עצמו את העיניים ודמיינו את התרחיש הבא: אתם עומדים לעזוב את הבית. לא לחופשה בת שלושה ימים, לתמיד. לא תראו יותר את החדר שלכם עם כל החפצים האישיים שעל השולחן, את שורת הספרים האהובים על המדף, את התמונות על הקיר. לא תאכלו יותר בפינת האוכל שבה ערכתם סעודות שבת בחיק המשפחה הגדלה והולכת עם השנים, לא תתפרקדו על הכורסאות הנוחות בסלון ולא תשבו על המרפסת שלכם ליהנות מהאוויר ומהנוף.
בעוד זמן קצר יגידו לכם להתארגן ולצאת מדלת הכניסה בלי לחזור. זה לא סותר, כמובן, את העובדה שאתם עדיין אזרחים כשרים של המדינה, משלמים מסים בדיוק כמו כולם ומשרתים בצבא. בצר לכם, אתם פונים אל המוצא האחרון: מתפקדי הליכוד. אתם מתרוצצים בין הבתים יום ולילה, דופקים בדלת ומבקשים מאנשים שאתם בכלל לא מכירים ושלא ראו את המקום שבו אתם גרים: "באנו אליכם במיוחד כדי לבקש שלא תזרקו אותנו מהבית. גורלנו תלוי בכם, אל תשכחו אותנו בהצבעה בעוד שבועיים". התגובות לא תמיד מעודדות, אבל אתם חייבים להמשיך. גורל הבית מוטל על כף המאזניים.
עכשיו תפקחו את העיניים, זה לא חלום. זו המציאות האמיתית ביותר כרגע עבור תושבי גוש קטיף.
השבוע החל מבצע השכנוע מדלת לדלת של מתפקדי הליכוד, לקראת הצבעתם הצפויה על התכנית בעוד כשבוע. כורח המציאות כפה על הפעילים התארגנות בזק, ותוך שלושה ימים הוקמו מטות הפעולה ברחבי הארץ. יוסי נוימן מנווה דקלים, רכז מטה קרית מלאכי והסביבה, מתאר את תהליך העבודה:
"תושבי גוש קטיף אחראים על הפעילות באזור הדרום מרחובות עד אילת. השגנו רשימות מתפקדים ממרכז הליכוד. בכוונתנו להגיע לכל שישים אלף המתפקדים באזור, שמהווים כשליש מכלל המתפקדים בארץ. יש לנו תשעה ימים ושלוש משימות. הראשונה, שכל מתפקד יראה בעיניים תושב גוש קטיף וישמע אותו. שנית, יצירת אווירה אוהדת באמצעות חוגי בית, שילוט, שיחות בבתי הכנסת ומשפחות מהגוש שמתארחות בשבת בערים.
"ולבסוף, יום הבחירות עצמו: יום זה יוכרז כיום שבתון כללי ביישובי הגוש. במוסדות החינוך יתקיים לימוד תורה עד 11 בבוקר, ולאחר מכן ייצאו כל התושבים אל הקלפיות ברחבי הארץ. ההורים והילדים יחלקו למתפקדים אלבומי תמונות של המשפחות והיישובים שעומדים כעת לדין הבוחר. נעמיד גם מערך הסעות לצורך הסעת מתפקדים לקלפיות".
נוימן אומר כי אין תושב בגוש קטיף שיושב כעת שאנן בביתו: "כל התושבים משובצים בפעילות. זה מאבק על הבית, אין לנו מקום אחר. אף אחד בגוש לא מסוגל לדמיין את עצמו במקום חדש".
עבודת בילוש ושכנוע
היום הראשון לפעילות. בשעות אחר הצהריים מגיעים כשלושים תושבי נווה דקלים למטה הזמני שהוקם בסניף בני עקיבא קרית מלאכי. יוסי נותן הוראות כלליות וחומרי הסברה לחלוקה. כל צוות צריך להגיע לשלושים מתפקדים עד עשר בערב. אני מצטרפת למאיר סבג וחנניה סאפר. אברך מקומי הזהיר אותנו מראש שבקרית מלאכי כל קשר בין מספרי הבתים והרחובות כפי שהם על הנייר לבין המציאות מקרי בהחלט. את העובדה הזו גילינו מהר מאוד.
בשלבים מסוימים נראתה משימת הבילוש בלתי אפשרית כמעט: "ז'בוטינסקי 111 אמור להיות בניין רב קומות, יש שם כמה מתפקדים", אומר מאיר לאחר עיון ברשימה. מעקב אחרי המספרים ברחוב גילה שבכתובת זו עומד בית צמוד קרקע, מוזנח ונטוש לחלוטין. לא מתייאשים וממשיכים לשאול אנשים, לעלות ולרדת קומות בבניינים, לחפש מתפקדים שעברו דירה ומספרי בתים שלא קיימים.
לבסוף נמצא ה'קליינט' הראשון שלנו, יושב משועמם קמעה בפתח חנות. "אתה ליכודניק, אחי?", שואל מאיר בחביבות ובעממיות אופיינית. מאיר מתיישב מולו ומבקש להחליף כמה מילים: "באנו לכאן מגוש קטיף. זה מקום פורח שגרים בו 8000 איש ו-3 דורות. רוצים לגרש אותנו משם.
ביטחונית זה לא יעזור, צה"ל כבר יצא מהערים, ועובדה לא נהיה יותר טוב. הערבים יתפסו את המקום הזה ברגע שנצא, ואז חבל על הזמן".
מיכאל, המתפקד שלנו, שומע, אבל מסתבר שגם לו יש מה להגיד: "מצד אחד זה קשה וכואב, אבל המציאות מראה שבלי התכנית אי אפשר להמשיך. אם ניתן להם מדינה יהיה יותר קל להילחם בהם. הנה, פינו את ימית וזה היה יותר קשה מגוש קטיף. ימית היתה מוקד תיירותי מרכזי בישראל".
מאיר מוחה: "אנחנו לא ימית! אנחנו הרבה יותר אנשים, שגרים שם 25 שנה, ולא 3-4 שנים".
מיכאל ממשיך: "אבל אתה רואה שהיום יש לנו שלום שקט עם מצרים. אם תהיה להם מדינה, נוכל להיכנס פנימה ולהילחם בהם". "ומה היה באוסלו?", שואל מאיר. "אוסלו נתקע בגלל חילופי ממשלות. אני יודע שקשה לעקור אדם ממקום שגדל בו. אני מרגיש את זה על עצמי בתור גרוש, אבל העם לא יכול יותר. אין מה לעשות, מכרו לכם שקר". מאיר תופס את הנקודה: "אבל שרון המנהיג שלך שיקר גם לך, הוא אמר למצנע לפני הבחירות שלא יחזיר כלום". "נכון. הוא שיקר גם לי, ואני לא קונה אותו ולא שום פוליטיקאי אחר. כולם שקרנים", עונה מיכאל.
מאיר משנה כיוון: "יזרקו 8000 איש מהבית, ואת הפיצויים ישלמו מהכסף שלך!" כאן מתערב בעל החנות, ואומר: "על קרית מלאכי אני לא מוותר, אבל על עזה אני מוותר. עשיתי מילואים בעזה. מה יש לנו לחפש שם? שחרר אותם, תן להם מדינה, מכולת, שדה תעופה. לא מגיע להם? מה תעשה, תקשור אותם כל החיים? תזרוק אותם לים?".
חנניה מתקומם: "הוא הורג אותך, למה שתיתן לו משהו? וחוץ מזה, אחרי עזה הוא ירצה את ירושלים. הם מחכים להוציא אותך גם מפה, ז'בוטינסקי 11 קרית מלאכי". בעל החנות, בפוזה ישראלית אופיינית: "עזוב'ותך, תצאו. בואו נצא משם בכיף". מאיר מחליט לסכם את השיחה: "אני מזמין אתכם אלינו לכוסית אחרי הניצחון במשאל. תחשבו בקלפי על אלפי אנשים וילדיהם ועל עתידו של עם ישראל". אנחנו מתרחקים מהם, ומאיר אומר לחנניה: "מיכאל מתנדנד. לך תביא לו קצת חומר הסברה, ונסמן ברשימה שצריך לחזור אליו".
תוך כדי הליכה הם מסיקים מסקנות לגבי ההמשך: "כשבאים לדבר עם ליכודניק, אסור לפגוע במנהיג שלו. הוא לא ישתף פעולה. אסור לדבר איתם נגד שרון", אומר מאיר, "יכול להיות שאדם שתקיף אלינו עכשיו יחליט אחרת ברגע האמת". חנניה מעיר: "צריך להדגיש להם את הפגיעה בביטחון. 8000 איש לא מעניינים אותם, זה לא הם. אנשים חושבים על עצמם".
המיואשים מעיירת הפיתוח
אנחנו נוקשים על דלת ביתה של משפחת א', כולם ליכודניקים. קשישה מרוקאית פותחת את החלון בחשש. מאיר פונה אליה בעדינות: "הגענו מגוש קטיף. תגידי לבן שלך שבאנו לבקש שלא יפנו אותנו מהבית". הקשישה מהנהנת, וממלמלת: "מסוכן לכם. אני מפחדת. אני מבקשת כל יום מה' ומהצדיקים על ארץ ישראל. ה' ישמור עליכם". התפילה שלה מלווה אותנו בצאתנו לרחוב.
רבע שעה נוספת של חיפושים, ואנחנו מאתרים את שושנה ויוסי. אביו הזקן של יוסי, שהתקשה קצת לשמוע ולהבין מה אנחנו רוצים, מוביל אותנו לחצר פנימית. "שושנה, מחפשים אותך", הוא קורא. שושנה יוצאת, ומקשיבה למאיר: "הצבעת לשרון, כולנו הצבענו לשרון. זאת לא בושה. באנו מגוש קטיף, ויש לנו בקשה: תצביעו נגד התכנית במשאל בעוד שבועיים".
"הליכוד היה תמיד נגד החזרת שטחים. עכשיו יש על שרון לחץ מכיוונים אחרים", היא מנסה לתרץ. מאיר מסביר לה שמדובר בגוש קטיף הפורח, ולא בעזה. "הטילים יגיעו עד כאן. אתם תהיו הגבול החדש". שושנה אומרת שאינה בטוחה שתצביע בכלל, ומאיר מתעקש: "גורלם של 8000 איש תלוי בך. אני מבקש שתלכי להצביע ותשאירי אותנו בבית".
שוב צועדים ברחוב, ומכונית משולטת גוש קטיף עוצרת מולנו. הרב אליעזר אורבך יושב בתוכה ומחליף איתנו חוויות: "צריך ליצור קשר עם מקומי שיכוון אותנו לאנשים. נפלנו על אחד שמצביע שינוי בכלל. יש אנשים שלא קיימים. אחד, דיברנו איתו חצי שעה, והוא לא הפסיק לומר: 'כל הכסף הולך אליכם'. אחד אמר לי: '80 אחוז מהמתפקדים יצביעו נגדכם'. אנשים פה מיואשים, הם לא קיבלו 7 חודשים משכורות מהעירייה. אמרו לי: 'לא מעניין אותנו כלום, רק לדפוק את ביבי ושרון'. אמרתי: 'אז תצביעו נגד'.
"מישהו סיפר לי שהוא מפחד להסתובב בארץ ויושב כל הזמן בבית. הוא רוצה לנסות את ההתנתקות, אולי זה ישנה את המצב. אי אפשר לדבר איתו, הוא מקלל ואומר שכולם גנבים. זאת עיר מיואשת".
בדרך אנחנו פוגשים את איילת, חנה ורחל, שמספרות על תגובות חיוביות רבות, למרות הקושי באיתור
האנשים. זוג צעיר אחר מספר גם הוא על תומכים רבים, ועל אחד שדווקא התנגד אך הזמין אותם לביתו. "כשיצאנו, הוא אמר: 'טוב, יש עוד שבועיים, אני אתלבט'. אפילו בזה עשינו את שלנו", הם אומרים.
לאחר תפילת מנחה, מדרבן אותנו הרב אורבך בעליצות: "יאללה, חבר'ה, נמשיך עוד כמה בתים. היום יום ראשון, כולם עוד עייפים אחרי שבת, גם הם וגם אנחנו..."
המתנדנדים והצפים
שלושתנו ממשיכים במלוא המרץ. היעד הבא הוא משפחת מ'. את יצחק אנחנו מוצאים על הספה, מול הטלוויזיה. יצחק הוא מקרה אופייני למתפקד מתלבט: מצד אחד הוא חש הזדהות עם תושבי גוש קטיף, ומצד שני הוא שטוף מוח של התקשורת, באופן שגורם לו לחשוב בניגוד למצפונו. יצחק באמת רוצה לשמוע אותנו, ובסופה של שיחה, מוכח בעליל שהשיחה פנים אל פנים עושה את שלה.
אשתו של יצחק מגישה תקרובת, ומאיר פותח: "בעוד שבועיים" "מפנים אתכם", קוטע אותו יצחק. "יש בחירות בליכוד על תכנית שרון", ממשיך מאיר. "אני מופיע כמתפקד?" הוא מתפלא. "באנו מגוש קטיף. רצינו לומר שאנחנו אוהבים את שרון, בחרנו בו ובוודאי הוא רוצה את טובת העם. אבל כרגע לא כדאי לתמוך בתכנית שלו. קציני צבא בכירים טוענים שכל אזור הדרום ייפגע ביטחונית", מסביר מאיר.
יצחק מתפרץ: "נופלים לנו חיילים! אני אב שכול", הוא מצביע על תמונת בתו הי"ד על הקיר. "לא רוצה שייפלו עוד חיילים. ילדים נופלים בגוש קטיף, נהיים נכים". "אבל זה בכל הארץ", עונים לו. "אני נלחמתי שם ב-67'. עם כל הצער, נמשיך ליהרג?", שואל יצחק בכאב. "ואם נצא, זה ישתפר?", עונה מאיר. "לא מאמין שיהיה יותר גרוע מעכשיו. אני כועס על בגין. הכרנו אישית. הוא החזיר את ימית, שארם. למה לא עצרת את הסרטן ברפיח? אני אומר את האמת, קשה לי. שירתתי 20 שנה ברצועה. הכרתי כל מקום וכל אדם שם. הערבים אמרו לי שהם סובלים. אני לא אוהב אותם, אבל שייקחו מדינה ויסבלו שם".
"אבל אולמרט עצמו אמר שהם ימשיכו להיכנס אלינו לעבוד", מעירים לו. "שייתנו להם מה שהם רוצים. נמאס לי, יותר מאלף הרוגים היו לנו". "אין לך תעודת ביטוח שאם תחזיר שטח תקבל ביטחון", משיב מאיר. "אני לא פוחד. אני פוחד מה יהיה עם הנכדים שלי. הקו שלי כרגע בעד תכנית הנסיגה, אבל אני מוכן לשמוע אתכם", אומר יצחק. וכאן פותח מאיר שוב בהצגת הטיעונים הביטחוניים, ויצחק מנסה למצוא תשובה לכל איום ביטחוני, בעיקר בהסתמך על פרסומים בתקשורת.
"אולי אני מגזים, אבל אני כל הזמן מקלל את בגין", אומר הליכודניק הוותיק. "החזיר את השטחים היפים והשאיר לנו קן צרעות. היינו יכולים לשלוח אותם לירדן. אני פוחד היום מערבים ישראלים, לא נוסע מוואדי ערה. אתם מגוש קטיף, לכו תתפסו את הגליל! מה אתם עושים שם?" מאיר מסביר שהמדינה שלחה אותם, וחוזר לנקודה העיקרית: "יש לך שבועיים, קח את כל הדברים בחשבון". יצחק רוצה להמשיך בשיחה, וההתלבטות ניכרת בו: "קשה לי באמת, עם כל ההרוגים. אולי נחכה שזה יגיע לשדרות, ואז תראו מה המדינה תעשה להם".
חנניה מזכיר לו שזה מה שקרה באוסלו, ואחרי הירייה הראשונה הגיעו עוד רבות. יצחק מתחיל להביע עמדה: "בגלל שבאתם לפה, אולי אמנע מהצבעה. אם לא הייתם באים בטח הייתי מצביע בעד, אבל באתם ואני מכבד את רצונכם. בעצם, אני בטוח שאמנע. אבל אני חושב שאפילו אם יהיה רוב נגד, התכנית תתקיים. שרון לא ישאל אותנו אלא את שרי הממשלה". יצחק ממשיך לדבר בכאב על הנרצחים, ומתאר זאת כ"חורבן בית שלישי". מאיר וחנניה, לעומת זאת, מסבירים שהישארות ברצועה תגדיל את הסיכוי להילחם בטרור.
אנחנו נפרדים מיצחק ואשתו בחמימות, ומאיר אומר בחוץ: "זה כמו שהיה בלבנון. התקשורת שוטפת את המוח עם 'נמאס מהרוגים'. מכניסים לאנשים בראש את עזה, לא את גוש קטיף".
אור בקצה המנהרה
המתפקדים הבאים שאנו פוקדים משרים אווירה אוהדת: בחור אחד שעצרנו בפתח הבניין הנהן בהסכמה לדבריו של מאיר והבטיח להצביע נגד ולהביא עוד אנשים איתו ביום ההצבעה. אישה אחת קיבלה אותנו לביתה בחיוך רחב, ברגע שמאיר אמר שהוא מגוש קטיף. היא היתה ליכודניקית לפני שהפכה למצביעת ש"ס. כשמאיר מתחיל להסביר על ההצבעה נגד העקירה, היא אומרת: "חס וחלילה, מי ייתן להם להחזיר? אנחנו שלכם, חבל על הזמן. לא יכולים לחיות בלי גוש קטיף".
היא מבררת איפה ומתי תהיה ההצבעה, ומבטיחה למסור לבעלה ולחברות שלה. בדירה ממול אין תשובה, אך מאיר נחוש שלא לפספס אותם: הוא משאיר להם פתק כתוב וחומר הסברה מתחת לדלת. משפחה נוספת שאנו מנסים לאתר טלפונית מתגלה כתומכת נלהבת: האישה מספרת למאיר בטלפון שבנה משרת במחסום ארז, והיה במקום הפיגוע ביום ראשון האחרון.
אחרי הפיגוע אמר לה: "אמא, זה לא יעזור אם יפנו אותם. הערבים יגיעו לפתח של אשקלון", ועכשיו כולם נגד התכנית. אנחנו נכנסים למשפחה דתית נוספת, שמקבלת אותנו בברכה. לפני שמאיר פותח את הפה, הם אומרים: "אין שום בעיה. נצביע נגד ונביא עוד אנשים". האם מעירה שיש לה תולעים בחסה, אבל חוץ מזה הכל בסדר.
יומו הראשון של המבצע קרב לסיומו. לילה יורד על קרית מלאכי, ואני מבקשת לשמוע ממאיר על תחושותיו: "אין מנוס מלפנות אל מתפקדי הליכוד מדלת לדלת. אין מספיק מודעות בעם לחומרת העניין. באופן כללי, גוש קטיף יקר ללבם של רוב המתפקדים, והם יתנגדו לתכנית. יחד עם זה, צריך התעוררות ארצית, צריך השתדלות מלמטה כדי לקבל עזרה מלמעלה.
"אני מאמין שנצליח. לא מדובר פה רק ברגש, אלא בטראומה לאומית. ליכודניק ממוצע לא ייתן את ידו להתרפסות לאומית שכזו. גם הציבור ביש"ע ובערים צריך להתעורר ולהיות מודע לסכנה, ולהתגייס לעניין. אני רוצה שיהיה אצלנו מה שקרה במגרון: כל הציבור, ובראשו גדולי הרבנים ומנהיגי הציבור, התייצבו בחזית אחת נגד אפשרות פינוי, וזה הצליח. הרבנים והמנהיגים צריכים לנהוג באותה צורה גם ביחס לגוש קטיף".
את התוצאות המעשיות של היום מסכם יוסי נוימן: "תוך זמן קצר אנשינו התאקלמו בשטח, איתרו את המתפקדים, ואחרי שלוש שעות אנחנו עומדים על 50 אחוז ממספר האנשים שהקצבנו לעצמנו. זה לא רע בכלל".
הפעילים מתחילים להתקבץ חזרה למטה, אבל יוסי לא מרפה: "קדימה, חבר'ה, אתם יכולים להספיק עוד נגלה! לא להתייאש!", הוא אומר לעייפים שביניהם. אם שחקני מכבי ישחקו באותה נחישות בפיינל פור, אין ספק שננצח גם במערכה הזו.
בעוד זמן קצר יגידו לכם להתארגן ולצאת מדלת הכניסה בלי לחזור. זה לא סותר, כמובן, את העובדה שאתם עדיין אזרחים כשרים של המדינה, משלמים מסים בדיוק כמו כולם ומשרתים בצבא. בצר לכם, אתם פונים אל המוצא האחרון: מתפקדי הליכוד. אתם מתרוצצים בין הבתים יום ולילה, דופקים בדלת ומבקשים מאנשים שאתם בכלל לא מכירים ושלא ראו את המקום שבו אתם גרים: "באנו אליכם במיוחד כדי לבקש שלא תזרקו אותנו מהבית. גורלנו תלוי בכם, אל תשכחו אותנו בהצבעה בעוד שבועיים". התגובות לא תמיד מעודדות, אבל אתם חייבים להמשיך. גורל הבית מוטל על כף המאזניים.
עכשיו תפקחו את העיניים, זה לא חלום. זו המציאות האמיתית ביותר כרגע עבור תושבי גוש קטיף.
השבוע החל מבצע השכנוע מדלת לדלת של מתפקדי הליכוד, לקראת הצבעתם הצפויה על התכנית בעוד כשבוע. כורח המציאות כפה על הפעילים התארגנות בזק, ותוך שלושה ימים הוקמו מטות הפעולה ברחבי הארץ. יוסי נוימן מנווה דקלים, רכז מטה קרית מלאכי והסביבה, מתאר את תהליך העבודה:
"תושבי גוש קטיף אחראים על הפעילות באזור הדרום מרחובות עד אילת. השגנו רשימות מתפקדים ממרכז הליכוד. בכוונתנו להגיע לכל שישים אלף המתפקדים באזור, שמהווים כשליש מכלל המתפקדים בארץ. יש לנו תשעה ימים ושלוש משימות. הראשונה, שכל מתפקד יראה בעיניים תושב גוש קטיף וישמע אותו. שנית, יצירת אווירה אוהדת באמצעות חוגי בית, שילוט, שיחות בבתי הכנסת ומשפחות מהגוש שמתארחות בשבת בערים.
"ולבסוף, יום הבחירות עצמו: יום זה יוכרז כיום שבתון כללי ביישובי הגוש. במוסדות החינוך יתקיים לימוד תורה עד 11 בבוקר, ולאחר מכן ייצאו כל התושבים אל הקלפיות ברחבי הארץ. ההורים והילדים יחלקו למתפקדים אלבומי תמונות של המשפחות והיישובים שעומדים כעת לדין הבוחר. נעמיד גם מערך הסעות לצורך הסעת מתפקדים לקלפיות".
נוימן אומר כי אין תושב בגוש קטיף שיושב כעת שאנן בביתו: "כל התושבים משובצים בפעילות. זה מאבק על הבית, אין לנו מקום אחר. אף אחד בגוש לא מסוגל לדמיין את עצמו במקום חדש".
עבודת בילוש ושכנוע
היום הראשון לפעילות. בשעות אחר הצהריים מגיעים כשלושים תושבי נווה דקלים למטה הזמני שהוקם בסניף בני עקיבא קרית מלאכי. יוסי נותן הוראות כלליות וחומרי הסברה לחלוקה. כל צוות צריך להגיע לשלושים מתפקדים עד עשר בערב. אני מצטרפת למאיר סבג וחנניה סאפר. אברך מקומי הזהיר אותנו מראש שבקרית מלאכי כל קשר בין מספרי הבתים והרחובות כפי שהם על הנייר לבין המציאות מקרי בהחלט. את העובדה הזו גילינו מהר מאוד.
בשלבים מסוימים נראתה משימת הבילוש בלתי אפשרית כמעט: "ז'בוטינסקי 111 אמור להיות בניין רב קומות, יש שם כמה מתפקדים", אומר מאיר לאחר עיון ברשימה. מעקב אחרי המספרים ברחוב גילה שבכתובת זו עומד בית צמוד קרקע, מוזנח ונטוש לחלוטין. לא מתייאשים וממשיכים לשאול אנשים, לעלות ולרדת קומות בבניינים, לחפש מתפקדים שעברו דירה ומספרי בתים שלא קיימים.
לבסוף נמצא ה'קליינט' הראשון שלנו, יושב משועמם קמעה בפתח חנות. "אתה ליכודניק, אחי?", שואל מאיר בחביבות ובעממיות אופיינית. מאיר מתיישב מולו ומבקש להחליף כמה מילים: "באנו לכאן מגוש קטיף. זה מקום פורח שגרים בו 8000 איש ו-3 דורות. רוצים לגרש אותנו משם.
ביטחונית זה לא יעזור, צה"ל כבר יצא מהערים, ועובדה לא נהיה יותר טוב. הערבים יתפסו את המקום הזה ברגע שנצא, ואז חבל על הזמן".
מיכאל, המתפקד שלנו, שומע, אבל מסתבר שגם לו יש מה להגיד: "מצד אחד זה קשה וכואב, אבל המציאות מראה שבלי התכנית אי אפשר להמשיך. אם ניתן להם מדינה יהיה יותר קל להילחם בהם. הנה, פינו את ימית וזה היה יותר קשה מגוש קטיף. ימית היתה מוקד תיירותי מרכזי בישראל".
מאיר מוחה: "אנחנו לא ימית! אנחנו הרבה יותר אנשים, שגרים שם 25 שנה, ולא 3-4 שנים".
מיכאל ממשיך: "אבל אתה רואה שהיום יש לנו שלום שקט עם מצרים. אם תהיה להם מדינה, נוכל להיכנס פנימה ולהילחם בהם". "ומה היה באוסלו?", שואל מאיר. "אוסלו נתקע בגלל חילופי ממשלות. אני יודע שקשה לעקור אדם ממקום שגדל בו. אני מרגיש את זה על עצמי בתור גרוש, אבל העם לא יכול יותר. אין מה לעשות, מכרו לכם שקר". מאיר תופס את הנקודה: "אבל שרון המנהיג שלך שיקר גם לך, הוא אמר למצנע לפני הבחירות שלא יחזיר כלום". "נכון. הוא שיקר גם לי, ואני לא קונה אותו ולא שום פוליטיקאי אחר. כולם שקרנים", עונה מיכאל.
מאיר משנה כיוון: "יזרקו 8000 איש מהבית, ואת הפיצויים ישלמו מהכסף שלך!" כאן מתערב בעל החנות, ואומר: "על קרית מלאכי אני לא מוותר, אבל על עזה אני מוותר. עשיתי מילואים בעזה. מה יש לנו לחפש שם? שחרר אותם, תן להם מדינה, מכולת, שדה תעופה. לא מגיע להם? מה תעשה, תקשור אותם כל החיים? תזרוק אותם לים?".
חנניה מתקומם: "הוא הורג אותך, למה שתיתן לו משהו? וחוץ מזה, אחרי עזה הוא ירצה את ירושלים. הם מחכים להוציא אותך גם מפה, ז'בוטינסקי 11 קרית מלאכי". בעל החנות, בפוזה ישראלית אופיינית: "עזוב'ותך, תצאו. בואו נצא משם בכיף". מאיר מחליט לסכם את השיחה: "אני מזמין אתכם אלינו לכוסית אחרי הניצחון במשאל. תחשבו בקלפי על אלפי אנשים וילדיהם ועל עתידו של עם ישראל". אנחנו מתרחקים מהם, ומאיר אומר לחנניה: "מיכאל מתנדנד. לך תביא לו קצת חומר הסברה, ונסמן ברשימה שצריך לחזור אליו".
תוך כדי הליכה הם מסיקים מסקנות לגבי ההמשך: "כשבאים לדבר עם ליכודניק, אסור לפגוע במנהיג שלו. הוא לא ישתף פעולה. אסור לדבר איתם נגד שרון", אומר מאיר, "יכול להיות שאדם שתקיף אלינו עכשיו יחליט אחרת ברגע האמת". חנניה מעיר: "צריך להדגיש להם את הפגיעה בביטחון. 8000 איש לא מעניינים אותם, זה לא הם. אנשים חושבים על עצמם".
המיואשים מעיירת הפיתוח
אנחנו נוקשים על דלת ביתה של משפחת א', כולם ליכודניקים. קשישה מרוקאית פותחת את החלון בחשש. מאיר פונה אליה בעדינות: "הגענו מגוש קטיף. תגידי לבן שלך שבאנו לבקש שלא יפנו אותנו מהבית". הקשישה מהנהנת, וממלמלת: "מסוכן לכם. אני מפחדת. אני מבקשת כל יום מה' ומהצדיקים על ארץ ישראל. ה' ישמור עליכם". התפילה שלה מלווה אותנו בצאתנו לרחוב.
רבע שעה נוספת של חיפושים, ואנחנו מאתרים את שושנה ויוסי. אביו הזקן של יוסי, שהתקשה קצת לשמוע ולהבין מה אנחנו רוצים, מוביל אותנו לחצר פנימית. "שושנה, מחפשים אותך", הוא קורא. שושנה יוצאת, ומקשיבה למאיר: "הצבעת לשרון, כולנו הצבענו לשרון. זאת לא בושה. באנו מגוש קטיף, ויש לנו בקשה: תצביעו נגד התכנית במשאל בעוד שבועיים".
"הליכוד היה תמיד נגד החזרת שטחים. עכשיו יש על שרון לחץ מכיוונים אחרים", היא מנסה לתרץ. מאיר מסביר לה שמדובר בגוש קטיף הפורח, ולא בעזה. "הטילים יגיעו עד כאן. אתם תהיו הגבול החדש". שושנה אומרת שאינה בטוחה שתצביע בכלל, ומאיר מתעקש: "גורלם של 8000 איש תלוי בך. אני מבקש שתלכי להצביע ותשאירי אותנו בבית".
שוב צועדים ברחוב, ומכונית משולטת גוש קטיף עוצרת מולנו. הרב אליעזר אורבך יושב בתוכה ומחליף איתנו חוויות: "צריך ליצור קשר עם מקומי שיכוון אותנו לאנשים. נפלנו על אחד שמצביע שינוי בכלל. יש אנשים שלא קיימים. אחד, דיברנו איתו חצי שעה, והוא לא הפסיק לומר: 'כל הכסף הולך אליכם'. אחד אמר לי: '80 אחוז מהמתפקדים יצביעו נגדכם'. אנשים פה מיואשים, הם לא קיבלו 7 חודשים משכורות מהעירייה. אמרו לי: 'לא מעניין אותנו כלום, רק לדפוק את ביבי ושרון'. אמרתי: 'אז תצביעו נגד'.
"מישהו סיפר לי שהוא מפחד להסתובב בארץ ויושב כל הזמן בבית. הוא רוצה לנסות את ההתנתקות, אולי זה ישנה את המצב. אי אפשר לדבר איתו, הוא מקלל ואומר שכולם גנבים. זאת עיר מיואשת".
בדרך אנחנו פוגשים את איילת, חנה ורחל, שמספרות על תגובות חיוביות רבות, למרות הקושי באיתור
האנשים. זוג צעיר אחר מספר גם הוא על תומכים רבים, ועל אחד שדווקא התנגד אך הזמין אותם לביתו. "כשיצאנו, הוא אמר: 'טוב, יש עוד שבועיים, אני אתלבט'. אפילו בזה עשינו את שלנו", הם אומרים.
לאחר תפילת מנחה, מדרבן אותנו הרב אורבך בעליצות: "יאללה, חבר'ה, נמשיך עוד כמה בתים. היום יום ראשון, כולם עוד עייפים אחרי שבת, גם הם וגם אנחנו..."
המתנדנדים והצפים
שלושתנו ממשיכים במלוא המרץ. היעד הבא הוא משפחת מ'. את יצחק אנחנו מוצאים על הספה, מול הטלוויזיה. יצחק הוא מקרה אופייני למתפקד מתלבט: מצד אחד הוא חש הזדהות עם תושבי גוש קטיף, ומצד שני הוא שטוף מוח של התקשורת, באופן שגורם לו לחשוב בניגוד למצפונו. יצחק באמת רוצה לשמוע אותנו, ובסופה של שיחה, מוכח בעליל שהשיחה פנים אל פנים עושה את שלה.
אשתו של יצחק מגישה תקרובת, ומאיר פותח: "בעוד שבועיים" "מפנים אתכם", קוטע אותו יצחק. "יש בחירות בליכוד על תכנית שרון", ממשיך מאיר. "אני מופיע כמתפקד?" הוא מתפלא. "באנו מגוש קטיף. רצינו לומר שאנחנו אוהבים את שרון, בחרנו בו ובוודאי הוא רוצה את טובת העם. אבל כרגע לא כדאי לתמוך בתכנית שלו. קציני צבא בכירים טוענים שכל אזור הדרום ייפגע ביטחונית", מסביר מאיר.
יצחק מתפרץ: "נופלים לנו חיילים! אני אב שכול", הוא מצביע על תמונת בתו הי"ד על הקיר. "לא רוצה שייפלו עוד חיילים. ילדים נופלים בגוש קטיף, נהיים נכים". "אבל זה בכל הארץ", עונים לו. "אני נלחמתי שם ב-67'. עם כל הצער, נמשיך ליהרג?", שואל יצחק בכאב. "ואם נצא, זה ישתפר?", עונה מאיר. "לא מאמין שיהיה יותר גרוע מעכשיו. אני כועס על בגין. הכרנו אישית. הוא החזיר את ימית, שארם. למה לא עצרת את הסרטן ברפיח? אני אומר את האמת, קשה לי. שירתתי 20 שנה ברצועה. הכרתי כל מקום וכל אדם שם. הערבים אמרו לי שהם סובלים. אני לא אוהב אותם, אבל שייקחו מדינה ויסבלו שם".
"אבל אולמרט עצמו אמר שהם ימשיכו להיכנס אלינו לעבוד", מעירים לו. "שייתנו להם מה שהם רוצים. נמאס לי, יותר מאלף הרוגים היו לנו". "אין לך תעודת ביטוח שאם תחזיר שטח תקבל ביטחון", משיב מאיר. "אני לא פוחד. אני פוחד מה יהיה עם הנכדים שלי. הקו שלי כרגע בעד תכנית הנסיגה, אבל אני מוכן לשמוע אתכם", אומר יצחק. וכאן פותח מאיר שוב בהצגת הטיעונים הביטחוניים, ויצחק מנסה למצוא תשובה לכל איום ביטחוני, בעיקר בהסתמך על פרסומים בתקשורת.
"אולי אני מגזים, אבל אני כל הזמן מקלל את בגין", אומר הליכודניק הוותיק. "החזיר את השטחים היפים והשאיר לנו קן צרעות. היינו יכולים לשלוח אותם לירדן. אני פוחד היום מערבים ישראלים, לא נוסע מוואדי ערה. אתם מגוש קטיף, לכו תתפסו את הגליל! מה אתם עושים שם?" מאיר מסביר שהמדינה שלחה אותם, וחוזר לנקודה העיקרית: "יש לך שבועיים, קח את כל הדברים בחשבון". יצחק רוצה להמשיך בשיחה, וההתלבטות ניכרת בו: "קשה לי באמת, עם כל ההרוגים. אולי נחכה שזה יגיע לשדרות, ואז תראו מה המדינה תעשה להם".
חנניה מזכיר לו שזה מה שקרה באוסלו, ואחרי הירייה הראשונה הגיעו עוד רבות. יצחק מתחיל להביע עמדה: "בגלל שבאתם לפה, אולי אמנע מהצבעה. אם לא הייתם באים בטח הייתי מצביע בעד, אבל באתם ואני מכבד את רצונכם. בעצם, אני בטוח שאמנע. אבל אני חושב שאפילו אם יהיה רוב נגד, התכנית תתקיים. שרון לא ישאל אותנו אלא את שרי הממשלה". יצחק ממשיך לדבר בכאב על הנרצחים, ומתאר זאת כ"חורבן בית שלישי". מאיר וחנניה, לעומת זאת, מסבירים שהישארות ברצועה תגדיל את הסיכוי להילחם בטרור.
אנחנו נפרדים מיצחק ואשתו בחמימות, ומאיר אומר בחוץ: "זה כמו שהיה בלבנון. התקשורת שוטפת את המוח עם 'נמאס מהרוגים'. מכניסים לאנשים בראש את עזה, לא את גוש קטיף".
אור בקצה המנהרה
המתפקדים הבאים שאנו פוקדים משרים אווירה אוהדת: בחור אחד שעצרנו בפתח הבניין הנהן בהסכמה לדבריו של מאיר והבטיח להצביע נגד ולהביא עוד אנשים איתו ביום ההצבעה. אישה אחת קיבלה אותנו לביתה בחיוך רחב, ברגע שמאיר אמר שהוא מגוש קטיף. היא היתה ליכודניקית לפני שהפכה למצביעת ש"ס. כשמאיר מתחיל להסביר על ההצבעה נגד העקירה, היא אומרת: "חס וחלילה, מי ייתן להם להחזיר? אנחנו שלכם, חבל על הזמן. לא יכולים לחיות בלי גוש קטיף".
היא מבררת איפה ומתי תהיה ההצבעה, ומבטיחה למסור לבעלה ולחברות שלה. בדירה ממול אין תשובה, אך מאיר נחוש שלא לפספס אותם: הוא משאיר להם פתק כתוב וחומר הסברה מתחת לדלת. משפחה נוספת שאנו מנסים לאתר טלפונית מתגלה כתומכת נלהבת: האישה מספרת למאיר בטלפון שבנה משרת במחסום ארז, והיה במקום הפיגוע ביום ראשון האחרון.
אחרי הפיגוע אמר לה: "אמא, זה לא יעזור אם יפנו אותם. הערבים יגיעו לפתח של אשקלון", ועכשיו כולם נגד התכנית. אנחנו נכנסים למשפחה דתית נוספת, שמקבלת אותנו בברכה. לפני שמאיר פותח את הפה, הם אומרים: "אין שום בעיה. נצביע נגד ונביא עוד אנשים". האם מעירה שיש לה תולעים בחסה, אבל חוץ מזה הכל בסדר.
יומו הראשון של המבצע קרב לסיומו. לילה יורד על קרית מלאכי, ואני מבקשת לשמוע ממאיר על תחושותיו: "אין מנוס מלפנות אל מתפקדי הליכוד מדלת לדלת. אין מספיק מודעות בעם לחומרת העניין. באופן כללי, גוש קטיף יקר ללבם של רוב המתפקדים, והם יתנגדו לתכנית. יחד עם זה, צריך התעוררות ארצית, צריך השתדלות מלמטה כדי לקבל עזרה מלמעלה.
"אני מאמין שנצליח. לא מדובר פה רק ברגש, אלא בטראומה לאומית. ליכודניק ממוצע לא ייתן את ידו להתרפסות לאומית שכזו. גם הציבור ביש"ע ובערים צריך להתעורר ולהיות מודע לסכנה, ולהתגייס לעניין. אני רוצה שיהיה אצלנו מה שקרה במגרון: כל הציבור, ובראשו גדולי הרבנים ומנהיגי הציבור, התייצבו בחזית אחת נגד אפשרות פינוי, וזה הצליח. הרבנים והמנהיגים צריכים לנהוג באותה צורה גם ביחס לגוש קטיף".
את התוצאות המעשיות של היום מסכם יוסי נוימן: "תוך זמן קצר אנשינו התאקלמו בשטח, איתרו את המתפקדים, ואחרי שלוש שעות אנחנו עומדים על 50 אחוז ממספר האנשים שהקצבנו לעצמנו. זה לא רע בכלל".
הפעילים מתחילים להתקבץ חזרה למטה, אבל יוסי לא מרפה: "קדימה, חבר'ה, אתם יכולים להספיק עוד נגלה! לא להתייאש!", הוא אומר לעייפים שביניהם. אם שחקני מכבי ישחקו באותה נחישות בפיינל פור, אין ספק שננצח גם במערכה הזו.