"למסעדה לא באים עם סנדוויץ', ולראיון עם צלם לא צריך להביא עוד צלם", אמרו לי במערכת. ניסיונות המחאה שלי בנוסח "רופאי שיניים לא עושים לעצמם סתימות" נפלו על אוזניים ערלות. מי יודע, אולי הם מצחצחים כל-כך טוב שאין להם חורים.
כך יצא שהח"מ, חמוש במצלמה דיגיטלית מהסוג שקיבל המלצות לא רעות לפני שנתיים, נשלח לבדו לביתה המטופח של הצלמת שי גינות, באחד מיישובי השרון. מטרת המפגש: לשמוע מגינות, לרגל יום ירושלים, על הדרך שבה היא מנציחה את עיר הנצח.
דפדוף בספרה של גינות, 'מקום בלב ירושלים', מעלה שהיא לא מתאמצת בצילומיה לתפוס את כל הפנורמה של המקומות הקדושים, או את השילוב הארכיטקטוני של ישן בחדש. נדמה שהיא מעדיפה ללכת בקטן: אברך ממהר לתפילה, עגלה של מוכר כעכים ופסל אריה עומד בשלג. הרי ממילא אי אפשר להמחיש בתמונה אחת או באלף מילים את ייחודה של העיר.
חיבור במקום הכי פשוט
"למקום שאני הולך, שם רגלי מוליכות אותי", מצטטת גינות את הלל הזקן. כירושלמית במקור, שחזרה להתגורר בעיר למשך מספר שנים, היה ברור לה שספרה השני, אחרי רב המכר 'לגעת באור', יעסוק בירושלים.
אלא ששאיפות לחוד ומציאות לחוד, ודווקא בתקופה שבה גרה בעיר בהיותה סטודנטית, היא צילמה בכל הארץ פרט לירושלים. "לא הצלחתי להביא את עצמי לשם. רק אחרי שעזבתי את העיר גמלה בי ההחלטה לצלם בירושלים. במשך חצי שנה הייתי מגיעה לעיר, עד שהצלחתי למצוא את נקודת ההתחלה של הספר. ידעתי שאני לא רוצה לעשות עוד ספר על ארכיאולוגיה, היסטוריה או אתרים בעיר. יש כבר מספיק ספרים כאלה. ובכלל, עד אז הרי צילמתי בעיקר נופים.
"יום אחד נסעתי להר ציון, ופתאום ראיתי נזיר פרציסקני שמתחת לגלימה שלו מבצבץ ג'ינס. זו התמונה שהיתה ה'סטרטר' של הספר. החיבור בין מסורת למודרניות. החלטתי שאני הולכת לצלם את עולי הרגל, אבל ממש כפשוטו את כפות הרגליים שלהם. אחר כך המשכתי ל'ירושלים שלי'. פניתי ליד בן צבי ולהוצאה לאור של משרד הביטחון, והצעתי להם להוציא את הספר. הם התעניינו מה הוא יכיל. עניתי בכנות שאני פשוט לא יודעת. רק אחרי שאצלם אדע. והם הסכימו לתת לי את הקרדיט. כך, לפני כעשור, יצא 'מקום בלב ירושלים' לדרך.
"כשהגעתי לצלם את ברכת הכהנים", נזכרת גינות, "תפסתי באופן טבעי מקום מאחורי עזרת הגברים, בהמתנה לרגע שבו תתחיל הברכה. ואז מגיע אלי אברך, ואומר 'לכי מכאן, זה לא המקום שלך'. ברגע הראשון עלה בי כעס אני הרי לבושה בצניעות ונמצאת מחוץ לעזרת הגברים, בשטח ציבורי, באיזו זכות הוא מעיר לי? אבל אז הקשבתי למילים שלו ולא רק לטון, והבנתי שאני כצלמת, כאישה, צריכה להתבונן בנשים המתפללות מעזרת הנשים. שם זה 'המקום שלי'".
קשר משפחתי
הקשר של גינות לירושלים משתרע כמעט על פני מאה שלמה: בשנת 1915 הגיע סבה ארצה, כרופא של הצבא הגרמני, וכעבור כמה שנים החל לנהל את מחלקת הילדים בהדסה הר צופים. רכוב על סוסו, הוא יצא לביקורי בית אצל יהודים, בריטים וערבים, ושמעו יצא למרחקים גם למצרים ולעבר הירדן. בשנת 1928 הוא העלה את כל משפחתו ארצה.
גינות: "בשיירות הרופאים להדסה נשמר לו מקום של כבוד בראש השיירה. ביום שבו אירעה ההתקפה הרצחנית על השיירה, הוא היה באמצע טיפול בילד ערבי כשסבתא שלי האיצה בו למהר כדי להספיק להגיע, אך סבי המשיך לטפל בילד. במקום לשבת במקומו הקבוע במשוריין הראשון, הוא הצליח להידחק רק לסוף השיירה, וזה מה שהציל את חייו".
בהתקפה הרצחנית הזו, בשנת 1947, נהרגו ארבעים רופאים ואחיות.
"דודה שלי סיפרה לי שזו היתה הפעם הראשונה שראתה אותו כל-כך נסער. הוא חזר הביתה, ומיד צלצל לכל מטופליו הבריטים ודרש מהם לשלוח עזרה לשיירה. ואז הוא גילה את הצד הבריטי הפחות סימפטי: תשובות מנומסות מאוד, שהבהירו לו שמי שקיבלו מנדט על הארץ לא ימהרו ללב הקלחת".
סבתה מצד אביה, ייקית ירושלמית, היתה מנגנת בפסנתר בזמן שנכדיה היו באים לביקור. "בילדותי ניגנתי בקלרינט, ויום אחד הגעתי לסבתא ובישרתי לה על יצירה חדשה ונפלאה ששמעתי: הקונצרטו הראשון לפסנתר של ברהמס. היא היתה נבוכה, ואחרי רגע התעשתה ואמרה לי בשקט: 'את יודעת, זו היצירה הראשונה שניגנתי עם הפילהרמונית של ברלין'. רק אז קלטתי שהסבתא שמנגנת בפסנתר כדי להנעים לנכדיה את הביקור היא פסנתרנית ברמה בינלאומית".
להשתלב בנוף
אחת ההחלטות הראשונות שגינות קיבלה היתה שבאזורים הדתיים היא לא מצלמת בשבת. "אני אדם מאמין", היא מעידה על עצמה. "אמנם אינני שומרת מצוות, אך היה לי ברור שכצלמת אני צריכה לכבד את המסורת".
אנשים בשכונות החרדיות מסכימים להצטלם?
"בדרך כלל לא נתקלתי בבעיות מיוחדות, גם בשכונות היותר חרדיות. בכל מקרה, הכללים שלי קובעים שאני לא מצלמת בהיחבא, והאובייקטים מודעים לכך שאני מצלמת אותם. אם מישהו ניגש אלי, אפילו אחרי הצילום, ומביע התנגדות אני גונזת את התמונה.
"מצד שני", אומרת גינות, "העובדה שאנשים מודעים לכך שמצלמים אותם פוגעת לעתים באותנטיות של התמונות. פעם צילמתי ברחביה, השכונה שהיא מעוז הייקים, ופתאום קלטתי שלוש נשים, בנות גילה של סבתא שלי, שישבו יחד: אחת קראה עיתון, השנייה סרגה והשלישית עשתה 'חיינדלך' לנכד. זו היתה תמונה נהדרת, אבל כדי לא להבהיל אותן ניגשתי וביקשתי רשות לצלם. הן הסכימו בשמחה: הראשונה קיפלה את העיתון, השנייה עזבה את המסרגה ותיקנה את האיפור והשלישית הזדקפה. וזהו הלכה לי התמונה.
"פעם צילמתי בכיכר השבת את קבלת הפנים לרבי מסאטמר. הוא אמור היה להגיע בחמש אחר הצהריים. אני הגעתי לשם בעשר בבוקר. החלטתי לצלם את פניהם של הרבבות שמקבלים אותו, ולא את ים הכובעים השחורים מאחורה. זה כבר נדוש. הסתובבתי באזור וקראתי את המודעות שבישרו על האירוע, אחר-כך הלכתי לקנות שי לאישה שאירחה אותי במרפסת ביתה וקניתי כובע. ככה התחברתי למתרחש.
"למחרת, כשפיתחתי את התמונות במעבדה, עמד לידי קולגה שלי ושאל: 'נו, איזה פרח צילמת אתמול?' אמרתי לו: תתפלא, הייתי בכיכר השבת. הוא באמת התפלא, כי גם הוא היה שם. 'לא ראיתי אותך, היתה שם רק צלמת אחת, חרדית, שעמדה על אחת המרפסות...' ואז הבנתי שעשיתי את עבודתי נאמנה הצלחתי להשתלב בנוף".
אבל ירושלים איננה רק רחביה ומאה שערים, היא גם עיר של שווקים, חנויות וכדורגל. כך צילמה גינות את אוהדי בית"ר ירושלים המשולהבים וגם נער שמפקיר ב'כיכר החתולות' את אוזנו לרציעה, כדי להיות עבד עברי לאופנה של עגילים לגברים. "מיד אחרי הצילום ניגש אלי האיש שדקר את אוזנו של הנער ושאל באיום: 'למה צילמת אותי?' חשבתי מהר, ועניתי: 'אחזת את הנער בצורה כל-כך אבהית שהייתי מוכרחה לצלם'. הוא נרגע, לא לפני שסיפר לי שאם הייתי מצלמת את אחד מהעמיתים שלו הוא היה ישר שובר לי את המצלמה, בלי לחכות להסברים".
שירות חוץ
מהי השכונה הכי פוטוגנית בעיניך בירושלים?
"אין ספק שמאה שערים עולה מיד לראש, כי היא כל-כך שונה משאר השכונות בעיר. אבל לכל אזור בירושלים יש אופי משלו: הבתים המסוגננים של טלביה, היופי של נחלאות, עין כרם הציורית וגם המושבה הגרמנית".
חלק מתמונות ירושלים שצילמה גינות מופיע באתר של משרד החוץ: "הקשר שלי אל משרד החוץ החל למעשה לפני שנים רבות. כשהייתי בכיתה י"א נסעתי במשלחת הסברה של המשרד לארה"ב, והפגישה עם יהודי ניו יורק גרמה לי לחשוב שהייעוד שלי הוא בשירות החוץ. אלא שאחר-כך התגייסתי ושירתתי בבית ספר שדה בנגב, מה שהסיט את ההתעניינות שלי מאנשים לנופים.
"הפרק השני בקשר שלי עם משרד החוץ החל בתחילת שנות התשעים, כשפניתי אליהם והצעתי ליזום תערוכה שתציג את ישראל דרך הנופים שלה, ולא רק דרך הפוליטיקה. התערוכה, שלה עשרה עותקים, רצה עד היום ברחבי העולם ומצליחה לחבר לישראל אנשים שאי אפשר היה להגיע אליהם בדרכים אחרות.
בנוסף, מציגים גינות ומשרד החוץ תערוכה בנושא ירושלים וכן את 'מבראשית' תערוכה שמשלבת פסוקים מהתנ"ך עם צילומי נוף: "לפני כמה ימים קיבלתי דואר אלקטרוני ממישהו מוונצואלה שהזמין אותי בעקבות צפייה בתערוכה. הקהילה היהודית ביקשה ממני רשות להשתמש בחלק מהצילומים ללוח שנה שהם מחלקים לחברי הקהילה. גם ישראלים שעוברים בכל מיני כפרים נידחים בעולם ומגלים פתאום צילומים מהתערוכה שולחים לי תמונות.
"אפשר לומר שהחלום שלי מגיל 17 התממש", מסכמת גינות. "אני תורמת משהו בשירות החוץ, אבל בדרך בלתי שגרתית".
פלאש בקצה המנהרה
שי גינות, גרושה ואם לילדה בת 9, נולדה בירושלים בשנת 1958, גדלה בחיפה ובאשקלון, ובצבא שירתה כאמור בבית ספר שדה בשדה בוקר. לאחר השחרור, בניגוד לאופנה שרווחה אז, לנסוע לדרום אמריקה, נסעה גינות לחווה חקלאית בדנמרק לשבעה חודשים: "רציתי ללמוד שפה חדשה ולחוות חורף אמיתי".
איך הגעת לצילום?
"בסיור האחרון שהדרכתי בצבא הגענו לקדש ברנע. זה היה ממש לפני שמסרו את סיני למצרים. אחד ממשתתפי הסיור, תייר גרמני נוצרי אוהב-ישראל שניהל אכסניית נוער בבוואריה, ביקש ממני לתרגם לו לגרמנית חלק מההסברים. בסוף הסיור הוא פנה אלי בבקשה לא שגרתית: 'אני מגיע ארצה אחד לשנתיים, כחבר באגודה לידידות ישראל-גרמניה, ואני לא מצליח למצוא זמן לצלם תוך כדי הסיורים.
תוכלי להצטרף לטיול בנגב בפעם הבאה שאגיע ולסייע בצילומים?'
"לא חשבתי באותו רגע, ואמרתי לו כן. כעבור שבוע קיבלתי ממנו מכתב בן חמישה עמודים, שמתאר ביסודיות גרמנית את מסלול הסיור שייערך בעוד שנתיים, כולל לוחות זמנים מפורטים. עניתי לו במכתב ארוך לא פחות, וכך נמשכה חליפת המכתבים כחצי שנה. כשהוא הגיע, על פי התכנית כמובן, לסיור המדובר, הם טיילו יחד עם חבר נוסף במשך שבוע בנגב.
התחנה האחרונה היתה מערת סדום. "כל הלילה טענו את הפנסים בחשמל. כעבור כמה דקות במערה כבו הפנסים של כולנו, והשתרר חושך מוחלט. זו היתה חוויה מפחידה של שלוש שעות. בשלב מסוים ביקשתי מהם לחכות וניסיתי להיחלץ ולהזעיק עזרה. אחרי כשעה טיפסתי החוצה, עצרתי נהג משאית וקיבלתי ממנו נרות. כשיצאנו אמר לי הגרמני: 'אני אסיר תודה, האם תסכימי לקבל במתנה מצלמה?' לא התווכחתי איתו. כעבור זמן הגיעה בדואר מצלמה".
להתבטא דרך הצילום
בינתיים חזרה גינות לירושלים במסגרת לימודי הביולוגיה שלה ששולבו בלימודי הוראה. "אהבתי צמחים ושדות", היא אומרת. באחד מהשיעורים בגיאוגרפיה, בשנת 1982, הציעה פתאום גינות לעשות עבודה אור קולית על סיני. המרצה שאלה: 'עשית פעם דבר כזה?' וכשגינות השיבה בשלילה, היא אמרה: 'מצוין, אם כך את יכולה'. זה היה המופע הראשון של התמונות של גינות. בהמשך הגיעו תערוכות אור קוליות של הנגב וים המלח.
פנייה לרשות שמורות הטבע הניבה הצעה מפתיעה לתפקיד חדש שלא היה קיים עד אז: צלמת הבית של הרשות. וכך, במשך ארבע שנים, חרשה גינות את המרחבים שבין דן ואילת והכינה גם גלויות, סדרות הסברה ופוסטרים. בשנת 1988 יצאה גינות לדרך כצלמת עצמאית, ומאז עבודותיה מתפרסמות גם בעיתונים שונים. בנוסף היא מנחה סדנות צילום, ואחת לארבע-חמש שנים היא מוציאה ספר חדש.
אז איפה בעצם למדת לצלם?
"לבד. ניסיתי, עשיתי קצת טעויות, קצת שאלתי, וככה למדתי".
אבל מאיפה ההבנה בצדדים הטכניים: צמצמים, תאורה, חשיפה?
"יש כאן עניין של שטיפת מוח טכנולוגית. לפני 150 שנה, כשהצילום היה בחיתוליו, היה באמת נחוץ ידע טכנולוגי רב כדי לצלם ולפתח תמונות טובות. היום הצדדים האלה קלים הרבה יותר. בסדנות שאני מעבירה אני נותנת את הא"ב הטכנולוגי בשני מפגשים וזהו. את שאר הזמן מקדישים לחיבור שבין הלב, העין והראש. זה לא עניין טכני.
"אני נותנת לתלמידי תרגיל עם משימה מילולית, וכשהם חוזרים הם תמיד אומרים לי שבחירת הרעיון הרבה יותר קשה מהביצוע. אצלי, קודם אני שואלת מה אני רואה, ורק אחר-כך איך אני מצלמת את זה. אין 'סודות מקצועיים' שהופכים אדם מחובב לצלם מיומן.
"הבעיה העיקרית היא חוסר קשב. למה לפעמים רואים צלמים 'מרביצים' מאות תמונות? בשביל מה? האם עיתונאי או סופר כותבים לכל עמוד מאתיים טיוטות? בצילום צריך בעיקר סבלנות, ולהיות פנוי נפשית למלאכה. אל תבוא עם פלאפון למשימת צילום, כי אז אתה משדר שכל אחד שנמצא במרחקים ובמקרה צריך אותך כרגע חשוב יותר מהצילום, כלומר אתה בעצם לא פה.
"הצילום מאפשר לנו דבר נפלא: להיות נוכח ברגע ההווה. אי אפשר לצלם בעבר או בעתיד, רק כאן ועכשיו, אבל צריך להיות מוכוון אל ההווה ואז הוא הופך לכלי לביטוי עצמי.
"היה לי פעם תלמיד שבאמצע הסדנה הודיע שנמאס לו לצלם פרחים. אמרתי לו 'מצוין, מה אתה כן אוהב לצלם?' 'מנעולים', הוא ענה לי. זה היה בחור מופנם מאוד, שהיה לי ברור שאכן המנעולים משקפים את האישיות שלו. שלחתי אותו לצלם אותם, בתנאי שהוא יצליח לבטא אמירה עצמאית דרכם".
הכי קרוב לנוף
איזה טיפים היית נותנת לחובב צילום שנוסע עם המשפחה לגליל?
"קודם כל, תן את המצלמה גם לילד, כדי שיצלם. כך הוא יהפוך לשותף לחוויה, במקום למישהו שרוטן ששוב הוא צריך לחייך יפה למצלמה. תופתע לראות את התמונות מהזווית שלו, ואולי גם תלמד ממנו משהו. לא חייבים לנסוע לגליל, אפשר לצאת עם הילד החוצה לכמה שעות, לקחת פסוק מפרשת השבוע ולחשוב איך אפשר לתרגם אותו לתמונה. עדיף להתחיל מתיאורי נוף פשוטים, ובהמשך להגיע אפילו עד לערכים מופשטים.
"עוד טיפ חשוב הוא לשים לב לרקע: כשמצלמים מישהו ומאחוריו יש שני ברושים זה ייראה כאילו יש לו קרניים. לעומת זאת, אם תהיה ברקע שקיעה, ומסביב לראש המצולם תהיה הילת אור, זו אמירה צילומית אחרת לגמרי. אנחנו אף פעם לא מנותקים לחלוטין מהסביבה שלנו, ולכן היא חלק מהתמונה וצריך להתחשב בה.
"שגיאה אופיינית נוספת היא צילום מרחוק. מטיילים אוהבים לעלות לנקודת תצפית ולצלם משם את הנוף. צריך ללמוד איך ליצור יחסי קרבה עם הנוף; אבל זה כבר חורג ממסגרת של טיפ".
גינות משתמשת בדרך כלל במצלמה לא דיגיטלית ובסרטי צילום לשקופיות. "עדיין אין פתרון דיגיטלי מספיק טוב לתמונות שצריך להגדיל לפוסטרים", היא אומרת, "אבל כשאני מצלמת עבודה שאין צורך להגדיל אותה, אני לוקחת מצלמה דיגיטלית".
גינות מזהירה מפני הנטייה לצלם בלי הגבלה, כי הרי 'בדיגיטלי לא צריך לשלם על פילם'. "תוך זמן קצר תישארו תקועים עם אלפי תמונות שלא תדעו איך לאחסן אותן, והן יאבדו משמעות". טיפ למי שידו בכל זאת קלה על הדק המצלמה הדיגיטלית: כדאי לעבור על התמונות מהטיול ולבחור כמה רק את הטובות ביותר, ואותן לשמור. למי שלא מסוגל, מומלץ לחכות כמה ימים אחרי החוויה ואז לעשות את הסלקציה.
הנוף הפנימי והחיצוני
בספריה נוהגת גינות לצרף לתמונות גם טקסטים ממקורות שונים: פסוקים מהתנ"ך, שירים וספרות יפה. "אני מתחילה מהתמונות, ואז מתיישבת בספרייה ועוברת על מאות ספרים כדי למצוא כמה משפטים, שלא רק יתחברו לתמונה או יפרשו אותה, אלא גם יתנו לה ערך מוסף".
ספרה החדש שיצא לפני כמה שבועות, 'נופי נפש', עוסק בקשר בין האדם והנוף הפנימי החיצוני שלו, ומכיל יותר תמונות של אנשים מאשר ספריה הקודמים. לתמונות משודכים שירים עבריים.
במהלך השנים פורסמו עבודותיה של גינות בעיתונים שונים. בין השאר צילמה כמה שנים לעיתון הילדים 'אותיות'. "עד היום, כשאני מרצה במקומות שבהם יש חובשי כיפות, זוכרים לי את הפוסטרים ב'אותיות'". בסדנות צילום שהיא מעבירה ביערות הקרן הקיימת היא פוגשת בציבור הדתי שמטייל בהמוניו: "אני מאמינה שחובשי הכיפות צריכים היות בחוד החנית של שוחרי הנוף: לא רק במובן האסתטי, אלא גם ובעיקר בשאלה כיצד לשמור עליו. ויש הרבה מה לעשות בתחום הזה".
לקראת סיום הראיון, כשמתחילים לדבר על תמונה או שתיים של הצלמת, מתברר שאין בנמצא אוסף צילומים מרהיבים שלה. במקום זאת מציעה גינות להעביר לי סדנה קצרה בת שתי דקות בצילום, שלאחריה אני ניגש למלאכה. וכמו שפיני גרשון בטח היה אומר: ברגע שיש לך מאמן טוב, הרבה אמונה וקצת עזרה מלמעלה, אפשר לעשות הכל אפילו עיתונאים יכולים להיות צלמים.
כך יצא שהח"מ, חמוש במצלמה דיגיטלית מהסוג שקיבל המלצות לא רעות לפני שנתיים, נשלח לבדו לביתה המטופח של הצלמת שי גינות, באחד מיישובי השרון. מטרת המפגש: לשמוע מגינות, לרגל יום ירושלים, על הדרך שבה היא מנציחה את עיר הנצח.
דפדוף בספרה של גינות, 'מקום בלב ירושלים', מעלה שהיא לא מתאמצת בצילומיה לתפוס את כל הפנורמה של המקומות הקדושים, או את השילוב הארכיטקטוני של ישן בחדש. נדמה שהיא מעדיפה ללכת בקטן: אברך ממהר לתפילה, עגלה של מוכר כעכים ופסל אריה עומד בשלג. הרי ממילא אי אפשר להמחיש בתמונה אחת או באלף מילים את ייחודה של העיר.
חיבור במקום הכי פשוט
"למקום שאני הולך, שם רגלי מוליכות אותי", מצטטת גינות את הלל הזקן. כירושלמית במקור, שחזרה להתגורר בעיר למשך מספר שנים, היה ברור לה שספרה השני, אחרי רב המכר 'לגעת באור', יעסוק בירושלים.
אלא ששאיפות לחוד ומציאות לחוד, ודווקא בתקופה שבה גרה בעיר בהיותה סטודנטית, היא צילמה בכל הארץ פרט לירושלים. "לא הצלחתי להביא את עצמי לשם. רק אחרי שעזבתי את העיר גמלה בי ההחלטה לצלם בירושלים. במשך חצי שנה הייתי מגיעה לעיר, עד שהצלחתי למצוא את נקודת ההתחלה של הספר. ידעתי שאני לא רוצה לעשות עוד ספר על ארכיאולוגיה, היסטוריה או אתרים בעיר. יש כבר מספיק ספרים כאלה. ובכלל, עד אז הרי צילמתי בעיקר נופים.
"יום אחד נסעתי להר ציון, ופתאום ראיתי נזיר פרציסקני שמתחת לגלימה שלו מבצבץ ג'ינס. זו התמונה שהיתה ה'סטרטר' של הספר. החיבור בין מסורת למודרניות. החלטתי שאני הולכת לצלם את עולי הרגל, אבל ממש כפשוטו את כפות הרגליים שלהם. אחר כך המשכתי ל'ירושלים שלי'. פניתי ליד בן צבי ולהוצאה לאור של משרד הביטחון, והצעתי להם להוציא את הספר. הם התעניינו מה הוא יכיל. עניתי בכנות שאני פשוט לא יודעת. רק אחרי שאצלם אדע. והם הסכימו לתת לי את הקרדיט. כך, לפני כעשור, יצא 'מקום בלב ירושלים' לדרך.
"כשהגעתי לצלם את ברכת הכהנים", נזכרת גינות, "תפסתי באופן טבעי מקום מאחורי עזרת הגברים, בהמתנה לרגע שבו תתחיל הברכה. ואז מגיע אלי אברך, ואומר 'לכי מכאן, זה לא המקום שלך'. ברגע הראשון עלה בי כעס אני הרי לבושה בצניעות ונמצאת מחוץ לעזרת הגברים, בשטח ציבורי, באיזו זכות הוא מעיר לי? אבל אז הקשבתי למילים שלו ולא רק לטון, והבנתי שאני כצלמת, כאישה, צריכה להתבונן בנשים המתפללות מעזרת הנשים. שם זה 'המקום שלי'".
קשר משפחתי
הקשר של גינות לירושלים משתרע כמעט על פני מאה שלמה: בשנת 1915 הגיע סבה ארצה, כרופא של הצבא הגרמני, וכעבור כמה שנים החל לנהל את מחלקת הילדים בהדסה הר צופים. רכוב על סוסו, הוא יצא לביקורי בית אצל יהודים, בריטים וערבים, ושמעו יצא למרחקים גם למצרים ולעבר הירדן. בשנת 1928 הוא העלה את כל משפחתו ארצה.
גינות: "בשיירות הרופאים להדסה נשמר לו מקום של כבוד בראש השיירה. ביום שבו אירעה ההתקפה הרצחנית על השיירה, הוא היה באמצע טיפול בילד ערבי כשסבתא שלי האיצה בו למהר כדי להספיק להגיע, אך סבי המשיך לטפל בילד. במקום לשבת במקומו הקבוע במשוריין הראשון, הוא הצליח להידחק רק לסוף השיירה, וזה מה שהציל את חייו".
בהתקפה הרצחנית הזו, בשנת 1947, נהרגו ארבעים רופאים ואחיות.
"דודה שלי סיפרה לי שזו היתה הפעם הראשונה שראתה אותו כל-כך נסער. הוא חזר הביתה, ומיד צלצל לכל מטופליו הבריטים ודרש מהם לשלוח עזרה לשיירה. ואז הוא גילה את הצד הבריטי הפחות סימפטי: תשובות מנומסות מאוד, שהבהירו לו שמי שקיבלו מנדט על הארץ לא ימהרו ללב הקלחת".
סבתה מצד אביה, ייקית ירושלמית, היתה מנגנת בפסנתר בזמן שנכדיה היו באים לביקור. "בילדותי ניגנתי בקלרינט, ויום אחד הגעתי לסבתא ובישרתי לה על יצירה חדשה ונפלאה ששמעתי: הקונצרטו הראשון לפסנתר של ברהמס. היא היתה נבוכה, ואחרי רגע התעשתה ואמרה לי בשקט: 'את יודעת, זו היצירה הראשונה שניגנתי עם הפילהרמונית של ברלין'. רק אז קלטתי שהסבתא שמנגנת בפסנתר כדי להנעים לנכדיה את הביקור היא פסנתרנית ברמה בינלאומית".
להשתלב בנוף
אחת ההחלטות הראשונות שגינות קיבלה היתה שבאזורים הדתיים היא לא מצלמת בשבת. "אני אדם מאמין", היא מעידה על עצמה. "אמנם אינני שומרת מצוות, אך היה לי ברור שכצלמת אני צריכה לכבד את המסורת".
אנשים בשכונות החרדיות מסכימים להצטלם?
"בדרך כלל לא נתקלתי בבעיות מיוחדות, גם בשכונות היותר חרדיות. בכל מקרה, הכללים שלי קובעים שאני לא מצלמת בהיחבא, והאובייקטים מודעים לכך שאני מצלמת אותם. אם מישהו ניגש אלי, אפילו אחרי הצילום, ומביע התנגדות אני גונזת את התמונה.
"מצד שני", אומרת גינות, "העובדה שאנשים מודעים לכך שמצלמים אותם פוגעת לעתים באותנטיות של התמונות. פעם צילמתי ברחביה, השכונה שהיא מעוז הייקים, ופתאום קלטתי שלוש נשים, בנות גילה של סבתא שלי, שישבו יחד: אחת קראה עיתון, השנייה סרגה והשלישית עשתה 'חיינדלך' לנכד. זו היתה תמונה נהדרת, אבל כדי לא להבהיל אותן ניגשתי וביקשתי רשות לצלם. הן הסכימו בשמחה: הראשונה קיפלה את העיתון, השנייה עזבה את המסרגה ותיקנה את האיפור והשלישית הזדקפה. וזהו הלכה לי התמונה.
"פעם צילמתי בכיכר השבת את קבלת הפנים לרבי מסאטמר. הוא אמור היה להגיע בחמש אחר הצהריים. אני הגעתי לשם בעשר בבוקר. החלטתי לצלם את פניהם של הרבבות שמקבלים אותו, ולא את ים הכובעים השחורים מאחורה. זה כבר נדוש. הסתובבתי באזור וקראתי את המודעות שבישרו על האירוע, אחר-כך הלכתי לקנות שי לאישה שאירחה אותי במרפסת ביתה וקניתי כובע. ככה התחברתי למתרחש.
"למחרת, כשפיתחתי את התמונות במעבדה, עמד לידי קולגה שלי ושאל: 'נו, איזה פרח צילמת אתמול?' אמרתי לו: תתפלא, הייתי בכיכר השבת. הוא באמת התפלא, כי גם הוא היה שם. 'לא ראיתי אותך, היתה שם רק צלמת אחת, חרדית, שעמדה על אחת המרפסות...' ואז הבנתי שעשיתי את עבודתי נאמנה הצלחתי להשתלב בנוף".
אבל ירושלים איננה רק רחביה ומאה שערים, היא גם עיר של שווקים, חנויות וכדורגל. כך צילמה גינות את אוהדי בית"ר ירושלים המשולהבים וגם נער שמפקיר ב'כיכר החתולות' את אוזנו לרציעה, כדי להיות עבד עברי לאופנה של עגילים לגברים. "מיד אחרי הצילום ניגש אלי האיש שדקר את אוזנו של הנער ושאל באיום: 'למה צילמת אותי?' חשבתי מהר, ועניתי: 'אחזת את הנער בצורה כל-כך אבהית שהייתי מוכרחה לצלם'. הוא נרגע, לא לפני שסיפר לי שאם הייתי מצלמת את אחד מהעמיתים שלו הוא היה ישר שובר לי את המצלמה, בלי לחכות להסברים".
שירות חוץ
מהי השכונה הכי פוטוגנית בעיניך בירושלים?
"אין ספק שמאה שערים עולה מיד לראש, כי היא כל-כך שונה משאר השכונות בעיר. אבל לכל אזור בירושלים יש אופי משלו: הבתים המסוגננים של טלביה, היופי של נחלאות, עין כרם הציורית וגם המושבה הגרמנית".
חלק מתמונות ירושלים שצילמה גינות מופיע באתר של משרד החוץ: "הקשר שלי אל משרד החוץ החל למעשה לפני שנים רבות. כשהייתי בכיתה י"א נסעתי במשלחת הסברה של המשרד לארה"ב, והפגישה עם יהודי ניו יורק גרמה לי לחשוב שהייעוד שלי הוא בשירות החוץ. אלא שאחר-כך התגייסתי ושירתתי בבית ספר שדה בנגב, מה שהסיט את ההתעניינות שלי מאנשים לנופים.
"הפרק השני בקשר שלי עם משרד החוץ החל בתחילת שנות התשעים, כשפניתי אליהם והצעתי ליזום תערוכה שתציג את ישראל דרך הנופים שלה, ולא רק דרך הפוליטיקה. התערוכה, שלה עשרה עותקים, רצה עד היום ברחבי העולם ומצליחה לחבר לישראל אנשים שאי אפשר היה להגיע אליהם בדרכים אחרות.
בנוסף, מציגים גינות ומשרד החוץ תערוכה בנושא ירושלים וכן את 'מבראשית' תערוכה שמשלבת פסוקים מהתנ"ך עם צילומי נוף: "לפני כמה ימים קיבלתי דואר אלקטרוני ממישהו מוונצואלה שהזמין אותי בעקבות צפייה בתערוכה. הקהילה היהודית ביקשה ממני רשות להשתמש בחלק מהצילומים ללוח שנה שהם מחלקים לחברי הקהילה. גם ישראלים שעוברים בכל מיני כפרים נידחים בעולם ומגלים פתאום צילומים מהתערוכה שולחים לי תמונות.
"אפשר לומר שהחלום שלי מגיל 17 התממש", מסכמת גינות. "אני תורמת משהו בשירות החוץ, אבל בדרך בלתי שגרתית".
פלאש בקצה המנהרה
שי גינות, גרושה ואם לילדה בת 9, נולדה בירושלים בשנת 1958, גדלה בחיפה ובאשקלון, ובצבא שירתה כאמור בבית ספר שדה בשדה בוקר. לאחר השחרור, בניגוד לאופנה שרווחה אז, לנסוע לדרום אמריקה, נסעה גינות לחווה חקלאית בדנמרק לשבעה חודשים: "רציתי ללמוד שפה חדשה ולחוות חורף אמיתי".
איך הגעת לצילום?
"בסיור האחרון שהדרכתי בצבא הגענו לקדש ברנע. זה היה ממש לפני שמסרו את סיני למצרים. אחד ממשתתפי הסיור, תייר גרמני נוצרי אוהב-ישראל שניהל אכסניית נוער בבוואריה, ביקש ממני לתרגם לו לגרמנית חלק מההסברים. בסוף הסיור הוא פנה אלי בבקשה לא שגרתית: 'אני מגיע ארצה אחד לשנתיים, כחבר באגודה לידידות ישראל-גרמניה, ואני לא מצליח למצוא זמן לצלם תוך כדי הסיורים.
תוכלי להצטרף לטיול בנגב בפעם הבאה שאגיע ולסייע בצילומים?'
"לא חשבתי באותו רגע, ואמרתי לו כן. כעבור שבוע קיבלתי ממנו מכתב בן חמישה עמודים, שמתאר ביסודיות גרמנית את מסלול הסיור שייערך בעוד שנתיים, כולל לוחות זמנים מפורטים. עניתי לו במכתב ארוך לא פחות, וכך נמשכה חליפת המכתבים כחצי שנה. כשהוא הגיע, על פי התכנית כמובן, לסיור המדובר, הם טיילו יחד עם חבר נוסף במשך שבוע בנגב.
התחנה האחרונה היתה מערת סדום. "כל הלילה טענו את הפנסים בחשמל. כעבור כמה דקות במערה כבו הפנסים של כולנו, והשתרר חושך מוחלט. זו היתה חוויה מפחידה של שלוש שעות. בשלב מסוים ביקשתי מהם לחכות וניסיתי להיחלץ ולהזעיק עזרה. אחרי כשעה טיפסתי החוצה, עצרתי נהג משאית וקיבלתי ממנו נרות. כשיצאנו אמר לי הגרמני: 'אני אסיר תודה, האם תסכימי לקבל במתנה מצלמה?' לא התווכחתי איתו. כעבור זמן הגיעה בדואר מצלמה".
להתבטא דרך הצילום
בינתיים חזרה גינות לירושלים במסגרת לימודי הביולוגיה שלה ששולבו בלימודי הוראה. "אהבתי צמחים ושדות", היא אומרת. באחד מהשיעורים בגיאוגרפיה, בשנת 1982, הציעה פתאום גינות לעשות עבודה אור קולית על סיני. המרצה שאלה: 'עשית פעם דבר כזה?' וכשגינות השיבה בשלילה, היא אמרה: 'מצוין, אם כך את יכולה'. זה היה המופע הראשון של התמונות של גינות. בהמשך הגיעו תערוכות אור קוליות של הנגב וים המלח.
פנייה לרשות שמורות הטבע הניבה הצעה מפתיעה לתפקיד חדש שלא היה קיים עד אז: צלמת הבית של הרשות. וכך, במשך ארבע שנים, חרשה גינות את המרחבים שבין דן ואילת והכינה גם גלויות, סדרות הסברה ופוסטרים. בשנת 1988 יצאה גינות לדרך כצלמת עצמאית, ומאז עבודותיה מתפרסמות גם בעיתונים שונים. בנוסף היא מנחה סדנות צילום, ואחת לארבע-חמש שנים היא מוציאה ספר חדש.
אז איפה בעצם למדת לצלם?
"לבד. ניסיתי, עשיתי קצת טעויות, קצת שאלתי, וככה למדתי".
אבל מאיפה ההבנה בצדדים הטכניים: צמצמים, תאורה, חשיפה?
"יש כאן עניין של שטיפת מוח טכנולוגית. לפני 150 שנה, כשהצילום היה בחיתוליו, היה באמת נחוץ ידע טכנולוגי רב כדי לצלם ולפתח תמונות טובות. היום הצדדים האלה קלים הרבה יותר. בסדנות שאני מעבירה אני נותנת את הא"ב הטכנולוגי בשני מפגשים וזהו. את שאר הזמן מקדישים לחיבור שבין הלב, העין והראש. זה לא עניין טכני.
"אני נותנת לתלמידי תרגיל עם משימה מילולית, וכשהם חוזרים הם תמיד אומרים לי שבחירת הרעיון הרבה יותר קשה מהביצוע. אצלי, קודם אני שואלת מה אני רואה, ורק אחר-כך איך אני מצלמת את זה. אין 'סודות מקצועיים' שהופכים אדם מחובב לצלם מיומן.
"הבעיה העיקרית היא חוסר קשב. למה לפעמים רואים צלמים 'מרביצים' מאות תמונות? בשביל מה? האם עיתונאי או סופר כותבים לכל עמוד מאתיים טיוטות? בצילום צריך בעיקר סבלנות, ולהיות פנוי נפשית למלאכה. אל תבוא עם פלאפון למשימת צילום, כי אז אתה משדר שכל אחד שנמצא במרחקים ובמקרה צריך אותך כרגע חשוב יותר מהצילום, כלומר אתה בעצם לא פה.
"הצילום מאפשר לנו דבר נפלא: להיות נוכח ברגע ההווה. אי אפשר לצלם בעבר או בעתיד, רק כאן ועכשיו, אבל צריך להיות מוכוון אל ההווה ואז הוא הופך לכלי לביטוי עצמי.
"היה לי פעם תלמיד שבאמצע הסדנה הודיע שנמאס לו לצלם פרחים. אמרתי לו 'מצוין, מה אתה כן אוהב לצלם?' 'מנעולים', הוא ענה לי. זה היה בחור מופנם מאוד, שהיה לי ברור שאכן המנעולים משקפים את האישיות שלו. שלחתי אותו לצלם אותם, בתנאי שהוא יצליח לבטא אמירה עצמאית דרכם".
הכי קרוב לנוף
איזה טיפים היית נותנת לחובב צילום שנוסע עם המשפחה לגליל?
"קודם כל, תן את המצלמה גם לילד, כדי שיצלם. כך הוא יהפוך לשותף לחוויה, במקום למישהו שרוטן ששוב הוא צריך לחייך יפה למצלמה. תופתע לראות את התמונות מהזווית שלו, ואולי גם תלמד ממנו משהו. לא חייבים לנסוע לגליל, אפשר לצאת עם הילד החוצה לכמה שעות, לקחת פסוק מפרשת השבוע ולחשוב איך אפשר לתרגם אותו לתמונה. עדיף להתחיל מתיאורי נוף פשוטים, ובהמשך להגיע אפילו עד לערכים מופשטים.
"עוד טיפ חשוב הוא לשים לב לרקע: כשמצלמים מישהו ומאחוריו יש שני ברושים זה ייראה כאילו יש לו קרניים. לעומת זאת, אם תהיה ברקע שקיעה, ומסביב לראש המצולם תהיה הילת אור, זו אמירה צילומית אחרת לגמרי. אנחנו אף פעם לא מנותקים לחלוטין מהסביבה שלנו, ולכן היא חלק מהתמונה וצריך להתחשב בה.
"שגיאה אופיינית נוספת היא צילום מרחוק. מטיילים אוהבים לעלות לנקודת תצפית ולצלם משם את הנוף. צריך ללמוד איך ליצור יחסי קרבה עם הנוף; אבל זה כבר חורג ממסגרת של טיפ".
גינות משתמשת בדרך כלל במצלמה לא דיגיטלית ובסרטי צילום לשקופיות. "עדיין אין פתרון דיגיטלי מספיק טוב לתמונות שצריך להגדיל לפוסטרים", היא אומרת, "אבל כשאני מצלמת עבודה שאין צורך להגדיל אותה, אני לוקחת מצלמה דיגיטלית".
גינות מזהירה מפני הנטייה לצלם בלי הגבלה, כי הרי 'בדיגיטלי לא צריך לשלם על פילם'. "תוך זמן קצר תישארו תקועים עם אלפי תמונות שלא תדעו איך לאחסן אותן, והן יאבדו משמעות". טיפ למי שידו בכל זאת קלה על הדק המצלמה הדיגיטלית: כדאי לעבור על התמונות מהטיול ולבחור כמה רק את הטובות ביותר, ואותן לשמור. למי שלא מסוגל, מומלץ לחכות כמה ימים אחרי החוויה ואז לעשות את הסלקציה.
הנוף הפנימי והחיצוני
בספריה נוהגת גינות לצרף לתמונות גם טקסטים ממקורות שונים: פסוקים מהתנ"ך, שירים וספרות יפה. "אני מתחילה מהתמונות, ואז מתיישבת בספרייה ועוברת על מאות ספרים כדי למצוא כמה משפטים, שלא רק יתחברו לתמונה או יפרשו אותה, אלא גם יתנו לה ערך מוסף".
ספרה החדש שיצא לפני כמה שבועות, 'נופי נפש', עוסק בקשר בין האדם והנוף הפנימי החיצוני שלו, ומכיל יותר תמונות של אנשים מאשר ספריה הקודמים. לתמונות משודכים שירים עבריים.
במהלך השנים פורסמו עבודותיה של גינות בעיתונים שונים. בין השאר צילמה כמה שנים לעיתון הילדים 'אותיות'. "עד היום, כשאני מרצה במקומות שבהם יש חובשי כיפות, זוכרים לי את הפוסטרים ב'אותיות'". בסדנות צילום שהיא מעבירה ביערות הקרן הקיימת היא פוגשת בציבור הדתי שמטייל בהמוניו: "אני מאמינה שחובשי הכיפות צריכים היות בחוד החנית של שוחרי הנוף: לא רק במובן האסתטי, אלא גם ובעיקר בשאלה כיצד לשמור עליו. ויש הרבה מה לעשות בתחום הזה".
לקראת סיום הראיון, כשמתחילים לדבר על תמונה או שתיים של הצלמת, מתברר שאין בנמצא אוסף צילומים מרהיבים שלה. במקום זאת מציעה גינות להעביר לי סדנה קצרה בת שתי דקות בצילום, שלאחריה אני ניגש למלאכה. וכמו שפיני גרשון בטח היה אומר: ברגע שיש לך מאמן טוב, הרבה אמונה וקצת עזרה מלמעלה, אפשר לעשות הכל אפילו עיתונאים יכולים להיות צלמים.