בשבוע הבא יחול יום הפטירה של ראש וראשון לאדמו"רי פולין, ר' אלימלך מליז'נסק. כיוון שכך, נספר סיפור אודותיו: חסידים מספרים כי ר' אלימלך מליז'נסק היה אומר שהישיבה בתענית אינה בגדר עבודת השם. שאלוהו: "כלום לא היה הבעל שם טוב מרבה לצום?" "הבעל שם טוב", השיב, "רגיל היה בימי שחרותו בשעה שהיה יוצא במוצאי שבת למקום התבודדותו לקחת עמו שש כיכרות לחם וכד מים. מעשה ובערב שבת ביקש להרים את השק מן הארץ, כדי לחזור לביתו, והרגיש שהוא כבד. פתחו ומצא בו את כל ששת כיכרות הלחם. השתומם על הדבר. לצום באופן זה, מותר".
הסיפור שלנו מפגיש אותנו עם ההבדל בין דפוסי עבודת ה' כפי שהיו מקובלים קודם שנתפשטה החסידות, לבין הדרך שבה בחרה החסידות ללכת. הסיגופים והתעניות היו חלק מקובל וידוע בעבודת ה' קודם התפרצות החסידות. באופן מיוחד היה הדבר מצוי בתפיסה שממנה שאבה החסידות את מרבית כוחה, התפיסה הקבלית. המקובלים היו מרבים לסגף את עצמם כדי להזדכך ולהגיע לדרגה שתאפשר להם להשיג השגות רוחניות גבוהות. תנועת החסידות שינתה מהותית את הגישה לסיגופים ותעניות, וגרסה שעבודת ה' אינה צריכה להיעשות מתוך צומות וסיגופים, אלא אדרבה, מתוך התמודדות עם המציאות החומרית והתייחסות אליה.
למרות השינוי הזה בתפיסת העולם, אנו מוצאים עדיין סיפורים רבים על גדולי החסידות שהיו נוהגים סיגוף ופרישות. הסיפור שלנו חושף את הסתירה הפנימית שהיתה גלויה לעיני התלמידים, בין ההתנגדות החסידית לסיגוף לבין ההתנהגות הפרטית של חלק ממנהיגי החסידות. נראה שתשובתו של ר' אלימלך לשאלת התלמידים מורכבת מכמה רמות.
הרמה הראשונה היא תשובתו של ר' אלימלך עצמו. ר' אלימלך מסביר לתלמידים שיש להבחין בין סוגים שונים של תעניות וסיגופים. יש המצויים בדרגה רוחנית נמוכה, והופכים את הסיגוף ואת התענית לדרך שבאמצעותה יזכו להתעלות להזדכך ולהכשיר את עצמם לקראת עבודת ה'. זוהי עבודה הבאה מבחוץ פנימה: האדם עצמו איננו בדרגה גבוהה, אולם הוא משתמש בסיגוף ככלי להכשיר את עצמו. סיגוף שכזה איננו הסיגוף הרצוי על פי תורת החסידות.
הסיגוף הרצוי הוא הסיגוף המתואר בסיפור שלנו במעשיו של הבעש"ט. הבעש"ט לא תיכנן לסגף את עצמו, הוא לקח איתו לחם ומים כשיצא מן הבית. הבעש"ט תכנן לאכול בכל יום כיכר לחם כדי לקיים את עצמו, ובסוף השבוע התברר שבעצם לא נגע בלחם. הסיגוף כאן הוא תוצאה של מצב רוחני, ולא כלי להגיע לדרגה רוחנית.
הבעש"ט היה שרוי בעולמות גבוהים, ובמצב נפשי של הצריך כלל אכילה, ומשום כך לא אכל. סיגוף שכזה הוא סיגוף רצוי. אין כאן ניסיון חיצוני של האדם להפעיל את הסיגוף על עצמו, אלא מצב רוחני כה גבוה שהסיגוף הוא תוצאה שלו. ברור גם כי לסיגוף שכזה לא יכולה להיות אותה ההשפעה השלילית שעלולה להיות לסיגוף הרגיל.
סיגוף המשמש ככלי להשגה של דרגות רוחניות עלול להשפיע על האדם המסתגף. הוא חש ברעב ומנסה להלחם בו. הוא מדכא בקרבו את הנטיות הגשמיות. הוא עלול לצבור מרירות. הסיגוף של הבעש"ט הוא בעצם שיקוף של מצב נפשי, ולא כפייה על הנפש. סיגוף שהוא תוצאה של מצב נפשי לא יביא למרירות פנימית, אלא אדרבה, הוא מתאים למצב הפנימי של האדם.
ברובד נוסף יש להתייחס לתשובתו של ר' אלימלך על רקע תיאורי המקום בסיפורו של הבעש"ט. הבעש"ט נמצא בשני מקומות, בבית ובמקום התבודדותו. כשהוא בבית, הוא נוטל עמו את ככרות הלחם, וכשהוא במקום התבודדותו הוא אינו אוכל אותן. כשהוא עומד לחזור שוב לביתו הוא מגלה שלא אכל אותן, והדבר לפלא בעיניו.
מסתבר כי גם החסידות, שדגלה בצורך להתייחס לעולם החומר, המריצה את האדם לייחד לעצמו זמן לעיסוק בעבודת פנים, זמן של התנתקות ודביקות בבורא. זמנים אלו של התנתקות מן העולם החומרי הם שעתידים לתת לאדם את הכוח לחזור אל העולם החומרי ולהעניק לו את המשמעות הרוחנית
הנדרשת.
הסיפור שלנו מפגיש אותנו עם ההבדל בין דפוסי עבודת ה' כפי שהיו מקובלים קודם שנתפשטה החסידות, לבין הדרך שבה בחרה החסידות ללכת. הסיגופים והתעניות היו חלק מקובל וידוע בעבודת ה' קודם התפרצות החסידות. באופן מיוחד היה הדבר מצוי בתפיסה שממנה שאבה החסידות את מרבית כוחה, התפיסה הקבלית. המקובלים היו מרבים לסגף את עצמם כדי להזדכך ולהגיע לדרגה שתאפשר להם להשיג השגות רוחניות גבוהות. תנועת החסידות שינתה מהותית את הגישה לסיגופים ותעניות, וגרסה שעבודת ה' אינה צריכה להיעשות מתוך צומות וסיגופים, אלא אדרבה, מתוך התמודדות עם המציאות החומרית והתייחסות אליה.
למרות השינוי הזה בתפיסת העולם, אנו מוצאים עדיין סיפורים רבים על גדולי החסידות שהיו נוהגים סיגוף ופרישות. הסיפור שלנו חושף את הסתירה הפנימית שהיתה גלויה לעיני התלמידים, בין ההתנגדות החסידית לסיגוף לבין ההתנהגות הפרטית של חלק ממנהיגי החסידות. נראה שתשובתו של ר' אלימלך לשאלת התלמידים מורכבת מכמה רמות.
הרמה הראשונה היא תשובתו של ר' אלימלך עצמו. ר' אלימלך מסביר לתלמידים שיש להבחין בין סוגים שונים של תעניות וסיגופים. יש המצויים בדרגה רוחנית נמוכה, והופכים את הסיגוף ואת התענית לדרך שבאמצעותה יזכו להתעלות להזדכך ולהכשיר את עצמם לקראת עבודת ה'. זוהי עבודה הבאה מבחוץ פנימה: האדם עצמו איננו בדרגה גבוהה, אולם הוא משתמש בסיגוף ככלי להכשיר את עצמו. סיגוף שכזה איננו הסיגוף הרצוי על פי תורת החסידות.
הסיגוף הרצוי הוא הסיגוף המתואר בסיפור שלנו במעשיו של הבעש"ט. הבעש"ט לא תיכנן לסגף את עצמו, הוא לקח איתו לחם ומים כשיצא מן הבית. הבעש"ט תכנן לאכול בכל יום כיכר לחם כדי לקיים את עצמו, ובסוף השבוע התברר שבעצם לא נגע בלחם. הסיגוף כאן הוא תוצאה של מצב רוחני, ולא כלי להגיע לדרגה רוחנית.
הבעש"ט היה שרוי בעולמות גבוהים, ובמצב נפשי של הצריך כלל אכילה, ומשום כך לא אכל. סיגוף שכזה הוא סיגוף רצוי. אין כאן ניסיון חיצוני של האדם להפעיל את הסיגוף על עצמו, אלא מצב רוחני כה גבוה שהסיגוף הוא תוצאה שלו. ברור גם כי לסיגוף שכזה לא יכולה להיות אותה ההשפעה השלילית שעלולה להיות לסיגוף הרגיל.
סיגוף המשמש ככלי להשגה של דרגות רוחניות עלול להשפיע על האדם המסתגף. הוא חש ברעב ומנסה להלחם בו. הוא מדכא בקרבו את הנטיות הגשמיות. הוא עלול לצבור מרירות. הסיגוף של הבעש"ט הוא בעצם שיקוף של מצב נפשי, ולא כפייה על הנפש. סיגוף שהוא תוצאה של מצב נפשי לא יביא למרירות פנימית, אלא אדרבה, הוא מתאים למצב הפנימי של האדם.
ברובד נוסף יש להתייחס לתשובתו של ר' אלימלך על רקע תיאורי המקום בסיפורו של הבעש"ט. הבעש"ט נמצא בשני מקומות, בבית ובמקום התבודדותו. כשהוא בבית, הוא נוטל עמו את ככרות הלחם, וכשהוא במקום התבודדותו הוא אינו אוכל אותן. כשהוא עומד לחזור שוב לביתו הוא מגלה שלא אכל אותן, והדבר לפלא בעיניו.
מסתבר כי גם החסידות, שדגלה בצורך להתייחס לעולם החומר, המריצה את האדם לייחד לעצמו זמן לעיסוק בעבודת פנים, זמן של התנתקות ודביקות בבורא. זמנים אלו של התנתקות מן העולם החומרי הם שעתידים לתת לאדם את הכוח לחזור אל העולם החומרי ולהעניק לו את המשמעות הרוחנית
הנדרשת.