במאמרים השונים של גיל רונן יש שתי בשורות, האחת טובה והשנייה רעה. הטובה היא שגיל רונן מעלה לדיון נושא חשוב וכואב, שכמעט אין לו הד בשיח ובתקשורת הישראלית, שאלת מקומו ומעמדו של האב במשפחה בכלל ובמשפחה המתפרקת בגירושין בפרט.
מבולבלים, חסרי אונים ובודדים
ברוב המוחלט של מקרי הגירושין, משמורת הילדים נמסרת לאם, ועל האב נשארת חובת פרנסת ילדיו שבאה לידי ביטוי במזונות. במקרה טוב הוא זכאי להסדרי ראייה קבועים עם ילדיו, ובמקרה הפחות טוב הסדרי הראייה קבועים על הנייר בו נכתב הסכם הגירושין, אך לא מתבצעים באופן מסודר בפועל והוא מסתובב אחוז געגועים ותסכול על אובדן הקשר עמם. בעוד שהמשמורת על הילדים בדרך כלל תימסר לאם, והסדרי הראייה בדרך כלל יתבצעו, חובת המזונות על האב היא מוחלטת, ללא יוצא מן הכלל, ולא ניתן להימלט ממנה.
על האבות במשפחה המתפרקת רובצת עננה כבדה. על פי המחקרים, ברוב המקרים האישה היא שיוזמת את הגירושין, והגבר נמצא נגרר לסיטואציה של פירוק משפחתו שלא הוא בחר בה, ופעמים רבות היא נכפתה עליו. התחושה שמלווה אותו היא תחושת הלם ואובדן, אך הוא איננו פנוי לעבד אותה, כי הוא נגרר למלחמה שנכפה עליו, מלחמה שיש לה חוקי משחק אכזריים ודינמיקה משל עצמה.
בניגוד לרשת התמיכה הרחבה שהגורמים הטיפוליים פורשים עבור אישה במשבר גירושין, לגברים המתקשים להתמודד אין להם נגישות כזו לשירותי הרווחה, לארגוני נשים, לקבוצות תמיכה ולתמיכה פסיכולוגית אחרת.
מצוקה זו מביאה לעתים את הגבר לאיבוד עשתונות ולתגובות חריפות, רמת החרדה של האישה עולה, ואז בעקבות משפט שאומר הבעל לאשתו במצב עניינים סוער, כמו "זה ייגמר רע" או "זה יעלה לך ביוקר", עלול הבעל למצוא את עצמו מורחק מהבית, או גרוע מכך, בתא מעצר אפל עם סוטים ומסוממים.
נושא כאוב זה הוא תופעה קשה שחוזרת על עצמה; אין לה שם, אין לה מענה ואין קול שיבטא אותה. טוב עושה גיל רונן שמבטא קול זה.
לא להתרפק על העבר
הבשורה הרעה במאמריו של גיל רונן היא השפה שבה הוא מדבר. ייתכן שהשפה של הפמיניזם, הרואה בנישואין "מחנה ריכוז נוח", אבד עליה הכלח. אך גם הסידור הישן של "הגבר המפרנס והמגן" איננו רלוונטי לימינו אלה. בימים אלו עדיין מדברים בשפת האהבה ושלום הבית, אך לא במושגי ההקרבה שאליהם מתגעגע גיל רונן.
אני מניחה שכוונתו היא שהאישה תקריב את רצונותיה על מזבח הנישואין, אך הסידור הזה עבר זמנו. אינני חושבת שאין כיום מקום לנישואין מאושרים, לאהבה ולתמיכה הדדית, לשותפות וגם לוויתור. אך אין מקום יותר לסידור הישן, בו הבעל מפרנס ומגן ואשתו יושבת בצלו מחכה להגנתו ולפת הלחם שיביא הביתה.
ההיכרות שלי עם הנושא היא בעבודתי כעובדת סוציאלית, המלווה בשנים האחרונות משפחות רבות שנמצאות בהליכי גירושין. פעמים רבות אנו עדים לדמעות הנשים, לעתים גם לדמעותיהם של הגברים. פעמים רבות יותר אנו עדים לדמעות של הילדים, שנקרעים בין אהבתם ונאמנותם לאמם ובין אהבתם ונאמנותם לאביהם.
לפעמים ילדים קטנים ורכים לוקחים עליהם להיות גשר וקשר בין שני הורים המתגוששים ביניהם, משימה גדולה עליהם שנידונה מראש לכישלון. ילדים אלה נאלצים להתמודד עם תחושת כישלון, בושה ואשם.
במסגרת עבודתי כעובדת סוציאלית, אני יוזמת ומנחה קבוצות לאבות מתגרשים, שבהן אנו מנסים לספק מידע, כלים להתמודדות, דרכי תגובה אפקטיביות ובלתי אלימות וכן תמיכה. האבות בקבוצות אלו מעלים קשיים רבים וצורך בתמיכה הדדית.
עניין של כבוד
עבודתי עם האבות היא פועל יוצא של אמונתי, כי הדור הבא זקוק לדמות אב יציבה ואיתנה. אינני מסכימה עם אמירתו של רונן, ש"יש מקום אחד שבו עוד יש לאב המשפחה הישראלי סיכוי לקבל מעט כבוד ומעט צדק בהליכי גירושין, וזה בית הדין הרבני". לבי עם האב שמצפה לכבוד מבית הדין הרבני. אני חושבת שיש לסייע לו להיות מכובד בעיני עצמו ובעיני ילדיו, כי כבודו של האב בעיני ילדיו חשוב להתפתחותם הנפשית של ילדיו יותר מאשר לאב עצמו. ללא דמות אב איתנה קיימת וחיובית לא יוכל הדור הבא לבנות בסיס נפשי פסיכולוגי יציב.
מסר זה יש להעביר למשפחה בכלל ולמשפחה בתהליך גירושין בפרט.
לסיום, אני מצטרפת לקריאתו של רונן: די למלחמת המעמדות בין המינים. עלינו ללמוד שפה חדשה של כבוד הדדי לאותו שיר אהבה קדום, השיר שאותו שרו הורינו ואותו נלמד את ילדינו.
הכותבת היא עובדת סוציאלית, יועצת משפחתית ומנחת סדנות.
מבולבלים, חסרי אונים ובודדים
ברוב המוחלט של מקרי הגירושין, משמורת הילדים נמסרת לאם, ועל האב נשארת חובת פרנסת ילדיו שבאה לידי ביטוי במזונות. במקרה טוב הוא זכאי להסדרי ראייה קבועים עם ילדיו, ובמקרה הפחות טוב הסדרי הראייה קבועים על הנייר בו נכתב הסכם הגירושין, אך לא מתבצעים באופן מסודר בפועל והוא מסתובב אחוז געגועים ותסכול על אובדן הקשר עמם. בעוד שהמשמורת על הילדים בדרך כלל תימסר לאם, והסדרי הראייה בדרך כלל יתבצעו, חובת המזונות על האב היא מוחלטת, ללא יוצא מן הכלל, ולא ניתן להימלט ממנה.
על האבות במשפחה המתפרקת רובצת עננה כבדה. על פי המחקרים, ברוב המקרים האישה היא שיוזמת את הגירושין, והגבר נמצא נגרר לסיטואציה של פירוק משפחתו שלא הוא בחר בה, ופעמים רבות היא נכפתה עליו. התחושה שמלווה אותו היא תחושת הלם ואובדן, אך הוא איננו פנוי לעבד אותה, כי הוא נגרר למלחמה שנכפה עליו, מלחמה שיש לה חוקי משחק אכזריים ודינמיקה משל עצמה.
בניגוד לרשת התמיכה הרחבה שהגורמים הטיפוליים פורשים עבור אישה במשבר גירושין, לגברים המתקשים להתמודד אין להם נגישות כזו לשירותי הרווחה, לארגוני נשים, לקבוצות תמיכה ולתמיכה פסיכולוגית אחרת.
מצוקה זו מביאה לעתים את הגבר לאיבוד עשתונות ולתגובות חריפות, רמת החרדה של האישה עולה, ואז בעקבות משפט שאומר הבעל לאשתו במצב עניינים סוער, כמו "זה ייגמר רע" או "זה יעלה לך ביוקר", עלול הבעל למצוא את עצמו מורחק מהבית, או גרוע מכך, בתא מעצר אפל עם סוטים ומסוממים.
נושא כאוב זה הוא תופעה קשה שחוזרת על עצמה; אין לה שם, אין לה מענה ואין קול שיבטא אותה. טוב עושה גיל רונן שמבטא קול זה.
לא להתרפק על העבר
הבשורה הרעה במאמריו של גיל רונן היא השפה שבה הוא מדבר. ייתכן שהשפה של הפמיניזם, הרואה בנישואין "מחנה ריכוז נוח", אבד עליה הכלח. אך גם הסידור הישן של "הגבר המפרנס והמגן" איננו רלוונטי לימינו אלה. בימים אלו עדיין מדברים בשפת האהבה ושלום הבית, אך לא במושגי ההקרבה שאליהם מתגעגע גיל רונן.
אני מניחה שכוונתו היא שהאישה תקריב את רצונותיה על מזבח הנישואין, אך הסידור הזה עבר זמנו. אינני חושבת שאין כיום מקום לנישואין מאושרים, לאהבה ולתמיכה הדדית, לשותפות וגם לוויתור. אך אין מקום יותר לסידור הישן, בו הבעל מפרנס ומגן ואשתו יושבת בצלו מחכה להגנתו ולפת הלחם שיביא הביתה.
ההיכרות שלי עם הנושא היא בעבודתי כעובדת סוציאלית, המלווה בשנים האחרונות משפחות רבות שנמצאות בהליכי גירושין. פעמים רבות אנו עדים לדמעות הנשים, לעתים גם לדמעותיהם של הגברים. פעמים רבות יותר אנו עדים לדמעות של הילדים, שנקרעים בין אהבתם ונאמנותם לאמם ובין אהבתם ונאמנותם לאביהם.
לפעמים ילדים קטנים ורכים לוקחים עליהם להיות גשר וקשר בין שני הורים המתגוששים ביניהם, משימה גדולה עליהם שנידונה מראש לכישלון. ילדים אלה נאלצים להתמודד עם תחושת כישלון, בושה ואשם.
במסגרת עבודתי כעובדת סוציאלית, אני יוזמת ומנחה קבוצות לאבות מתגרשים, שבהן אנו מנסים לספק מידע, כלים להתמודדות, דרכי תגובה אפקטיביות ובלתי אלימות וכן תמיכה. האבות בקבוצות אלו מעלים קשיים רבים וצורך בתמיכה הדדית.
עניין של כבוד
עבודתי עם האבות היא פועל יוצא של אמונתי, כי הדור הבא זקוק לדמות אב יציבה ואיתנה. אינני מסכימה עם אמירתו של רונן, ש"יש מקום אחד שבו עוד יש לאב המשפחה הישראלי סיכוי לקבל מעט כבוד ומעט צדק בהליכי גירושין, וזה בית הדין הרבני". לבי עם האב שמצפה לכבוד מבית הדין הרבני. אני חושבת שיש לסייע לו להיות מכובד בעיני עצמו ובעיני ילדיו, כי כבודו של האב בעיני ילדיו חשוב להתפתחותם הנפשית של ילדיו יותר מאשר לאב עצמו. ללא דמות אב איתנה קיימת וחיובית לא יוכל הדור הבא לבנות בסיס נפשי פסיכולוגי יציב.
מסר זה יש להעביר למשפחה בכלל ולמשפחה בתהליך גירושין בפרט.
לסיום, אני מצטרפת לקריאתו של רונן: די למלחמת המעמדות בין המינים. עלינו ללמוד שפה חדשה של כבוד הדדי לאותו שיר אהבה קדום, השיר שאותו שרו הורינו ואותו נלמד את ילדינו.
הכותבת היא עובדת סוציאלית, יועצת משפחתית ומנחת סדנות.