המחדל האמיתי
פעם היינו שומעים ללא הרף את הקלישאה "אין סגירה הרמטית". כשאנשי ימין היו דורשים להטיל עוצר או סגרים כדי למנוע פיגועים, היו בכירי הממשלה והצבא מסבירים כי אי אפשר למנוע חדירת מחבלים באופן הרמטי. חוסר ההרמטיות הזה, לצד הקלישאה "אין פתרון זולת הפתרון המדיני", שימש תירוץ טוב הן למלחמה הרופסת בטרור והן להאצת המו"מ המדיני.
בתקופה האחרונה, כך נדמה, הקלישאה הזאת נמחקה: כל פיגוע הופך למחדל ביטחוני, כל אסון מביא להקמת ועדת חקירה. אם פעם היינו מעניקים יותר תשומת לב למדיניות הביטחונית של הממשלה, היום מתמקדות כותרות העיתונים ב"שאלות קשות" על תפקוד גורמי האבטחה. היום זה בנמל אשדוד, אתמול באחד הקניונים ומחר באתר הומה אדם אחר. היום הופכים המאבטחים לחזות הכול. כעת הם כן מסוגלים לסגור את השטח הרמטית.
אבל בעצם, הקלישאה הראשונה היא הנכונה. לא המאבטחים, מרובים ומתורגלים ככל שיהיו, הם האשמים בפיגוע זה או אחר. אבל ההתעסקות בשאלה אם יש או אין סגירה הרמטית בפני מחבלים חוסכת מאתנו את הצורך להתמודד עם הצד הפחות סטרילי של המלחמה בטרור. כל עוד אפשר לחתום על הסכמים מדיניים ו/או להציב מאות מאבטחים, אין צורך לחשוב על הפתרונות האמיתיים, הקשים והמכוערים, לטרור ההולך וגדל.
מתן יונתן
לא תמיד השירה העברית שידרה קור, ניכור ופוליטיקה שטחית. השירה כללה פעם גם רומנטיקה, טבע, צבעים חמים ואהבה לאדם ולארץ. בזכות נתן יונתן.
לא תמיד היו מצעדי הפזמונים מלאים בתובנות מורכבות בנוסח "אני אפס" ו"מתוקה שלי הו אילנה". היו כאן גם טקסטים עשירים יותר, וגם מעורפלים ופיוטיים יותר מסתם פובליציסטיקה מולחנת. בזכות נתן יונתן.
לא אתיימר להיות חובב או מבין גדול בשירה, אבל יונתן הוא שגרם לי להקשיב למילים ולהיחשף לשירה בכלל. "המילים חזקות וקלות מגלי האוויר / ושעה שישוב האפר על הארץ / יתנשא שירו לעבים", כתב פעם. לכתיבה שלו באמת אין תחליף, ולכן נראה כי שיריו יתנשאו כאן עוד שנים ארוכות.
אגורות גנובות
בשבוע שעבר, במהלך קניות בסופרמרקט, 'שכחה' קופאית אחת להחזיר לי עודף של חמש אגורות. לא שהיו חסרים לה מטבעות מסוג זה היא פשוט לא ראתה לנכון לתת לי אחד. רק אחרי שהתעצבנתי והתקטננתי, הסכימה הגברת לתת לי את אשר מגיע לי.
שיהיה ברור: למרות פרנסתי הדחוקה, לא ביקשתי את חמש האגורות כדי להביא מזון הביתה למשפחתי הרעבה. זאת היתה פשוט קריזה של רגע, אחרי שבפעמים קודמות שזה קרה הבלגתי. אני לא יודע כמה כסף מרוויחים ראשי הסופרמרקט בשנה על אגורות בודדות שלא הוחזרו לקונים, אבל יש לי הרגשה שהסכום היה יכול לממן את כל עסקת הסמים של אלחנן טננבוים.
יומיים אחר כך פורסם סקר של המועצה לצרכנות, ובו טענו 88% מהנשאלים כי הם לא ייכנסו לחנות ש"סידרה אותם". ספק גדול אם הם התכוונו לחנויות המרמות אותם בחמש אגורות. מערך הקומבינות והרמאויות בעולם הצרכנות שלנו הוא כה גדול ומסועף, עד שבדרך כלל לא אכפת לנו מעיגול סכומים קטן בתחתית החשבון. חוסר הכבוד לכספו ורכושו של האחר הפך אצלנו לנורמה חברתית, ואפילו בתי המשפט מקלים ומתחשבים במפרי החוזים ובמליני שכר העבודה. זאת בעיניי אחת הסתירות הגדולות בין רוח ההלכה לנורמות החברתיות והמשפטיות בישראל. כאדם דתי, גם אם לא מל"ו הצדיקים, קשה לי לקבל חוסר הקפדה על גזל, ולו של חמש אגורות מסכנות.
חמסה עלינו
א. "היום במעריב", הכריז יורם ארבל בפרסומת הרדיופונית, "ראיון עם שוער מכבי תל אביב, לירן שטראובר - על הגירושים, הבדידות וענבל גבריאלי". בראיון עצמו אומר שטראובר, כי על הגירושים הוא מנוע מלדבר ועל יחסיו עם גבריאלי הוא לא רוצה לדבר.
ב. יש לשבח את חברת תנובה על האריזות החדשות, הקשיחות והמצודדות של מוצרי החלב גיל ואשל. כבר שנים לא נהניתי כך ממוצר זה, לפחות מאז השליכה לירון ניר-גד גביע לבן בפרצופו של טוביה צפיר בסרט 'הלהקה'.
ג. ראש המכון לרפואה משפטית, פרופ' יהודה היס, טען ביותר משמץ גאווה כי ישראל היא מהמומחיות הגדולות ביותר בזיהוי ושחזור גופות. חבל שפרופ' היס לא מבין כי המומחיות הזאת היא לא גאווה גדולה אלא חרפה. כשתגיע תקופה שבה לא נבין בזיהוי חללים דבר וחצי דבר, אז יהיה לנו במה להשוויץ.
ד. נכון, ההחלטה לבחור השנה את מדליקי המשואות באמצעות SMS היתה מהמשונות בהחלטות ישראל. אבל התגובות הנעלבות של ספורטאים שלא נבחרו מתחילות כבר לעלות על כל העצבים.
ה. לאור ההצלחה המסחררת של חידות ההיגיון מלפני שבועיים, אני פוצח כאן בפינת החידה השבועית, שתימשך בע"ה עד שהעורך יאיים עליי בפיטורים. והפעם: הח"כ מהליכוד הוא אדון הגון בעי"ן ונו"ן (4,4) התשובה בשבוע הבא.
יודע את מקומי
ברוב בתי הכנסת שאני מכיר, ציבור המתפללים נחלק לשלושה סוגים: כארבעה אחוזים ממנו נוהגים להתפלל בכוונה גדולה, בדביקות ובהתלהבות של ילדים קטנים (וזאת מחמאה); אחוז וחצי יותר מעדיפים להעביר את התפילה בנחירות, או לפחות בנקירות; ואילו רוב המתפללים נמצאים באזור הדמדומים שבין לבין - אומרים את הטקסט אבל לא מתעמקים בו, משתתפים בתפילה ובשירה אבל לא תמיד מתרכזים בהן. בידם האחת הם אוחזים בסידור, ובשנייה מגיבים לצלצול הפלאפון, והם מקפידים לא להחסיר מלה מהתפילה וגם לא משיחת הפלאפון.
מכיוון שרק מתפללים בודדים שומרים על רמת ריכוז גבוהה במהלך כל התפילה, נוצרים לעתים מצבים משעשעים במיוחד, כשלרגע אחד עובר הציבור כולו בלק-אאוט היסטרי ומאבד את המקום בסידור. כולנו מכירים את הרגע הזה: הוא מתרחש בדרך כלל בתפילת ליל השבת, בדיוק בין שני הבתים 'התנערי' ו'התעוררי' שבפיוט 'לכה דודי'.
באותו רגע נזכר שליח הציבור בשיחת הטלפון עם חמותו מהבוקר, ארבעה מתפללים אחרים עסוקים בלשוחח זה עם זה, מתפלל אחר מתחיל לגרד את האוזן, ועוד שניים (אחד מהם הוא אני) רק מתבוננים סביב. או-אז נפסקת השירה בבת אחת, דבר הגורם לכמה מתפללים מופתעים להרכין מבטיהם במבוכה. אחרי כעשרים שניות של דממה מפחידה מנסה מישהו את מזלו בשירת "התנערי מעפר קומי". אחרי חצי דקה שואל מתפלל אחר אם לא שרנו את זה כבר, אבל אין מי שיענה לו.
מתפלל נוסף מנסה לדלג לבית הבא, ולא משתתק גם כשאף אחד לא משתף אתו פעולה. וכך מתחילה צרמוניה מוסיקלית ומילולית שאחריתה מי ישורנו.
חוסר הריכוז נותן את אותותיו המשעשעות גם בקטעים אחרים ובתפילות אחרות, אם כי בעוצמה נמוכה יותר: מישהו אומר קדושה של שחרית בתפילת מוסף, אדם אחר אומר את הקדיש הלא נכון, ומתפללים להוטים מדי מתקנים את הקורא בתורה דווקא כשהוא קורא נכון. אבל עם כל הכבוד לטעויות הקטנות הללו, אין כמו איבוד העשתונות הכללי ב'לכה דודי'. בעוד כך וכך שנים, אני מאמין, ההרגל הקולקטיבי לשיר פעמיים 'התנערי מעפר קומי' יהפוך למנהג רשמי ומקובל, באחריות.
פעם היינו שומעים ללא הרף את הקלישאה "אין סגירה הרמטית". כשאנשי ימין היו דורשים להטיל עוצר או סגרים כדי למנוע פיגועים, היו בכירי הממשלה והצבא מסבירים כי אי אפשר למנוע חדירת מחבלים באופן הרמטי. חוסר ההרמטיות הזה, לצד הקלישאה "אין פתרון זולת הפתרון המדיני", שימש תירוץ טוב הן למלחמה הרופסת בטרור והן להאצת המו"מ המדיני.
בתקופה האחרונה, כך נדמה, הקלישאה הזאת נמחקה: כל פיגוע הופך למחדל ביטחוני, כל אסון מביא להקמת ועדת חקירה. אם פעם היינו מעניקים יותר תשומת לב למדיניות הביטחונית של הממשלה, היום מתמקדות כותרות העיתונים ב"שאלות קשות" על תפקוד גורמי האבטחה. היום זה בנמל אשדוד, אתמול באחד הקניונים ומחר באתר הומה אדם אחר. היום הופכים המאבטחים לחזות הכול. כעת הם כן מסוגלים לסגור את השטח הרמטית.
אבל בעצם, הקלישאה הראשונה היא הנכונה. לא המאבטחים, מרובים ומתורגלים ככל שיהיו, הם האשמים בפיגוע זה או אחר. אבל ההתעסקות בשאלה אם יש או אין סגירה הרמטית בפני מחבלים חוסכת מאתנו את הצורך להתמודד עם הצד הפחות סטרילי של המלחמה בטרור. כל עוד אפשר לחתום על הסכמים מדיניים ו/או להציב מאות מאבטחים, אין צורך לחשוב על הפתרונות האמיתיים, הקשים והמכוערים, לטרור ההולך וגדל.
מתן יונתן
לא תמיד השירה העברית שידרה קור, ניכור ופוליטיקה שטחית. השירה כללה פעם גם רומנטיקה, טבע, צבעים חמים ואהבה לאדם ולארץ. בזכות נתן יונתן.
לא תמיד היו מצעדי הפזמונים מלאים בתובנות מורכבות בנוסח "אני אפס" ו"מתוקה שלי הו אילנה". היו כאן גם טקסטים עשירים יותר, וגם מעורפלים ופיוטיים יותר מסתם פובליציסטיקה מולחנת. בזכות נתן יונתן.
לא אתיימר להיות חובב או מבין גדול בשירה, אבל יונתן הוא שגרם לי להקשיב למילים ולהיחשף לשירה בכלל. "המילים חזקות וקלות מגלי האוויר / ושעה שישוב האפר על הארץ / יתנשא שירו לעבים", כתב פעם. לכתיבה שלו באמת אין תחליף, ולכן נראה כי שיריו יתנשאו כאן עוד שנים ארוכות.
אגורות גנובות
בשבוע שעבר, במהלך קניות בסופרמרקט, 'שכחה' קופאית אחת להחזיר לי עודף של חמש אגורות. לא שהיו חסרים לה מטבעות מסוג זה היא פשוט לא ראתה לנכון לתת לי אחד. רק אחרי שהתעצבנתי והתקטננתי, הסכימה הגברת לתת לי את אשר מגיע לי.
שיהיה ברור: למרות פרנסתי הדחוקה, לא ביקשתי את חמש האגורות כדי להביא מזון הביתה למשפחתי הרעבה. זאת היתה פשוט קריזה של רגע, אחרי שבפעמים קודמות שזה קרה הבלגתי. אני לא יודע כמה כסף מרוויחים ראשי הסופרמרקט בשנה על אגורות בודדות שלא הוחזרו לקונים, אבל יש לי הרגשה שהסכום היה יכול לממן את כל עסקת הסמים של אלחנן טננבוים.
יומיים אחר כך פורסם סקר של המועצה לצרכנות, ובו טענו 88% מהנשאלים כי הם לא ייכנסו לחנות ש"סידרה אותם". ספק גדול אם הם התכוונו לחנויות המרמות אותם בחמש אגורות. מערך הקומבינות והרמאויות בעולם הצרכנות שלנו הוא כה גדול ומסועף, עד שבדרך כלל לא אכפת לנו מעיגול סכומים קטן בתחתית החשבון. חוסר הכבוד לכספו ורכושו של האחר הפך אצלנו לנורמה חברתית, ואפילו בתי המשפט מקלים ומתחשבים במפרי החוזים ובמליני שכר העבודה. זאת בעיניי אחת הסתירות הגדולות בין רוח ההלכה לנורמות החברתיות והמשפטיות בישראל. כאדם דתי, גם אם לא מל"ו הצדיקים, קשה לי לקבל חוסר הקפדה על גזל, ולו של חמש אגורות מסכנות.
חמסה עלינו
א. "היום במעריב", הכריז יורם ארבל בפרסומת הרדיופונית, "ראיון עם שוער מכבי תל אביב, לירן שטראובר - על הגירושים, הבדידות וענבל גבריאלי". בראיון עצמו אומר שטראובר, כי על הגירושים הוא מנוע מלדבר ועל יחסיו עם גבריאלי הוא לא רוצה לדבר.
ב. יש לשבח את חברת תנובה על האריזות החדשות, הקשיחות והמצודדות של מוצרי החלב גיל ואשל. כבר שנים לא נהניתי כך ממוצר זה, לפחות מאז השליכה לירון ניר-גד גביע לבן בפרצופו של טוביה צפיר בסרט 'הלהקה'.
ג. ראש המכון לרפואה משפטית, פרופ' יהודה היס, טען ביותר משמץ גאווה כי ישראל היא מהמומחיות הגדולות ביותר בזיהוי ושחזור גופות. חבל שפרופ' היס לא מבין כי המומחיות הזאת היא לא גאווה גדולה אלא חרפה. כשתגיע תקופה שבה לא נבין בזיהוי חללים דבר וחצי דבר, אז יהיה לנו במה להשוויץ.
ד. נכון, ההחלטה לבחור השנה את מדליקי המשואות באמצעות SMS היתה מהמשונות בהחלטות ישראל. אבל התגובות הנעלבות של ספורטאים שלא נבחרו מתחילות כבר לעלות על כל העצבים.
ה. לאור ההצלחה המסחררת של חידות ההיגיון מלפני שבועיים, אני פוצח כאן בפינת החידה השבועית, שתימשך בע"ה עד שהעורך יאיים עליי בפיטורים. והפעם: הח"כ מהליכוד הוא אדון הגון בעי"ן ונו"ן (4,4) התשובה בשבוע הבא.
יודע את מקומי
ברוב בתי הכנסת שאני מכיר, ציבור המתפללים נחלק לשלושה סוגים: כארבעה אחוזים ממנו נוהגים להתפלל בכוונה גדולה, בדביקות ובהתלהבות של ילדים קטנים (וזאת מחמאה); אחוז וחצי יותר מעדיפים להעביר את התפילה בנחירות, או לפחות בנקירות; ואילו רוב המתפללים נמצאים באזור הדמדומים שבין לבין - אומרים את הטקסט אבל לא מתעמקים בו, משתתפים בתפילה ובשירה אבל לא תמיד מתרכזים בהן. בידם האחת הם אוחזים בסידור, ובשנייה מגיבים לצלצול הפלאפון, והם מקפידים לא להחסיר מלה מהתפילה וגם לא משיחת הפלאפון.
מכיוון שרק מתפללים בודדים שומרים על רמת ריכוז גבוהה במהלך כל התפילה, נוצרים לעתים מצבים משעשעים במיוחד, כשלרגע אחד עובר הציבור כולו בלק-אאוט היסטרי ומאבד את המקום בסידור. כולנו מכירים את הרגע הזה: הוא מתרחש בדרך כלל בתפילת ליל השבת, בדיוק בין שני הבתים 'התנערי' ו'התעוררי' שבפיוט 'לכה דודי'.
באותו רגע נזכר שליח הציבור בשיחת הטלפון עם חמותו מהבוקר, ארבעה מתפללים אחרים עסוקים בלשוחח זה עם זה, מתפלל אחר מתחיל לגרד את האוזן, ועוד שניים (אחד מהם הוא אני) רק מתבוננים סביב. או-אז נפסקת השירה בבת אחת, דבר הגורם לכמה מתפללים מופתעים להרכין מבטיהם במבוכה. אחרי כעשרים שניות של דממה מפחידה מנסה מישהו את מזלו בשירת "התנערי מעפר קומי". אחרי חצי דקה שואל מתפלל אחר אם לא שרנו את זה כבר, אבל אין מי שיענה לו.
מתפלל נוסף מנסה לדלג לבית הבא, ולא משתתק גם כשאף אחד לא משתף אתו פעולה. וכך מתחילה צרמוניה מוסיקלית ומילולית שאחריתה מי ישורנו.
חוסר הריכוז נותן את אותותיו המשעשעות גם בקטעים אחרים ובתפילות אחרות, אם כי בעוצמה נמוכה יותר: מישהו אומר קדושה של שחרית בתפילת מוסף, אדם אחר אומר את הקדיש הלא נכון, ומתפללים להוטים מדי מתקנים את הקורא בתורה דווקא כשהוא קורא נכון. אבל עם כל הכבוד לטעויות הקטנות הללו, אין כמו איבוד העשתונות הכללי ב'לכה דודי'. בעוד כך וכך שנים, אני מאמין, ההרגל הקולקטיבי לשיר פעמיים 'התנערי מעפר קומי' יהפוך למנהג רשמי ומקובל, באחריות.