לפני כשישה שבועות, על רקע עסקת השבויים המפוקפקת עם ארגון החיזבאללה, פרסמנו על שער 'בשבע' קריאה לאריאל שרון לחזור אל החווה. "העסקה הכושלת והמסוכנת עם נסראללה היא עוד הוכחה לחוסר יכולתו של שרון להתמודד עם אתגרי השעה", כתבנו בהחלטיות שגרמה להרמתן של אי-אלו גבות. שבוע לאחר מכן, כששרון יצא עם תוכנית הנסיגה החד-צדדית שלו, ההזדהות עם הקריאה להתפטרותו כבר היתה רחבה הרבה יותר. אבל ככל שעובר הזמן הולך ומתברר עד כמה כושלת ומפוקפקת היתה התנהלות ראש הממשלה כבר בפרשה הראשונה, החמורה פחות - זו של עסקת חילופי השבויים.
בשלב הראשון יצאנו פראיירים מול חיזבאללה. מאות מחבלים ועשרות גופות הם קיבלו מישראל בתמורה לשלוש גופות חיילינו ולאלחנן טננבוים - פושע שבמקרה הטוב הלך להיפגש עמם 'רק' במטרה לסחור בסמים תמורת בצע כסף. תוך כדי כך גם ויתרנו על דיראני ועובייד, קלפי המיקוח שחטפנו למען רון ארד, והוכחנו כמה משתלם הפשע של הרג שלושת חיילינו.
אבל לא רק מול נסראללה ירדה ישראל על ברכיה. התנהלותו הכושלת של שרון העמידה את ישראל בעמדת נחיתות גם מול השבוי-הפושע טננבוים, פרקליטיו ובני משפחתו. וככל שנחשפות עובדות נוספות כך התמונה המתקבלת מקוממת יותר. העסקה המשפטית שמעניקה לטננבוים חסינות מפני העמדה לדין תמורת אינפורמציה על מעלליו היא מחדל משפטי שערורייתי וחסר תקדים. האיש הזה, שישראל שילמה מחיר כה כבד תמורת שחרורו, צריך היה לבקש סליחה מהמדינה ומאזרחיה, לספר מרצונו את כל האמת, ולשאת בעונש הולם כפי שיושת עליו. לכל היותר היה רשאי לפנות אל רחמי בית המשפט ולבקש להקל בעונשו בהתחשב בסבל שכבר עבר עליו. כאשר התברר שהוא מתכוון (בעצת פרקליטיו שאחד מהם, אלי זוהר, היה מועמד לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה!) לעשות הכל כדי לחמוק מעונש, צריך היה להפליל אותו בעברות כמו זיוף דרכון וכניסה לארץ אויב. אחר כך, כשהוא בבית הסוהר, ניתן היה להוציא ממנו את כל האינפורמציה הדרושה תמורת שיפור בתנאי מאסרו, או אפילו תמורת חסינות מאשמה בגין האינפורמציה המפלילה שימסור. לפחות הוא היה משלם במאסר על אותן עבירות שניתן היה להוכיח את אשמתו בהן. אילו התעקש לשתוק, ניתן היה להפעיל עליו את השיטות הידועות שהשב"כ יודע להפעיל על ישראלים החשודים בטרור נגד ערבים. אבל שרון, בעוד צעד תמוה, הורה לנהוג בו בעדינות ולחקור אותו בכפפות משי.
עוד לא התאוששנו מעסקת החנינה שניתנה לו, והנה מתברר שבתקופת שביו זכתה משפחתו של טננבוים לסיוע כספי כאילו נשבה בעת שירות צבאי. לא די ששילמנו מחיר כה כבד כדי להציל אותו מהאסון שהמיט על עצמו, גם תמיכה כלכלית מגיעה לו.
מי שחשב שמועצת חכמי חלם קיימת רק באגדות מוזמן להתרשם מממשלת ישראל בראשות אריאל שרון.
הסרבנות וההתנערות
אתמול פורסם כי גופים חוץ-פרלמנטריים של הימין מתכננים קמפיין של קריאה לחיילי צה"ל לסרב לפנות יישובים. בין השאר, כך פורסם, מתוכנן להשתמש בדבריהם של אנשי שמאל כמו עמוס עוז ומשה נגבי, שהודיעו בעבר שיפלגו את העם והצבא ויפוצצו גשרים כדי למנוע טרנספר של ערבים.
לפי הפרסומים מיהר דובר מועצת יש"ע, יהושע מור יוסף, להסתייג מהיוזמה, בנימוק שסרבנות תקרע את החברה ותמוטט את הצבא. מי שמצדיק סרבנות מימין יצטרך להתמודד עם סרבנות משמאל, אמר מור יוסף.
אלא שהצורך להתמודד עם סרבנות השמאל נמצא כאן כבר מזמן. השמאל לא חיכה לסרבנים מהימין כדי להעמיד סרבנים משלו. הסרבנות השמאלנית היא עובדה קיימת שכבר זכתה לכתבות ענק בעיתונות אוהדת, וכבר נלקחת בחשבון ומשפיעה על מקבלי ההחלטות. ונשאלת השאלה, האם רק לצד אחד של המפה הפוליטית מותר להגדיל את כוחו והשפעתו באמצעות הנשק הלא-קונבנציונלי הזה?
מועצת יש"ע צריכה לשאול את עצמה איך בכלל הגענו למצב שבו אריאל שרון ובכירי השרים בליכוד מעלים על דעתם אפשרות לעקור עשרות יישובים ועשרות אלפי מתיישבים. מדוע לא השכלנו להצמיד לאופציה המטורפת הזאת תג מחיר חמור, שיגרום לכל פוליטיקאי שיעלה זאת על הדעת להיתפש כסהרורי? איך קורה ששנים רבות מאוד אחרי שאיש השמאל מירון רפפורט קבע שמפעל ההתיישבות ביש"ע הוא בלתי הפיך, באים פוליטיקאים שנטלו חלק מרכזי בהקמת המפעל הזה וחושבים שיוכלו לעקור אותו? מדוע מי שדוגל בטרנספר לערבים נחשב כאן לא רק לא הומני אלא גם לא ריאלי, ואילו האופציה של עקירת יהודים נתפשת כמעשית ומוסרית? האם לא מוטב היה שנכריז עוד לפני שנים רבות, כמו עוז ונגבי, שעל עקירת יישובים נפלג את העם ואת הצבא? האם לא נעשה כאן משחק מסוכן בעתיד ההתיישבות בגלל הרצון למצוא חן, 'להתנחל בלבבות'?
נכון, סירוב פקודה של מאות ואלפי חיילים עלול לגרום נזק עצום לצבא, נזק שיעלה בעתיד בנפשות. אבל גם הסכמי אוסלו עלו באלפי נפשות. גם לתוכניות העקירה של שרון, שיהפכו את אזור עזה לבית חרושת ענק לייצור נשק מתקדם, צפוי מחיר דמים נורא. ועוד לא דיברנו על העידוד שתעניק הנסיגה לאסטרטגיית המאבק הטרוריסטי של המחבלים, עידוד שגם הוא יעלה בדמים רבים.
ובכלל, כבר אמר יצחק שמיר שממשלה חכמה נמנעת מלתת פקודה שתיתקל בסרבנות. אם יהיה איום ברור בסרבנות נרחבת, הפקודה לא תינתן ונזק הפילוג יימנע.
ובכל זאת, אולי באמת נכון שהממסד הרשמי של יש"ע יתנער מיוזמות הסרבנות. אפשר ללמוד משהו מהשמאל, שהגופים הלגיטימיים שלו לא תומכים בגלוי בפעילות הסרבנים מהצד שלו, אבל מצד שני גם לא יוצאים מגדרם כדי לדרוש את העמדתם לדין, ואף עוטפים אותם באהדה ובהבנה בכל מיני דרכים נפתלות. מועצת יש"ע, כגוף המאגד מועצות אזוריות הסמוכות על שולחן הממשלה, צריכה אולי לנהל קו גלוי של התנערות מסרבנות, ולהניח לארגונים וולונטריים ולזרמים תת-קרקעיים לעשות את שלהם. רק שדובר מועצת יש"ע ייזהר לא להישמע משכנע מדי כשהוא מגנה את מי שעושים לו את העבודה ויוצאים נגד פקודה שדגל שחור מתנוסס מעליה.
בשלב הראשון יצאנו פראיירים מול חיזבאללה. מאות מחבלים ועשרות גופות הם קיבלו מישראל בתמורה לשלוש גופות חיילינו ולאלחנן טננבוים - פושע שבמקרה הטוב הלך להיפגש עמם 'רק' במטרה לסחור בסמים תמורת בצע כסף. תוך כדי כך גם ויתרנו על דיראני ועובייד, קלפי המיקוח שחטפנו למען רון ארד, והוכחנו כמה משתלם הפשע של הרג שלושת חיילינו.
אבל לא רק מול נסראללה ירדה ישראל על ברכיה. התנהלותו הכושלת של שרון העמידה את ישראל בעמדת נחיתות גם מול השבוי-הפושע טננבוים, פרקליטיו ובני משפחתו. וככל שנחשפות עובדות נוספות כך התמונה המתקבלת מקוממת יותר. העסקה המשפטית שמעניקה לטננבוים חסינות מפני העמדה לדין תמורת אינפורמציה על מעלליו היא מחדל משפטי שערורייתי וחסר תקדים. האיש הזה, שישראל שילמה מחיר כה כבד תמורת שחרורו, צריך היה לבקש סליחה מהמדינה ומאזרחיה, לספר מרצונו את כל האמת, ולשאת בעונש הולם כפי שיושת עליו. לכל היותר היה רשאי לפנות אל רחמי בית המשפט ולבקש להקל בעונשו בהתחשב בסבל שכבר עבר עליו. כאשר התברר שהוא מתכוון (בעצת פרקליטיו שאחד מהם, אלי זוהר, היה מועמד לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה!) לעשות הכל כדי לחמוק מעונש, צריך היה להפליל אותו בעברות כמו זיוף דרכון וכניסה לארץ אויב. אחר כך, כשהוא בבית הסוהר, ניתן היה להוציא ממנו את כל האינפורמציה הדרושה תמורת שיפור בתנאי מאסרו, או אפילו תמורת חסינות מאשמה בגין האינפורמציה המפלילה שימסור. לפחות הוא היה משלם במאסר על אותן עבירות שניתן היה להוכיח את אשמתו בהן. אילו התעקש לשתוק, ניתן היה להפעיל עליו את השיטות הידועות שהשב"כ יודע להפעיל על ישראלים החשודים בטרור נגד ערבים. אבל שרון, בעוד צעד תמוה, הורה לנהוג בו בעדינות ולחקור אותו בכפפות משי.
עוד לא התאוששנו מעסקת החנינה שניתנה לו, והנה מתברר שבתקופת שביו זכתה משפחתו של טננבוים לסיוע כספי כאילו נשבה בעת שירות צבאי. לא די ששילמנו מחיר כה כבד כדי להציל אותו מהאסון שהמיט על עצמו, גם תמיכה כלכלית מגיעה לו.
מי שחשב שמועצת חכמי חלם קיימת רק באגדות מוזמן להתרשם מממשלת ישראל בראשות אריאל שרון.
הסרבנות וההתנערות
אתמול פורסם כי גופים חוץ-פרלמנטריים של הימין מתכננים קמפיין של קריאה לחיילי צה"ל לסרב לפנות יישובים. בין השאר, כך פורסם, מתוכנן להשתמש בדבריהם של אנשי שמאל כמו עמוס עוז ומשה נגבי, שהודיעו בעבר שיפלגו את העם והצבא ויפוצצו גשרים כדי למנוע טרנספר של ערבים.
לפי הפרסומים מיהר דובר מועצת יש"ע, יהושע מור יוסף, להסתייג מהיוזמה, בנימוק שסרבנות תקרע את החברה ותמוטט את הצבא. מי שמצדיק סרבנות מימין יצטרך להתמודד עם סרבנות משמאל, אמר מור יוסף.
אלא שהצורך להתמודד עם סרבנות השמאל נמצא כאן כבר מזמן. השמאל לא חיכה לסרבנים מהימין כדי להעמיד סרבנים משלו. הסרבנות השמאלנית היא עובדה קיימת שכבר זכתה לכתבות ענק בעיתונות אוהדת, וכבר נלקחת בחשבון ומשפיעה על מקבלי ההחלטות. ונשאלת השאלה, האם רק לצד אחד של המפה הפוליטית מותר להגדיל את כוחו והשפעתו באמצעות הנשק הלא-קונבנציונלי הזה?
מועצת יש"ע צריכה לשאול את עצמה איך בכלל הגענו למצב שבו אריאל שרון ובכירי השרים בליכוד מעלים על דעתם אפשרות לעקור עשרות יישובים ועשרות אלפי מתיישבים. מדוע לא השכלנו להצמיד לאופציה המטורפת הזאת תג מחיר חמור, שיגרום לכל פוליטיקאי שיעלה זאת על הדעת להיתפש כסהרורי? איך קורה ששנים רבות מאוד אחרי שאיש השמאל מירון רפפורט קבע שמפעל ההתיישבות ביש"ע הוא בלתי הפיך, באים פוליטיקאים שנטלו חלק מרכזי בהקמת המפעל הזה וחושבים שיוכלו לעקור אותו? מדוע מי שדוגל בטרנספר לערבים נחשב כאן לא רק לא הומני אלא גם לא ריאלי, ואילו האופציה של עקירת יהודים נתפשת כמעשית ומוסרית? האם לא מוטב היה שנכריז עוד לפני שנים רבות, כמו עוז ונגבי, שעל עקירת יישובים נפלג את העם ואת הצבא? האם לא נעשה כאן משחק מסוכן בעתיד ההתיישבות בגלל הרצון למצוא חן, 'להתנחל בלבבות'?
נכון, סירוב פקודה של מאות ואלפי חיילים עלול לגרום נזק עצום לצבא, נזק שיעלה בעתיד בנפשות. אבל גם הסכמי אוסלו עלו באלפי נפשות. גם לתוכניות העקירה של שרון, שיהפכו את אזור עזה לבית חרושת ענק לייצור נשק מתקדם, צפוי מחיר דמים נורא. ועוד לא דיברנו על העידוד שתעניק הנסיגה לאסטרטגיית המאבק הטרוריסטי של המחבלים, עידוד שגם הוא יעלה בדמים רבים.
ובכלל, כבר אמר יצחק שמיר שממשלה חכמה נמנעת מלתת פקודה שתיתקל בסרבנות. אם יהיה איום ברור בסרבנות נרחבת, הפקודה לא תינתן ונזק הפילוג יימנע.
ובכל זאת, אולי באמת נכון שהממסד הרשמי של יש"ע יתנער מיוזמות הסרבנות. אפשר ללמוד משהו מהשמאל, שהגופים הלגיטימיים שלו לא תומכים בגלוי בפעילות הסרבנים מהצד שלו, אבל מצד שני גם לא יוצאים מגדרם כדי לדרוש את העמדתם לדין, ואף עוטפים אותם באהדה ובהבנה בכל מיני דרכים נפתלות. מועצת יש"ע, כגוף המאגד מועצות אזוריות הסמוכות על שולחן הממשלה, צריכה אולי לנהל קו גלוי של התנערות מסרבנות, ולהניח לארגונים וולונטריים ולזרמים תת-קרקעיים לעשות את שלהם. רק שדובר מועצת יש"ע ייזהר לא להישמע משכנע מדי כשהוא מגנה את מי שעושים לו את העבודה ויוצאים נגד פקודה שדגל שחור מתנוסס מעליה.