צודקת ולא חכמה
דבר אחד לא הבנתי: תוכנית ההתנתקות זה רע, נכון? כלומר, כל ילד יכול להבין שאסור לסגת בלי שום תמורה. לא ייתכן שהפלשתינים יפעילו נגדנו טרור, ואנחנו ניתן להם קרקע, אפילו מדינה, בלי שום הסדר או הסכם. גם פינוי יישובים יהיה אסון, הן ביטחוני והן חברתי. ואילו בעיות תפתור אותה התנתקות, מלבד בעיותיו האישיות של ראש הממשלה? האם הטרור ייפסק? מה פתאום!? יש לנו תקדימים היסטוריים לכך שנסיגה חד-צדדית רק מגבירה את המוטיבציה למעשי טרור ומביאה אותם אל סף ביתנו. האם מתפקדי הליכוד לא מסוגלים לקלוט זאת? ודאי שכן.
אז למה התעמולה הימנית הצודקת נגד תוכנית ההתנתקות מתעלמת מכל זה ומתמקדת באיומים ילדותיים על שובו הצפוי של שמעון פרס?
יש אלוקים בנוקיה
למרות הכיפה שעל ראשי, או אולי בגללה, אני לא מתלהב מהניסיון של המאמן פיני גרשון למכור את ריבון העולמים כאוהד מכבי תל-אביב בכדורסל (אם כי ברור לגמרי שהקב"ה רחוק מלהיות אוהד הפועל). ובכל זאת, אני מאמין שהשניות האחרונות למשחק של מכבי נגד ז'לגיריס קובנה היו התגלות אלוהית מדרגה ראשונה.
גם אם אנחנו לא יודעים את חשבונותיו של הקב"ה, אין להכחיש את נוכחותו הגלויה רק בגלל שהיא עוברת דרך הידיים של דרק שארפ. ומדוע בוחר ה' להתגלות דווקא בהיכל נוקיה ולקלקל לסאבוניס הליטאי את סוף השבוע? חושש אני, אם לצטט את הפרומו הרדיופוני, שאין לי מושג. אולי רצה הקב"ה להוכיח לנו שגם כאשר המצב קשה, אין לאבד את התקווה. יהא מצבנו בעייתי ככל שיהיה, הוא עדיין טוב יותר ממצבה של מכבי באותו משחק. אם אפשר למחוק 6 נקודות הפרש בתוך 15 שניות, אז אין 'ברוך' במדינה שאנחנו לא יכולים עליו.
מעריב לנוער
לכבוד החג, הוקדשו המקומונים של מעריב לעיסוק בנוער הישראלי. ברוב הטורים מוצגים בני הנוער כ"הנוער האובד", כשהכותבים מנסים להסביר את הסיבות לירידת הדורות, כל אחד לפי נקודת מבטו: מנחם בן מאשים את מקצועות הלימוד בבתי הספר; ירון אביטוב מבכה את היעדר החינוך לקריאת ספרים; דניאל ברמן מצביע על התקציב הנמוך של תנועות הנוער; ובעיני זהר שחר לוי מוטלת האשמה על תוכניות הטלוויזיה.
אלא שפרויקט דומה על בעיות המבוגרים, אם היה כזה, היה פותר אותנו מרוב הדיון על בני הנוער. שכן הנוער שלנו מתנהג באלימות או סתם מעריץ טלנובלות, לא כי הוא גרוע מהוריו אלא מפני שהוא גרוע כמו הוריו. כשבאינטרנט מתפרסמת כתבה על רצח מתנחל, ובתגובה דורשים גולשים צעירים "לפנות מיד את כל המתנחבלים", זוהי לא רק תוצאה של חינוך לקוי מצד ההורים, אלא בפירוש חיקוי והזדהות עם עמדות ההורים עצמם. מי שלא מחנך עצמו לערכים, לא יכול לחנך את ילדיו; מי שמשחית את עיתונו בתועבה, אינו יכול לבוא בטענות על השחתת הנוער; ומי שנותן לדמות חינוכית כמו נתן זהבי להשתתף בפרויקט על בני הנוער, מסביר בדיוק מדוע הפרויקט הזה פשוט מיותר.
חמסה עלינו
א. פסח הגיע ועבר, ואני עדיין לא מרגיש שיצאתי מעבדות לחירות. אפילו לא ממש ביערתי את החמץ. אמנם שרפתי לחם וקראתי את ההגדה כמו כולם, אבל בראש ובלב נשארתי כפי שהייתי, פרצוף חמץ שכמותי. מקווה שבפסח הבא ארגיש אחרת, בירושלים הבנויה.
ב. ליוצרי סדרת הטלוויזיה 'השיר שלנו': אם נחי בן חגי (השחקן פיני טבגר) באמת הגיע ממשפחה חרדית, מדוע הכיפה (בגודל אסימון) תלויה עליו כמו מגבת באמבטיה?
ג. נצחונה של מכבי ביורוליג היה נס גדול, אבל באותו שבוע התרחש נס גדול אף יותר: הצלחתי לסיים את קריאת ספרו של גדי טאוב 'המרד השפוף', שאותה התחלתי בסביבות 1997. איטיות הקריאה מעידה על עודפי המילים הלועזיות והניסוחים האקדמיים להכעיס של טאוב. אבל בסך הכול זהו ספר טוב ומאלף, גם אם "התרבות הצעירה בישראל" שבה הוא עוסק הזדקנה בינתיים בכמה שנים טובות.
ד. אחרי 20 שנה, תחזור הסדרה הקומית 'קרובים קרובים' לפרק איחוד מרגש בהשתתפות הכוכבים המקוריים. התרנגולת המקרקרת מהצחוקים המוקלטים כבר אישרה את השתתפותה.
ה. פתרון החידה מלפני שבועיים: אם נכניס את המילה 'היו' לתוך המילים 'ה"א' (הידיעה) ו'יוני' (נתניהו), נקבל את האי היווני. ולחידה השבוע: אקי יציב סוס משונה במכבי (10) התשובה בגיליון הבא.
יודע את מקומי
כידוע, חג הפסח נמשך שבעה ימים. בחוץ לארץ חוגגים אותו שמונה ימים. ואילו אצל זוג הורים טריים כמונו נמשך הפסח תשעה ימים: יום לארוז ולנסוע להורים, שבעת ימים מצות תאכלו, ועוד יום שלם לארוז ולחזור הביתה. הורה שטוען כי האריזה נמשכת פחות זמן, ילדיו סובלים כנראה מהזנחה פושעת.
האריזה מתחילה בבגדים: מכיוון שמדובר בחג האביב, היינו אמורים לקחת לעצמנו ולילדנו את בגדי האביב. רק שאין דבר כזה בגדי אביב: יש רק בגדים קיציים או חורפיים. האם מישהו שמע את דני רופ? יהיה קר או חם? טוב, אז לקחנו בגדים קצרים, אבל ליתר ביטחון הוספנו עליהם סוודר לשבת, מעיל ליום חול וחרמונית לטיולים. כך כיסינו את כל האפשרויות וגם את כל המושבים הפנויים במכונית.
ומה עם בננו הקט, אילו בגדים נארוז בשבילו? לא שכחנו כי אנו בדרך לסבא וסבתא, וזה אומר שצריך להלביש את הילד כמו דוגמן, שבני המשפחה לא יחשבו אותנו להורים מתעללים. הבעיה היא, שליורש יש נטייה מוזרה לשתף את חולצותיו בכל סעודות החג שלו. אז מה, נשאיר את הילד בבגדיו המלוכלכים? מה פתאום, לקחנו חליפת בגדים לכל ארוחה, ועוד שש חולצות ספייר, שיהיה.
וכעת לשקית הצעצועים: כאן אין בכלל על מה לדבר, לוקחים הכול! כי מה יקרה אם לפעוט יתחשק פתאום לשחק בגלגל הצמר? אז מה אם הוא לא נגע בו כבר חצי שנה, האם ייתן לנו מצפוננו למנוע ממנו את הצעצוע למשך שבוע? אז שמנו בשקית את הכדור ואת הפעלולון, את הקופסה עם הכפתורים הצבעוניים ואת דיפסי מהטלטאביז ומה לא. רק כשהגענו אל בית ההורים, גילינו כי הצעצוע היחיד שעניין את הילד היה השקית עצמה.
וכמובן, בפסח יוצאים לטיולים, וזה הזמן לקחת את מצלמות הסטילס והווידאו ולצלם את הפעוט בפעולה. רק שבמהלך כל טיולי החג היה היורש במצב לא פוטוגני בעליל, נע בין שינה עמוקה לבכי קורע לב של תינוק רעב. בסיום החג, חזרו המצלמות לביתנו במצב כמעט זהה למצבם בערב החג.
גם הספרים, הווקמן, עיתוני החג והמחשב הנייד שלי חזרו הביתה כלעומת שבאו. למי בכלל היה זמן להשתמש בכל אלה? רק מהמתנות שקנינו לבני המשפחה הצלחנו להיפטר, אבל במקומם הבאנו הביתה צמיגים מלאי מצות, באותו מקום בגוף שפעם נקרא 'מותניים'. בקיצור, עד עכשיו הטרנטה מלאה בציוד לחג הפסח. אז תסלחו לי לכמה שעות - אני רק פורק סחורה, תכף אשוב.
דבר אחד לא הבנתי: תוכנית ההתנתקות זה רע, נכון? כלומר, כל ילד יכול להבין שאסור לסגת בלי שום תמורה. לא ייתכן שהפלשתינים יפעילו נגדנו טרור, ואנחנו ניתן להם קרקע, אפילו מדינה, בלי שום הסדר או הסכם. גם פינוי יישובים יהיה אסון, הן ביטחוני והן חברתי. ואילו בעיות תפתור אותה התנתקות, מלבד בעיותיו האישיות של ראש הממשלה? האם הטרור ייפסק? מה פתאום!? יש לנו תקדימים היסטוריים לכך שנסיגה חד-צדדית רק מגבירה את המוטיבציה למעשי טרור ומביאה אותם אל סף ביתנו. האם מתפקדי הליכוד לא מסוגלים לקלוט זאת? ודאי שכן.
אז למה התעמולה הימנית הצודקת נגד תוכנית ההתנתקות מתעלמת מכל זה ומתמקדת באיומים ילדותיים על שובו הצפוי של שמעון פרס?
יש אלוקים בנוקיה
למרות הכיפה שעל ראשי, או אולי בגללה, אני לא מתלהב מהניסיון של המאמן פיני גרשון למכור את ריבון העולמים כאוהד מכבי תל-אביב בכדורסל (אם כי ברור לגמרי שהקב"ה רחוק מלהיות אוהד הפועל). ובכל זאת, אני מאמין שהשניות האחרונות למשחק של מכבי נגד ז'לגיריס קובנה היו התגלות אלוהית מדרגה ראשונה.
גם אם אנחנו לא יודעים את חשבונותיו של הקב"ה, אין להכחיש את נוכחותו הגלויה רק בגלל שהיא עוברת דרך הידיים של דרק שארפ. ומדוע בוחר ה' להתגלות דווקא בהיכל נוקיה ולקלקל לסאבוניס הליטאי את סוף השבוע? חושש אני, אם לצטט את הפרומו הרדיופוני, שאין לי מושג. אולי רצה הקב"ה להוכיח לנו שגם כאשר המצב קשה, אין לאבד את התקווה. יהא מצבנו בעייתי ככל שיהיה, הוא עדיין טוב יותר ממצבה של מכבי באותו משחק. אם אפשר למחוק 6 נקודות הפרש בתוך 15 שניות, אז אין 'ברוך' במדינה שאנחנו לא יכולים עליו.
מעריב לנוער
לכבוד החג, הוקדשו המקומונים של מעריב לעיסוק בנוער הישראלי. ברוב הטורים מוצגים בני הנוער כ"הנוער האובד", כשהכותבים מנסים להסביר את הסיבות לירידת הדורות, כל אחד לפי נקודת מבטו: מנחם בן מאשים את מקצועות הלימוד בבתי הספר; ירון אביטוב מבכה את היעדר החינוך לקריאת ספרים; דניאל ברמן מצביע על התקציב הנמוך של תנועות הנוער; ובעיני זהר שחר לוי מוטלת האשמה על תוכניות הטלוויזיה.
אלא שפרויקט דומה על בעיות המבוגרים, אם היה כזה, היה פותר אותנו מרוב הדיון על בני הנוער. שכן הנוער שלנו מתנהג באלימות או סתם מעריץ טלנובלות, לא כי הוא גרוע מהוריו אלא מפני שהוא גרוע כמו הוריו. כשבאינטרנט מתפרסמת כתבה על רצח מתנחל, ובתגובה דורשים גולשים צעירים "לפנות מיד את כל המתנחבלים", זוהי לא רק תוצאה של חינוך לקוי מצד ההורים, אלא בפירוש חיקוי והזדהות עם עמדות ההורים עצמם. מי שלא מחנך עצמו לערכים, לא יכול לחנך את ילדיו; מי שמשחית את עיתונו בתועבה, אינו יכול לבוא בטענות על השחתת הנוער; ומי שנותן לדמות חינוכית כמו נתן זהבי להשתתף בפרויקט על בני הנוער, מסביר בדיוק מדוע הפרויקט הזה פשוט מיותר.
חמסה עלינו
א. פסח הגיע ועבר, ואני עדיין לא מרגיש שיצאתי מעבדות לחירות. אפילו לא ממש ביערתי את החמץ. אמנם שרפתי לחם וקראתי את ההגדה כמו כולם, אבל בראש ובלב נשארתי כפי שהייתי, פרצוף חמץ שכמותי. מקווה שבפסח הבא ארגיש אחרת, בירושלים הבנויה.
ב. ליוצרי סדרת הטלוויזיה 'השיר שלנו': אם נחי בן חגי (השחקן פיני טבגר) באמת הגיע ממשפחה חרדית, מדוע הכיפה (בגודל אסימון) תלויה עליו כמו מגבת באמבטיה?
ג. נצחונה של מכבי ביורוליג היה נס גדול, אבל באותו שבוע התרחש נס גדול אף יותר: הצלחתי לסיים את קריאת ספרו של גדי טאוב 'המרד השפוף', שאותה התחלתי בסביבות 1997. איטיות הקריאה מעידה על עודפי המילים הלועזיות והניסוחים האקדמיים להכעיס של טאוב. אבל בסך הכול זהו ספר טוב ומאלף, גם אם "התרבות הצעירה בישראל" שבה הוא עוסק הזדקנה בינתיים בכמה שנים טובות.
ד. אחרי 20 שנה, תחזור הסדרה הקומית 'קרובים קרובים' לפרק איחוד מרגש בהשתתפות הכוכבים המקוריים. התרנגולת המקרקרת מהצחוקים המוקלטים כבר אישרה את השתתפותה.
ה. פתרון החידה מלפני שבועיים: אם נכניס את המילה 'היו' לתוך המילים 'ה"א' (הידיעה) ו'יוני' (נתניהו), נקבל את האי היווני. ולחידה השבוע: אקי יציב סוס משונה במכבי (10) התשובה בגיליון הבא.
יודע את מקומי
כידוע, חג הפסח נמשך שבעה ימים. בחוץ לארץ חוגגים אותו שמונה ימים. ואילו אצל זוג הורים טריים כמונו נמשך הפסח תשעה ימים: יום לארוז ולנסוע להורים, שבעת ימים מצות תאכלו, ועוד יום שלם לארוז ולחזור הביתה. הורה שטוען כי האריזה נמשכת פחות זמן, ילדיו סובלים כנראה מהזנחה פושעת.
האריזה מתחילה בבגדים: מכיוון שמדובר בחג האביב, היינו אמורים לקחת לעצמנו ולילדנו את בגדי האביב. רק שאין דבר כזה בגדי אביב: יש רק בגדים קיציים או חורפיים. האם מישהו שמע את דני רופ? יהיה קר או חם? טוב, אז לקחנו בגדים קצרים, אבל ליתר ביטחון הוספנו עליהם סוודר לשבת, מעיל ליום חול וחרמונית לטיולים. כך כיסינו את כל האפשרויות וגם את כל המושבים הפנויים במכונית.
ומה עם בננו הקט, אילו בגדים נארוז בשבילו? לא שכחנו כי אנו בדרך לסבא וסבתא, וזה אומר שצריך להלביש את הילד כמו דוגמן, שבני המשפחה לא יחשבו אותנו להורים מתעללים. הבעיה היא, שליורש יש נטייה מוזרה לשתף את חולצותיו בכל סעודות החג שלו. אז מה, נשאיר את הילד בבגדיו המלוכלכים? מה פתאום, לקחנו חליפת בגדים לכל ארוחה, ועוד שש חולצות ספייר, שיהיה.
וכעת לשקית הצעצועים: כאן אין בכלל על מה לדבר, לוקחים הכול! כי מה יקרה אם לפעוט יתחשק פתאום לשחק בגלגל הצמר? אז מה אם הוא לא נגע בו כבר חצי שנה, האם ייתן לנו מצפוננו למנוע ממנו את הצעצוע למשך שבוע? אז שמנו בשקית את הכדור ואת הפעלולון, את הקופסה עם הכפתורים הצבעוניים ואת דיפסי מהטלטאביז ומה לא. רק כשהגענו אל בית ההורים, גילינו כי הצעצוע היחיד שעניין את הילד היה השקית עצמה.
וכמובן, בפסח יוצאים לטיולים, וזה הזמן לקחת את מצלמות הסטילס והווידאו ולצלם את הפעוט בפעולה. רק שבמהלך כל טיולי החג היה היורש במצב לא פוטוגני בעליל, נע בין שינה עמוקה לבכי קורע לב של תינוק רעב. בסיום החג, חזרו המצלמות לביתנו במצב כמעט זהה למצבם בערב החג.
גם הספרים, הווקמן, עיתוני החג והמחשב הנייד שלי חזרו הביתה כלעומת שבאו. למי בכלל היה זמן להשתמש בכל אלה? רק מהמתנות שקנינו לבני המשפחה הצלחנו להיפטר, אבל במקומם הבאנו הביתה צמיגים מלאי מצות, באותו מקום בגוף שפעם נקרא 'מותניים'. בקיצור, עד עכשיו הטרנטה מלאה בציוד לחג הפסח. אז תסלחו לי לכמה שעות - אני רק פורק סחורה, תכף אשוב.