בחיים הציבוריים אין ואקום. לתוך הריק שנוצר עם כישלון תכנית ההתנתקות תישאב תכנית אחרת, רעה הימנה. תוצאותיו של ה'טבח האידיאולוגי' שערך שרון בליכוד נראות בתמיכה המסיבית בתכנית. אלמלא ההיחלצות המדהימה של מתיישבי יש"ע ותומכיהם להבהיר למתפקדים את נזקיה, התכנית היתה ללא ספק עוברת.
המחנה הלאומי חייב להמשיך את המפנה שבו החל עם דחייתה של התכנית הרעה הזו, ולחזור לערכי הציונות וההתיישבות.
הציבור הלאומי מכיר היום היטב את הבעיה הדמוגרפית ויודע להשיב עליה. הוא מכיר בכך שקיימת בארץ ישראל המערבית אוכלוסייה ערבית גדולה, והוא אינו רוצה לנהל את חייה. הוא מכיר בכך שהטרור הפך למכת מדינה, אולם הוא סבור שיש דרך להדביר אותו. למחנה הלאומי יש תכנית מדינית ויש אלטרנטיבה טובה בהרבה מהתכנית הנוראה, שנדחתה באופן זמני השבוע.
ה'טבח האידיאולוגי' האמור לא קרה ביום אחד. הוא התחיל ב"ויתורים כואבים" לפני הבחירות, כשאנחנו סברנו שניתן להתעלם מהקריצה הזו למרכז הפוליטי. גם כשאמר שרון בכנס המורות בלטרון: "אני מוכן לתת להם משהו שהם לא קיבלו מעולם... מדינה פלשתינית". לא זעו אמות הסיפים.
חוסר התגובה שלנו, יחד עם ההתמסרות של שרי הליכוד שהלכו ואימצו את הטרמינולוגיה של הוויתורים, למרות שכולם הקפידו לדבר על ה'כאב' שבהם, הביא את שרון לצפצף על החלטת מרכז הליכוד שהתנגדה להקמת מדינה פלשתינית בקיץ 2002, וכך קיבלה ממשלת ישראל ברוב גדול את 'מפת הדרכים' שבמרכזה מדינה פלשתינית.
הסימן הקשה ביותר היה האמירה של שרון כבדרך אגב, שישראל לא תוכל להמשיך להיות 'כובשת' ביש"ע. אולם שרון ראה שאינו יכול לוותר את אותם 'ויתורים כואבים' ללא פרטנר, והחליט לצאת למסע ההרס ההתיישבות ביש"ע, במאבקו לפינוי המאחזים ולאחר מכן בתכנית ההתנתקות.
עד לפני 3 שנים, כששרון היה נשאל בכל הראיונות בתקשורת את שאלת הנצח של שמעון פרס: "אז מה האלטרנטיבה שלך?" היה אומר: יש לי תכנית, ולא מפרש. גם יתר ראשי הליכוד מילאו את פיהם מים במבוכה.
בל נשגה באשליה; רוב השרים והח"כים בליכוד אומרים שלא למיקרופון שבהסכם קבע נצטרך לפנות שטחים ויישובים, אולם גם זה כתוצאה מכך שלא הוצבה בפניהם ובפני הציבוריות הישראלית תכנית מדינית ביטחונית ראויה, הנותנת תשובות לשאלות הכבדות של הדמוגרפיה והשליטה על ציבור ערבי גדול.
עלינו לפרוש בפני החברה הישראלית ולאחר מכן בפני העולם את היריעה כולה: חזרנו לארץ ישראל כי זהו מחוז חפצו של העם היהודי, נושא תפילת כל הדורות, ואין שיבה לארץ ישראל בלי חזרה ללב הארץ, לחברון ולשילה. הריבונות על ארץ ישראל אינה ניתנת לחלוקה.
יחד עם זאת, אנו מכירים בכך שלא שבנו לארץ ריקה. גרים כאן מיליוני ערבים. אנו מכירים בכך שלא ניתן להחזיק אוכלוסייה כה גדולה ללא זכויות אזרח.
אולם שתי אמיתות אלו ניתנות לגישור. ניתן לפתור את הפלונטר, והתכנית המדינית של המחנה הלאומי נותנת את התשובות הנכונות. בתכנית המדינית מתמודד לראשונה המחנה הלאומי עם שלוש בעיות היסוד המציקות לחברה בישראל: הטרור, הדמוגרפיה והשליטה על אזרחים חסרי זכויות.
התכנית של המחנה הלאומי תכלול שלושה שלבים: הכרעת הטרור ופירוק הרשות הפלשתינית, פתרון ביניים של הקמת מנהלים עצמיים מוניציפליים והפרדה תחבורתית, שתאפשר לערבים לנהל את חייהם בעצמם, ופתרון קבע בהסכמה כאשר תהיה כתובת בעולם הערבי. פתרון מרחבי זה יאפשר באופן הגון לפתור את בעיית הפליטים הערביים ואת הצפיפות הנוראה בחבל עזה באמצעות התיישבות בירדן ובמרחבי סיני הריקים.
יש לעשות מאמץ גדול ללכד סביב התכנית את מרב הכוחות הלאומיים, הפוליטיים והציבוריים, ולפעול להטמעתה בציבוריות הישראלית, בדעת הקהל ובתקשורת, כדי שתהפוך לאלטרנטיבה ראויה לתכנית ז'נבה ולתכניות ההתנתקות למיניהן.
המחנה הלאומי חייב להמשיך את המפנה שבו החל עם דחייתה של התכנית הרעה הזו, ולחזור לערכי הציונות וההתיישבות.
הציבור הלאומי מכיר היום היטב את הבעיה הדמוגרפית ויודע להשיב עליה. הוא מכיר בכך שקיימת בארץ ישראל המערבית אוכלוסייה ערבית גדולה, והוא אינו רוצה לנהל את חייה. הוא מכיר בכך שהטרור הפך למכת מדינה, אולם הוא סבור שיש דרך להדביר אותו. למחנה הלאומי יש תכנית מדינית ויש אלטרנטיבה טובה בהרבה מהתכנית הנוראה, שנדחתה באופן זמני השבוע.
ה'טבח האידיאולוגי' האמור לא קרה ביום אחד. הוא התחיל ב"ויתורים כואבים" לפני הבחירות, כשאנחנו סברנו שניתן להתעלם מהקריצה הזו למרכז הפוליטי. גם כשאמר שרון בכנס המורות בלטרון: "אני מוכן לתת להם משהו שהם לא קיבלו מעולם... מדינה פלשתינית". לא זעו אמות הסיפים.
חוסר התגובה שלנו, יחד עם ההתמסרות של שרי הליכוד שהלכו ואימצו את הטרמינולוגיה של הוויתורים, למרות שכולם הקפידו לדבר על ה'כאב' שבהם, הביא את שרון לצפצף על החלטת מרכז הליכוד שהתנגדה להקמת מדינה פלשתינית בקיץ 2002, וכך קיבלה ממשלת ישראל ברוב גדול את 'מפת הדרכים' שבמרכזה מדינה פלשתינית.
הסימן הקשה ביותר היה האמירה של שרון כבדרך אגב, שישראל לא תוכל להמשיך להיות 'כובשת' ביש"ע. אולם שרון ראה שאינו יכול לוותר את אותם 'ויתורים כואבים' ללא פרטנר, והחליט לצאת למסע ההרס ההתיישבות ביש"ע, במאבקו לפינוי המאחזים ולאחר מכן בתכנית ההתנתקות.
עד לפני 3 שנים, כששרון היה נשאל בכל הראיונות בתקשורת את שאלת הנצח של שמעון פרס: "אז מה האלטרנטיבה שלך?" היה אומר: יש לי תכנית, ולא מפרש. גם יתר ראשי הליכוד מילאו את פיהם מים במבוכה.
בל נשגה באשליה; רוב השרים והח"כים בליכוד אומרים שלא למיקרופון שבהסכם קבע נצטרך לפנות שטחים ויישובים, אולם גם זה כתוצאה מכך שלא הוצבה בפניהם ובפני הציבוריות הישראלית תכנית מדינית ביטחונית ראויה, הנותנת תשובות לשאלות הכבדות של הדמוגרפיה והשליטה על ציבור ערבי גדול.
עלינו לפרוש בפני החברה הישראלית ולאחר מכן בפני העולם את היריעה כולה: חזרנו לארץ ישראל כי זהו מחוז חפצו של העם היהודי, נושא תפילת כל הדורות, ואין שיבה לארץ ישראל בלי חזרה ללב הארץ, לחברון ולשילה. הריבונות על ארץ ישראל אינה ניתנת לחלוקה.
יחד עם זאת, אנו מכירים בכך שלא שבנו לארץ ריקה. גרים כאן מיליוני ערבים. אנו מכירים בכך שלא ניתן להחזיק אוכלוסייה כה גדולה ללא זכויות אזרח.
אולם שתי אמיתות אלו ניתנות לגישור. ניתן לפתור את הפלונטר, והתכנית המדינית של המחנה הלאומי נותנת את התשובות הנכונות. בתכנית המדינית מתמודד לראשונה המחנה הלאומי עם שלוש בעיות היסוד המציקות לחברה בישראל: הטרור, הדמוגרפיה והשליטה על אזרחים חסרי זכויות.
התכנית של המחנה הלאומי תכלול שלושה שלבים: הכרעת הטרור ופירוק הרשות הפלשתינית, פתרון ביניים של הקמת מנהלים עצמיים מוניציפליים והפרדה תחבורתית, שתאפשר לערבים לנהל את חייהם בעצמם, ופתרון קבע בהסכמה כאשר תהיה כתובת בעולם הערבי. פתרון מרחבי זה יאפשר באופן הגון לפתור את בעיית הפליטים הערביים ואת הצפיפות הנוראה בחבל עזה באמצעות התיישבות בירדן ובמרחבי סיני הריקים.
יש לעשות מאמץ גדול ללכד סביב התכנית את מרב הכוחות הלאומיים, הפוליטיים והציבוריים, ולפעול להטמעתה בציבוריות הישראלית, בדעת הקהל ובתקשורת, כדי שתהפוך לאלטרנטיבה ראויה לתכנית ז'נבה ולתכניות ההתנתקות למיניהן.