תורידו יישובים! אפשר לחלק את הארץ בלי להוריד יישוב אחד. אם אתה רוצה תוריד יישובים יהודיים וערביים. אבל אם אתה אומר שלהוריד יישובים ערביים זה פשע נגד האנושות, אז לא יכול להיות שמותר להוריד יישובים יהודיים. אין דבר כזה, והליכוד אף פעם לא אמר שיעשה דבר כזה. ואם הוא יעשה את זה זה הסוף שלו".
אולמרט פוכר את אצבעותיו בעצבנות, ומקשיב בפנים מתוחות. אליצור ממשיך: "דיברתי על שניכם אישית, ואני חושב שזה נכון, אבל באופן כללי לא תישארו בשלטון. אם אתם הולכים בדרך של מרצ, השלטון יהיה בידי מרצ מהר מאוד. ומה שאתה מציע עכשיו להוריד עשרות אלפי מתנחלים ועשרות יישובים זה מרצ. זה לא הליכוד. לא החזרת חברון, לא חלוקת הארץ, זה יוסי ביילין. ויוסי ביילין, אגב, לא מסכים איתך. הוא היום ימני יותר ממך. הוא אומר שאפשר לעשות את זה רק בהסכמה, ולא במהלך חד-צדדי".
הבעיה הדמוגרפית
אליצור מפסיק לרגע. אפשר לחתוך את האוויר בסכין. הדממה המוחלטת השוררת בחדר טעונה בתסכול המתמשך שהביע אורי בהתפרצות הבלתי צפויה. הוא מוריד את הטונים, ומסיים: "סליחה שאני מתפרץ ככה, אבל באמת אני חושב שפשוט יצאתם מדעתכם. ואגב, אי אפשר לומר לי 'דברים שרואים מכאן לא רואים משם', כי אני הייתי שם וראיתי את הדברים".
לציבור לוקח קצת זמן להתעשת. אורי אליצור, הידוע במתינותו ובדיבורו הרגוע והשקול, החליט לשבור לרגע את הכלים וערער את אווירת הדיון המסודר שניסה חיים פלק ליצור. הלבה הרותחת מתחת לפני השטח היתה חייבת להתפרץ. שאר היושבים לשולחן ניסו אמנם לשמור על איפוק וארשת פנים רצינית וקשובה, אך ניכר שזעקת הכאב של אורי פילחה גם את לבם.
אולמרט מתאושש ראשון, כשהוא מתעלם באלגנטיות מהכאב שמרחף עדיין בחלל החדר: "טוב, אני מוכן להקשיב לכם. אתם לא רוצים לשמוע אותי כנראה, אם אתם מתפרצים כך ולא מאפשרים לי לדבר". שאר האנשים מתחילים לתקוף בעקבות דבריו של אורי, ואולמרט מתעצבן קצת, ומגיב לנאמר:
"אורי מסלף לי את הדברים. לא אמרתי שהליכוד אמר שיוריד עשרות יישובים. אתה לא שומע אותי, אתה רק רוצה לצעוק עלי. אני אמרתי, לא הליכוד אמר. רימיתם את עצמכם כשלא הבנתם שמשמעות מדינה פלשתינית היא הורדת יישובים. נכון שדיברנו על הסכם, אבל הבעיה היא לא בפורמט. הרי לא תקבלו את זה גם במהלך חד-צדדי וגם בהסכם".
אולמרט נוגע במניע העיקרי שלו לתכנית ההתנתקות, בניסוח וברטוריקה של פוליטיקאי משופשף: "תוך כמה שנים יהיו מיליוני ערבים בישראל. יום אחד הם ידרשו זכות הצבעה 'one person one vote'. באותו רגע נגמרה מדינת היהודים. אני לא מוכן להגיע לזה, חד וחלק!" הוא קורא. "ההורים שלי עלו לארץ כדי לחיות במדינה יהודית".
הוא מתעצבן כשחגי סגל שואל בשקט: "וכמה ערבים היו אז?"
פשרה שבה רק מפסידים
אולמרט ממשיך להשמיע את חזונו, וטוען שאם ייחתם הסכם, הוא ללא ספק יחזיר אותנו לגבולות 67', כולל ירושלים החצויה. נסיגתו של שמיר, גדול העקשנים, עד האבן האחרונה בטאבה, מהווה הוכחה לתיאוריה שלו. הנוכחים מתרעמים על הקביעות הללו, ואולמרט צועק ומסביר בתנועות ידיים חדות למתקשים בהבנה: "זה היגיון! זה ככה! אם שני הצדדים יחתמו על הסכם, זה יהיה רק הסכם כזה. אחרת לא יחתמו עליו שני צדדים".
אורי אליצור לא מוכן להיכנע, וקורא: "למה הם קובעים ולא אנחנו? גם לנו יש רצון! אתה אומר שאנחנו נסכים למה שהם רוצים, ולא ייתכן שהם יסכימו למה שאנחנו רוצים".
"נכון", משיב אולמרט.
"לא נכון!" צועק אליצור. "לא ייתכן שהפשרה היחידה היא פשרה של 0 אחוז ו-100 אחוז. אין פשרות כאלה בעולם!"
אולמרט טוען שוב שהמהלך החד-צדדי הוא בלתי נמנע, והיה נעשה בכל מקרה. גאולה הרשקוביץ יושבת מולו וטוענת נגדו מתוך נקודת הכאב שלה: "אז למה לא עשית את זה קודם? למה היו צריכים להיהרג אלף איש, למה היינו צריכים להתאבל כל הזמן הזה?"
"למה חיכינו?" משיב אולמרט. "כי אם כבר עושים ויתורים, עדיף שייעשו על ידינו, ממשלה שבה אוהבים ומעריכים את המתיישבים וכואבים אותם, ולא ברק שיש לו ניכור טוטלי לעניין".
סבב תגובות לדברי אולמרט מתחיל. הדוברים מתייחסים לרובד המדיני-פוליטי ולבעיה הדמוגרפית באופן מושכל. במקביל, נפרס רובד אחר שהתרקם מדברים שפרצו מהלב, מהכאב המצטבר על סיטואציות ממשיות של עקירה מהבית, קרע בעם, חולשה ושבר. ישראל הראל מתחיל בסבב ופורש במתינות את משנתו:
"הבעיה הראשונה שעולה היום בכל שיחה היא הבעיה הדמוגרפית. חקרתי את הנושא יותר לעומק, ומצאתי שהטוענים פשוט לא עשו שיעורי בית. לפי הנתונים, ואני עוסק בהם כמה שנים, 96 אחוזים מהפלשתינים יושבים כבר בשטחי הרשות, בוחרים בפרלמנט שלה, לא רוצים להיות מסופחים לישראל ולבחור בה. הם כבר שם. קו הגבול תוחם. איש מאיתנו לא חושב שרמאללה, שכם וחברון צריכות להיכבש מחדש. שם השלמנו עם זה. מדינת ישראל, בנסיבות של היום, לא יכולה לכבוש את שטחי A ו-B".
אולמרט מביע התעניינות לפתע בהצהרותיו של הראל, וקוטע אותו בשאלות. בסיום הערב יסתבר למפרע שהראל הכניס גול עצמי, שכן אולמרט יאמר שהוויכוח בינו לבין הראל מצטמצם לשאלה אם לקבל את המציאות כפי שהיא כיום או לקבל את תכנית שרון. הראל ממשיך: "בדיעבד, יש השלמה לגבי השטחים הללו, שמהווים 42 אחוזים משטחי יש"ע. למעשה, הבעיה הדמוגרפית לא קיימת בשטחי יש"ע. אם נצרף את שטחי C לישראל לא תהיה לנו בעיה דמוגרפית. אם לא היינו משלימים עם שטחי A וB שאינם בריבונותנו היינו נלחמים כבר אז. לא היינו נותנים שזה יתקיים.
"מועצת יש"ע הכינה מסמך מעניין מאוד, שהוכן על ידי גיאוגרפים ואנשי בטחון, המציע רצף טריטוריאלי בין שטחי A ו-B בלי שאנחנו נעבור בתוכם והם יעברו בתוכנו. אנחנו לא רוצים רק לבקר, אנחנו מנסים גם להציע, אבל אתם כלל לא מתחשבים בנו". אולמרט מסמן בראשו שהוא דווקא מוכן לראות את המסמך.
לגרש ערבים? זה לא מוסרי
חגי סגל מקשה גם הוא על העניין הדמוגרפי, ועל הטיעון של אולמרט כי אין לו כוח מוסרי לגרש ערבים מביתם: "מה ההבדל המוסרי בין גרושו של חיים פלק מהבית הזה לגירושו של ערבי מהכפר הסמוך? אנחנו כנראה לא מספיק מוסריים, תסביר לנו", הוא מסיים בקורטוב ציניות. סגל מצליח להוציא קצת את אולמרט מהכלים בכל פעם שהוא מעיר או שואל משהו. התגובות של אולמרט כלפיו הן בסגנון "תפסיק כבר עם ההתחכמויות האלה".
יהודה גרמן, ראש מדרשת עפרה, מקבל את רשות הדיבור. הוא מעלה זווית ראיה חדשה בדיון הזה. גרמן, בחור שקט וממושקף, מביט לאולמרט בעיניים ואומר: "שמעתי פעם את איתן הבר, שסיפר כי בזמן מלחמת המפרץ הראשונה הוא עמד עם יצחק רבין וראה את המכוניות הבורחות מתל אביב. רבין אמר אז: 'לעם אין כוח'. אם הוא היה רואה מה עברנו בשלוש השנים וחצי האחרונות, הוא היה אומר לעצמו 'איזה טמבל אני, איזה שטויות אמרתי'.
"כמה כוח יש לעם זו שאלה אמתית, ואין לה תשובה שכלית הגיונית. יש דברים מעבר, שחזקים מאתנו. אף אחד לא ידע איך יעמוד בדברים. לא האמנו שישרדו את זה, ואני לא מדבר רק על המתנחלים. בכל מקום בו זה קרה ירושלים, דימונה. היו תקופות שפתחנו את הרדיו כל בוקר רק כדי לשמוע איפה קרה הפיצוץ היום. הצלחנו לשרוד את זה.
"ואם שרדנו את זה, למה דווקא עכשיו, ברגע הזה? למה להרוס את עצמנו ולעמוד בזה שוב? אני לא מבין איך מתוך העוצמה שהעם שידר, שאי אפשר היה למדוד אותה מראש, אנחנו הולכים אחורה. אתה עמדת בכל המקומות עם אמירות ברורות, שאמרו את מה שחשנו. היה מקור מנהיגות לעם. הרגשנו את החוזק והחוסן שיש לנו, לא לפי כללים של שכל. וזו נקודת הכוח שלנו.
"היום ברור רק מלשמוע את הפלשתינים, שכשברק נסוג מלבנון הם הרגישו את החולשה ופתחו באינתיפאדה. עכשיו זה ילך ויחמיר. כוח השרידות של העם בלתי ניתן להסבר, אבל צריך להמשיך עם הכוח הזה. לך צריכים להיות הכוחות האמוניים של העם, ואיתם ללכת ולהנהיג את המדינה".
המחיר גבוה מדי
חיים פלק, יוזם ומנהל המפגש, עומד כל הזמן מאחור ומנסה לשמור על הסדר הטוב. כעת הוא מעביר את רשות הדיבור לעצמו, ופונה לאולמרט בנימה אישית מאוד: "אני מרגיש שאתה קרוב אלי. הלכנו כברת דרך יחד. פתאום פתחת כיוון מדיני חדש שלא גילית לי אותו, והופתעתי מאוד. אבל להפתעה יש מחיר. אני לא מבין אותך ושכמותך מה המחיר שאתה מוכן לשלם? אתה מוכן לקרוע אותי מהבית שלי? אתה יודע שתהיה כאן כמעט מלחמה?
"למדתי קצת לקרוא מפות, בעיקר בתקופה שהיינו יחד. בכל מפה שתציירו בית אל ועפרה לא יהיו בפנים, לפי התזות שלכם. מדובר בבית שלי. למרות שגם אם נדבר על נווה דקלים זה הבית שלי, אבל במקרה אנחנו פה. הייתי בכלוב בימית, על הגג הכי מיליטנטי, עם מוטי שקלאר שיושב כאן. לא הרבצתי ולא ירקתי על שום חייל. הייתי שותף שם ל-70 איש שלא היו מוכנים למשא ומתן על פיצויים ונלחמו על ביתם. 70 האנשים הפכו בחצי שנה האחרונה ל-7,500, ואליבא דידך הם יהפכו ל70,000".
פלק מתחמם. שפת הגוף שלו משדרת את סערת הרגשות שהוא נתון בה. הוא מעלה את הטונים: "נגיד שנמשיך לאהוב אחד את השני, אבל אתה תקרע אותי מהעם שלי. מה, אני מוכן להמשיך להיות חבר של מי שמגרש את הילדים שלי ומפזר אותם בארץ? אתה מקבל החלטה בעיניים פקוחות: המחיר שתשלם כדי שאשאר כאן גבוה מהמחיר הזה. אז לא שמת את תג המחיר המתאים. חשבת שאני נחמד, חשבת שמחיר גירוש מהבית לא כולל להיות נחמד, וביקורי בית, ולאהוב אותי. אבל זה לא ככה.
"אתה לא מעלה בדעתך שמישהו יבוא לרחוב כ"ט בנובמבר ויעיף אותך. זה הבית שלך. ואתה יוצר אצלי תחושה שעוד מעט מישהו יבוא לבית שלי ויגיד לי: 'אדוני, יש פה צבא ומדינה תעוף מפה'. שרון יעשה תרגיל פוליטי, משאל עם שעוקף את החוק בכנסת. אנחנו מכירים את החוקים ויודעים שצריך רוב מיוחס. שרון עושה תרגילים ויוצר דעת קהל. קורה דבר מדהים: 504 אנשים מדי שבוע מחליטים בשביל כולם.
"אמרו לך כאן מתוך הערכה: אתה האישיות הפוליטית היחידה, יחד עם שרנסקי, שנלחמת למען ירושלים בהפגנה הגדולה שהיתה נגד ברק. דברת על מלחמה על ירושלים לא בגלל שהיה לך רוב בסקרים, אלא בגלל שהיתה לך אמונה בדבר שנלחמת עליו. לא נלחמת לפי הסקרים, ומה שהעם רוצה. נכון, העם עייף. אז בוא נעורר אותו, קדימה, תוביל אותו! ולאן אתה מוביל? אתה אומר שזה בצער בכאב, אבל בשורה התחתונה אתה הולך אחרי הקבוצה הקטנה, שלא יכולה להכתיב הכל לעם ישראל, ומוכן לשלם בשבילם מחיר. אני מרגיש שאתה לא יודע איזה מחיר".
לדרוש גם מהערבים
לחדר נכנס באיחור אלחנן גלאט, מזכ"ל ישיבות בני עקיבא. הוא מתיישב בפנים נינוחות, אפילו מחויכות. הוא תוקף את אולמרט, ומציע לבסוף פתרון הקרוב ללבו: "ההיסטוריה תשפוט אותך על מעשיך", הוא פותח. "הכל נעשה בניסיון להרוויח זמן. בכל שלב יגידו 'אין ברירה', וכדי להציל את מה שיש יעשו משהו יותר גרוע. יש פה ראייה לטווח קצר. הרי המנהיגים אחריך יעמדו באותו מצב של עימות, ולא יגיעו לפתרון אמתי. אתם לא נותנים פתרון לטווח ארוך, אלא רק דוחים את הבעיה. כנראה שזה חלק מהמשחק הפוליטי שלך".
המשפט האחרון מקפיץ את אולמרט: "רגע, אני רוצה להבין. אתה אומר שאני עושה את זה כדי להיות פופולרי בליכוד או במגזרים אחרים?"
גלאט מחייך, ואומר בשלווה: "אתה אמרת, לא אני. יכול להיות שכן". הוא מסכם ומציע את הפתרון שלו: "בכל אופן, חוזק לא יבוא מעצמו. צריך להשקיע הרבה מאמץ בחינוך הדור הבא לאותם ערכים של עליה, התיישבות והמשך המפעל הציוני".
אורי אליצור, שהספיק להירגע בינתיים, חוזר להבעה השקטה והשקולה ומעלה טיעונים שכנגד על דרך ההיגיון: "אנחנו פה 100 שנים. הערבים עדיין רוצים לעקור אותנו, ועקירת יישובים פירושה, באופן עמוק, גלגול לאחור של מהלך ההיסטוריה. זה ייתן להם עידוד עצום ולא יפתור שום בעיה. זה גם יקשה על מצבנו הבינלאומי, בניגוד לתחזיותיכם. עובדה שמצבנו הבינלאומי נהיה גרוע יותר מאז הסכמי אוסלו, וזה רק ידרדר.
"לגבי הבעיה הדמוגרפית", הוא מתייחס לנקודה החוזרת בדיון, "בדרכך היא רק תחריף. הגדר לא תחזיק את הלחץ הזה. צריך לעשות ניתוק מנטלי בין עזה ויו"ש מבחינה דמוגרפית. כך נישאר רק עם 2 מיליון ערבים ביו"ש, וזו לא בעיה דמוגרפית נוראה. אנחנו העם הכי עני באדמה, אין לנו מקום לשני עמים. אין לנו אדמה לבזבז. מדינת ישראל צריכה להתחיל לדרוש להרחיב את רצועת עזה לכיוון מצרים. צריך לומר: 'אנחנו לא נעשה עד שאתם לא תעשו'. בשנתיים הראשונות יצעקו עלינו, אחר-כך יעזרו לנו.
"כשדרשנו בתקיפות בפעם הראשונה מערפאת שיילחם בטרור העולם כעס עלינו, איך העזנו לדרוש מהערבים. לקח זמן והיום העולם איתנו, מבינים שזו דרישה מינימלית. אובייקטיבית בעיה אי אפשר לפתור לבד. זה העם שלהם, הם שכנים, צריך לדרוש והם ישמעו". ישראל הראל מחזק מהצד, שהרעיון הזה אינו חלומות באספמיה. מניסיונו בוושינגטון, האמריקנים בהחלט היו מוכנים לשמוע בעבר על תרומת שטח בסיני על-ידי המצרים לצורך פתרון הבעיה הפלשתינית.
איפה החזון
מיכאל כהן, בן תורה ופיזיותרפיסט מעפרה, מעלה נקודת אכזבה נוספת מאולמרט ומחבריו בליכוד: "האכזבה שלי ממך היא שאין בתכנית הזאת שום אמירה לאומית. הייתי מצפה ממך ומאנשי הליכוד שהתכנית תכלול לפחות חזון לאומי, ערכים לאומיים. אם הייתם מדברים מתוך ערכים כאלו, והיה אפשר להחליף את תושבי נצרים בתושבי המוואסי היה נוצר רצף טריטוריאלי, ואמירה ברורה על שייכות הארץ אלינו. שכל יהודי שזז מביתו מזיזים חמישה ערבים במקומו. אני מאוכזב מקיפול הדגל. אתה מציע נסיגה מכל עזה, וזה המשך ההתקפלות הבלתי פוסקת מאז 82'. אתם נסוגים מעזה עד האבן האחרונה, וזה ימשיך אתם תיסגו עד האבן האחרונה של יו"ש, ואתה יודע את זה".
פנחס ולרשטיין חוזר לנקודה הבוערת בעיניו, מה יקרה לעם בעקבות הפינוי: "עזוב את שאר הדברים. אני מדבר על השבר בציונות, במסר האידיאולוגי, חוסר החזון. האם אתה חושב שעל דבר שאנשים מוכנים למסור את נפשם, וימסרו את נפשם, עם ישראל יהיה מוכן לעבור לסדר היום? אני אומר לך, משווים את המהלך הזה לימית בטרמינולוגיה, אבל שם החל המאבק אחרי החלטה בכנסת ובממשלה.
"הם היו 70 איש בחבל ארץ בן 8 שנים. פה מדובר ב-30 שנות התיישבות. ברור שביש"ע זו אופרה אחרת לגמרי. יגיעו כל קרובי המשפחה, בני דודים, חברים מתוך הקו הירוק. החבורה הזו ודומיה, שיש לה את החזון והיא תיאבק עליו", ולרשטיין נעצר כאן לרגע. הוא בורר את המילים בקפידה, אך המילים הזהירות מכסות כנראה על צורת המאבק כפי שרק ולרשטיין יודע אותה. הוא משדר לאולמרט שזה עתיד להיות מאבק שעוד לא נראה כמותו בעבר:
"הם ייאבקו עליו, תרתי משמע. אני לא רוצה להגיד, אבל זה כולל דברים שחלילה וחס אני לא יודע איך החברה הישראלית תשתקם אחר-כך. יחד עם זה, פה יש חזון תנופה ואמונה, ויש בעיות שצריך להתמודד איתן. האם פילוג יעזור להתמודד עם הבעיות?" השאלה מהדהדת בחלל האוויר ללא מענה.
רחל פריד, תושבת עפרה ושדכנית, מבקשת לסכם את סבב הדוברים מתוך התנ"ך שפתוח מולה: "אני רוצה להקריא פסוק שאקטואלי מאוד למצב", היא מקריאה מתוך מגילת אסתר: "'אל תדמי בנפשך להימלט בית המלך מכל היהודים, כי אם החרש תחרישי בעת הזאת רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר'" הנוכחים, שיודעים את המשך הפסוק, אומרים לה בחצי חיוך: "עד כאן, תעצרי", אבל רחל ממשיכה: "'ואת ובית אביך תאבדי. ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות'. לאדם במלכות יש תפקיד. הוא לא צריך להסתכל על העם מאחור, אלא להנהיג".
לא נלחמנו על שטחי A
המפגש מתמשך זמן רב, ואולמרט מציין שהשעה שנקבעה לסיום כבר עוברת. הוא מבקש לסכם את הדברים, ומבטיח להמשיך בפעם הבאה. חגי סגל מזכיר לו איך בנה את הר חומה נגד כל העולם, ושואל מה קרה עכשיו. אולמרט נתפס לעניין, ומתחיל לתאר בפרוטרוט את כל מעשה תקפו וגבורתו בבניין ירושלים, ואיך צפצף על ראש הממשלה והאמריקנים. לבסוף הוא חוזר לעניין שלשמו פתח. הוא מטיח בציבור המתנחלים האשמות קשות, ומותח ביקורת שקצת קשה להם לענות עליה:
"אני לא רוצה להשוויץ. הקב"ה יגמול לי כל מה שראוי לי על בניין ירושלים, אני לא זקוק לטובות מאף אחד. על הוויתורים הוא יעשה לי מה שיעשה לישראל הראל, שמוכן לוותר על שש הערים, שהן בעיני ארץ ישראל בדיוק כמו יפו. גם אתם עושים ויתורים, מוכנים לחלוקת הארץ, ולא נאבקתם עליה אז כמו המלחמה שולרשטיין מבטיח עכשיו".
קולות מחאה רמים נשמעים מכל הכיוונים. כולם טוענים שמדובר בהשלמה ולא בהסכמה, ושיש חולקים גם על זה בקרב ציבור המתנחלים. אולמרט מתעקש ומרים את קולו: "אל תיתממו! אם לא הייתם מוותרים אז, לא היינו מגיעים לויתורים של היום! הוויכוח הוא לא על הכל או לא כלום, כפי שאתם מציגים אותו. יש דברים שאפשר ויש דברים שלא. אני לא משלה את עצמי ואתכם. אינני מאמין במשא ומתן שיוביל להסכם שלום, ולכן אינני מחכה לו.
"לצערי", הוא פונה לכיוונה של רחל פריד, "אני לא יכול כמוך לפתוח תנ"ך, לקרוא פסוק ולהגיד שהכל בסדר. אני יודע טוב תנ"ך, אמנם לא כמוכם, אבל הפסוק לא יפתור לי את הבעיה. האחריות היא עלי, אני לא יכול להגיד שהקב"ה יעשה בשבילי. אני יהודי מאמין גאה. אין דבר שאני גאה בו יותר מזה, למרות שאינני שומר מצוות".
אולמרט מוסיף שזה גם בגלל שהוא לא מוכן להפסיד משחק של בית"ר בשבת, ולרגע מתפתחת שיחה נינוחה בין הגברים על הדברים הרציניים באמת: ענייני כדורגל. אולמרט מנתב את השיחה חזרה לעיקר: "על ירושלים והר הבית נילחם, ונעמוד מול כל העולם כשיגיע הזמן. אבל הלך הרוח שלכם מוביל להתרסקות: אין דרגות, אין פרופורציות. כל גרגר בכל מקום שווה להר הבית.
"אני הצבעתי בשעתו נגד הסכם קמפ דיוויד. בגין ניסה לשכנע אותי שלא, ואמרתי לו: 'אני לא יכול לחיות עם עקירת יישובים. גדלתי בשוני, אני חי את זה'". הערת ביניים מהצד אומרת "אולי נעצור כאן, וזה מה שתאמר לתקשורת?", מציע אחד האופטימיים. אך אולמרט לא מוותר, ומסביר: "עכשיו המצב השתנה יש איום על קיומנו כמדינה יהודית".
אולמרט קם, מודה לכולם על הסבלנות וההקשבה, ומבטיח לחזור למפגשים נוספים. הוא אמנם עמד באומץ במערכה הנוכחית, אך היושבים מולו יודעים בברור שעד כמה שהדברים תלויים בהם, גם אם יזכה במערכה המילולית, במערכה האמיתית, בשטח, הוא לא ימצא את עצמו בצד המנצח.