לפני כשבועיים צלצל הטלפון של אליעזר אורבך, מזכיר המועצה הדתית של גוש-קטיף. השוטר שמעבר לקו שאל: "כמה קברים יש בבית-העלמין שלכם?". "אורבך השתומם. מעולם לא נתקל בפנייה כזאת. "אני לא סופר אותם כל יום", הוא ענה לשוטר. "אין לך רישום?", התעקש המטלפן. אורבך ביקש להבין מדוע המשטרה מתעניינת בקברים, השוטר ענה "קיבלנו הוראה מלמעלה" ובא לשאול ממנו את המפתח. "16 שנה אני בתפקיד, ואני לא זוכר שמישהו ביקש את המפתח כדי לספור קברים", אומר אורבך. "ראש הממשלה מדבר על פינוי, הוא מכין תוכנית, ודבר כזה צריך להדליק לנו נורה אדומה".
בעקבות הפנייה למזכיר המועצה הדתית פורסמה באתר האינטרנט קטיף.נט ידיעה על ספירת הקברים. לפי הידיעה, המשטרה ביקשה לערוך מיפוי של הכניסה והיציאה לצורך אבטחת המקום ביום הזיכרון.
דובר המועצה האזורית חוף עזה, ערן שטרנברג: "בהנחה שהפרסומים נכונים ומשטרת ישראל אכן ספרה קברים על מנת להיערך לגירוש, בגוש-קטיף רואים זאת בחומרה רבה. זהו צעד בלתי מוסרי, אנטי אנושי, ואכזרי במיוחד כלפי המשפחות שיקיריהן טמונים שם. אנו ממליצים למשטרת ישראל שלא לבזבז כוח אדם יקר על מטרות פסולות מעין אלו. עדיף שהמשטרה תשקיע את מרצה בנושאים בוערים יותר, כמו חקירות שרון למשל. ראוי לשוטרים לזכור שצעדים מעין אלו של גירוש יהודים כבר הביאו עלינו קברים רבים בעבר".
סגן השר צבי הנדל, אמר ל'בשבע': "המשטרה קיבלה הנחיות להכין תוכנית, וזה חלק ממנה. אריק היה רוצה שזה יעבור בשקט, אם זה היה תלוי בו".
אתה חבר בממשלה שמנהיגה מדבר על גירוש מגוש-קטיף וגם תושב גוש-קטיף. אתה שם ואתה כאן.
"אני רק כאן. אני שם בשביל להפיל את שרון, לא בשביל להשפיע. כל עוד אני חושב שמבפנים אפשר להפיל אותו יותר מהר, אני שם. אין לי פיצול אישיות. לעקור יהודים מארץ ישראל ביישובים שורשיים שהוקמו לפני שלושים שנה וגם במאחזים זו שחיתות מוסרית מהמעלה הראשונה. קום לא יקום".
אודי ושלמה יוליס מנווה-דקלים באו ביום ראשון השבוע אל בית העלמין האזורי הקטן של גוש קטיף, כדי לפקוד את קברו של בנם איתי ז"ל ביום השנה למותו. ביום פרסום הכתבה תיערך אזכרה לאלקנה הי"ד, בנם של מירי ומשה גובי, גם הם מנווה-דקלים. יום הזיכרון של יוחנן הי"ד, בנם של בריינה ושמואל הילברג מנצר-חזני, יחול בתחילת אלול.
איתי נפטר בנעוריו, אלקנה ויוחנן נהרגו כשהיו לוחמים ביחידות מובחרות. שלושת הבנים הגיעו לגוש-קטיף בגיל שלוש-ארבע. שלושתם נטמנו בגיל צעיר כל כך, באדמת המקום שאהבו כל-כך. לאחרונה עלתה שאלת גורלם של הקברים שבגוש קטיף. המשפחות השכולות שמעו ונחרדו. זהו סיפורם של הורים שנאלצים לשאת, ביחד עם היגון האינסופי על האובדן הנורא מכל, גם את אימת עקירת קברי הבנים במסגרת תוכנית הגירוש של שרון.
יוחנן
בלילה שבין הארבעה לחמישה בספטמבר 1997 יצא כוח שמנה 16 לוחמים מהקומנדו הימי 'שייטת 13' למבצע בלבנון. בין הבחורים היה יוחנן הילברג מהמושב נצר-חזני שבגוש-קטיף. הלוחמים ירדו מהסירה אל החוף וצעדו אל היעד. לפתע התרחשו שלושה פיצוצים. 11 בחורים נהרגו, השאר נפצעו. "אנחנו יודעים שיוחנן נהרג מיד, בפיצוץ הראשון", מספרת אמו, בריינה. כשישבו שבעה, הגיע אליהם מפקד השייטת ומסר פרטים.
היחיד בכוח שלא נפצע היה הקשר. הוא התקשר למחלצים והדריך אותם למקום בו היו שרועים הבחורים. "הקשר נשאר בחיים כדי להוציא אותם משם", אומרת בריינה, "זה היה מהקב"ה". אל המסוק שהגיע הועלו פצועים, גופות וציוד. ואז קיבל המסוק פגיעה במכל הדלק ונאלץ לטוס מיד לארץ. "אבל חלק מהבחורים נשארו בלבנון, ביניהם יוחנן".
השעה הייתה מאוחרת ומפקד צוות החילוץ קיבל פקודה לטוס. "אני מסרב", אמר ולא עלה על המסוק. לא היה ברור כמה חללים נשארו בשטח וכמה הועלו על המסוק, הכל נעשה במהירות. החיפושים נמשכו בעזרת ציוד לראייה בלילה. המפקד מצא ארבעה בחורים ואסף אותם מתחת לעץ. שם, פתאום, גילה לתדהמתו גם את יוחנן. ואז התקשר הרמטכ"ל. "תעלה על המסוק השני בפקודה!", הוא ציווה עליו, האור עלה ולכוח החילוץ נשקפה סכנה. גופות הלוחמים שנמצאו נאספו למסוק, ביניהם יוחנן. הוא נהרג בדיוק חודש לפני יום הולדתו ה-22.
בריינה ושמואל הילברג עלו מארה"ב בשנת 1972 מטעמים ציוניים. אל המושב נצר-חזני הצטרפו ארבע שנים לאחר שנוסד, כלומר בשנת 1979. שמואל חקלאי, מגדל עגבניות שרי אורגני. בריינה קלינאית תקשורת. יוחנן השני בין ששת ילדיהם. נולד בקיבוץ הדתי עלומים באותה שנה בה קם נצר-חזני, הגיע לכאן בגיל ארבע.
"יוחנן היה ילד של ים. זה היה טבעי שילך לשייטת", מספר שמואל. "בקיץ היינו עולים על הטרקטור ונוסעים לים. יוחנן היה רץ לים. היה לו כושר והוא אהב כל-כך את הים".
את אחד מקירות המטבח צבעו בני משפחת הילברג בתכלת, פרשו עליו רשת ותלו צדפים ואלמוגים. אחרי שיוחנן נפל, כולם עשו קורס צלילה. צביקה, האח קטן, משרת גם הוא בשייטת. "יוחנן היה במחזור אוגוסט 93' וצביקה באוגוסט 03'. עשר שנים". גם נטע, הצעירה מכולם, תתגייס באוגוסט הקרוב לחיל-הים.
בריינה זוכרת שבבית-הספר ביקשה המורה מהילדים לרשום בפתק מי רוצה לשבת ליד מי וכל הבנים ביקשו לשבת ליד יוחנן. "לא בגלל הלימודים או הכתב היפה שלו אפילו הוא לא הבין את הכתב שלו אלא מפני שהיה לו איזה חן. הוא היה חבר, והוא היה חבר עד הסוף.
"סיפרו לנו שבצבא הוא היה עוזר לחבר'ה במסעות. היה לו כוח סבל אדיר. אם מישהו נפל, הוא היה רץ אליו, לוקח את הציוד שלו ודוחף אותו קדימה, עוזר לו לסיים את המסלול. הוא היה אומר: 'הבסיס קרוב, זה רק עוד קצת'. והוא לא היה בריון. בקורס מ"כים הוא היה חניך מצטיין".
שמואל: "יוחנן אהב את הים ויוחנן אהב את המדבר. הוא היה מטייל המון. טייל בכל הנגב. כשנכנס לקבע הוא קנה ג'יפ וכל חופשה החבר'ה מהשייטת היו נוסעים יחד לטיולים בג'יפים שלהם".
בריינה: "הוא נסע בעיקר למדבר יהודה לראות את הזריחה. הוא דיבר על אהבתו לרמת-הגולן ולגליל. אחר-כך התברר לנו שהוא בירר מה הם תהליכי הקבלה למושב שלנו. הוא אהב את גוש-קטיף וראה פה את עתידו.
"בלשכת הגיוס שאלו אותו מה יעשה אחרי הצבא והוא ענה: 'חקלאי'. הפסיכולוגית כמעט התעלפה כי לא האמינה שעדיין יש בעולם מישהו שרואה חקלאות כאתגר".
כשאני מבקשת משמואל לתאר את התמונה הראשונה מחיי בנו שעולה בדעתו, הוא מספר על צילום שקיבלו מחבר. יוחנן יושב על ההר, כוס קפה, מחכה לזריחה.
זה מסמל משהו מהאישיות שלו, הציפייה הזאת לזריחה?
"כן, הסבלנות שלו. חוץ מפעם אחת, אני לא זוכר אותו כועס. הייתה לו סבלנות לאנשים".
מה היו המילים האחרונות שהוא אמר לכם?
"'מחר תקראו על זה בעיתון'".
בריינה: "בתקופה האחרונה יכולנו לדבר איתו מעט. כל פעם שהתקשר אמר 'אני יורד לים' ולא יכל להמשיך. הבנו שהוא עסוק באימון, אבל לא ידענו איזה".
שמואל: "היינו בחתונה של בן של חבר שלנו שהיה חבר של יוחנן, וזו הייתה הפעם האחרונה שראינו אותו. הוא לא אמר שום דבר על הפעילות, רק 'מחר תקראו על זה בעיתון'".
קברתם את יוחנן ב-1997 וכבר היה ידוע שהערבים מפגעים. תיארתם לעצמכם שמישהו ירצה, בהתאם להיגיון הרווח כאן בעשור האחרון, לגרש אתכם בעקבות הפיגועים?
שמואל: "לא חשבנו על זה. בשבעה הגיעו לפה מאות אנשים ולא פחדו. הייתה תקופת ביניים של שקט. אנחנו בגוש מלפני פינוי ימית והיו כאלה שאמרו לנו 'מפנים את ימית, יפנו גם אתכם', אבל אף פעם לא התייחסנו לזה, זה לא מתקבל על הדעת. השמאל צועק נגד טרנספר של ערבים, אבל הם בעד טרנספר של יהודים. המוסר שלהם חד-צדדי.
"כשיוחנן נהרג, עמדנו על זה שנקבור אותו פה. זה הבית שלו, זה הבית שרצה לחזור אליו. אנחנו רוצים אותו קרוב ורצינו אותו גם קרוב לים. בית העלמין שלנו צופה לים".
כשעומדים ליד קברו של יוחנן אפשר לראות רצועה של הים שאהב בגוני עיניו. גם דלי עם צדפים מהחוף הסמוך ניצב שם, מחכה בדממה למבקרים שבאים ומניחים אותם במקום אבנים.
אתם חיים כעת תחת איום הגירוש מביתכם.
בריינה: "שרון צריך לחשוב מה הוא עושה. הוא רוצה לגרום לכל כך הרבה אנשים בכל מיני גילאים לעזוב את הבית, את העוגן, את הדבר הבטוח שלהם. ובשביל מה? מה הוא יקבל? שקט ושלווה ודאי לא. שיקשיב למנהיגים הערבים, שישמע מה הם אומרים. הם אומרים שלא יפסיקו".
שמואל: "הליכוד צריך ללמוד מהטעויות שעשו בעבר כשנתנו לחיזבאללה לנצח עם הבריחה מלבנון. כל המלחמה הזאת היא בגלל שראו שאפשר לנצח עם טרור. ניצחו בלבנון כי ישראל ברחה, ועכשיו עושים את זה שוב. לא לומדים שום דבר.
"כששרון נבחר חששתי, כי אני מאמין שאם הוא לא היה שר הביטחון לא היו מצליחים לפנות את ימית. רק בקומבינציה של שרון כשר הביטחון ורפול כרמטכ"ל יכלה להיות אכזריות כזאת.
"בבית הזה יש לנו זיכרונות, כל ילדותו של יוחנן הייתה בבית הזה. אנחנו לא יכולים לחיות בבית אחר. עוד רק שיפצנו אותו".
הייתם רוצים לומר משהו לרה"מ שרון?
"תכננו לכתוב לו מכתב".
מה רציתם לכתוב לו?
"'תרמנו מספיק למדינה'".
בריינה, מה חשבת כששמעת שמדברים על פינוי הקברים?
"אין לי מילים", היא עונה בקול שקט. "אני חסרת אונים. רק יכולה להתפלל הרבה, לקוות הרבה. כשישבנו שבעה אמרו לנו 'אנחנו לא יודעים מה להגיד'. אמרתי 'זהו, אמרתם הכל'. עכשיו לי אין מילים. איך אפשר לעשות דבר כזה ועוד לכל כך הרבה משפחות שיקיריהן קבורים כאן?"
שמואל: "ששרון יבוא להסתכל על בית-העלמין. אני לא יודע איך יהודי חושב שאפשר להעביר קברים. זה מעשה אכזרי. כשקיבלנו אישור מהמדינה להקים כאן בית עלמין זה הצביע על קביעות במקום".
בריינה: "אם זה יקרה, זה נראה לי הרע מכל רע. הבאנו את הקבר של אבא שלי מארה"ב כי הוא זה שגרם לכולנו לעלות ארצה, אבל זה היה מרצון ופה זה מאונס. הם אונסים אותנו. אני לא רוצה להרים את הקבר של בני, אני לא יכולה, אני לא מוכנה.
"הבחור נהרג בארץ עוינת בשביל המדינה שלו ועכשיו רוצים להעביר אותו למקום אחר? בשביל מה? אני לא יכולה. אני מתקשה לחשוב שזה יהיה באמת. איך עושים דבר כזה? מה עם האחים שלו? סבתא שלו? אף אחד לא חושב על הנקודות האלה, כאילו שהוא חתיכת כלום ואנחנו חפצים, אומרים לנו עכשיו תעשו ככה אז אנחנו נעשה כך".
שמואל: "רצו לבנות כביש בנשר, ולפי התוכנית היו צריכים להעביר את הקבר של עז א-דין אל-קאסם. השמאל והערבים עשו הפגנות כדי שלא יעבירו קבר של מחבל. כל שנה הערבים עושים לו הילולה והורגים יהודים בשמו והשמאל שותק. אבל לקבר של יהודי אפשר לעשות מה שהממשלה רוצה".
הבן שלך נתן את החיים למדינה. אתה מרגיש נבגד?
"אני מרגיש נבגד, כן. להעביר קבר ולקבור אותו מחדש זה כאילו שהוא נהרג עוד פעם. וגם להלכה יושבים שבעה".
איתי
"איתי היה ילד שלא ידע מה זה לשכב במיטה, חוץ מאשר לשנת לילה", מספרת אודי יוליס, אמו. "ביום שישי אחד הוא בא הביתה ובכה מכאבים. הוא לא יכל לעמוד על הרגליים וסבל כל הלילה. הופיעו לו סימנים כחולים על הרגליים ודימום מהאף".
בדיקת דם גילתה לאודי ולאב שלמה שאיתי בן ה-11 וחצי חלה בסרטן הדם ושמצבו חמור.
שלמה: "שאלתי את הרופא אם אין סימנים מקדימים, הוא אמר שזה כמו תאונת-דרכים". "זו לוקמיה חריפה שמתפרצת בבת אחת", מסבירה אודי. "ההתפרצות הייתה דרסטית. כמה ימים אחרי זה שלחו אותנו באמבולנס לבילינסון וממש חששו לחייו. הגענו לשם ומיד התחילו בטיפול, אפילו שהיה ערב שבת. המצב התדרדר תוך ארבעה ימים".
הייתה תקופה שנראה היה כאילו איתי מבריא. הוא חגג בר-מצווה, והשמחה הייתה גדולה. שלמה אמר אז: "כתוב שאדם צריך לגור במקום שיש בו תלמידי חכמים. אף פעם אנחנו לא מבינים מהלכים של הקב"ה. יכול להיות שהקב"ה שלח אותנו לפה, כדי שבשעתנו הקשה נימצא בסביבה תומכת בין אנשי הגוש". התושבים ארגנו להם הסעות, שמרו להם על הילדים, ענו לכל בקשת עזרה. אבל דווקא כשנדמה היה שאיתי מבריא, הכל חזר.
שבועיים לפני פטירתו בגיל 15 פחות כמה חודשים, הרופאים בבית-החולים אמרו לאודי ושלמה: "הערכנו שיש לו 24 שעות, אבל אולי זה ייקח יותר, יש לו כוחות אדירים. לנו אין מקום, תעבירו אותו להוספיס".
"כעסנו, אבל זה היה משמיים. לקחנו אותו הביתה, ממילא את הטיפול בבית-החולים עשינו לבד. 'עזר-מציון' דאגו לכל הציוד, הרופאים פה יודעו וסידרנו חדר בית-חולים בסלון. ברגע שיצאנו מבית-החולים, איתי פתח עיניים ושאל 'איפה אני?'. אמרנו לו 'אנחנו הולכים הביתה'. הוא חייך וחזר לתרדמת".
השעות האחרונות. "כשהדלקתי נרות שבת, הוא פתח עיניים ואמר שחלם שהוא רואה טור ארוך של אנשים שהולך עם נרות. בדיעבד חשבתי שהוא ראה את הלוויה שלו, היה טור ארוך של אנשים.
"כנראה היה לו ברור בשבת הזאת שהוא מסיים את חייו. הוא נפרד מכל אחד מבני המשפחה בדרך מיוחדת לקשר שלו איתו. מאבא שלו ביקש בבוקר שישב וילמד איתו גמרא, עם אחותו דיבר על ענייני אהבות וחברויות. האחות הקטנה הייתה בבר-מצווה וזרקו סוכריות, היא אספה ושמרה לו אחת. הוא לא פתח את הפה כבר עשרה ימים, אבל הוא לקח את הסוכרייה ובאצבעות רועדות שבקושי יכל להפעילן, קילף ובלע אותה בשבילה.
"במוצאי-שבת הוא דחק בשלמה שיעשה מהר הבדלה. הוא רצה להריח את הבשמים, לטעום מהיין. ברגע שסיימנו, התחיל התקף קשה של מחנק, אלו היו שעתיים קשות כשאנחנו מנסים כל הזמן להקל עליו. האח הצעיר ממנו שמתחתן בקרוב היה אז בן 11. הוא ניגן לו את 'אדון עולם' במפוחית כדי להקל עליו. כשסיים, איתי חייך, אמר 'אמא אל תמדדי לי יותר לחץ דם, אני מרגיש טוב. הוא נרגע, פתאום נראה שליו ואמר 'אני מרגיש טוב יותר'. וככה, במשך שלושת רבעי שעה, בשלווה מוחלטת, גמר את המאבק. שלושת רבעי שעה נשארנו סביב המיטה שלו ושרנו לו".
מה שרתם?
"שירי נשמה. פתחנו לו שערי שמיים, שיקבלו אותו. האוזן שלי הייתה צמודה ללב שלו ולפניו וממש הרגשתי איך הדופק הולך ופוחת והנשימות הולכות ונהיות איטיות, עד שיצאה נשימתו האחרונה".
אודי ושלמה יוליס באו לגוש-קטיף ב-1982. שלמה משמש כרכז תרבות של היישוב ואודי, מורה בפנסיה, עוסקת כיום בהטמעת תקשוב ומחשוב במרכזי פסג"ה (פיתוח סגלי הוראה). איתי השלישי מחמישה שנולדו להם (בני 17 28). הוא הגיע לנווה-דקלים בגיל ארבע.
אודי זוכרת איך הייתה שבה מהעבודה ומוצאת אותו, לאחר שחזר מהגן, ישן בגומחה שחפר לו בחול הקריר כמגננה מהחום הלוהט. שלמה מספר שאיתי היה ילד סקרן מאוד. "כל דבר עניין אותו, לא היה שטח שלא התעניין בו. ספורט, חברה, פוליטיקה. היה פעיל בתנועת מולדת". כשחלה וארגון 'קו-לחיים' לקח אותו לקייטנה בארה"ב, איתי ביקש משלמה שישיג לו חולצות עם סמלי היישובים מכל הגוש, רצה לייצג אותם. "דברים שהוא האמין בהם היו ממש בנפשו".
למרות כאבי התופת והוראת הרופא 'מיד לבית-החולים', איתי התעקש לצאת לטיול השנתי וצעד במסלולים הקשים. "הרופא הבין שאין מה להתווכח איתו, הרצון שלו הוא חלק מבריאותו. איתי היה נחוש", מספרת אודי. רצה להיות עוד עם החברים שזו להם השנה האחרונה בבית-הספר ובקרוב יתפזרו לישיבות.
שמואל: "בטיול לגולן הלכתי איתו לכל מקום. ביום האחרון ראיתי שהוא בסדר ויש אחות והרשיתי לעצמי לא לצאת. כולם חזרו ואיתי לא הגיע. עשר דקות אחרי שהאחרון הגיע, הוא הופיע עם המדריך ושקית, הוא עזר לו לאסוף את האשפה. איתי היה ער לכך שזו ארץ ישראל וצריך לשמור עליה. והסקרנות. כשצעדנו וראינו איזה חרק, הוא קורא למדריך ורוצה לדעת מה שמו, מאיזה סוג.
"דבר נוסף שאפיין אותו זה הכרת תודה. אם מישהו עשה למענו משהו, הרגיש שהוא חייב לו תודה. חודש לפני שנפטר היינו בצרפת. בחור בשם מאיר פדידה דאג לו לכרטיס טיסה, ואחיו של מאיר טיפל בנו בצרפת. הוא לא שכח: 'אבא, צריכים לקנות משהו למאיר'".
איתי עבר טיפולים קשים, איך הוא הגיב מבחינה רגשית?
"אף פעם לא ראיתי אותו בלי חיוך, גם בתקופות הכי קשות. זה לא היה אצלו רק כלפי חוץ, הוא השתדל גם בשביל עצמו לשמור על המורל. הוא שידר כל הזמן חוזק, חוסן והתמודדות אמיצה".
הוא נפטר ב-1993 כשהסכמי אוסלו כבר ריחפו באוויר. התלבטתם לגבי מקום קבורתו?
"דיברו על פינוי הגוש. כשאיתי הבין שהוא לא יירפא מהמחלה, הוא התלבט. הוא חשש שמא נקבור אותו וחצי שנה אחרי זה יוציאו את עצמותיו מהקבר ושוב נעבור את כל מסכת הייסורים והצער. הוא אמר שהוא רואה את עצמו כחלק מהמקום אבל לא רוצה לגרום לנו צער כפול. הוא רק לא ידע שהצער הזה לא נגמר לעולם. זה נשאר פתוח, וכשהוא נפטר היינו צריכים להחליט. היה ברור לנו שהוא חלק מהמקום שהוא כל-כך אהב וקברנו אותו כאן".
לפני כמה ימים הופיע כאן בנווה-דקלים שוטר שביקש את המפתח לבית הקברות. מה זה עשה לכם?
אודי: "יצטרכו מנוף מסיבי מאוד כדי להרים אותי יחד עם המצבה של הבן שלי. אני צמודה למצבה. החיים יגנו על עצמם, על איתי אני אגן".
שלמה: "חלק מהמחשבות שעלו לי כששמעתי על זה אני לא מעז לבטא. אני חושב שזו התדרדרות בערכים של העם. בית-העלמין נבנה כאן עם פטירת ילד בן חצי שנה, בית-עלמין הוא אות ליישוב שיש בו חיים. זו דרכו של עולם".
אודי: "זה איום ונורא שעשו דבר כזה בלי להגיד למשפחות. זו פלישה ברוטאלית גסת-רוח".
שלמה: "הוא דיבר עם מישהו מאתנו כשהוא הצהיר על מסירת עזה? הוא לא מוכן אפילו לפגוש אותנו".
"שלמה ליכודניק", מסבירה אודי, "אבל אני לא בטוחה ששרון ליכודניק".
שלמה הוא דור שישי בארץ. חווה את כל המלחמות. "אני איש חרות וליכוד בכל גלגולי המפלגה. כשבגין נתן את סיני היה לי קשה מאוד. הוא התבטא ואמר שהארץ תשקוט ארבעים שנה, אבל הארץ שקטה בקושי ארבעים יום. אותה מחשבה הייתה לרבין הוא יוציא את האנשים מעזה ויהיה שקט בארץ. הוא אמר 'אם הם יעזו לעשות משהו בכל הכוח ניכנס בחזרה'. והכל אותו דבר. אבל אני איש אמונה, אני מאמין שמפה לא נזוז".
מה תרגישו אם ירצו להעביר את הקבר של איתי? הכל יחזור על עצמו?
אודי: "כשנגזר ואיתי נלקח ממני, נקרע חלק ממני. אם ייקחו מפה את איתי ואת הבית ויעבירו, תחזור אותה תחושה".
שלמה: "כיהודי מאמין אני אומר שיש מי שמנהל את העולם. פטירתו של איתי כואבת ומצערת, מותר לשאול למה, אבל זה גורל שנגזר. אבל אם אדם בא ועוקר קברים, זה כאילו שמישהו נרצח והרוצח הולך ומרטש את הגופה. זה חוסר כבוד הן למת והן לחי, למשפחה שלו.
"כדי להחזיר שלוש גופות של חיילים היו מוכנים לתת רוצחים, להפוך עולמות ולשכוח מרון ארד, ואני בהחלט מבין את כאבן של המשפחות ורואה את זה בחשיבות. פה הולכים ופוגעים במשפחות שהיקירים שלהם קבורים כאן, ואיך אודי אומרת - הם עצמם לא יכולים להתגונן".
מה הייתם רוצים לומר לאריק שרון?
אודי: "שירד מהעץ".
שלמה: "הייתי אומר לו במילים חמורות: האם הוא היה מוכן שייקחו את הקבר של לילי ויוציאו אותה מחוות השקמים? הקשר שלי לגוש-קטיף לא פחות חזק מהקשר שלו לחוות-השקמים. אולי אלה מילים חריפות. כך אני חש. לא רוצה חס וחלילה לפגוע בזכרה. אני חושב שלו היא היתה חיה הוא לא היה מגיע למצב הזה ונכנע לשטויות של הבנים שלו. כמו עם עליזה בגין לו חיה, סיני הייתה בידינו".
אודי: "אני מאמינה שאפילו הוא לא מאמין שזה באמת מה שיביא התפתחות חיובית במערכת היחסים בין הפלשתינים ליהודים, אלא שאדם במעמדו מגיע לשלב שהוא רוצה להשאיר חותם בהיסטוריה והוא איבד קצת את הראש".
אלקנה
במוצאי שבת, התשעה במרץ 2002, הסיע חייל דובדבן אלקנה גובי את אחיו בועז, גם הוא לוחם בצה"ל, מביתם שבנווה-דקלים אל נקודת ריכוז בבאר-שבע. אביהם, משה, ביקש להסיע את בועז בעצמו, אבל אלקנה סרב. הם לקחו איתם את אחיהם הצעיר אלעד ויצאו לדרך.
"אלקנה לקח איתו את הנשק וכאילו הרגיש שהוא הולך להילחם", מספר משה. "הוא אמר 'אנחנו נראה לערבים, אם נצטרך נילחם בהם עד הסוף', נתן לאלעד כדור ואמר לו 'אם יקרה משהו ונילחם, אתה תיתן לי את הכדור האחרון. כל השבת הוא הסתובב בסלון ועשה פוזות, זו הייתה שבת לא רגילה. לא יודע מה היה לו בראש.
מירי: "הוא הסתובב עם כובע שחור שיש עליו סמיילי ואמר 'תצחקו. אמא, מה דעתך שאלך עם זה לבית-הכנסת? נו, תחייכו, אתם צריכים לצחוק כל הזמן'. בבית-הכנסת הוא תמיד ישב במקום הקבוע שלו ובשבת הזאת התהלך. הלוך ושוב. ראיתי בעיניים שלו שהוא מוטרד".
משה: "במוצאי-שבת, כשהתברר שלבועז יש הקפצה, אמרתי לאלקנה 'תנוח, אתה בחופש מהצבא, אני אסיע אותו', אבל הוא התעקש 'אבא, אני יוצא. אתה לא זז'. מסתבר שהוא הציל אותי".
מירי: "חמש דקות אחרי שבועז אלקנה ואלעד יצאו, איציק, שגדול מהם, צלצל ורצה לדבר איתם. אמרתי לו שהם כבר יצאו, אז הוא התקשר אליהם לנייד. פתאום, תוך כדי שיחה, הוא שומע 'תיזהר! יורים עלינו! תוריד את הראש!'. הפלאפון נשאר פתוח והוא שמע יריות".
בועז, אלקנה ואלעד היו בראש טור מכוניות של אזרחים שיצאו מגוש-קטיף לאחר השבת. לפניהם נסע ג'יפ צבאי. הם שמו את רכבם בצד, ירדו עם הנשקים ולחמו בערבים שתקפו את שיירת הנוסעים. "אלקנה עוד הספיק לצעוק לאלעד 'אתה תגיד תהילים' ואלה היו המילים האחרונות שלו", מספר משה.
"איציק התקשר אלינו ואמר 'רוצו לשם, שמעתי יריות ואני לא יודע מה קורה, לא עונים לי'", ממשיכה מירי, "הוא היה במרכז הארץ".
משה: "הגענו למחסום גפן, וכולם היו שם, כולם ידעו, אבל לא נתנו לי לעבור. עוד לפני שיצאתי מפה הודיעו למועצה שלא קרה כלום והוא רק פצוע קל. שיקרו לנו. כעבור דקה בועז הגיע עם רופא. אמרנו 'אתה חוזר לבד, תגיד איפה אלקנה!'".
מירי: "ואז הוא פרץ בבכי. בועז ואלקנה היו כמו תאומים. היו ביניהם 13 חודשים והם ישנו באותו חדר והיו יחד בכל החופשות".
משה: "כשהערבים ירו, בג'יפ שלפניהם היה מ"מ, אבל הוא לא עשה כלום. הייתה תאורה מלאה ואלקנה לבש חולצה לבנה כיפה לבנה, והג'יפ במקום להילחם בערבים, עשה פרסה על אלקנה ודרס אותו".
"ואחר-כך הוא ממשיך לדרוס גם את בועז!", מספרת מירי. "בועז זרק את הנשק הרים ידיים כאילו הוא נכנע וזעק 'אני יהודי! יהודי חייל!'. ואז הם תפסו. ואז היה המשך הפאשלה: הם ראו מה שקרה ונסעו. ובועז ניסה להנשים את אלקנה. הם לא עזרו לו".
משה: "הבנים שלנו הצילו את כל השיירה. הם גרמו לערבים לברוח ואחר-כך נמצאו שם הרבה אמצעי לחימה, הם התכוננו לעשות טבח. הג'יפ היה צריך לחסום את הציר בפני האזרחים ולפעול.
"הסיפור שלנו זה לא תאונה, זה מחדל איום ונורא. לצה"ל נוח להגיד 'תאונה', 'טעות'".
מירי: "אבל בציר הזה הכל מתועד בצילומים. שאלנו איפה הסרט ואמרו לנו שאין. אבל יש לנו מידע שהסרט קיים".
משה: "מה שקרה זו רשלנות פושעת ואמרתי את זה גם לרמטכ"ל. ועכשיו שמענו שאותו מ"מ עלה בדרגה. לא שפטו אותו אפילו".
לאחר מותו קיבל אלקנה גובי צל"ש מאלוף פיקוד הדרום דורון אלמוג. "אלקנה גובי ז"ל", נכתב שם, "מהווה בפעולתו דוגמא ומופת לחייל, לוחם ואזרח כאחד, באחריות, בנחישות ובאומץ הלב שהפגין, ובאופן טראגי שילם על כך בחייו".
מירי ומשה גובי הם ממייסדי נווה-דקלים. הוא מנהל איכות של משתלת עצמונה, היא גננת. הם מספרים שהערבים היו אומרים 'עד שהיהודים הגיעו לא ירדו כאן גשמים, באתם יש בארכה, ברכה'. "זה אומר שזה שייך לנו, זו ברכה מבורא עולם". נולדו להם שבעה ילדים, אלקנה הרביעי. הוא נולד כשגרו בכפר-אחים ולגוש הגיע כשהיה בן שלוש.
בתמונות הילדות שהם מראים, לאלקנה יש שיער בצבע בלונד בהיר מאוד, כמעט לבן. "הוא היה לבן-לבן כמו החול והיה מסוכן לו להסתובב כאן. תמיד אמרו לי 'תשמרי עליו, הוא לבן, ידרסו אותו, לא רואים אותו'. היה לו ממוצע ציונים גבוה והוא תמיד היה המוביל והמוקד במשפחה ובחברה". מירי נהגה לומר עליו קצת דברים לא טובים, לאזן. אחרי מותו שאלו אותה למה נהגה כך והיא הסבירה "נגד עין הרע. הוא פשוט היה מושלם בכל. גם היה חניך מצטיין בצבא".
בני משפחת גובי התגייסו ליחידות קרביות. משה: "בלוויה מפקד דובדבן ניגש לדבר ופתאום הוא זיהה להפתעתו את איציק ואת בועז והוא היה בהלם. הוא היה מפקד בנח"ל לפני שעבר לדובדבן, והסתבר ששני הבנים היו שם תחת פיקודו ועכשיו גם אלקנה.
"אלוף הפיקוד אמר לי שבכל יחידות צה"ל מלמדים את מורשת הקרב שלו. אלקנה לא קיבל פקודה בתור חייל, הוא היה בחופשה ומיוזמתו לקח סיכון, נלחם והציל את כל התושבים שנסעו מאחוריו".
מירי: "כששאלו אותנו אם נרצה לקבור אותו בהר הרצל או כאן, התלבטנו. נזכרנו שכשהוא היה בכיתה ז' הציבו פה דוכן של מפעל הפיס ואלקנה היה פוטוגני מאוד, אז צלם מעריב ביקש ממנו שיעשה כאילו הוא קונה כרטיס. שאלו אותו: 'מה תעשה אם תזכה בפרס הראשון?' והוא ענה: 'אני אקנה את כל חאן-יונס ונגור גם שם'. לא פעם הוא אמר לנו: 'אם אתם רוצים, תעזבו. אני נשאר פה'. הרגשנו שזו צוואה. זאת הסיבה שהוא קבור פה והוא יישאר פה, לא יקרה דבר כזה שיוציאו אותו".
משה: "אנחנו מרגישים רע מאוד עם מה שמשמיעים לנו לאחרונה. מנסים לשבור את רוחנו, אבל זה לא יעזור להם, הם לא מנהיגי עולם. יש רק אדון אחד הקב"ה".
מירי: "ומנסים במקומות הכי רגישים. אבל אנחנו בטוחים ושלמים. זה לא יקרה".
מה הרגשתם כששמעתם שהמשטרה סופרת את הקברים?
משה: "זה העביר בנו חלחלה. עד לאן ההנהגה בארץ הזאת מסוגלת להגיע?"
מירי: "למה הוא נכנס בכלל לבקר את אלקנה? זה אורח בלתי רצוי. אני אעמוד ליד אלקנה עד הסוף. אני לא אעזוב את הבן שלי".
משה: "אין להם שום כבוד לחייל שהקריב את חייו למען הגוש, למען עם ישראל. אם הם חושבים שיהיה כאן פינוי כמו בימית, אז הם טועים. הם חושבים שאנחנו בובות שלהם. אם שרון היה מעז לדבר כך על פינוי ערבים, כבר היו מעיפים אותו, אבל ליהודים מותר לעשות הכל".
"זו בגידה באלקנה", אומרת מירי.
ומשה שואל: "הוא מסר את חייו על הגוש ועכשיו מוכנים לפנות אותו?!".
מירי: "כמה ימים לפני ששמעתי על זה חלמתי שהיה איזה טקס רציני כאן ואחד אמר 'את הקברים אנחנו נזיז'. ואז קמתי ואמרתי 'את הקברים? בשביל שבוש יהיה מרוצה או לא מרוצה? מה פתאום?'. זה זלזול במתים שלא יכולים להתקומם".
משה: "לפני שהרוצח ערפאת נכנס לפה והרס לנו את החיים הייתה תקופה איומה ורבין וחבורתו החליטו לתת לערבים צ'אנס. הם אמרו שאם תהיה ירייה אחת ימחקו אותם, אבל נורו עלינו כבר 4000 פצצות מרגמה ואף אחד לא פוצה פה. הם לא אמינים, זאת הנהגה שלא נותנת ביטחון לאזרחים שלה. אני מרגיש נבגד ועזוב. אני יודע מה יגידו עליי 'הוא אב שכול, הוא ממורמר ומדבר מצער'. אבל כולם יודעים את האמת הם לא עושים כלום".
מירי: "לא נעים להגיד, אבל המתנחלים הם סוג ב'".
משה: "ההיסטוריה תשפוט אותם. לי חבל על שרון, הוא הסתובב הרבה שנים בגוש והקים דברים, חבל שלעת זקנה הוא מתרפס בפני הפריץ, אותו גוי אמריקאי, במקום להרים את הראש של עם ישראל אחרי 15-20 שנות אינתיפאדה.
"להרים קברים זו בושה וכלימה. זה נראה חוסר שפיות: גם יורים בנו, גם הורגים אותנו וגם מגרשים אותנו? לרמוס יהודים למען ערבים רוצחים? אין לו כבוד מינימלי ליהודים? לאיזה שפל הוא הגיע? הרי כתוב 'עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב'. ששרון יחשוב מה הוא עושה להורים השכולים של חיילי צה"ל שלחמו והקריבו את עצמם.
"לצה"ל ולראש הממשלה צריכים להיות ייסורי מצפון לפנות כי אלקנה נלחם על חבל הארץ הזה ועל גוש-קטיף, הוא הציל חיים והראה איך צה"ל והמנהיגים צריכים לפעול. איך מסוגלים לפנות אותו?
"רוצים לתת לערבים את יש"ע. אין להם מוסר ומצפון מול כל החללים? האם הכל היה לחינם? במלחמות ניצחו את האויב וברחו. מסתכלים רק על הרגע, על הביטחון. כאילו הקימו את המדינה בשביל הביטחון, למצוא פיסת אדמה וליהנות. לכן אנחנו נראים ככה. מה, הדם שלהם לחינם?
אחרי כל מה שקרה לכם, לא מתחשק לכם לקום וללכת?
מירי: ההפך, זה מחזק את האמונה והשורשיות.
משה: בא לנו להיאחז עוד יותר. כתוב שלפני הגאולה יש שיא של רשעות, אבל מתוך הרע יבוא הטוב הגדול".
בעקבות הפנייה למזכיר המועצה הדתית פורסמה באתר האינטרנט קטיף.נט ידיעה על ספירת הקברים. לפי הידיעה, המשטרה ביקשה לערוך מיפוי של הכניסה והיציאה לצורך אבטחת המקום ביום הזיכרון.
דובר המועצה האזורית חוף עזה, ערן שטרנברג: "בהנחה שהפרסומים נכונים ומשטרת ישראל אכן ספרה קברים על מנת להיערך לגירוש, בגוש-קטיף רואים זאת בחומרה רבה. זהו צעד בלתי מוסרי, אנטי אנושי, ואכזרי במיוחד כלפי המשפחות שיקיריהן טמונים שם. אנו ממליצים למשטרת ישראל שלא לבזבז כוח אדם יקר על מטרות פסולות מעין אלו. עדיף שהמשטרה תשקיע את מרצה בנושאים בוערים יותר, כמו חקירות שרון למשל. ראוי לשוטרים לזכור שצעדים מעין אלו של גירוש יהודים כבר הביאו עלינו קברים רבים בעבר".
סגן השר צבי הנדל, אמר ל'בשבע': "המשטרה קיבלה הנחיות להכין תוכנית, וזה חלק ממנה. אריק היה רוצה שזה יעבור בשקט, אם זה היה תלוי בו".
אתה חבר בממשלה שמנהיגה מדבר על גירוש מגוש-קטיף וגם תושב גוש-קטיף. אתה שם ואתה כאן.
"אני רק כאן. אני שם בשביל להפיל את שרון, לא בשביל להשפיע. כל עוד אני חושב שמבפנים אפשר להפיל אותו יותר מהר, אני שם. אין לי פיצול אישיות. לעקור יהודים מארץ ישראל ביישובים שורשיים שהוקמו לפני שלושים שנה וגם במאחזים זו שחיתות מוסרית מהמעלה הראשונה. קום לא יקום".
אודי ושלמה יוליס מנווה-דקלים באו ביום ראשון השבוע אל בית העלמין האזורי הקטן של גוש קטיף, כדי לפקוד את קברו של בנם איתי ז"ל ביום השנה למותו. ביום פרסום הכתבה תיערך אזכרה לאלקנה הי"ד, בנם של מירי ומשה גובי, גם הם מנווה-דקלים. יום הזיכרון של יוחנן הי"ד, בנם של בריינה ושמואל הילברג מנצר-חזני, יחול בתחילת אלול.
איתי נפטר בנעוריו, אלקנה ויוחנן נהרגו כשהיו לוחמים ביחידות מובחרות. שלושת הבנים הגיעו לגוש-קטיף בגיל שלוש-ארבע. שלושתם נטמנו בגיל צעיר כל כך, באדמת המקום שאהבו כל-כך. לאחרונה עלתה שאלת גורלם של הקברים שבגוש קטיף. המשפחות השכולות שמעו ונחרדו. זהו סיפורם של הורים שנאלצים לשאת, ביחד עם היגון האינסופי על האובדן הנורא מכל, גם את אימת עקירת קברי הבנים במסגרת תוכנית הגירוש של שרון.
יוחנן
בלילה שבין הארבעה לחמישה בספטמבר 1997 יצא כוח שמנה 16 לוחמים מהקומנדו הימי 'שייטת 13' למבצע בלבנון. בין הבחורים היה יוחנן הילברג מהמושב נצר-חזני שבגוש-קטיף. הלוחמים ירדו מהסירה אל החוף וצעדו אל היעד. לפתע התרחשו שלושה פיצוצים. 11 בחורים נהרגו, השאר נפצעו. "אנחנו יודעים שיוחנן נהרג מיד, בפיצוץ הראשון", מספרת אמו, בריינה. כשישבו שבעה, הגיע אליהם מפקד השייטת ומסר פרטים.
היחיד בכוח שלא נפצע היה הקשר. הוא התקשר למחלצים והדריך אותם למקום בו היו שרועים הבחורים. "הקשר נשאר בחיים כדי להוציא אותם משם", אומרת בריינה, "זה היה מהקב"ה". אל המסוק שהגיע הועלו פצועים, גופות וציוד. ואז קיבל המסוק פגיעה במכל הדלק ונאלץ לטוס מיד לארץ. "אבל חלק מהבחורים נשארו בלבנון, ביניהם יוחנן".
השעה הייתה מאוחרת ומפקד צוות החילוץ קיבל פקודה לטוס. "אני מסרב", אמר ולא עלה על המסוק. לא היה ברור כמה חללים נשארו בשטח וכמה הועלו על המסוק, הכל נעשה במהירות. החיפושים נמשכו בעזרת ציוד לראייה בלילה. המפקד מצא ארבעה בחורים ואסף אותם מתחת לעץ. שם, פתאום, גילה לתדהמתו גם את יוחנן. ואז התקשר הרמטכ"ל. "תעלה על המסוק השני בפקודה!", הוא ציווה עליו, האור עלה ולכוח החילוץ נשקפה סכנה. גופות הלוחמים שנמצאו נאספו למסוק, ביניהם יוחנן. הוא נהרג בדיוק חודש לפני יום הולדתו ה-22.
בריינה ושמואל הילברג עלו מארה"ב בשנת 1972 מטעמים ציוניים. אל המושב נצר-חזני הצטרפו ארבע שנים לאחר שנוסד, כלומר בשנת 1979. שמואל חקלאי, מגדל עגבניות שרי אורגני. בריינה קלינאית תקשורת. יוחנן השני בין ששת ילדיהם. נולד בקיבוץ הדתי עלומים באותה שנה בה קם נצר-חזני, הגיע לכאן בגיל ארבע.
"יוחנן היה ילד של ים. זה היה טבעי שילך לשייטת", מספר שמואל. "בקיץ היינו עולים על הטרקטור ונוסעים לים. יוחנן היה רץ לים. היה לו כושר והוא אהב כל-כך את הים".
את אחד מקירות המטבח צבעו בני משפחת הילברג בתכלת, פרשו עליו רשת ותלו צדפים ואלמוגים. אחרי שיוחנן נפל, כולם עשו קורס צלילה. צביקה, האח קטן, משרת גם הוא בשייטת. "יוחנן היה במחזור אוגוסט 93' וצביקה באוגוסט 03'. עשר שנים". גם נטע, הצעירה מכולם, תתגייס באוגוסט הקרוב לחיל-הים.
בריינה זוכרת שבבית-הספר ביקשה המורה מהילדים לרשום בפתק מי רוצה לשבת ליד מי וכל הבנים ביקשו לשבת ליד יוחנן. "לא בגלל הלימודים או הכתב היפה שלו אפילו הוא לא הבין את הכתב שלו אלא מפני שהיה לו איזה חן. הוא היה חבר, והוא היה חבר עד הסוף.
"סיפרו לנו שבצבא הוא היה עוזר לחבר'ה במסעות. היה לו כוח סבל אדיר. אם מישהו נפל, הוא היה רץ אליו, לוקח את הציוד שלו ודוחף אותו קדימה, עוזר לו לסיים את המסלול. הוא היה אומר: 'הבסיס קרוב, זה רק עוד קצת'. והוא לא היה בריון. בקורס מ"כים הוא היה חניך מצטיין".
שמואל: "יוחנן אהב את הים ויוחנן אהב את המדבר. הוא היה מטייל המון. טייל בכל הנגב. כשנכנס לקבע הוא קנה ג'יפ וכל חופשה החבר'ה מהשייטת היו נוסעים יחד לטיולים בג'יפים שלהם".
בריינה: "הוא נסע בעיקר למדבר יהודה לראות את הזריחה. הוא דיבר על אהבתו לרמת-הגולן ולגליל. אחר-כך התברר לנו שהוא בירר מה הם תהליכי הקבלה למושב שלנו. הוא אהב את גוש-קטיף וראה פה את עתידו.
"בלשכת הגיוס שאלו אותו מה יעשה אחרי הצבא והוא ענה: 'חקלאי'. הפסיכולוגית כמעט התעלפה כי לא האמינה שעדיין יש בעולם מישהו שרואה חקלאות כאתגר".
כשאני מבקשת משמואל לתאר את התמונה הראשונה מחיי בנו שעולה בדעתו, הוא מספר על צילום שקיבלו מחבר. יוחנן יושב על ההר, כוס קפה, מחכה לזריחה.
זה מסמל משהו מהאישיות שלו, הציפייה הזאת לזריחה?
"כן, הסבלנות שלו. חוץ מפעם אחת, אני לא זוכר אותו כועס. הייתה לו סבלנות לאנשים".
מה היו המילים האחרונות שהוא אמר לכם?
"'מחר תקראו על זה בעיתון'".
בריינה: "בתקופה האחרונה יכולנו לדבר איתו מעט. כל פעם שהתקשר אמר 'אני יורד לים' ולא יכל להמשיך. הבנו שהוא עסוק באימון, אבל לא ידענו איזה".
שמואל: "היינו בחתונה של בן של חבר שלנו שהיה חבר של יוחנן, וזו הייתה הפעם האחרונה שראינו אותו. הוא לא אמר שום דבר על הפעילות, רק 'מחר תקראו על זה בעיתון'".
קברתם את יוחנן ב-1997 וכבר היה ידוע שהערבים מפגעים. תיארתם לעצמכם שמישהו ירצה, בהתאם להיגיון הרווח כאן בעשור האחרון, לגרש אתכם בעקבות הפיגועים?
שמואל: "לא חשבנו על זה. בשבעה הגיעו לפה מאות אנשים ולא פחדו. הייתה תקופת ביניים של שקט. אנחנו בגוש מלפני פינוי ימית והיו כאלה שאמרו לנו 'מפנים את ימית, יפנו גם אתכם', אבל אף פעם לא התייחסנו לזה, זה לא מתקבל על הדעת. השמאל צועק נגד טרנספר של ערבים, אבל הם בעד טרנספר של יהודים. המוסר שלהם חד-צדדי.
"כשיוחנן נהרג, עמדנו על זה שנקבור אותו פה. זה הבית שלו, זה הבית שרצה לחזור אליו. אנחנו רוצים אותו קרוב ורצינו אותו גם קרוב לים. בית העלמין שלנו צופה לים".
כשעומדים ליד קברו של יוחנן אפשר לראות רצועה של הים שאהב בגוני עיניו. גם דלי עם צדפים מהחוף הסמוך ניצב שם, מחכה בדממה למבקרים שבאים ומניחים אותם במקום אבנים.
אתם חיים כעת תחת איום הגירוש מביתכם.
בריינה: "שרון צריך לחשוב מה הוא עושה. הוא רוצה לגרום לכל כך הרבה אנשים בכל מיני גילאים לעזוב את הבית, את העוגן, את הדבר הבטוח שלהם. ובשביל מה? מה הוא יקבל? שקט ושלווה ודאי לא. שיקשיב למנהיגים הערבים, שישמע מה הם אומרים. הם אומרים שלא יפסיקו".
שמואל: "הליכוד צריך ללמוד מהטעויות שעשו בעבר כשנתנו לחיזבאללה לנצח עם הבריחה מלבנון. כל המלחמה הזאת היא בגלל שראו שאפשר לנצח עם טרור. ניצחו בלבנון כי ישראל ברחה, ועכשיו עושים את זה שוב. לא לומדים שום דבר.
"כששרון נבחר חששתי, כי אני מאמין שאם הוא לא היה שר הביטחון לא היו מצליחים לפנות את ימית. רק בקומבינציה של שרון כשר הביטחון ורפול כרמטכ"ל יכלה להיות אכזריות כזאת.
"בבית הזה יש לנו זיכרונות, כל ילדותו של יוחנן הייתה בבית הזה. אנחנו לא יכולים לחיות בבית אחר. עוד רק שיפצנו אותו".
הייתם רוצים לומר משהו לרה"מ שרון?
"תכננו לכתוב לו מכתב".
מה רציתם לכתוב לו?
"'תרמנו מספיק למדינה'".
בריינה, מה חשבת כששמעת שמדברים על פינוי הקברים?
"אין לי מילים", היא עונה בקול שקט. "אני חסרת אונים. רק יכולה להתפלל הרבה, לקוות הרבה. כשישבנו שבעה אמרו לנו 'אנחנו לא יודעים מה להגיד'. אמרתי 'זהו, אמרתם הכל'. עכשיו לי אין מילים. איך אפשר לעשות דבר כזה ועוד לכל כך הרבה משפחות שיקיריהן קבורים כאן?"
שמואל: "ששרון יבוא להסתכל על בית-העלמין. אני לא יודע איך יהודי חושב שאפשר להעביר קברים. זה מעשה אכזרי. כשקיבלנו אישור מהמדינה להקים כאן בית עלמין זה הצביע על קביעות במקום".
בריינה: "אם זה יקרה, זה נראה לי הרע מכל רע. הבאנו את הקבר של אבא שלי מארה"ב כי הוא זה שגרם לכולנו לעלות ארצה, אבל זה היה מרצון ופה זה מאונס. הם אונסים אותנו. אני לא רוצה להרים את הקבר של בני, אני לא יכולה, אני לא מוכנה.
"הבחור נהרג בארץ עוינת בשביל המדינה שלו ועכשיו רוצים להעביר אותו למקום אחר? בשביל מה? אני לא יכולה. אני מתקשה לחשוב שזה יהיה באמת. איך עושים דבר כזה? מה עם האחים שלו? סבתא שלו? אף אחד לא חושב על הנקודות האלה, כאילו שהוא חתיכת כלום ואנחנו חפצים, אומרים לנו עכשיו תעשו ככה אז אנחנו נעשה כך".
שמואל: "רצו לבנות כביש בנשר, ולפי התוכנית היו צריכים להעביר את הקבר של עז א-דין אל-קאסם. השמאל והערבים עשו הפגנות כדי שלא יעבירו קבר של מחבל. כל שנה הערבים עושים לו הילולה והורגים יהודים בשמו והשמאל שותק. אבל לקבר של יהודי אפשר לעשות מה שהממשלה רוצה".
הבן שלך נתן את החיים למדינה. אתה מרגיש נבגד?
"אני מרגיש נבגד, כן. להעביר קבר ולקבור אותו מחדש זה כאילו שהוא נהרג עוד פעם. וגם להלכה יושבים שבעה".
איתי
"איתי היה ילד שלא ידע מה זה לשכב במיטה, חוץ מאשר לשנת לילה", מספרת אודי יוליס, אמו. "ביום שישי אחד הוא בא הביתה ובכה מכאבים. הוא לא יכל לעמוד על הרגליים וסבל כל הלילה. הופיעו לו סימנים כחולים על הרגליים ודימום מהאף".
בדיקת דם גילתה לאודי ולאב שלמה שאיתי בן ה-11 וחצי חלה בסרטן הדם ושמצבו חמור.
שלמה: "שאלתי את הרופא אם אין סימנים מקדימים, הוא אמר שזה כמו תאונת-דרכים". "זו לוקמיה חריפה שמתפרצת בבת אחת", מסבירה אודי. "ההתפרצות הייתה דרסטית. כמה ימים אחרי זה שלחו אותנו באמבולנס לבילינסון וממש חששו לחייו. הגענו לשם ומיד התחילו בטיפול, אפילו שהיה ערב שבת. המצב התדרדר תוך ארבעה ימים".
הייתה תקופה שנראה היה כאילו איתי מבריא. הוא חגג בר-מצווה, והשמחה הייתה גדולה. שלמה אמר אז: "כתוב שאדם צריך לגור במקום שיש בו תלמידי חכמים. אף פעם אנחנו לא מבינים מהלכים של הקב"ה. יכול להיות שהקב"ה שלח אותנו לפה, כדי שבשעתנו הקשה נימצא בסביבה תומכת בין אנשי הגוש". התושבים ארגנו להם הסעות, שמרו להם על הילדים, ענו לכל בקשת עזרה. אבל דווקא כשנדמה היה שאיתי מבריא, הכל חזר.
שבועיים לפני פטירתו בגיל 15 פחות כמה חודשים, הרופאים בבית-החולים אמרו לאודי ושלמה: "הערכנו שיש לו 24 שעות, אבל אולי זה ייקח יותר, יש לו כוחות אדירים. לנו אין מקום, תעבירו אותו להוספיס".
"כעסנו, אבל זה היה משמיים. לקחנו אותו הביתה, ממילא את הטיפול בבית-החולים עשינו לבד. 'עזר-מציון' דאגו לכל הציוד, הרופאים פה יודעו וסידרנו חדר בית-חולים בסלון. ברגע שיצאנו מבית-החולים, איתי פתח עיניים ושאל 'איפה אני?'. אמרנו לו 'אנחנו הולכים הביתה'. הוא חייך וחזר לתרדמת".
השעות האחרונות. "כשהדלקתי נרות שבת, הוא פתח עיניים ואמר שחלם שהוא רואה טור ארוך של אנשים שהולך עם נרות. בדיעבד חשבתי שהוא ראה את הלוויה שלו, היה טור ארוך של אנשים.
"כנראה היה לו ברור בשבת הזאת שהוא מסיים את חייו. הוא נפרד מכל אחד מבני המשפחה בדרך מיוחדת לקשר שלו איתו. מאבא שלו ביקש בבוקר שישב וילמד איתו גמרא, עם אחותו דיבר על ענייני אהבות וחברויות. האחות הקטנה הייתה בבר-מצווה וזרקו סוכריות, היא אספה ושמרה לו אחת. הוא לא פתח את הפה כבר עשרה ימים, אבל הוא לקח את הסוכרייה ובאצבעות רועדות שבקושי יכל להפעילן, קילף ובלע אותה בשבילה.
"במוצאי-שבת הוא דחק בשלמה שיעשה מהר הבדלה. הוא רצה להריח את הבשמים, לטעום מהיין. ברגע שסיימנו, התחיל התקף קשה של מחנק, אלו היו שעתיים קשות כשאנחנו מנסים כל הזמן להקל עליו. האח הצעיר ממנו שמתחתן בקרוב היה אז בן 11. הוא ניגן לו את 'אדון עולם' במפוחית כדי להקל עליו. כשסיים, איתי חייך, אמר 'אמא אל תמדדי לי יותר לחץ דם, אני מרגיש טוב. הוא נרגע, פתאום נראה שליו ואמר 'אני מרגיש טוב יותר'. וככה, במשך שלושת רבעי שעה, בשלווה מוחלטת, גמר את המאבק. שלושת רבעי שעה נשארנו סביב המיטה שלו ושרנו לו".
מה שרתם?
"שירי נשמה. פתחנו לו שערי שמיים, שיקבלו אותו. האוזן שלי הייתה צמודה ללב שלו ולפניו וממש הרגשתי איך הדופק הולך ופוחת והנשימות הולכות ונהיות איטיות, עד שיצאה נשימתו האחרונה".
אודי ושלמה יוליס באו לגוש-קטיף ב-1982. שלמה משמש כרכז תרבות של היישוב ואודי, מורה בפנסיה, עוסקת כיום בהטמעת תקשוב ומחשוב במרכזי פסג"ה (פיתוח סגלי הוראה). איתי השלישי מחמישה שנולדו להם (בני 17 28). הוא הגיע לנווה-דקלים בגיל ארבע.
אודי זוכרת איך הייתה שבה מהעבודה ומוצאת אותו, לאחר שחזר מהגן, ישן בגומחה שחפר לו בחול הקריר כמגננה מהחום הלוהט. שלמה מספר שאיתי היה ילד סקרן מאוד. "כל דבר עניין אותו, לא היה שטח שלא התעניין בו. ספורט, חברה, פוליטיקה. היה פעיל בתנועת מולדת". כשחלה וארגון 'קו-לחיים' לקח אותו לקייטנה בארה"ב, איתי ביקש משלמה שישיג לו חולצות עם סמלי היישובים מכל הגוש, רצה לייצג אותם. "דברים שהוא האמין בהם היו ממש בנפשו".
למרות כאבי התופת והוראת הרופא 'מיד לבית-החולים', איתי התעקש לצאת לטיול השנתי וצעד במסלולים הקשים. "הרופא הבין שאין מה להתווכח איתו, הרצון שלו הוא חלק מבריאותו. איתי היה נחוש", מספרת אודי. רצה להיות עוד עם החברים שזו להם השנה האחרונה בבית-הספר ובקרוב יתפזרו לישיבות.
שמואל: "בטיול לגולן הלכתי איתו לכל מקום. ביום האחרון ראיתי שהוא בסדר ויש אחות והרשיתי לעצמי לא לצאת. כולם חזרו ואיתי לא הגיע. עשר דקות אחרי שהאחרון הגיע, הוא הופיע עם המדריך ושקית, הוא עזר לו לאסוף את האשפה. איתי היה ער לכך שזו ארץ ישראל וצריך לשמור עליה. והסקרנות. כשצעדנו וראינו איזה חרק, הוא קורא למדריך ורוצה לדעת מה שמו, מאיזה סוג.
"דבר נוסף שאפיין אותו זה הכרת תודה. אם מישהו עשה למענו משהו, הרגיש שהוא חייב לו תודה. חודש לפני שנפטר היינו בצרפת. בחור בשם מאיר פדידה דאג לו לכרטיס טיסה, ואחיו של מאיר טיפל בנו בצרפת. הוא לא שכח: 'אבא, צריכים לקנות משהו למאיר'".
איתי עבר טיפולים קשים, איך הוא הגיב מבחינה רגשית?
"אף פעם לא ראיתי אותו בלי חיוך, גם בתקופות הכי קשות. זה לא היה אצלו רק כלפי חוץ, הוא השתדל גם בשביל עצמו לשמור על המורל. הוא שידר כל הזמן חוזק, חוסן והתמודדות אמיצה".
הוא נפטר ב-1993 כשהסכמי אוסלו כבר ריחפו באוויר. התלבטתם לגבי מקום קבורתו?
"דיברו על פינוי הגוש. כשאיתי הבין שהוא לא יירפא מהמחלה, הוא התלבט. הוא חשש שמא נקבור אותו וחצי שנה אחרי זה יוציאו את עצמותיו מהקבר ושוב נעבור את כל מסכת הייסורים והצער. הוא אמר שהוא רואה את עצמו כחלק מהמקום אבל לא רוצה לגרום לנו צער כפול. הוא רק לא ידע שהצער הזה לא נגמר לעולם. זה נשאר פתוח, וכשהוא נפטר היינו צריכים להחליט. היה ברור לנו שהוא חלק מהמקום שהוא כל-כך אהב וקברנו אותו כאן".
לפני כמה ימים הופיע כאן בנווה-דקלים שוטר שביקש את המפתח לבית הקברות. מה זה עשה לכם?
אודי: "יצטרכו מנוף מסיבי מאוד כדי להרים אותי יחד עם המצבה של הבן שלי. אני צמודה למצבה. החיים יגנו על עצמם, על איתי אני אגן".
שלמה: "חלק מהמחשבות שעלו לי כששמעתי על זה אני לא מעז לבטא. אני חושב שזו התדרדרות בערכים של העם. בית-העלמין נבנה כאן עם פטירת ילד בן חצי שנה, בית-עלמין הוא אות ליישוב שיש בו חיים. זו דרכו של עולם".
אודי: "זה איום ונורא שעשו דבר כזה בלי להגיד למשפחות. זו פלישה ברוטאלית גסת-רוח".
שלמה: "הוא דיבר עם מישהו מאתנו כשהוא הצהיר על מסירת עזה? הוא לא מוכן אפילו לפגוש אותנו".
"שלמה ליכודניק", מסבירה אודי, "אבל אני לא בטוחה ששרון ליכודניק".
שלמה הוא דור שישי בארץ. חווה את כל המלחמות. "אני איש חרות וליכוד בכל גלגולי המפלגה. כשבגין נתן את סיני היה לי קשה מאוד. הוא התבטא ואמר שהארץ תשקוט ארבעים שנה, אבל הארץ שקטה בקושי ארבעים יום. אותה מחשבה הייתה לרבין הוא יוציא את האנשים מעזה ויהיה שקט בארץ. הוא אמר 'אם הם יעזו לעשות משהו בכל הכוח ניכנס בחזרה'. והכל אותו דבר. אבל אני איש אמונה, אני מאמין שמפה לא נזוז".
מה תרגישו אם ירצו להעביר את הקבר של איתי? הכל יחזור על עצמו?
אודי: "כשנגזר ואיתי נלקח ממני, נקרע חלק ממני. אם ייקחו מפה את איתי ואת הבית ויעבירו, תחזור אותה תחושה".
שלמה: "כיהודי מאמין אני אומר שיש מי שמנהל את העולם. פטירתו של איתי כואבת ומצערת, מותר לשאול למה, אבל זה גורל שנגזר. אבל אם אדם בא ועוקר קברים, זה כאילו שמישהו נרצח והרוצח הולך ומרטש את הגופה. זה חוסר כבוד הן למת והן לחי, למשפחה שלו.
"כדי להחזיר שלוש גופות של חיילים היו מוכנים לתת רוצחים, להפוך עולמות ולשכוח מרון ארד, ואני בהחלט מבין את כאבן של המשפחות ורואה את זה בחשיבות. פה הולכים ופוגעים במשפחות שהיקירים שלהם קבורים כאן, ואיך אודי אומרת - הם עצמם לא יכולים להתגונן".
מה הייתם רוצים לומר לאריק שרון?
אודי: "שירד מהעץ".
שלמה: "הייתי אומר לו במילים חמורות: האם הוא היה מוכן שייקחו את הקבר של לילי ויוציאו אותה מחוות השקמים? הקשר שלי לגוש-קטיף לא פחות חזק מהקשר שלו לחוות-השקמים. אולי אלה מילים חריפות. כך אני חש. לא רוצה חס וחלילה לפגוע בזכרה. אני חושב שלו היא היתה חיה הוא לא היה מגיע למצב הזה ונכנע לשטויות של הבנים שלו. כמו עם עליזה בגין לו חיה, סיני הייתה בידינו".
אודי: "אני מאמינה שאפילו הוא לא מאמין שזה באמת מה שיביא התפתחות חיובית במערכת היחסים בין הפלשתינים ליהודים, אלא שאדם במעמדו מגיע לשלב שהוא רוצה להשאיר חותם בהיסטוריה והוא איבד קצת את הראש".
אלקנה
במוצאי שבת, התשעה במרץ 2002, הסיע חייל דובדבן אלקנה גובי את אחיו בועז, גם הוא לוחם בצה"ל, מביתם שבנווה-דקלים אל נקודת ריכוז בבאר-שבע. אביהם, משה, ביקש להסיע את בועז בעצמו, אבל אלקנה סרב. הם לקחו איתם את אחיהם הצעיר אלעד ויצאו לדרך.
"אלקנה לקח איתו את הנשק וכאילו הרגיש שהוא הולך להילחם", מספר משה. "הוא אמר 'אנחנו נראה לערבים, אם נצטרך נילחם בהם עד הסוף', נתן לאלעד כדור ואמר לו 'אם יקרה משהו ונילחם, אתה תיתן לי את הכדור האחרון. כל השבת הוא הסתובב בסלון ועשה פוזות, זו הייתה שבת לא רגילה. לא יודע מה היה לו בראש.
מירי: "הוא הסתובב עם כובע שחור שיש עליו סמיילי ואמר 'תצחקו. אמא, מה דעתך שאלך עם זה לבית-הכנסת? נו, תחייכו, אתם צריכים לצחוק כל הזמן'. בבית-הכנסת הוא תמיד ישב במקום הקבוע שלו ובשבת הזאת התהלך. הלוך ושוב. ראיתי בעיניים שלו שהוא מוטרד".
משה: "במוצאי-שבת, כשהתברר שלבועז יש הקפצה, אמרתי לאלקנה 'תנוח, אתה בחופש מהצבא, אני אסיע אותו', אבל הוא התעקש 'אבא, אני יוצא. אתה לא זז'. מסתבר שהוא הציל אותי".
מירי: "חמש דקות אחרי שבועז אלקנה ואלעד יצאו, איציק, שגדול מהם, צלצל ורצה לדבר איתם. אמרתי לו שהם כבר יצאו, אז הוא התקשר אליהם לנייד. פתאום, תוך כדי שיחה, הוא שומע 'תיזהר! יורים עלינו! תוריד את הראש!'. הפלאפון נשאר פתוח והוא שמע יריות".
בועז, אלקנה ואלעד היו בראש טור מכוניות של אזרחים שיצאו מגוש-קטיף לאחר השבת. לפניהם נסע ג'יפ צבאי. הם שמו את רכבם בצד, ירדו עם הנשקים ולחמו בערבים שתקפו את שיירת הנוסעים. "אלקנה עוד הספיק לצעוק לאלעד 'אתה תגיד תהילים' ואלה היו המילים האחרונות שלו", מספר משה.
"איציק התקשר אלינו ואמר 'רוצו לשם, שמעתי יריות ואני לא יודע מה קורה, לא עונים לי'", ממשיכה מירי, "הוא היה במרכז הארץ".
משה: "הגענו למחסום גפן, וכולם היו שם, כולם ידעו, אבל לא נתנו לי לעבור. עוד לפני שיצאתי מפה הודיעו למועצה שלא קרה כלום והוא רק פצוע קל. שיקרו לנו. כעבור דקה בועז הגיע עם רופא. אמרנו 'אתה חוזר לבד, תגיד איפה אלקנה!'".
מירי: "ואז הוא פרץ בבכי. בועז ואלקנה היו כמו תאומים. היו ביניהם 13 חודשים והם ישנו באותו חדר והיו יחד בכל החופשות".
משה: "כשהערבים ירו, בג'יפ שלפניהם היה מ"מ, אבל הוא לא עשה כלום. הייתה תאורה מלאה ואלקנה לבש חולצה לבנה כיפה לבנה, והג'יפ במקום להילחם בערבים, עשה פרסה על אלקנה ודרס אותו".
"ואחר-כך הוא ממשיך לדרוס גם את בועז!", מספרת מירי. "בועז זרק את הנשק הרים ידיים כאילו הוא נכנע וזעק 'אני יהודי! יהודי חייל!'. ואז הם תפסו. ואז היה המשך הפאשלה: הם ראו מה שקרה ונסעו. ובועז ניסה להנשים את אלקנה. הם לא עזרו לו".
משה: "הבנים שלנו הצילו את כל השיירה. הם גרמו לערבים לברוח ואחר-כך נמצאו שם הרבה אמצעי לחימה, הם התכוננו לעשות טבח. הג'יפ היה צריך לחסום את הציר בפני האזרחים ולפעול.
"הסיפור שלנו זה לא תאונה, זה מחדל איום ונורא. לצה"ל נוח להגיד 'תאונה', 'טעות'".
מירי: "אבל בציר הזה הכל מתועד בצילומים. שאלנו איפה הסרט ואמרו לנו שאין. אבל יש לנו מידע שהסרט קיים".
משה: "מה שקרה זו רשלנות פושעת ואמרתי את זה גם לרמטכ"ל. ועכשיו שמענו שאותו מ"מ עלה בדרגה. לא שפטו אותו אפילו".
לאחר מותו קיבל אלקנה גובי צל"ש מאלוף פיקוד הדרום דורון אלמוג. "אלקנה גובי ז"ל", נכתב שם, "מהווה בפעולתו דוגמא ומופת לחייל, לוחם ואזרח כאחד, באחריות, בנחישות ובאומץ הלב שהפגין, ובאופן טראגי שילם על כך בחייו".
מירי ומשה גובי הם ממייסדי נווה-דקלים. הוא מנהל איכות של משתלת עצמונה, היא גננת. הם מספרים שהערבים היו אומרים 'עד שהיהודים הגיעו לא ירדו כאן גשמים, באתם יש בארכה, ברכה'. "זה אומר שזה שייך לנו, זו ברכה מבורא עולם". נולדו להם שבעה ילדים, אלקנה הרביעי. הוא נולד כשגרו בכפר-אחים ולגוש הגיע כשהיה בן שלוש.
בתמונות הילדות שהם מראים, לאלקנה יש שיער בצבע בלונד בהיר מאוד, כמעט לבן. "הוא היה לבן-לבן כמו החול והיה מסוכן לו להסתובב כאן. תמיד אמרו לי 'תשמרי עליו, הוא לבן, ידרסו אותו, לא רואים אותו'. היה לו ממוצע ציונים גבוה והוא תמיד היה המוביל והמוקד במשפחה ובחברה". מירי נהגה לומר עליו קצת דברים לא טובים, לאזן. אחרי מותו שאלו אותה למה נהגה כך והיא הסבירה "נגד עין הרע. הוא פשוט היה מושלם בכל. גם היה חניך מצטיין בצבא".
בני משפחת גובי התגייסו ליחידות קרביות. משה: "בלוויה מפקד דובדבן ניגש לדבר ופתאום הוא זיהה להפתעתו את איציק ואת בועז והוא היה בהלם. הוא היה מפקד בנח"ל לפני שעבר לדובדבן, והסתבר ששני הבנים היו שם תחת פיקודו ועכשיו גם אלקנה.
"אלוף הפיקוד אמר לי שבכל יחידות צה"ל מלמדים את מורשת הקרב שלו. אלקנה לא קיבל פקודה בתור חייל, הוא היה בחופשה ומיוזמתו לקח סיכון, נלחם והציל את כל התושבים שנסעו מאחוריו".
מירי: "כששאלו אותנו אם נרצה לקבור אותו בהר הרצל או כאן, התלבטנו. נזכרנו שכשהוא היה בכיתה ז' הציבו פה דוכן של מפעל הפיס ואלקנה היה פוטוגני מאוד, אז צלם מעריב ביקש ממנו שיעשה כאילו הוא קונה כרטיס. שאלו אותו: 'מה תעשה אם תזכה בפרס הראשון?' והוא ענה: 'אני אקנה את כל חאן-יונס ונגור גם שם'. לא פעם הוא אמר לנו: 'אם אתם רוצים, תעזבו. אני נשאר פה'. הרגשנו שזו צוואה. זאת הסיבה שהוא קבור פה והוא יישאר פה, לא יקרה דבר כזה שיוציאו אותו".
משה: "אנחנו מרגישים רע מאוד עם מה שמשמיעים לנו לאחרונה. מנסים לשבור את רוחנו, אבל זה לא יעזור להם, הם לא מנהיגי עולם. יש רק אדון אחד הקב"ה".
מירי: "ומנסים במקומות הכי רגישים. אבל אנחנו בטוחים ושלמים. זה לא יקרה".
מה הרגשתם כששמעתם שהמשטרה סופרת את הקברים?
משה: "זה העביר בנו חלחלה. עד לאן ההנהגה בארץ הזאת מסוגלת להגיע?"
מירי: "למה הוא נכנס בכלל לבקר את אלקנה? זה אורח בלתי רצוי. אני אעמוד ליד אלקנה עד הסוף. אני לא אעזוב את הבן שלי".
משה: "אין להם שום כבוד לחייל שהקריב את חייו למען הגוש, למען עם ישראל. אם הם חושבים שיהיה כאן פינוי כמו בימית, אז הם טועים. הם חושבים שאנחנו בובות שלהם. אם שרון היה מעז לדבר כך על פינוי ערבים, כבר היו מעיפים אותו, אבל ליהודים מותר לעשות הכל".
"זו בגידה באלקנה", אומרת מירי.
ומשה שואל: "הוא מסר את חייו על הגוש ועכשיו מוכנים לפנות אותו?!".
מירי: "כמה ימים לפני ששמעתי על זה חלמתי שהיה איזה טקס רציני כאן ואחד אמר 'את הקברים אנחנו נזיז'. ואז קמתי ואמרתי 'את הקברים? בשביל שבוש יהיה מרוצה או לא מרוצה? מה פתאום?'. זה זלזול במתים שלא יכולים להתקומם".
משה: "לפני שהרוצח ערפאת נכנס לפה והרס לנו את החיים הייתה תקופה איומה ורבין וחבורתו החליטו לתת לערבים צ'אנס. הם אמרו שאם תהיה ירייה אחת ימחקו אותם, אבל נורו עלינו כבר 4000 פצצות מרגמה ואף אחד לא פוצה פה. הם לא אמינים, זאת הנהגה שלא נותנת ביטחון לאזרחים שלה. אני מרגיש נבגד ועזוב. אני יודע מה יגידו עליי 'הוא אב שכול, הוא ממורמר ומדבר מצער'. אבל כולם יודעים את האמת הם לא עושים כלום".
מירי: "לא נעים להגיד, אבל המתנחלים הם סוג ב'".
משה: "ההיסטוריה תשפוט אותם. לי חבל על שרון, הוא הסתובב הרבה שנים בגוש והקים דברים, חבל שלעת זקנה הוא מתרפס בפני הפריץ, אותו גוי אמריקאי, במקום להרים את הראש של עם ישראל אחרי 15-20 שנות אינתיפאדה.
"להרים קברים זו בושה וכלימה. זה נראה חוסר שפיות: גם יורים בנו, גם הורגים אותנו וגם מגרשים אותנו? לרמוס יהודים למען ערבים רוצחים? אין לו כבוד מינימלי ליהודים? לאיזה שפל הוא הגיע? הרי כתוב 'עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב'. ששרון יחשוב מה הוא עושה להורים השכולים של חיילי צה"ל שלחמו והקריבו את עצמם.
"לצה"ל ולראש הממשלה צריכים להיות ייסורי מצפון לפנות כי אלקנה נלחם על חבל הארץ הזה ועל גוש-קטיף, הוא הציל חיים והראה איך צה"ל והמנהיגים צריכים לפעול. איך מסוגלים לפנות אותו?
"רוצים לתת לערבים את יש"ע. אין להם מוסר ומצפון מול כל החללים? האם הכל היה לחינם? במלחמות ניצחו את האויב וברחו. מסתכלים רק על הרגע, על הביטחון. כאילו הקימו את המדינה בשביל הביטחון, למצוא פיסת אדמה וליהנות. לכן אנחנו נראים ככה. מה, הדם שלהם לחינם?
אחרי כל מה שקרה לכם, לא מתחשק לכם לקום וללכת?
מירי: ההפך, זה מחזק את האמונה והשורשיות.
משה: בא לנו להיאחז עוד יותר. כתוב שלפני הגאולה יש שיא של רשעות, אבל מתוך הרע יבוא הטוב הגדול".