הטעות האמיתית
ביום א' נערכה בציר כיסופים אזכרה לבנות משפחת חטואל, אזכרה שהסתיימה שוב בפיגוע, הפעם בלי הרוגים בצדנו. באותו יום אמר שר הביטחון מופז שהקמת היישובים בחבל עזה היתה משגה היסטורי.
בעצם, אפשר לקצר את הידיעה: האזכרה הסתיימה בפיגוע; מופז שר הביטחון משגה היסטורי.
אם רבין היה חי
הסטנדאפיסט ישראל קטורזה התארח בתוכניתו של יאיר לפיד וענה על 'השאלון המורחב', אותה פינה שבה עונים סלבריטאים תשובות מוכנות מראש על שאלות מוכנות מראש ומנסים לשכנע את הצופים שהכול מאולתר. כצפוי, קטורזה ענה בהומור כמעט על כל השאלות ואף סחט מלפיד לא מעט צחוקים, מוכנים מראש כמובן. אבל כאשר שאל אותו המגיש על מה הוא חולם בלילה - או משהו כזה - הרצין פתאום קטורזה ואמר: "שמודיעים לי שרבין לא מת". המארח לפיד דווקא לא היה מוכן לתשובה הזו ובטעות החל שוב לצחוק.
שיהיה ברור: אין לי בעיה עם הגעגועים האישיים ליצחק רבין, גם אם אני אישית מעדיף להתגעגע לגנדי. אבל ההנחה שהעולם עם רבין היה נראה אחרת מאשר בלעדיו גובלת באי-רציונליות. אם רבין לא היה נרצח, ובהנחה שהכבד שלו היה שורד כל כך הרבה שנים (אם אתם מבינים למה אני מתכוון), הוא היה היום פנסיונר חביב בן 82, המבלה את רוב זמנו בהשקיית עציצים בביתו או בטיולי בוקר רגליים בשכונתו נווה אביבים. מדי פעם עוד היינו שומעים את קולו העצבני בראיון אצל רזי ברקאי, מגן בתוקף על הסכמי אוסלו ולועג לשמעון פרס בלי להזכירו בשמו, אבל פחות או יותר זה הכול.
מצד שני: אם רבין היה עדיין בחיים, פואד לא היה שר ביטחון בממשלת האחדות, דליה רבין לא היתה סגניתו, השם נועה בן-ארצי לא היה אומר לנו שום דבר, ואת זכייתה של מכבי ביורוליג היינו חוגגים בכיכר מלכי ישראל. במחשבה שנייה, הצדק עם קטורזה.
איך הוא לא שר
בימים בינוניים אלה, כשכמעט כל להיט ישראלי הוא חידוש לשיר ישן, וכמעט כל תיכוניסט הופך לכוכב זמר ים-תיכוניסט, יש בי געגוע למוסיקאי מסוג אחר: כותב ומלחין, מעבד ומפיק, מבצע בחסד וגם בדרן לעת מצוא. אני עומד, אפוא, להחתים את הציבור על עצומה הקוראת לדני רובס להוציא אלבום חדש.
לא ברור לי מדוע יוצר 'פנים ושמות', 'איך הוא שר', ו'רכבות 68-80-88' נעלם ממצעדי הפזמונים והותיר אותנו עם רוני והאחיות פיק. פשוט לא הגיוני, שהאיש ששר את 'זה לא אני', 'אני בא הביתה מהלילה' ו'מחר הוא יחזור' לא הוציא אלבום סולו מקורי כבר שמונה שנים. לא מקובל עלי שיוצר 'ציפורים כהות', 'משהו מקלקל לי הכול' ו'מכתב קטן' יהפוך לזמר-עבר. לא מתקבל על הדעת, שג'ימי אוחנה (דמות שגילם דני רובס בתוכנית הרדיו 'מה יש') יתעסק בהצגות ילדים ובמחוות לביטלס במקום לעשות את הדבר האמיתי.
עשה לנו טובה, דני רובס: שכח מהמבקרים שקטלו אותך וממדורי הרכילות שירדו לחייך. אנא חזור אל הגיטרה ומחברת התווים, תתנתק מדני ליטני ושאר חבריך מהסיקסטיז, ואל תצא מחדר העבודה עד שתוציא עוד אלבום כמו 'בגוף ראשון'. מצדי אתה יכול לקרוא לו 'בגוף שני'. אתה גם לא צריך לגדל שוב שיער, או להוריד את הקילוגרמים המיותרים שצברת מאז השיר 'גרעינים'. אנו, חובבי הפופ העברי האיכותי, נקבל אותך כמו שאתה, עם החיוך השובבי וההומור המיוחד, כי בלעדיך אנחנו בניגוד לאחיות פיק - יתומים.
חמסה עלינו
א. במדור הטריוויה השבועי ב'סופשבוע' של מעריב הופיעה השאלה הבאה: "מה יש יותר, מתנחלים ברצועת עזה או מתפקדי ליכוד שהצביעו בעד ההתנתקות?" כמה תמים, כמה מאוזן.
ב. "מי שחושב שאני שחצן או יהיר פשוט לא מכיר אותי", אמר פיני גרשון בראיון לידיעות תקשורת. אחת התכונות הבולטות אצל שחצנים היא ביטחונם בכך שהם לא כאלה.
ג. לדנה לוי, שכתבה את ביקורת הטלוויזיה של מעריב ביום א': אודה לך אם תפסיקי לגנוב ממני בדיחות על עו"ד חיים משגב, ובעיקר אם תפסיקי לקלקל אותן.
ד. הקרב בין מכבי תל-אביב להפועל ירושלים היה צמוד מן הצפוי. הכוונה היא כמובן לתחרות 'הגביע האירופי המכוער ביותר' בין גביע יול"ב, שבוודאי היה פריט חובה אופנתי בפאבים מלפני המאה השלישית לספירה, לבין גביע היורוליג שבו אפשר להשתמש בעיקר ככלי למעיכת פירה. בסופו של דבר מכבי שוב ניצחה
ה. (דני) נווה ו(דונלד) דק, יחד עם המלה 'לי' והאות מ' ("לי מספיק"), נותנים לנו את פתרון החידה מהשבוע שעבר: היישוב "נווה דקלים". ולחידה החדשה: כל כאלב ביג'י מחרתיים, שר גבסו (6,4,3) התשובה בגיליון הבא
יודע את מקומי
באחד הימים חשתי בלחץ פיזי בלתי מתון באזור מצחי. מכיוון שאיני מן הקוטרים הרכרוכיים, עשיתי מה שכל גבר אמיתי היה עושה: קמתי ממקומי בראש זקוף, סיפרתי לזוגה וליורש, כתבתי צוואה והלכתי לקופת החולים.
שלא יהיו שום טעויות: חלק מרופאי קופת החולים שלי הם דווקא אנשים נחמדים ומאירי פנים, אבל יתר 99 האחוזים הם אנטיפתים ועצבניים במיוחד. ואכן, רק נעמדתי על סף דלתו של הרופא הפנימי, והנ"ל כבר נהם את מילות הקסם: "את הכרטיס!" אלו היו המילים האחרונות של הרופא לכיווני, ומאותו רגע ואילך הוא דיבר אליי בעיניו בלבד. כדי לסבר את עיני הקורא, אני מצרף כאן תרגום סימולטני לעברית של כל אחד ממבטיו החודרים של הדוקטור.
ובכן, לאחר שקיבל מידי את כרטיס קופת-החולים, החל רופאי לתקתק משהו על המחשב. "יש לי כאבי ראש חזקים", התחלתי לומר לו. הוא שלח בי מבט בוחן ('אני יודע בדיוק מה יש לך, אז אתה לא חייב לבזבז את זמני בסיפורים') וחזר להקליד במחשב. אחרי שניות אחדות, הדפיס הרופא דף ובו רצפט לכדורים ובקבוק סירופ.
"אתה בטוח שלא כדאי לשלוח אותי לבדיקה מקיפה יותר?" תהיתי. בתגובה, העיף בי הרופא מבט תמה ('אם הייתי חושב כך, הייתי נותן לך סירופ? דגנרט!') והחל לסדר את הניירות הרבים שעמדו על שולחנו.
"מה בדיוק גורם לכאבים?" ניסיתי נואשות לדלות ממנו מידע. הרופא הביט פתאום על התקרה שמעליי ('תבוא אלי באופן פרטי תמורת מאות שקלים, ואז אולי אתייחס לשאלה הזאת'), ואז שלח בי עוד מבט מוזר ('אתה עוד פה? אין לך בית?') והרים את הטלפון. לרגע חשבתי שהוא מנסה להתקשר לאנשי הביטחון כדי להוציא אותי, ולכן קמתי בחיפזון והתחלתי ללכת לכיוון הדלת.
ברגע האחרון הסתובבתי אליו, וגיליתי שהוא שוב על המחשב. אחרי התלבטות לא קלה, החלטתי להפריע לו. "סליחה, יש לי עוד שאלה: צריך לקחת את הכדורים לפני האוכל או אחריו?" הדוק' שלח בי מבט נזעם ('סליחה, חתמת פה קבע? יש לי עוד לקוחות, אם לא אכפת לך') וחזר להביט במחשב בעגמומיות ('הרסת לי 244 נצחונות רצופים בסוליטר'). יצאתי במהירות, כשעל פניי כבר חולף החולה הבא. בדרכי החוצה מקופת החולים עוד הספקתי לשמוע את קולו של הרופא, שפנה אל הפציינט החדש במילים המוכרות "את הכרטיס!" ומן הסתם גם שלח בו מבט מזרה אימים ('שרק לא תעשה לי כאב ראש כמו הדוס הזה שהיה כאן לפניך').
ביום א' נערכה בציר כיסופים אזכרה לבנות משפחת חטואל, אזכרה שהסתיימה שוב בפיגוע, הפעם בלי הרוגים בצדנו. באותו יום אמר שר הביטחון מופז שהקמת היישובים בחבל עזה היתה משגה היסטורי.
בעצם, אפשר לקצר את הידיעה: האזכרה הסתיימה בפיגוע; מופז שר הביטחון משגה היסטורי.
אם רבין היה חי
הסטנדאפיסט ישראל קטורזה התארח בתוכניתו של יאיר לפיד וענה על 'השאלון המורחב', אותה פינה שבה עונים סלבריטאים תשובות מוכנות מראש על שאלות מוכנות מראש ומנסים לשכנע את הצופים שהכול מאולתר. כצפוי, קטורזה ענה בהומור כמעט על כל השאלות ואף סחט מלפיד לא מעט צחוקים, מוכנים מראש כמובן. אבל כאשר שאל אותו המגיש על מה הוא חולם בלילה - או משהו כזה - הרצין פתאום קטורזה ואמר: "שמודיעים לי שרבין לא מת". המארח לפיד דווקא לא היה מוכן לתשובה הזו ובטעות החל שוב לצחוק.
שיהיה ברור: אין לי בעיה עם הגעגועים האישיים ליצחק רבין, גם אם אני אישית מעדיף להתגעגע לגנדי. אבל ההנחה שהעולם עם רבין היה נראה אחרת מאשר בלעדיו גובלת באי-רציונליות. אם רבין לא היה נרצח, ובהנחה שהכבד שלו היה שורד כל כך הרבה שנים (אם אתם מבינים למה אני מתכוון), הוא היה היום פנסיונר חביב בן 82, המבלה את רוב זמנו בהשקיית עציצים בביתו או בטיולי בוקר רגליים בשכונתו נווה אביבים. מדי פעם עוד היינו שומעים את קולו העצבני בראיון אצל רזי ברקאי, מגן בתוקף על הסכמי אוסלו ולועג לשמעון פרס בלי להזכירו בשמו, אבל פחות או יותר זה הכול.
מצד שני: אם רבין היה עדיין בחיים, פואד לא היה שר ביטחון בממשלת האחדות, דליה רבין לא היתה סגניתו, השם נועה בן-ארצי לא היה אומר לנו שום דבר, ואת זכייתה של מכבי ביורוליג היינו חוגגים בכיכר מלכי ישראל. במחשבה שנייה, הצדק עם קטורזה.
איך הוא לא שר
בימים בינוניים אלה, כשכמעט כל להיט ישראלי הוא חידוש לשיר ישן, וכמעט כל תיכוניסט הופך לכוכב זמר ים-תיכוניסט, יש בי געגוע למוסיקאי מסוג אחר: כותב ומלחין, מעבד ומפיק, מבצע בחסד וגם בדרן לעת מצוא. אני עומד, אפוא, להחתים את הציבור על עצומה הקוראת לדני רובס להוציא אלבום חדש.
לא ברור לי מדוע יוצר 'פנים ושמות', 'איך הוא שר', ו'רכבות 68-80-88' נעלם ממצעדי הפזמונים והותיר אותנו עם רוני והאחיות פיק. פשוט לא הגיוני, שהאיש ששר את 'זה לא אני', 'אני בא הביתה מהלילה' ו'מחר הוא יחזור' לא הוציא אלבום סולו מקורי כבר שמונה שנים. לא מקובל עלי שיוצר 'ציפורים כהות', 'משהו מקלקל לי הכול' ו'מכתב קטן' יהפוך לזמר-עבר. לא מתקבל על הדעת, שג'ימי אוחנה (דמות שגילם דני רובס בתוכנית הרדיו 'מה יש') יתעסק בהצגות ילדים ובמחוות לביטלס במקום לעשות את הדבר האמיתי.
עשה לנו טובה, דני רובס: שכח מהמבקרים שקטלו אותך וממדורי הרכילות שירדו לחייך. אנא חזור אל הגיטרה ומחברת התווים, תתנתק מדני ליטני ושאר חבריך מהסיקסטיז, ואל תצא מחדר העבודה עד שתוציא עוד אלבום כמו 'בגוף ראשון'. מצדי אתה יכול לקרוא לו 'בגוף שני'. אתה גם לא צריך לגדל שוב שיער, או להוריד את הקילוגרמים המיותרים שצברת מאז השיר 'גרעינים'. אנו, חובבי הפופ העברי האיכותי, נקבל אותך כמו שאתה, עם החיוך השובבי וההומור המיוחד, כי בלעדיך אנחנו בניגוד לאחיות פיק - יתומים.
חמסה עלינו
א. במדור הטריוויה השבועי ב'סופשבוע' של מעריב הופיעה השאלה הבאה: "מה יש יותר, מתנחלים ברצועת עזה או מתפקדי ליכוד שהצביעו בעד ההתנתקות?" כמה תמים, כמה מאוזן.
ב. "מי שחושב שאני שחצן או יהיר פשוט לא מכיר אותי", אמר פיני גרשון בראיון לידיעות תקשורת. אחת התכונות הבולטות אצל שחצנים היא ביטחונם בכך שהם לא כאלה.
ג. לדנה לוי, שכתבה את ביקורת הטלוויזיה של מעריב ביום א': אודה לך אם תפסיקי לגנוב ממני בדיחות על עו"ד חיים משגב, ובעיקר אם תפסיקי לקלקל אותן.
ד. הקרב בין מכבי תל-אביב להפועל ירושלים היה צמוד מן הצפוי. הכוונה היא כמובן לתחרות 'הגביע האירופי המכוער ביותר' בין גביע יול"ב, שבוודאי היה פריט חובה אופנתי בפאבים מלפני המאה השלישית לספירה, לבין גביע היורוליג שבו אפשר להשתמש בעיקר ככלי למעיכת פירה. בסופו של דבר מכבי שוב ניצחה
ה. (דני) נווה ו(דונלד) דק, יחד עם המלה 'לי' והאות מ' ("לי מספיק"), נותנים לנו את פתרון החידה מהשבוע שעבר: היישוב "נווה דקלים". ולחידה החדשה: כל כאלב ביג'י מחרתיים, שר גבסו (6,4,3) התשובה בגיליון הבא
יודע את מקומי
באחד הימים חשתי בלחץ פיזי בלתי מתון באזור מצחי. מכיוון שאיני מן הקוטרים הרכרוכיים, עשיתי מה שכל גבר אמיתי היה עושה: קמתי ממקומי בראש זקוף, סיפרתי לזוגה וליורש, כתבתי צוואה והלכתי לקופת החולים.
שלא יהיו שום טעויות: חלק מרופאי קופת החולים שלי הם דווקא אנשים נחמדים ומאירי פנים, אבל יתר 99 האחוזים הם אנטיפתים ועצבניים במיוחד. ואכן, רק נעמדתי על סף דלתו של הרופא הפנימי, והנ"ל כבר נהם את מילות הקסם: "את הכרטיס!" אלו היו המילים האחרונות של הרופא לכיווני, ומאותו רגע ואילך הוא דיבר אליי בעיניו בלבד. כדי לסבר את עיני הקורא, אני מצרף כאן תרגום סימולטני לעברית של כל אחד ממבטיו החודרים של הדוקטור.
ובכן, לאחר שקיבל מידי את כרטיס קופת-החולים, החל רופאי לתקתק משהו על המחשב. "יש לי כאבי ראש חזקים", התחלתי לומר לו. הוא שלח בי מבט בוחן ('אני יודע בדיוק מה יש לך, אז אתה לא חייב לבזבז את זמני בסיפורים') וחזר להקליד במחשב. אחרי שניות אחדות, הדפיס הרופא דף ובו רצפט לכדורים ובקבוק סירופ.
"אתה בטוח שלא כדאי לשלוח אותי לבדיקה מקיפה יותר?" תהיתי. בתגובה, העיף בי הרופא מבט תמה ('אם הייתי חושב כך, הייתי נותן לך סירופ? דגנרט!') והחל לסדר את הניירות הרבים שעמדו על שולחנו.
"מה בדיוק גורם לכאבים?" ניסיתי נואשות לדלות ממנו מידע. הרופא הביט פתאום על התקרה שמעליי ('תבוא אלי באופן פרטי תמורת מאות שקלים, ואז אולי אתייחס לשאלה הזאת'), ואז שלח בי עוד מבט מוזר ('אתה עוד פה? אין לך בית?') והרים את הטלפון. לרגע חשבתי שהוא מנסה להתקשר לאנשי הביטחון כדי להוציא אותי, ולכן קמתי בחיפזון והתחלתי ללכת לכיוון הדלת.
ברגע האחרון הסתובבתי אליו, וגיליתי שהוא שוב על המחשב. אחרי התלבטות לא קלה, החלטתי להפריע לו. "סליחה, יש לי עוד שאלה: צריך לקחת את הכדורים לפני האוכל או אחריו?" הדוק' שלח בי מבט נזעם ('סליחה, חתמת פה קבע? יש לי עוד לקוחות, אם לא אכפת לך') וחזר להביט במחשב בעגמומיות ('הרסת לי 244 נצחונות רצופים בסוליטר'). יצאתי במהירות, כשעל פניי כבר חולף החולה הבא. בדרכי החוצה מקופת החולים עוד הספקתי לשמוע את קולו של הרופא, שפנה אל הפציינט החדש במילים המוכרות "את הכרטיס!" ומן הסתם גם שלח בו מבט מזרה אימים ('שרק לא תעשה לי כאב ראש כמו הדוס הזה שהיה כאן לפניך').