ביום שישי האחרון הלך לעולמו המשורר נתן יונתן, והא בן 81. חברו הקרוב, המלחין נחצ'ה הימן, הגדיר אותו כמשורר שכאב את כאבה של הארץ, שהיה קורא בכל יום בתנ"ך, שממנו שאב כוחות והשראה ליצירתו. כל אלו עלו אצלו בקנה אחד עם היותו איש 'השומר הצעיר' מובהק. זה אולי מה שגרם לו להצליח לאחד סביבו אנשים ממגזרים שונים ואף מנוגדים.
בשנים האחרונות השתתף יונתן בפרויקט 'משורר אורח' מטעם משרד החינוך,ש במסגרתו נפגשו משוררים עם תלמידי תיכון ברחבי הארץ, דתיים וחילוניים. באחד המפגשים הללו, שנערך לפני כשלושה חודשים, נפגש יונתן עם בנות אולפנת בני עקיבא 'צפירה'. באותו מפגש הוא חשף יותר מטפח מפנימיותו בפני הקהל, ולא הפסיק להתפעל מהנוער הדתי שיושב לפניו, וזה שפגש בפעמים קודמות.
"הנוער שלכם תרבותי"
מירי זנודה, מורה לספרות באולפנה ומארגנת המפגש, סיפרה כי יונתן אמר לבנות באותו ערב: "בתור קיבוצניק, הייתי בטוח במשך שנים רבות שאנשים דתיים ומאמינים לא יכולים להתחבר לעולם של שירה, כי הם נתונים בכבלים רבים. רק בשנים האחרונות נחשפתי למשוררים דתיים שכותבים, ולאנשים מאמינים שקוראים ומבינים שירה".
הוא הודה כי במפגשים עם בני נוער דתיים הוא מקבל הרבה, למרות שאינו זוכה לתמורה כספית. כשמירי החזירה אותו לביתו ביהוד בתום הערב, הוא אמר לה בהתרגשות: "אני אוהב את הנוער שלכם. זהו נוער ערכי, תרבותי, אידיאליסטי. אני נפעם מרמת הקשב והריכוז שלהם, מהצימאון לדעת".
זנודה אומרת שהיא ידעה שזה לא יהיה מפגש רגיל: "ידעתי שהוא עבר את גיל 80, שהוא חולה. רציתי לערוך לו ערב הוקרה, והשארנו לו מזכרות חמות על יצירותיו. הוא נתן את כל כולו בערב הזה, והודה לנו במילים נרגשות. הוא אף אמר לבנות כי הוא יודע שלא יוכל לשוב ולהיפגש איתן".
יונתן מצדו לא הסכים להחמיץ את המפגש, למרות שהיה מאושפז בבית החולים באותו יום. הוא קיבל מנות דם, השתחרר מבית החולים, והגיע חיוור כולו. דבר מחלתו עדיין לא פורסם אז, אך הוא רמז למירי שהוא צריך לעבור ניתוח בגב. מצבו הקשה לא הפריע לו לתפקד בצורה מקסימלית:
"היתה בו זרימה עצומה של חום אנושי. הוא הצליח לחבר אליו את הקהל בצורה לבבית. היו בקהל תלמידות, הורים וסבתות והוא חיבר וריתק את כולם. גם בסיום הערב נשארו עוד זמן רב כדי לשוחח איתו. הוא הצליח בכוח המילים והחום שלו לחדור ללבנו", מתארת מירי את התחושות.
מתחברים לכאב
בנות המגמה לספרות, שלמדו את שיריו, הגישו לו במפגש עמו אלבום מעוצב, שבו תיארו את תחושותיהן והתרשמותן מיונתן ושיריו. המוטיב העיקרי שחיבר את הבנות אליו היה הכאב שהוא מבטא על בנו, שנפל במלחמת יום הכיפורים. הן כתבו כי דווקא על רקע התקופה של פיגועים ושכול, הן מצליחות להתחבר ליכולת שלו לבטא את הכאב הזה. גם אהבתו לארץ ונופיה עוררה אצלן הזדהות.
לאחר המפגש, הן אמרו כי ההכרה שמדובר באדם מדהים, בעל אישיות, רק התחזקה בהן.
עדי לוין, אחת התלמידות, התרשמה במיוחד מיחסו של יונתן לשאלות התלמידות בתום הערב: "הוא לא זלזל בשאלות שלנו. הוא התייחס בכובד ראש וענה תשובות מעניינות. לא פגשתי הרבה משוררים בחיים שלי, אבל הרגשתי שהאדם הזה הוא ממש מלח הארץ".
החיבור שיצר יונתן סביבו באותו ערב נראה בעליל גם בלווייתו. מירי השתתפה בלוויה, והיא מתארת אותה כמעמד מרגש במיוחד: "בהלוויה היה מן חיבור; דתיים, חילוניים, צעירים ומבוגרים, כולם עמדו ובכו. הוא חיבר אליו אנשים מכל הגוונים והגילאים. בתום הלוויה הזמינו אמנים שישירו משיריו על הקבר, וכולם עמדו שם יחד ושרו".
בשנים האחרונות השתתף יונתן בפרויקט 'משורר אורח' מטעם משרד החינוך,ש במסגרתו נפגשו משוררים עם תלמידי תיכון ברחבי הארץ, דתיים וחילוניים. באחד המפגשים הללו, שנערך לפני כשלושה חודשים, נפגש יונתן עם בנות אולפנת בני עקיבא 'צפירה'. באותו מפגש הוא חשף יותר מטפח מפנימיותו בפני הקהל, ולא הפסיק להתפעל מהנוער הדתי שיושב לפניו, וזה שפגש בפעמים קודמות.
"הנוער שלכם תרבותי"
מירי זנודה, מורה לספרות באולפנה ומארגנת המפגש, סיפרה כי יונתן אמר לבנות באותו ערב: "בתור קיבוצניק, הייתי בטוח במשך שנים רבות שאנשים דתיים ומאמינים לא יכולים להתחבר לעולם של שירה, כי הם נתונים בכבלים רבים. רק בשנים האחרונות נחשפתי למשוררים דתיים שכותבים, ולאנשים מאמינים שקוראים ומבינים שירה".
הוא הודה כי במפגשים עם בני נוער דתיים הוא מקבל הרבה, למרות שאינו זוכה לתמורה כספית. כשמירי החזירה אותו לביתו ביהוד בתום הערב, הוא אמר לה בהתרגשות: "אני אוהב את הנוער שלכם. זהו נוער ערכי, תרבותי, אידיאליסטי. אני נפעם מרמת הקשב והריכוז שלהם, מהצימאון לדעת".
זנודה אומרת שהיא ידעה שזה לא יהיה מפגש רגיל: "ידעתי שהוא עבר את גיל 80, שהוא חולה. רציתי לערוך לו ערב הוקרה, והשארנו לו מזכרות חמות על יצירותיו. הוא נתן את כל כולו בערב הזה, והודה לנו במילים נרגשות. הוא אף אמר לבנות כי הוא יודע שלא יוכל לשוב ולהיפגש איתן".
יונתן מצדו לא הסכים להחמיץ את המפגש, למרות שהיה מאושפז בבית החולים באותו יום. הוא קיבל מנות דם, השתחרר מבית החולים, והגיע חיוור כולו. דבר מחלתו עדיין לא פורסם אז, אך הוא רמז למירי שהוא צריך לעבור ניתוח בגב. מצבו הקשה לא הפריע לו לתפקד בצורה מקסימלית:
"היתה בו זרימה עצומה של חום אנושי. הוא הצליח לחבר אליו את הקהל בצורה לבבית. היו בקהל תלמידות, הורים וסבתות והוא חיבר וריתק את כולם. גם בסיום הערב נשארו עוד זמן רב כדי לשוחח איתו. הוא הצליח בכוח המילים והחום שלו לחדור ללבנו", מתארת מירי את התחושות.
מתחברים לכאב
בנות המגמה לספרות, שלמדו את שיריו, הגישו לו במפגש עמו אלבום מעוצב, שבו תיארו את תחושותיהן והתרשמותן מיונתן ושיריו. המוטיב העיקרי שחיבר את הבנות אליו היה הכאב שהוא מבטא על בנו, שנפל במלחמת יום הכיפורים. הן כתבו כי דווקא על רקע התקופה של פיגועים ושכול, הן מצליחות להתחבר ליכולת שלו לבטא את הכאב הזה. גם אהבתו לארץ ונופיה עוררה אצלן הזדהות.
לאחר המפגש, הן אמרו כי ההכרה שמדובר באדם מדהים, בעל אישיות, רק התחזקה בהן.
עדי לוין, אחת התלמידות, התרשמה במיוחד מיחסו של יונתן לשאלות התלמידות בתום הערב: "הוא לא זלזל בשאלות שלנו. הוא התייחס בכובד ראש וענה תשובות מעניינות. לא פגשתי הרבה משוררים בחיים שלי, אבל הרגשתי שהאדם הזה הוא ממש מלח הארץ".
החיבור שיצר יונתן סביבו באותו ערב נראה בעליל גם בלווייתו. מירי השתתפה בלוויה, והיא מתארת אותה כמעמד מרגש במיוחד: "בהלוויה היה מן חיבור; דתיים, חילוניים, צעירים ומבוגרים, כולם עמדו ובכו. הוא חיבר אליו אנשים מכל הגוונים והגילאים. בתום הלוויה הזמינו אמנים שישירו משיריו על הקבר, וכולם עמדו שם יחד ושרו".