הלב רוצה לשמוח על הישועה שנושענו במשאל הליכוד, אבל הלב בוכה על משפחת חתואל – אם, ארבע ילדות והתינוק שבבטנה, שנרצחו בידי ערבים פלשתינים, יורשי האס.אס, כי רק מרצחי אס.אס. מסוגלים לראות תינוקות ממרחק אפס ולרוקן את המחסניות לתוכן. הלב בוכה על הבעל והאב השכול, שנשאר לפתע לבדו וכלום לא נותר לו בעולמו. היש מילים לכאב הזה?

מישהו שלח אלי, לצורך הקמפיין נגד שרון-החדש, דברי הספד שנשא שרון הישן בהלוויית עופרה פליקס הי"ד. אין כמו הדברים שאמר כדי לחבר בין שני האירועים הללו, שירדו לעולם כרוכים יחד: ההצלה במשאל, שכדי לזכות לראותה יצאו האם ובנותיה לדרכן לקלפי – ומותן המזעזע והמצמרר:
"הממשלה מקווה שרוח המתנחלים תיפול, שאמונתם תישבר, שירצו לעזוב. אני מביט סביבי... ואני יודע: רוחם לא תיפול, אמונתם לא תשבר. ממשלות יפלו ויקומו, והם המתנחלים יישארו פה לעולם וימשיכו להקים ישובים לתפארת.

"...אני רואה את דור הבנים... הם מובילים בהתיישבות, הם מובילים בצבא, הם מובילים באהבת הארץ ובמסירות הנפש! בשבילם הציונות עוד לא סיימה דרכה. עוד הדרך ארוכה לפניהם. בשבילם, גבעות השומרון, הרי יהודה וחולות חבל קטיף ונצרים אינם רק זכות היסטורית, אלא גם בית אמיתי".

עד כאן השרון של הימים ההם. ניסו להזכיר לו את הדברים האלה כדי להניאו מן הצעד הגורלי שתכנן, אך לשווא. זה כבר היה שרון אחר – זר, עוין, נטוע עמוק במחנה השמאל ומדבר בשפת השמאל. שרון שהדיבוק של אוסלו מדבר מגרונו.

מפלתו של שרון חסכה ממפעל ההתיישבות התנסות מרה של עימות עם השלטון, אך הסכנה לא חלפה. שרון עלול לכלות עכשיו את זעמו במאחזים וביישובים – את הראשונים להשמיד ואת האחרונים לייבש, כפי שהתחייב בפני בוש.

ראינו שוב את התקשורת העוינת בכל כיעורה: תקשורת סטליניסטית, מגויסת, מתוזמרת וחסרת בושה. הריר כבר נזל מפיהם, לראות יישובים ומתנחלים נעקרים, והם הגיבו כילד שהוציאו מידיו סוכריה. יונית לוי בערוץ השני של הטלוויזיה שאלה-זעקה בשברון לב: "אז מה, מכל התנופה שכבר היתה להורדת ההתנחלויות – לא יישאר כלום?" רוב השדרנים והפרשנים הוכיחו שוב ששנאת ההתיישבות ביש"ע היא חלק מישותם, וחורבננו, חלילה, הוא חלום חייהם. בלבבותיהם לא נתנחל לעולם.

יחידה היתה שלי יחימוביץ, שניתוחה היה נקי מצביעות: הליכוד עבר מבחן בגרות, ויצא ממנו בכבוד, אמרה. ניסו לגזול ממנו את האידיאולוגיה שלו, התייחסו אליו כאל עדר שצפצוף אחד מספיק כדי לסובב אותו, אך הוא הוכיח שאיננו כזה, שיש לו אמונה, שיקול דעת ורצון משלו. עד כאן רוח דבריה. "אינדיאנים", קראו עומרי שרון ואורי שני לחבריהם הליכודניקים. אתמול השיבו להם האינדיאנים על שחצנותם, על התנשאותם ועל הצביעות והציניות שלהם.

זו היתה חגיגה לדמוקרטיה. מפלגה שהלורדים האציליים ממפלגות השמאל כל-כך אהבו לכנותה המונית, שוקית ופרימיטיבית, "אספסוף כיכרות" ו"מוכרי חמוצים" – הלכה לקלפיות בסדר מופתי ונתנה דוגמה ליישוב מחלוקת פנימית מרה בדרך תרבותית ודמוקרטית.

הליכוד עבר קתרזיס, והתגבר על משבר שאיים להרוס אותו מבפנים. אך המאבק בתוכו יימשך. אולמרט ומופז, שיצאו מן הארון השמאלני, לבני ושטרית שהיו תמיד בשמאל, ספק אם יוכלו לחיות לאורך זמן תחת קורת גג מפלגתית אחת עם מי שכינו אותם "ימין קיצוני", אשר גילו עכשיו את כוחם.

אנחנו המתנחלים לא נוכל לנוח אפילו יום אחד ממשימתנו, למחוק מן הלקסיקון הלאומי את עצם הרעיון של עקירת יישובים, דבר שלא יעלה על הדעת בשום מדינה אחרת. כל שלטון בארץ וכל ממשלה בעולם יצטרכו לקחת בחשבון מראש, בכל חישוביהם ותכניותיהם, שאופציה של עקירת יישובים אינה קיימת עוד, וכמו שאסור לרצוח אדם כך אסור לרצוח יישוב.

את השיעור הזה טרם למדו גם המנצחים בליכוד, המתנגדים לתכניתו של שרון. עדיין שמענו בתקשורת כמעט את כל מנהיגי ההתנגדות אומרים שלולא היתה התכנית חד-צדדית, ולו היתה מוצעת תמורה נאותה, עקירת יישובים "במצב הקבע" היתה באה בחשבון. גם להם יש להזכיר עכשיו שהדברים הללו מנוגדים בתכלית למצע הליכוד.

ולא נותר אלא לסיים בדברי הנביא עמוס, ששרון ואנשיו זממו להפריכם ולהכחישם:

"ושבתי את שבות עמי ישראל
ובנו ערים נשמות וישבו,
ונטעו כרמים ושתו את יינם,
ועשו גנות ואכלו את פריהם,
ונטעתים על אדמתם , ולא ינטשו עוד מעל אדמתם
אשר נתתי להם, אמר ד' אלוהיך"