ביום ראשון השבוע ערך בית-הספר לקולנוע, לטלוויזיה ולאמנויות 'מעלה', כנס בנושא הסכסוך הישראלי-פלשתיני בראי הקולנוע הישראלי העכשווי. הכנס נערך בירושלים, ונכחו בו אישים מימין ומשמאל. הקהל היה דליל, ולהערכת גורמים ב'מעלה' זה נבע מכך שבאותו יום חל משאל הליכוד על עתיד גוש קטיף, ומכך שבצהריים נרצחו טלי חתואל וארבע בנותיה, מציאות זוועתית שדחקה את חשיבות העיסוק בייצוגה דרך העדשה.
בחלקו הראשון של הכנס הוקרנו קטעים מסרטים אודות הסכסוך שנעשו בשנים האחרונות בארץ. מלבד סרטה של מנורה קצובר-חזני, 'חומש', כל השאר היו פרו-ערביים להחריד, כאלה שמתארים את הסבל הפלשתיני בצבעים עזים, בדילוג קליל מעל לסבל היהודי. לא היה צריך להתאמץ בשביל לשמוע בקהל צופים שמסננים "אנטישמי!" לנוכח נקודות התצפית שאומצו על-ידי הבמאים.
סרטו של רם לוי, שהוקרן במלואו, נקרא 'סגר'. לוי, חתן פרס ישראל לטלוויזיה בשנת 93', הוא במאי ותיק שמלמד קולנוע באוניברסיטת תל-אביב ובבית הספר 'סאם שפיגל', ובעבר לימד גם ב'מעלה'. בסרטו 'סגר' יש סדר: בעקבות הסבל הפלשתיני (שגורמים היהודים כמובן) באים הפיגועים. אומללות היא מילה שמתארת את מצבם של השכנים, באשר לנו כן, גם לנו לא הכי נעים פה, אבל מי ביקש מאיתנו לגור איפה שהערבים לא רוצים?
לוי מטפל בסרטו במשפחה ערבית דעתנית וחיננית, אבא-אמא-ילד, בכפפות של משי, אבל לאביה של הילדה לירון הרפז שנרצחה באלי סיני הוא מציג את השאלה: "אתה לא רואה קשר בין זה שהבת שלך נרצחה לעובדה שאתם גרים ברצועה?" הבנתם למה ערבים רוצחים ילדה? כי היא גרה שם, וזה גורם להם סבל בל ישוער.
לוי, מדוע לא תציג גם לאבי הילד הפצוע מוחמד או להורה פלשתיני שכול אותה שאלה?
"יש הבדל בין כובש לנכבש. אנחנו מזדהים עם הנכבש, זה תמיד היה כך והלוואי שכך זה יישאר".
בכל הנוגע לאמינות, לסרטים הפרו-פלשתינים המיוסרים והמייסרים יש קצת בעיות. דוגמה בולטת היא סרטו של האני אבו-אסעד, 'פורד-טרנזיט', שקטעים ממנו הוצגו בכנס. 'פורד-טרנזיט' זכה בפרס הראשון בקטגוריה התיעודית בפסטיבל הקולנוע הבינלאומי, ובאיחור כלשהו התגלה שגיבור הסרט (התיעודי, אמרנו) איננו נהג טרנזיט אלא שחקן, ושחלק מהסצנות מבוימות.
הקולנוע מתרחק מהקהל
לאחר הקרנת הסרטים נערך פאנל בהנחיית הרב מרדכי ורדי, ראש מגמת תסריטאות ב'מעלה' וראש בית המדרש, האחראי על לימודי הקודש בבית הספר. הרב ורדי רואה בתפקידו "צורך לעזור לסטודנטים למצוא בתוכם חיבור בין ההוויה של אנשים מאמינים להוויה של אנשי קולנוע. שלא יהיו 'יהודי בביתך וקולנוען בצאתך'..." הוא אומר, ומוסיף ברמז שבעבר לא היה צורך בחיבור כזה, אבל כיום יש קולנוע אחר.
ד"ר אילן אבישר, ראש החוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב, תיאר בכנס את התרחקות הקולנוע הישראלי מקהלו לאורך השנים: "עד שנות השבעים, הקולנוע הישראלי היה בעיקרו קונצנזואלי, והעלה על נס את ההתיישבות. הקולנוע הלאומי יצר סרטים הרואיים. עם השוק של 73' התפתח בתרבות הישראלית שבר, שהתחדד על רקע התעוררות הלאומנות הפלשתינית וטקטיקות הטרור הרצחניות, וביתר שאת אחרי בחירות 77', שבהן רבים מהאמנים בישראל מצאו את עצמם באופוזיציה פוליטית ופיתחו עמדת ניכור כלפי הממסד".
אבישר מסביר שכשהקולנוע, שבעבר שיקף את תחושות העם, החל להיות ביקורתי, זה נתפס כאוורור, אבל בהמשך התעצמה תחושת הקהל, שברובו מאמין בצדקת הדרך, שבתחום הזה אנחנו תוקפים את עצמנו. אז למה בכל זאת זה מה שאנחנו נאלצים לצפות בו? 'זה מה יש', כמו שאומרים. אבישר אותת ליוצרי הקולנוע הישראלי שהגיע הזמן לחזור אל הקהל.
מוטי שקלאר, תושב עפרה ומנכ"ל הרשות השנייה, קרא לצעירים להירשם בהמוניהם ל'מעלה'. הרב ורדי הגיב: "קריאתך תישמע כשהם ירגישו שיש אנשים שיכולים לתת אוזן קשבת", וכיוון לכך ששקלאר, ממושבו, עשוי "לפתוח דלת לכניסת דתיים", כפי שהודה אחר-כך.
"אני מנסה לעודד פלורליזם תקשורתי", אמר שקלאר. "אינני מתבייש לומר שצריכה להיות אפליה מתקנת, כי אנחנו נעדרים מהמסך. הקושי שלי עם היוצרים הוא שהבבואה לא משקפת את התמהיל. אם היה נוחת כאן חיזר, לפי הייצוג בטלוויזיה הוא היה מגיע למסקנה שחיים פה עד גיל 35, יש צבע עור מסוים (כי אין מספיק ייצוג למזרחיים), אין חרדים בעולם ואנחנו חברה שכל הזמן צוחקת. לוי אומר שיש התעללויות מצד חיילים? זה קיים, השאלה כמה".
כשהרב ורדי ביקש מישראל הראל, תושב עפרה ופובליציסט ב'הארץ', לגעת בשאלת "האילמות שלנו בתקשורת", הראל אמר שהיוצרים מהצד השני של המפה הפוליטית לא מקבלים יחס ראוי: "אם מבקר גדול כמו גדעון עפרת כותב בכתב עת רציני שלא ייתכן שיהיה יוצר ימני או יוצר דתי, ומוכיח זאת על פני שלושים עמודים, מי ייקח על עצמו את המשימה?" הראל סיפר שכשהזמין אמנית להציג את יצירותיה בגלריה של עפרה, היא סירבה ונימקה: "לא יכול להיות שבהתנחלויות נוצרת יצירה אמיתית".
ביקורת לחיזוק החברה
על הסרטים התיעודיים המוטים שמאלה שנצפו בכנס אמר הראל: "אלה סרטים נחותים ונאיביים. מבחינה אמנותית, זה ממש 'בגדי המלך החדשים'. ואם לא די בכך שמבחינה אמנותית יורדים לשפל, אז בנוסף היוצרים רוצים לזכות בתקציבים של השוק האירופי, ועושים הכל כדי לזכות באהדתו. אם היוצרים טוענים לכנות, מדוע הם עושים זאת עם מבט החוצה, להכרה בינלאומית? המניע שלהם הוא אידיאולוגי-פוליטי-הרסני, ולכן אין איזון ונפגעת הרמה המקצועית".
משנשאל אם הוא יכול להזדהות עם הסבל הפלשתיני כפי שהוא מוצג בסרטים, סיפר הראל: "כשאני עובר במחסומים ורואה את שיירת הערבים עומדת בצד ימין, ואילו אני מזהה עצמי ויכול לעבור, אני מרגיש צביטה בלב. אבל אחר-כך אני גם יודע מדוע שמים את המחסומים האלה כי בעדם עברו אנשים שביצעו את הדברים הנוראיים ביותר. בסרטים שראינו כאן מראים כאילו העיקר הוא הסבל הפלשתיני".
ואז הוא פנה לבמאי רם לוי ואומר: "אתה מחפש כל הזמן את הפאשלה הקטנה של החייל שנמצא במשמרת אחרי עשרים שעות, ואת זה אתה שם כסמל, כאילו זה מייצג את התנהגות החיילים. אני לא שוכח איפה היינו כשהם התחילו להתפוצץ. משום מה, בסרט שלך אין כלום בין השנים 93' ל-2000".
"לא הזכרתי פיגועים אחרים?", מחה לוי.
"הזכרת", אמר הראל בטון של מי שמתכוון לומר: 'רק הזכרת, לא יותר מזה'.
הראל: "האם אנחנו מספיק רגישים לסבלם? אני אומר: 'לא'. כי אי אפשר, הסבל שאנחנו עוברים הוא כל-כך גדול. רק היום נרצחו אם הרה וארבע בנותיה. הרגשות עולים".
"הקולנוע הוא כלי אדיר להשפעה על דעת הקהל ועל קובעי המדיניות", אומר הרב ורדי, ומפנה לרם לוי את השאלה אם הוא משתמש בקולנוע כשופר פוליטי. לוי: "אני עושה מה שאני עושה בסרטים מתוך אמונה. אני רואה עצמי כהומניסט. מאיפה אני צומח? השואה תקועה לי עמוק בראש ואני חושב על שני דברים: מדינה צריך כמו שצריך בית שימוש. זאת אומרת, אין ברירה, אי אפשר בלי זה. אבל אני גם חושב על זה שכל חברה יכולה להתבהם, כמו החברה הגרמנית, שהיו בה הרבה אמנים ואנשי רוח ובכל זאת עשתה מה שעשתה".
שאלתי את לוי אם הוא חושב שגם החברה הפלשתינית התבהמה לה. הוא ענה: "יש קשר בין סבל שאתה חווה לבין האכזריות שאתה מבטא כלפי אחרים. כל אדם צריך לדאוג לחברה שלו. ברגע שהוא מאשים חברה אחרת, הוא חשוד בכך שהוא עושה זאת מיריבות. אני עושה את הסרטים שלי כי אני מאמין שאני עוזר לבריאות החברה שלנו".
הפסיכולוגיה אומרת שלפני שאדם אוהב את שכנו הוא צריך לאהוב את עצמו. אולי הבריאות היא קודם לדאוג לאחיך היהודים?
"אני עושה הכל מתוך אהבת הארץ. אם אתה אוהב את עצמך, אתה מבין שהיריב שלך בדיוק כמוך".
לקהל שנכח בכנס אמר לוי: "בסרט, חשוב היה לי להעביר את העובדה המוזרה שערבים הם בני אדם. שמעתי ממשה שמיר שערבים הם ערבים, והזדעזעתי. צריך להציג את הצד שמנגד. יהודים תמיד תמכו במיעוטים ובסובלים. בשבילי, מה שמתרחש זה שאנחנו גוזלים את כבשת הרש שלהם".
הם אומרים שהצמר של כבשת הרש מגיע עד יפו, חיפה ורמת אביב. גם השטחים האלה הם כבשת הרש בעיניך?
"יש כאלה שאומרים כך, נכון. אז הם אומרים. תמיד מקשיבים לקיצונים בשני הצדדים".
כשלוי אומר ש"המאבק שהפלשתינים נושאים באמצעות המתאבדים הוא מאבק של החלש", מישהו מהקהל מעיר לו: "הערבים עושים פיגועים בכל מקום בעולם, גם כשהם לא חלשים".
דרושים: יוצרים דתיים טובים
ובעוד לוי פועל על פי מצפונו, הבמאי הוותיק אלי כהן ('הקיץ של אביה', 'שתי אצבעות מצידון'), מתייחס לעשייה הקולנועית שלו באופן מרוחק יותר, ומבקש לתאר תמונה מורכבת. "סרט שמבטא עמדה פוליטית באופן חד-צדדי", הוא אומר, "משעמם אותי. זה לא אומר שאני לא אדם פוליטי, אבל החד-צדדיות היא רעל ליצירה, בייחוד בעידן של קיטוב".
בימים אלה מצלם כהן סרט שעוסק בגדר ההפרדה, ושמו הזמני הוא 'גדר, חומה, גבול'. הקטע מסרטו שהוקרן בכנס לא הצטיין בעודף אהדה לישראל, ולווה בקריינות לעגנית-משהו. כהן: "ההאשמה של הראל נכונה הקטע שראיתם נערך לצורך גיוס כספים, ומתחנות טלוויזיה זרות. אבל הראל גם אמר שאנחנו מכוונים את מעשינו כדי לשאת חן בעיני הגויים, ואני לא חושב שהסרט שלי הוא כזה".
לדוד פישר, ראש הקרן החדשה לקולנוע ולטלוויזיה, יש מפתח לקופה. הרב ורדי שואל אם לדעתו ההקצבה הכספית לאמנות צריכה לחתור לאיזון בין דעות שונות, ותוהה אם העובדה שאין איזון בתפיסות העולם של מקבלי ההחלטות תאפשר לסרט מבריק שנעשה על-ידי מישהו מהצד השני לעבור את הוועדות.
פישר: "אתם יכולים לטעון שהכל נמצא בצד אחד, אבל אתם לא שם כי אתם לא מספיק רוצים. אף אחד לא יעשה את זה בשבילכם. מה מעניין אתכם? פובליציסטיקה, פוליטיקה, נוער הגבעות. איפה נמצאים האנשים שלכם בקולנוע? מאז הסרט של מנורה לא הוגש לנו סרט ממישהו שגר בשטחים, אז איך אתם רוצים שנתמוך בסרט כזה?"
ורדי: "מה עם כל ההצעות שהוגשו יחד איתה ונדחו?"
פישר: "הן לא היו טובות. יוצרים צריכים לנסות שוב. רם לוי הגיש בקשה ונדחה, אבל הוא יוצר עקשן, ועקשנות היא חלק מהיצירה. הוא נלחם על האמנות שלו, דיבר איתי באופן אישי, וכשנבחר צוות אחר קיבל מענק מהקרן. רבותי, היתה פה עקשנות של יוצר. אובססיה נתפסת כהתנהגות שלילית, אבל ביצירה היא נחוצה, ובעצם היא חלק בלתי נמנע".
מאוחר יותר אמר לי הרב ורדי: "פישר מחכה לראות יצירות איכותיות שלנו. הוא ידיד של הדתיים ושל בית הספר ומעודד יצירה אחרת. בטקס הסיום השנתי יש כמה קטגוריות לפרסים עבור סרטי הבוגרים, והוא נותן אחד מהפרסים. פישר בנה תקציב לסרט של מתנחלים על עצמם, והותקף בחריפות, בסגנון 'למה אתה נותן למתנחלים להביא את הזווית המעוותת שלהם?' מצד פונקציונרים בתרבות הישראלית".
בכנס הגדיר הראל את ההתנפלויות כשוחד. "הותקפתי קשות על-ידי אלה שיש להם מטרה פוליטית", הסביר פישר. "אחר-כך נלחמו בקרן בדרכים שונות. זה קרה כיוון שהם שילבו את האג'נדה הפוליטית עם האמנותית".
כולנו נגדנו
בית הספר 'מעלה' מכשיר את בוגריו כדי שיוכלו להשמיע קול צלול ואחר בשתי המקהלות המונוטוניות למדי, זו של האמנות וזו של התקשורת האלקטרונית. את תמצית בעיית ייצוג המציאות באמצעות הקולנוע העכשווי ביטא אחד המרואיינים בסרטו של לוי, 'סגר': במסורת השאלות של במאי טלוויזיה מהשמאל שמבקשים להציג אנשי ימין באופן בלתי מחמיא, שואל לוי את אחד המרואיינים היהודים: "כולם נגדנו?" אם המרואיין לא אומר את זה בעצמו, צריך לגרום לו לומר. האיש מספק את הסחורה: "כן, כולם נגדנו". אבל אז, אחרי שהייה קלה, הוא מוסיף: "גם אנחנו נגדנו, זאת הבעיה".@
בחלקו הראשון של הכנס הוקרנו קטעים מסרטים אודות הסכסוך שנעשו בשנים האחרונות בארץ. מלבד סרטה של מנורה קצובר-חזני, 'חומש', כל השאר היו פרו-ערביים להחריד, כאלה שמתארים את הסבל הפלשתיני בצבעים עזים, בדילוג קליל מעל לסבל היהודי. לא היה צריך להתאמץ בשביל לשמוע בקהל צופים שמסננים "אנטישמי!" לנוכח נקודות התצפית שאומצו על-ידי הבמאים.
סרטו של רם לוי, שהוקרן במלואו, נקרא 'סגר'. לוי, חתן פרס ישראל לטלוויזיה בשנת 93', הוא במאי ותיק שמלמד קולנוע באוניברסיטת תל-אביב ובבית הספר 'סאם שפיגל', ובעבר לימד גם ב'מעלה'. בסרטו 'סגר' יש סדר: בעקבות הסבל הפלשתיני (שגורמים היהודים כמובן) באים הפיגועים. אומללות היא מילה שמתארת את מצבם של השכנים, באשר לנו כן, גם לנו לא הכי נעים פה, אבל מי ביקש מאיתנו לגור איפה שהערבים לא רוצים?
לוי מטפל בסרטו במשפחה ערבית דעתנית וחיננית, אבא-אמא-ילד, בכפפות של משי, אבל לאביה של הילדה לירון הרפז שנרצחה באלי סיני הוא מציג את השאלה: "אתה לא רואה קשר בין זה שהבת שלך נרצחה לעובדה שאתם גרים ברצועה?" הבנתם למה ערבים רוצחים ילדה? כי היא גרה שם, וזה גורם להם סבל בל ישוער.
לוי, מדוע לא תציג גם לאבי הילד הפצוע מוחמד או להורה פלשתיני שכול אותה שאלה?
"יש הבדל בין כובש לנכבש. אנחנו מזדהים עם הנכבש, זה תמיד היה כך והלוואי שכך זה יישאר".
בכל הנוגע לאמינות, לסרטים הפרו-פלשתינים המיוסרים והמייסרים יש קצת בעיות. דוגמה בולטת היא סרטו של האני אבו-אסעד, 'פורד-טרנזיט', שקטעים ממנו הוצגו בכנס. 'פורד-טרנזיט' זכה בפרס הראשון בקטגוריה התיעודית בפסטיבל הקולנוע הבינלאומי, ובאיחור כלשהו התגלה שגיבור הסרט (התיעודי, אמרנו) איננו נהג טרנזיט אלא שחקן, ושחלק מהסצנות מבוימות.
הקולנוע מתרחק מהקהל
לאחר הקרנת הסרטים נערך פאנל בהנחיית הרב מרדכי ורדי, ראש מגמת תסריטאות ב'מעלה' וראש בית המדרש, האחראי על לימודי הקודש בבית הספר. הרב ורדי רואה בתפקידו "צורך לעזור לסטודנטים למצוא בתוכם חיבור בין ההוויה של אנשים מאמינים להוויה של אנשי קולנוע. שלא יהיו 'יהודי בביתך וקולנוען בצאתך'..." הוא אומר, ומוסיף ברמז שבעבר לא היה צורך בחיבור כזה, אבל כיום יש קולנוע אחר.
ד"ר אילן אבישר, ראש החוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב, תיאר בכנס את התרחקות הקולנוע הישראלי מקהלו לאורך השנים: "עד שנות השבעים, הקולנוע הישראלי היה בעיקרו קונצנזואלי, והעלה על נס את ההתיישבות. הקולנוע הלאומי יצר סרטים הרואיים. עם השוק של 73' התפתח בתרבות הישראלית שבר, שהתחדד על רקע התעוררות הלאומנות הפלשתינית וטקטיקות הטרור הרצחניות, וביתר שאת אחרי בחירות 77', שבהן רבים מהאמנים בישראל מצאו את עצמם באופוזיציה פוליטית ופיתחו עמדת ניכור כלפי הממסד".
אבישר מסביר שכשהקולנוע, שבעבר שיקף את תחושות העם, החל להיות ביקורתי, זה נתפס כאוורור, אבל בהמשך התעצמה תחושת הקהל, שברובו מאמין בצדקת הדרך, שבתחום הזה אנחנו תוקפים את עצמנו. אז למה בכל זאת זה מה שאנחנו נאלצים לצפות בו? 'זה מה יש', כמו שאומרים. אבישר אותת ליוצרי הקולנוע הישראלי שהגיע הזמן לחזור אל הקהל.
מוטי שקלאר, תושב עפרה ומנכ"ל הרשות השנייה, קרא לצעירים להירשם בהמוניהם ל'מעלה'. הרב ורדי הגיב: "קריאתך תישמע כשהם ירגישו שיש אנשים שיכולים לתת אוזן קשבת", וכיוון לכך ששקלאר, ממושבו, עשוי "לפתוח דלת לכניסת דתיים", כפי שהודה אחר-כך.
"אני מנסה לעודד פלורליזם תקשורתי", אמר שקלאר. "אינני מתבייש לומר שצריכה להיות אפליה מתקנת, כי אנחנו נעדרים מהמסך. הקושי שלי עם היוצרים הוא שהבבואה לא משקפת את התמהיל. אם היה נוחת כאן חיזר, לפי הייצוג בטלוויזיה הוא היה מגיע למסקנה שחיים פה עד גיל 35, יש צבע עור מסוים (כי אין מספיק ייצוג למזרחיים), אין חרדים בעולם ואנחנו חברה שכל הזמן צוחקת. לוי אומר שיש התעללויות מצד חיילים? זה קיים, השאלה כמה".
כשהרב ורדי ביקש מישראל הראל, תושב עפרה ופובליציסט ב'הארץ', לגעת בשאלת "האילמות שלנו בתקשורת", הראל אמר שהיוצרים מהצד השני של המפה הפוליטית לא מקבלים יחס ראוי: "אם מבקר גדול כמו גדעון עפרת כותב בכתב עת רציני שלא ייתכן שיהיה יוצר ימני או יוצר דתי, ומוכיח זאת על פני שלושים עמודים, מי ייקח על עצמו את המשימה?" הראל סיפר שכשהזמין אמנית להציג את יצירותיה בגלריה של עפרה, היא סירבה ונימקה: "לא יכול להיות שבהתנחלויות נוצרת יצירה אמיתית".
ביקורת לחיזוק החברה
על הסרטים התיעודיים המוטים שמאלה שנצפו בכנס אמר הראל: "אלה סרטים נחותים ונאיביים. מבחינה אמנותית, זה ממש 'בגדי המלך החדשים'. ואם לא די בכך שמבחינה אמנותית יורדים לשפל, אז בנוסף היוצרים רוצים לזכות בתקציבים של השוק האירופי, ועושים הכל כדי לזכות באהדתו. אם היוצרים טוענים לכנות, מדוע הם עושים זאת עם מבט החוצה, להכרה בינלאומית? המניע שלהם הוא אידיאולוגי-פוליטי-הרסני, ולכן אין איזון ונפגעת הרמה המקצועית".
משנשאל אם הוא יכול להזדהות עם הסבל הפלשתיני כפי שהוא מוצג בסרטים, סיפר הראל: "כשאני עובר במחסומים ורואה את שיירת הערבים עומדת בצד ימין, ואילו אני מזהה עצמי ויכול לעבור, אני מרגיש צביטה בלב. אבל אחר-כך אני גם יודע מדוע שמים את המחסומים האלה כי בעדם עברו אנשים שביצעו את הדברים הנוראיים ביותר. בסרטים שראינו כאן מראים כאילו העיקר הוא הסבל הפלשתיני".
ואז הוא פנה לבמאי רם לוי ואומר: "אתה מחפש כל הזמן את הפאשלה הקטנה של החייל שנמצא במשמרת אחרי עשרים שעות, ואת זה אתה שם כסמל, כאילו זה מייצג את התנהגות החיילים. אני לא שוכח איפה היינו כשהם התחילו להתפוצץ. משום מה, בסרט שלך אין כלום בין השנים 93' ל-2000".
"לא הזכרתי פיגועים אחרים?", מחה לוי.
"הזכרת", אמר הראל בטון של מי שמתכוון לומר: 'רק הזכרת, לא יותר מזה'.
הראל: "האם אנחנו מספיק רגישים לסבלם? אני אומר: 'לא'. כי אי אפשר, הסבל שאנחנו עוברים הוא כל-כך גדול. רק היום נרצחו אם הרה וארבע בנותיה. הרגשות עולים".
"הקולנוע הוא כלי אדיר להשפעה על דעת הקהל ועל קובעי המדיניות", אומר הרב ורדי, ומפנה לרם לוי את השאלה אם הוא משתמש בקולנוע כשופר פוליטי. לוי: "אני עושה מה שאני עושה בסרטים מתוך אמונה. אני רואה עצמי כהומניסט. מאיפה אני צומח? השואה תקועה לי עמוק בראש ואני חושב על שני דברים: מדינה צריך כמו שצריך בית שימוש. זאת אומרת, אין ברירה, אי אפשר בלי זה. אבל אני גם חושב על זה שכל חברה יכולה להתבהם, כמו החברה הגרמנית, שהיו בה הרבה אמנים ואנשי רוח ובכל זאת עשתה מה שעשתה".
שאלתי את לוי אם הוא חושב שגם החברה הפלשתינית התבהמה לה. הוא ענה: "יש קשר בין סבל שאתה חווה לבין האכזריות שאתה מבטא כלפי אחרים. כל אדם צריך לדאוג לחברה שלו. ברגע שהוא מאשים חברה אחרת, הוא חשוד בכך שהוא עושה זאת מיריבות. אני עושה את הסרטים שלי כי אני מאמין שאני עוזר לבריאות החברה שלנו".
הפסיכולוגיה אומרת שלפני שאדם אוהב את שכנו הוא צריך לאהוב את עצמו. אולי הבריאות היא קודם לדאוג לאחיך היהודים?
"אני עושה הכל מתוך אהבת הארץ. אם אתה אוהב את עצמך, אתה מבין שהיריב שלך בדיוק כמוך".
לקהל שנכח בכנס אמר לוי: "בסרט, חשוב היה לי להעביר את העובדה המוזרה שערבים הם בני אדם. שמעתי ממשה שמיר שערבים הם ערבים, והזדעזעתי. צריך להציג את הצד שמנגד. יהודים תמיד תמכו במיעוטים ובסובלים. בשבילי, מה שמתרחש זה שאנחנו גוזלים את כבשת הרש שלהם".
הם אומרים שהצמר של כבשת הרש מגיע עד יפו, חיפה ורמת אביב. גם השטחים האלה הם כבשת הרש בעיניך?
"יש כאלה שאומרים כך, נכון. אז הם אומרים. תמיד מקשיבים לקיצונים בשני הצדדים".
כשלוי אומר ש"המאבק שהפלשתינים נושאים באמצעות המתאבדים הוא מאבק של החלש", מישהו מהקהל מעיר לו: "הערבים עושים פיגועים בכל מקום בעולם, גם כשהם לא חלשים".
דרושים: יוצרים דתיים טובים
ובעוד לוי פועל על פי מצפונו, הבמאי הוותיק אלי כהן ('הקיץ של אביה', 'שתי אצבעות מצידון'), מתייחס לעשייה הקולנועית שלו באופן מרוחק יותר, ומבקש לתאר תמונה מורכבת. "סרט שמבטא עמדה פוליטית באופן חד-צדדי", הוא אומר, "משעמם אותי. זה לא אומר שאני לא אדם פוליטי, אבל החד-צדדיות היא רעל ליצירה, בייחוד בעידן של קיטוב".
בימים אלה מצלם כהן סרט שעוסק בגדר ההפרדה, ושמו הזמני הוא 'גדר, חומה, גבול'. הקטע מסרטו שהוקרן בכנס לא הצטיין בעודף אהדה לישראל, ולווה בקריינות לעגנית-משהו. כהן: "ההאשמה של הראל נכונה הקטע שראיתם נערך לצורך גיוס כספים, ומתחנות טלוויזיה זרות. אבל הראל גם אמר שאנחנו מכוונים את מעשינו כדי לשאת חן בעיני הגויים, ואני לא חושב שהסרט שלי הוא כזה".
לדוד פישר, ראש הקרן החדשה לקולנוע ולטלוויזיה, יש מפתח לקופה. הרב ורדי שואל אם לדעתו ההקצבה הכספית לאמנות צריכה לחתור לאיזון בין דעות שונות, ותוהה אם העובדה שאין איזון בתפיסות העולם של מקבלי ההחלטות תאפשר לסרט מבריק שנעשה על-ידי מישהו מהצד השני לעבור את הוועדות.
פישר: "אתם יכולים לטעון שהכל נמצא בצד אחד, אבל אתם לא שם כי אתם לא מספיק רוצים. אף אחד לא יעשה את זה בשבילכם. מה מעניין אתכם? פובליציסטיקה, פוליטיקה, נוער הגבעות. איפה נמצאים האנשים שלכם בקולנוע? מאז הסרט של מנורה לא הוגש לנו סרט ממישהו שגר בשטחים, אז איך אתם רוצים שנתמוך בסרט כזה?"
ורדי: "מה עם כל ההצעות שהוגשו יחד איתה ונדחו?"
פישר: "הן לא היו טובות. יוצרים צריכים לנסות שוב. רם לוי הגיש בקשה ונדחה, אבל הוא יוצר עקשן, ועקשנות היא חלק מהיצירה. הוא נלחם על האמנות שלו, דיבר איתי באופן אישי, וכשנבחר צוות אחר קיבל מענק מהקרן. רבותי, היתה פה עקשנות של יוצר. אובססיה נתפסת כהתנהגות שלילית, אבל ביצירה היא נחוצה, ובעצם היא חלק בלתי נמנע".
מאוחר יותר אמר לי הרב ורדי: "פישר מחכה לראות יצירות איכותיות שלנו. הוא ידיד של הדתיים ושל בית הספר ומעודד יצירה אחרת. בטקס הסיום השנתי יש כמה קטגוריות לפרסים עבור סרטי הבוגרים, והוא נותן אחד מהפרסים. פישר בנה תקציב לסרט של מתנחלים על עצמם, והותקף בחריפות, בסגנון 'למה אתה נותן למתנחלים להביא את הזווית המעוותת שלהם?' מצד פונקציונרים בתרבות הישראלית".
בכנס הגדיר הראל את ההתנפלויות כשוחד. "הותקפתי קשות על-ידי אלה שיש להם מטרה פוליטית", הסביר פישר. "אחר-כך נלחמו בקרן בדרכים שונות. זה קרה כיוון שהם שילבו את האג'נדה הפוליטית עם האמנותית".
כולנו נגדנו
בית הספר 'מעלה' מכשיר את בוגריו כדי שיוכלו להשמיע קול צלול ואחר בשתי המקהלות המונוטוניות למדי, זו של האמנות וזו של התקשורת האלקטרונית. את תמצית בעיית ייצוג המציאות באמצעות הקולנוע העכשווי ביטא אחד המרואיינים בסרטו של לוי, 'סגר': במסורת השאלות של במאי טלוויזיה מהשמאל שמבקשים להציג אנשי ימין באופן בלתי מחמיא, שואל לוי את אחד המרואיינים היהודים: "כולם נגדנו?" אם המרואיין לא אומר את זה בעצמו, צריך לגרום לו לומר. האיש מספק את הסחורה: "כן, כולם נגדנו". אבל אז, אחרי שהייה קלה, הוא מוסיף: "גם אנחנו נגדנו, זאת הבעיה".@