אחרי המשאל
א. לפעילים הנפלאים ששכנעו את המתפקדים להצביע נגד תוכנית ההתנתקות: סליחה, מה אתם נחים? סקרים מראים כי הציבור הכללי עדיין תומך בתוכנית. אז יאללה, להמשיך לעבוד!
ב. הקמפיין הגלוי של התקשורת הישראלית למען שרון הצליח בדיוק כמו הקמפיינים המופתיים למען שמעון פרס ואהוד ברק. יופי, תמשיכו כך.
ג. תוצאות המשאל מבהירות דבר אחד: מתפקדי הליכוד הבינו כי אי אפשר רק לתת ולא לקבל, לוותר על הכול בשביל שום דבר. זאת בדיוק הסיבה שרובם החליטו לא להגיע לקלפיות כי הם הבינו משרון שהם עלולים לוותר על יום עבודה או שעות איכות עם הילדים, מבלי שכבוד ראש הממשלה יטרח להתחשב בהצבעתם.
ד. מישהו שמע את אלי ("מה יש לנו לחפש בעזה?") אוחנה בזמן האחרון?
ה. בפעם המי יודע כמה, המצביעים בקלפיות שוב טעו בניחוש תוצאות הסקרים של ערוצי הטלוויזיה.
דיפנס על חבל עזה
כשמכבי תל-אביב הובילה על סקיפר בולוניה ב-18 הפרש, הקהל ישב בחרדה קיומית. כולם ידעו שמכבי עלולה, כהרגלה, לאבד את היתרון בתוך דקות. כשהמחצית הסתיימה ב-25 נקודות הפרש הסביר רמי וייץ את המובן מאליו, ששום דבר לא גמור וכבר היו דברים מעולם. אפילו ב-30 ו-40 הפרש עוד היה מי שכסס ציפורניים.
פעם חששות כאלה לא היו עולים. בתקופה שבה לא היו סלי שלוש נקודות, וכל התקפה נמשכה שלושים שניות, היה קשה הרבה יותר למחוק הפרשים גדולים ואפילו בינוניים. אלא שהמציאות השתנתה, וכיום קבוצות כדורסל חייבות לדאוג כל הזמן ולא לאפשר ליתרון גדול להטעות אותן.
בימים אחרים, אפשר היה לחגוג זמן רב על תוצאות המשאל בליכוד, אפילו לחשוב שתוצאה כזאת תציל את גוש קטיף ואת יש"ע בכלל. אלא שתקופה זאת, עם הלך הרוח שבה, לא מאפשרת למנצחי המשאל להיכנס לאופוריה. התמיכה הציבורית בישיבתנו בעזה הולכת ופוחתת, והסחף של ראשי הליכוד שמאלה מייצג נאמנה את קוצר הרוח של חלק גדול בציבור. לפיכך, אסור להיכנס לשאננות.
תומכי ההתיישבות חייבים להמשיך בכל המרץ, לשמור חזק על הארץ, אולי אפילו לבצע עבירות פה ושם, בגבולות הטעם הטוב... יש להמשיך את רוח הלחימה ואת היכולת הקבוצתית, ואז, במשאל העם הבא, אולי נגיע אפילו ל-44 הפרש לזכותנו.
פרשת העשור
שלא יגידו שאני לא מפרגן: ברכותיי ל'ילדי חורף 73' על הזכייה בתואר שיר השירים של הלהקות הצבאיות. בסך הכול זהו שיר נעים לאוזן בזכות הלחן היפהפה, וגם המילים בוודאי מרגשות כל יצור אנושי מגיל 12 ומטה. חוץ מזה, כל עוד השיר הזה דוחק את 'שיר לשלום' אל הסגנות המאכזבת באמת שאין מה להתלונן.
ובכל זאת, הגיע הזמן לשדר כאן מצעד אמיתי, כזה שאינו תלוי בגיל המצביעים או בכמות האס-אם-אסים שהם שולחים. אם במצעד הלהקות הצבאיות נבחרו בעיקר השירים החדשים יותר או כאלה שזכו לעדנה בשנים האחרונות ('שיר הרעות'), אני מציע מצעד המנותק מאופנות או הלכי רוח תקופתיים, מצעד שבו לכל המועמדים תנאי פתיחה שווים: מצעד הקריאה בתורה.
כן, הגיע הזמן לסדר את פרשות השבוע בתורת ישראל לפי דרגות קושי, מהקלות יותר לבעל הקורא (כל פרשה מ'נצבים' ודרומה) ועד הקשות ביותר (ויקרא, כי-תבוא, הצירוף המפחיד תזריע-מצורע). למצעד כזה כדאי להקדיש יום שלם (לא בשבת!) ולשדר את קולותיהם של הבעלי-קוראים ברדיו, כולל השגיאות הנוראיות בפרשות הקשות יותר.
נכון שהרבה יותר נחמד לשמוע את פרשות השבוע בבית הכנסת, אבל תראו את היתרונות של מצעד רדיופוני כזה אפשר לדבר תוך כדי, לא צריך לתרום שלוש פעמים ח"י בעלייה לתורה, וסביר להניח כי ישודרו רק קוראים בעלי קול רדיופוני. אני בטוח כי מצעד שכזה יזכה לרייטינג עצום, ובניגוד למצעדים אחרים יהיה בו גם עושר תרבותי ותורני.
אין מה לדאוג לא יצאתי מדעתי. פשוט, נדמה לי שכל הרעיונות האחרים ל'מצעדי מצעדים' כבר נגמרו, לא?
חמסה עלינו
א. ראש הממשלה ממשיך להפנים את כל הרטוריקה השמאלנית מימי חברו רבין. על רצח בנות משפחת חטואל אמר שרון, כי "זו הדרך הפלשתינית לדחייה ושיבוש תוכנית ההתנתקות". בפיגוע הבא הוא כבר יקרא לנרצחים "קורבנות שלום".
ב. עכשיו אתם מבינים למה אלוהים עזר למכבי נגד ז'לגיריס? כדי לתת לגור שלף הזדמנות לצאת גבר בגמר מול סקיפר תחילה בהתנהגותו הספורטיבית על המגרש בהתקפה האחרונה (כשבחר לא להשפיל את האיטלקים בסל נוסף) ואחר כך בפרגון שלו לחברו לקבוצה, דריק שארפ, בזמן הנפת הגביע. קפטן אמיתי.
ג. אגב, במהלך ימי הפיינל-פור היו ערביי יש"ע נתונים בסגר מוחלט, אבל איזו הפתעה אף גורם אירופי לא גינה את ישראל על כך.
ד. במו עיניי ראיתי השבוע מחלון ביתי שני פועלים ערבים משתחווים ארצה בפני הטרנטה שלי. רק אחרי רגע הבנתי שהשניים פשוט החלו להתפלל, ולגמרי במקרה בחרו לעשות זאת ליד האוטו. ועדיין, אני חש כלפיו כעת יראת כבוד גדולה יותר.
ה. פתרון החידה מהגיליון הקודם: כשמחברים את אחד-העם עם הבמאי רומן פולנסקי, מקבלים "אחד במאי", תאריך שהפך השנה מחג הפועלים לחג המכבים. ולחידה השבוע: דני ודונלד? לי מספיק יישוב בגוש (4,5 כתיב מלא); התשובה בגיליון הבא.
יודע את מקומי
כשאני מחפש לעצמי מעט בידור טוב, ועו"ד חיים משגב לא משדר בדיוק באותו רגע, אני קורא תגובות גולשים על כתבות באינטרנט. נכון, לא תמיד זה מבדר או מצחיק. תגובות מסוימות על כתבות בעניין רצח מתנחלים, למשל, נשלחות על ידי חיות אדם, וסליחה אם העלבתי את החיות. במקרים כאלה, ה'טוקבק' יכול להכניס את הקורא האנושי לדיכאון קיומי עמוק. אבל כתבות על נושאים אחרים זוכות לעתים לתגובות קורעות, לא תמיד בכוונה.
הנה מספר סוגים של מגיבים סדרתיים באינטרנט. הציטוטים אינם אמיתיים, אבל בהחלט מייצגים.
המגיב האינטליגנט: "צריך להאמיד את סר הביטחון לדין ולהחניס אותו לכלא לארבה שנים".
האישי: "לחנוך דאום: אתה חייב להיכנס ולקרוא את התגובה".
הדיסלקטי: "אין לנו שטחים מה לחפש צריך לצאת מיד הנגב להפסיק הכול".
הפוליטי: "סמולנים נמאסתם".
הזועם: "ל-24: כודם תלמד לחטוב עברית ואז תגיב".
המתחזה: "לכל המגיבים שמתחזים למשה קצב, שיפסיקו. אני משה קצב האמיתי".
הציוני: "צריך לצאת מהשטחים וליצור מדינה קטנה וחזקה יותר... יואב, לונדון".
החברתי: "ההוא מתגובה 143 צודק לגמרי".
האמפתי: "מה אתה רוצה ממגיב 24? אז מה אם הוא כותב בשגיאות כתיב? אולי הוא מפגר? מסכן".
המתחזה 2: "כל היאהודים לא שפים שום דפר, וצריך לזרוק כולם לים... ירון, תל אביב".
הקטנוני: "יש טעות בכתבה: הצהרת בלפור היתה ב-2 בנובמבר 1917 ולא ב-1 בנובמבר. קודם
תלמדו את הנושא ואז תכתבו!"
הספורטיבי: "למגיב 72 אתה תאכל ת'לב אין על מכבי כי אנחנו אלופי אירופההה פיני לראשות הממשלה ומי שלא קופץ אדום יש אלוהים".
הרווק: "לתגובה 87 תתחתני איתי".
המסכם: "את מי הכתבה הזאת מעניינת בכלל?"
א. לפעילים הנפלאים ששכנעו את המתפקדים להצביע נגד תוכנית ההתנתקות: סליחה, מה אתם נחים? סקרים מראים כי הציבור הכללי עדיין תומך בתוכנית. אז יאללה, להמשיך לעבוד!
ב. הקמפיין הגלוי של התקשורת הישראלית למען שרון הצליח בדיוק כמו הקמפיינים המופתיים למען שמעון פרס ואהוד ברק. יופי, תמשיכו כך.
ג. תוצאות המשאל מבהירות דבר אחד: מתפקדי הליכוד הבינו כי אי אפשר רק לתת ולא לקבל, לוותר על הכול בשביל שום דבר. זאת בדיוק הסיבה שרובם החליטו לא להגיע לקלפיות כי הם הבינו משרון שהם עלולים לוותר על יום עבודה או שעות איכות עם הילדים, מבלי שכבוד ראש הממשלה יטרח להתחשב בהצבעתם.
ד. מישהו שמע את אלי ("מה יש לנו לחפש בעזה?") אוחנה בזמן האחרון?
ה. בפעם המי יודע כמה, המצביעים בקלפיות שוב טעו בניחוש תוצאות הסקרים של ערוצי הטלוויזיה.
דיפנס על חבל עזה
כשמכבי תל-אביב הובילה על סקיפר בולוניה ב-18 הפרש, הקהל ישב בחרדה קיומית. כולם ידעו שמכבי עלולה, כהרגלה, לאבד את היתרון בתוך דקות. כשהמחצית הסתיימה ב-25 נקודות הפרש הסביר רמי וייץ את המובן מאליו, ששום דבר לא גמור וכבר היו דברים מעולם. אפילו ב-30 ו-40 הפרש עוד היה מי שכסס ציפורניים.
פעם חששות כאלה לא היו עולים. בתקופה שבה לא היו סלי שלוש נקודות, וכל התקפה נמשכה שלושים שניות, היה קשה הרבה יותר למחוק הפרשים גדולים ואפילו בינוניים. אלא שהמציאות השתנתה, וכיום קבוצות כדורסל חייבות לדאוג כל הזמן ולא לאפשר ליתרון גדול להטעות אותן.
בימים אחרים, אפשר היה לחגוג זמן רב על תוצאות המשאל בליכוד, אפילו לחשוב שתוצאה כזאת תציל את גוש קטיף ואת יש"ע בכלל. אלא שתקופה זאת, עם הלך הרוח שבה, לא מאפשרת למנצחי המשאל להיכנס לאופוריה. התמיכה הציבורית בישיבתנו בעזה הולכת ופוחתת, והסחף של ראשי הליכוד שמאלה מייצג נאמנה את קוצר הרוח של חלק גדול בציבור. לפיכך, אסור להיכנס לשאננות.
תומכי ההתיישבות חייבים להמשיך בכל המרץ, לשמור חזק על הארץ, אולי אפילו לבצע עבירות פה ושם, בגבולות הטעם הטוב... יש להמשיך את רוח הלחימה ואת היכולת הקבוצתית, ואז, במשאל העם הבא, אולי נגיע אפילו ל-44 הפרש לזכותנו.
פרשת העשור
שלא יגידו שאני לא מפרגן: ברכותיי ל'ילדי חורף 73' על הזכייה בתואר שיר השירים של הלהקות הצבאיות. בסך הכול זהו שיר נעים לאוזן בזכות הלחן היפהפה, וגם המילים בוודאי מרגשות כל יצור אנושי מגיל 12 ומטה. חוץ מזה, כל עוד השיר הזה דוחק את 'שיר לשלום' אל הסגנות המאכזבת באמת שאין מה להתלונן.
ובכל זאת, הגיע הזמן לשדר כאן מצעד אמיתי, כזה שאינו תלוי בגיל המצביעים או בכמות האס-אם-אסים שהם שולחים. אם במצעד הלהקות הצבאיות נבחרו בעיקר השירים החדשים יותר או כאלה שזכו לעדנה בשנים האחרונות ('שיר הרעות'), אני מציע מצעד המנותק מאופנות או הלכי רוח תקופתיים, מצעד שבו לכל המועמדים תנאי פתיחה שווים: מצעד הקריאה בתורה.
כן, הגיע הזמן לסדר את פרשות השבוע בתורת ישראל לפי דרגות קושי, מהקלות יותר לבעל הקורא (כל פרשה מ'נצבים' ודרומה) ועד הקשות ביותר (ויקרא, כי-תבוא, הצירוף המפחיד תזריע-מצורע). למצעד כזה כדאי להקדיש יום שלם (לא בשבת!) ולשדר את קולותיהם של הבעלי-קוראים ברדיו, כולל השגיאות הנוראיות בפרשות הקשות יותר.
נכון שהרבה יותר נחמד לשמוע את פרשות השבוע בבית הכנסת, אבל תראו את היתרונות של מצעד רדיופוני כזה אפשר לדבר תוך כדי, לא צריך לתרום שלוש פעמים ח"י בעלייה לתורה, וסביר להניח כי ישודרו רק קוראים בעלי קול רדיופוני. אני בטוח כי מצעד שכזה יזכה לרייטינג עצום, ובניגוד למצעדים אחרים יהיה בו גם עושר תרבותי ותורני.
אין מה לדאוג לא יצאתי מדעתי. פשוט, נדמה לי שכל הרעיונות האחרים ל'מצעדי מצעדים' כבר נגמרו, לא?
חמסה עלינו
א. ראש הממשלה ממשיך להפנים את כל הרטוריקה השמאלנית מימי חברו רבין. על רצח בנות משפחת חטואל אמר שרון, כי "זו הדרך הפלשתינית לדחייה ושיבוש תוכנית ההתנתקות". בפיגוע הבא הוא כבר יקרא לנרצחים "קורבנות שלום".
ב. עכשיו אתם מבינים למה אלוהים עזר למכבי נגד ז'לגיריס? כדי לתת לגור שלף הזדמנות לצאת גבר בגמר מול סקיפר תחילה בהתנהגותו הספורטיבית על המגרש בהתקפה האחרונה (כשבחר לא להשפיל את האיטלקים בסל נוסף) ואחר כך בפרגון שלו לחברו לקבוצה, דריק שארפ, בזמן הנפת הגביע. קפטן אמיתי.
ג. אגב, במהלך ימי הפיינל-פור היו ערביי יש"ע נתונים בסגר מוחלט, אבל איזו הפתעה אף גורם אירופי לא גינה את ישראל על כך.
ד. במו עיניי ראיתי השבוע מחלון ביתי שני פועלים ערבים משתחווים ארצה בפני הטרנטה שלי. רק אחרי רגע הבנתי שהשניים פשוט החלו להתפלל, ולגמרי במקרה בחרו לעשות זאת ליד האוטו. ועדיין, אני חש כלפיו כעת יראת כבוד גדולה יותר.
ה. פתרון החידה מהגיליון הקודם: כשמחברים את אחד-העם עם הבמאי רומן פולנסקי, מקבלים "אחד במאי", תאריך שהפך השנה מחג הפועלים לחג המכבים. ולחידה השבוע: דני ודונלד? לי מספיק יישוב בגוש (4,5 כתיב מלא); התשובה בגיליון הבא.
יודע את מקומי
כשאני מחפש לעצמי מעט בידור טוב, ועו"ד חיים משגב לא משדר בדיוק באותו רגע, אני קורא תגובות גולשים על כתבות באינטרנט. נכון, לא תמיד זה מבדר או מצחיק. תגובות מסוימות על כתבות בעניין רצח מתנחלים, למשל, נשלחות על ידי חיות אדם, וסליחה אם העלבתי את החיות. במקרים כאלה, ה'טוקבק' יכול להכניס את הקורא האנושי לדיכאון קיומי עמוק. אבל כתבות על נושאים אחרים זוכות לעתים לתגובות קורעות, לא תמיד בכוונה.
הנה מספר סוגים של מגיבים סדרתיים באינטרנט. הציטוטים אינם אמיתיים, אבל בהחלט מייצגים.
המגיב האינטליגנט: "צריך להאמיד את סר הביטחון לדין ולהחניס אותו לכלא לארבה שנים".
האישי: "לחנוך דאום: אתה חייב להיכנס ולקרוא את התגובה".
הדיסלקטי: "אין לנו שטחים מה לחפש צריך לצאת מיד הנגב להפסיק הכול".
הפוליטי: "סמולנים נמאסתם".
הזועם: "ל-24: כודם תלמד לחטוב עברית ואז תגיב".
המתחזה: "לכל המגיבים שמתחזים למשה קצב, שיפסיקו. אני משה קצב האמיתי".
הציוני: "צריך לצאת מהשטחים וליצור מדינה קטנה וחזקה יותר... יואב, לונדון".
החברתי: "ההוא מתגובה 143 צודק לגמרי".
האמפתי: "מה אתה רוצה ממגיב 24? אז מה אם הוא כותב בשגיאות כתיב? אולי הוא מפגר? מסכן".
המתחזה 2: "כל היאהודים לא שפים שום דפר, וצריך לזרוק כולם לים... ירון, תל אביב".
הקטנוני: "יש טעות בכתבה: הצהרת בלפור היתה ב-2 בנובמבר 1917 ולא ב-1 בנובמבר. קודם
תלמדו את הנושא ואז תכתבו!"
הספורטיבי: "למגיב 72 אתה תאכל ת'לב אין על מכבי כי אנחנו אלופי אירופההה פיני לראשות הממשלה ומי שלא קופץ אדום יש אלוהים".
הרווק: "לתגובה 87 תתחתני איתי".
המסכם: "את מי הכתבה הזאת מעניינת בכלל?"