שבועיים חלפו מאז הניצחון הגדול במשאל, אך הדיו של מבצע 'פנים אל פנים' טרם התפוגגו. המבצע האדיר הזה, שנוצר יש מאין, ביסס את עיקר הצלחתו של המשאל על מסירות נפש של אלפי תושבי יש"ע והערים, שלמשך שבועיים עזבו הכל ויצאו לדבר עם עם ישראל. אין אחד שהשתתף במסע השכנועים והמפגש האישי לא הותיר בו חותם כלשהו.
בציבור הדתי לאומי ממשיכים להתגלגל סיפורים מסיפורים שונים, חלקם פשוטים וחלקם מעוררי השתאות. לכולם מכנה משותף אחד: הדיבור והחיבור חייבים להימשך. הניצחון הזמני הוא רק אות מלמעלה כדי לפתח מהלך גדול הרבה יותר מכל משאל: עם ישראל פתח את הדלת לאחדות, ומי שלא ימהר להיכנס בדלת הזו יישאר בחוץ.
על קצה המזלג מוגשים כאן סיפורים שעברו מפה לאוזן, חלקם ממקור ראשון. כמה מהסיפורים היותר מפורסמים יהיו ודאי מוכרים לקורא, אבל תמיד טוב להיזכר במה שהיה, ומתוך כך לחשוב על מה שיהיה.
מהפכים
למרות שלא מדובר באנשי הסברה מקצועיים, יכולים הפוקדים לרשום לעצמם כמה הישגים מרשימים בתחום. בשיחות שנערכו מלב אל לב הניחו הפוקדים את הקלפים בפשטות על השולחן, והצליחו לגרום למהפכים של 180 מעלות בדעותיו של המתפקד.
יחיאל מבית אל היה אצל אישה, שאמרה לו: "אתם נורמלים? מעמידים שם 700 חיילים כדי לשמור על שני קרוונים?"
"הייתי המום מחוסר הידע. הראינו לה את הדיסק על גוש קטיף, ואז היה תורה להיות המומה. פתאום נפל לה האסימון ש'חסה גוש קטיף' זה לא שם המפעל, אלא מקום הגידול. אמרתי לה: 'יש שם בתים הרבה יותר יפים משלך, את מוכנה שיחריבו אותם?' 'מה פתאום!' היא מיהרה להשיב".
מיכל מנווה דקלים מספרת על מתפקד מעתלית שהודיע כי הוא תומך בשרון סופית. "המתפקד שהיה אצלו שאל: 'תגיד, אם בשביל השלום אבו עלא יבקש רק את השכונה שלך בעתלית, תסכים לצאת מפה?' 'מה פתאום עתלית?' התקומם האיש. 'אם זה מה שהוא ירצה, תסכים להתפנות?' לחץ השואל. 'למה שאתפנה?' ענה. דו שיח שהתגלגל ביניהם הביא את המתפקד לומר: 'בלבלת אותי לגמרי'. בבוקר יום המשאל צלצל להודיע שיצביע נגד".
לאחד מחברי המרכז שמאחוריו עומדים קולות רבים הגיעו שני רבנים מגוש קטיף. בפעם הראשונה והשנייה, האיש לא השתכנע. הוא בעד. בפעם השלישית שהגיעו הרבנים, הוא הודיע לפתע שהוא יגיע לקלפי, וישכנע את האנשים שלו להצביע נגד. "כשהגענו לקלפי, ראינו אותו אומר לאנשים להצביע נגד, כשהוא מורה עלינו ומסביר להם: 'אתם רואים את האנשים האלה? הם באו מגוש קטיף, עליהם אתם הולכים להצביע'".
הרב ציון כהן מקרני שומרון מספר על אב שכול שהתחיל לדבר על הבן שלו. "אני בעד ההסכם, שלא ימותו עוד חיילים", אמר. "אמרו לו: 'אתה יודע שבגוש קטיף יש הורים שכולים, שבניהם קבורים שם? אם יפנו, יצטרכו להוציא גופות מהקבר כדי להעביר אותם! בשביל אותם הורים זה יהיה כמו לקבור את הבן פעם נוספת'. האב השתתק. לאחר כמה דקות שיחה, הוא אמר: 'לא חשבתי על זה. עוררתם אצלי את המחשבה. אני אצביע נגד, הצלחתם להזיז אותי עד כדי כך'".
לעתים גם בכוחו של פרט קטן לשנות דברים גדולים. תלמידי ישיבת בית אל הגיעו לבית בראשון לציון, ומצאו אותו ריק. הם החליטו בכל זאת להשאיר פתק עם המסר שרצו להעביר, והלכו. למחרת התקשר אותו אדם, ואמר להם: "בגלל שהגעתם עד אלי עם הפתק, אצביע נגד".
אי הבנה קטנה אירעה לפוקדים שהגיעו לבאר שבע, והאישה שפתחה את הדלת הודיעה להם: "אני בעד". הם החליטו לבקש ממנה דבר אחר: "אם ככה, לפחות אל תגיעי להצביע". האישה התפלאה על הבקשה, אבל הסכימה. לאחר שעזבו אותה, צץ בליבם ספק מסוים לגבי אותה אישה. הם חזרו אליה, ושאלו: "בעד מה את?" והיא ענתה בפשטות: "אני בעדכם, בעד האנשים של גוש קטיף!" כעת נאלצו הבחורים לחשוב כיצד להסביר לה שבעצם כדאי שכן תגיע לקלפי...
מהפכים היו גם בסדר גודל עירוני. בשלומי, למשל, לא הצליח המטה המקומי בשום אופן לשכנע את המתפקדים להצביע נגד. ואז נכנס בית חב"ד בשלומי לתמונה. ראש בית חב"ד דיבר עם איש מרכזי בליכוד בשלומי, וביקש שישכנע את אנשיו לבחור נגד. האיש סירב, והחב"דניק הפעיל לחץ: "אתה יודע שיש לנו בית תמחוי ענק שמחלק מזון לתושבים רבים כאן. אני לא מקבל שבעניינים האלה נלך ביחד, ובנושא של ארץ ישראל אתה לא תעזור לי. זו כפירה בעיקר. אני מודיע לך שאם תסרב פה לא יהיה טוב", חתם. הוא המשיך ואיים שחב"ד תפסיק את פעילות החסד שלה בעיר, וזה עבד. אותו ליכודניק התגייס לטובת המטה, והגלגל בשלומי התהפך.
גם ברמת גן נהפך הקו, מאחוזי התנגדות בודדים לשבעים אחוזים. ההצלחה נזקפת לזכות ישיבת רמת גן, למרות האיומים שקיבלה מראש העיר, בהוראה ישירה של שרון, שאם ימשיכו בפעילות יסגרו להם ברזים בעירייה.
בזכות עגבניות השרי
אחוזים גבוהים של הצלחות הסברתיות ניתן לרשום לזכותן של עגבניות השרי תוצרת גוש קטיף. גם הן פקדו כל בית, או ליתר דיוק מטבח, של המתפקדים. שלומי מקרני שומרון היה אצל נהג מונית בן 60 מהרצליה. "כשנכנסנו, הוא מיד אמר: 'אני מצביע למה ששרון אומר, תמיד הלכתי אחריו'. 'גם אם הוא ידבר שטויות?' שאלנו. 'כן, הוא יודע מה הוא אומר', ענה. נכנסנו אליו לסלון, והראינו לו את קלטת הווידאו. האיש ישב מול הטלוויזיה ובכה. הוא סיפר: 'אני הבאתי את העגבניות הראשונות לגוש קטיף'. אמרנו לו: 'במקרה גם לנו יש פה עגבניות מגוש קטיף'. הוצאנו לו קופסת עגבניות שרי, ויצאנו מעוד מתפקד משוכנע".
שלומי מספר על מתפקד נוסף בהרצליה, שפתח את הדלת ואמר: "אתם לתרומות? לא, תודה". "אמרנו לו שבאנו לדבר על ההתנתקות. הוא לא רצה לדבר, ואמר שרק אשתו מתפקדת, והיא בעד. הוצאנו לו קופסה של עגבניות שרי. האיש התחיל לחייך, ופתח לנו את הדלת להיכנס. 'בשביל עגבניות אתה מוכן לפתוח, אבל בשביל אנשים שיגורשו מהבית אתה לא מוכן? עגבניות אתה מקבל ודפי הסברה לא?' כך התחלנו, ואז התגלגלה השיחה".
על קשישים וכלבים
מתפקדים מבוגרים, שהגיעו לגבורות ומעלה, היוו גם הם אתגר בפני עצמו לפוקדים. הרב ציון כהן מספר על אדם בן 90 שפתח להם את הדלת: "הוא שאל: 'מה אתם רוצים?' 'אתה מתפקד, רצינו לדבר על המשאל', הסברנו. 'אני בן 90, אני כבר יודע הכל, ויודע מה טוב למדינה', השיב. ביקשנו שילמד אותנו מה טוב, והוא ענה: 'אתם יודעים'. ביקשנו בכל זאת שיגלה את דעתו, והוא בשלו: 'לא תשכנעו אותי, אני בן 90'. סקרן אותי לדעת מה הוא חושב, ושאלתי אותו: 'אתה יודע מה אנחנו חושבים?' 'אתה חושב שאני חושב אחרת ממך? אתה ממש מעליב אותי!' ענה הזקן".
שלומי מקרני שומרון היה אצל קשיש ליטאי, שסירב לומר להם כיצד הוא מצביע, בטענה שזה סודי. "נכנסנו אליו, ישבנו אצלו כמעט שעה. אנחנו מדברים על ההתנתקות, והוא מתחיל לספר לנו על מלחמת העולם השנייה, ופותח לנו שולחן משקאות חריפים. הוא היה אחד האשכנזים הבודדים שהכניסו אותנו הביתה". היו גם אנשים גלמודים, שעצם ביקורו של אדם בביתם, שגם ישב ושוחח איתם, היה בשבילם חסד מופלא שלא זוכים לו כל יום.
הפוקד התמים הכין את עצמו נפשית לקשיים במהלך המבצע: איתור הבית והתמודדות מול סרבנים עיקשים. אך לכלבי ענק בחצרות ובבתים הוא לא ציפה. גם זה היה מכשול שאנשינו צלחו בגבורה. שלומי מקרני שומרון, שהכלב איננו ידידו הטוב ביותר, הגיע לבדו לבית חשוך, ולא מצא שם אדם. "לא ידעתי איך להיכנס, ושכנה קשישה אמרה לי: 'תלך מסביב'. שמעתי את נביחות הכלב מרחוק, והזקנה אומרת: 'אל תפחד, הכלבה לא נושכת'.
"הנביחות התגברו, ופחדתי להיכנס לחצר. עמדתי לבד מול התופת, והחלטתי לחרף את נפשי ולהיכנס לחצר. ה'כלבה שאינה נושכת' נראתה דווקא להוטה לארוחת ערב קלה. עשיתי התגנבות יחידים מסביב, והצלחתי להגיע לבית. אישה פתחה לי את הדלת, והביקור התברר כמיותר: היא איתנו. אבל היא דווקא רצתה שאשאר, הציעה שתייה, והצטערה מאוד כשעזבתי".
הרב ציון כהן נכנס לבית משפחה ביפו, כשמולו רובצים שני כלבים ענקיים. "אני יושב על הספה, מנסה להסביר לבני הזוג, תוך כדי התגוננות מליקוקי החיבה של הכלבים ומההתרפקות שלהם עלי. פתאום האישה מתפרצת: 'תתביישו לכם! אתם הורגים את הילדים שלכם שם! אישה עם כסא גלגלים התפוצץ לה הבית!' התחלתי לענות על הטענות שלה, וכשלא היה לה מה לענות על התשובות שלי היא היתה חוזרת לטענה הראשונה, וחוזר חלילה. בשלב מסוים פניתי לבעל: 'אתם רוצים שיהיה טוב לעם ישראל. אנחנו לא יודעים מה יביא טוב, ולכן אם יש ספק עדיף שלא תגיעו להצביע'. הוא הביט בי, ואמר: 'בשבילך, אני לא הולך להצביע'".
קבלת פנים
"הוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות" אמרו חכמינו, ומסתבר שבעם ישראל יש גם הרבה כאלה שמקיימים. תושבי היישובים התקבלו בהערכה ובחיוך רחב, שהגיעו לעתים עד כדי הזמנה לארוחה ויצירת קשר לטווח ארוך. השמועה שמתנחלים 'פושטים על הבתים' כבר נפוצה בערים באותו לילה שבו הגיעה אישה מעפרה, שאמרה לאישה שפתחה לה את הדלת, שהיא הגיעה לכאן מהיישוב. האישה חייכה חיוך רחב, כאילו עומדת מולה מישהי שכבר ציפו לה זמן רב. "עזרא! המתנחלים הגיעו!" צעקה לבעלה.
הרב ציון כהן הגיע לבניין ענק בהרצליה, והמתפקד המבוקש גר דווקא בכניסה אחרונה, קומה אחרונה, דלת אחרונה. "סוף סוף הגעתי לדירה שלו, ואשתו אומרת לי שהוא נמצא למטה, בחניה. ירדתי במהירות את כל הדרך בחזרה, ואני רואה אותו רץ לקראתי ולוחץ את ידי בחום. 'היינו בכנסים ושכנעו אותנו בעד', הוא אומר, 'אבל החבר'ה שלכם באו וחילקו לי חומר, עכשיו אנחנו איתכם, רוצים את ארץ ישראל השלמה'. יותר ממה שדיברתי איתו, נתתי לו אפשרות לצאת מהקליפה ולהזדהות עם מי שהוא באמת".
בחורה שהגיעה מגוש קטיף לחצור ביום חמישי בלילה סיפרה למתפקד שהיא הגיעה מגוש קטיף. האיש שואל אותה: "יום חמישי בלילה, את לא יוצאת לפאבים, לבלות?" הבחורה אמרה שהיא באה להסביר נגד ההתנתקות. הוא פנה לאשתו ואמר לה: "את רואה מה זה? הילדים שלנו יוצאים לבלות בסופשבוע, והם באים עד אלינו בשביל לשכנע".
מתיישב מחרשה הגיע לבית משפחה ביהוד. המארחים התפעלו מהעובדה שהוא הגיע מרחוק, ושהוא מתכונן לחזור עוד הלילה ליישוב. "איפה זה חרשה?" הם שאלו. "בואו, תצאו איתי רגע למרפסת", הציע הבחור. בני הזוג יצאו אחריו, והוא הצביע על הרכס בכיוון מזרח: "הנה, אפשר לראות מפה את חרשה", הסביר לבני הזוג המשתאים.
אישה בהריון מתקדם מבית אל הגיעה לבית, וסיפרה להם שהיא עוברת אחד אחד כדי לשכנע נגד. "אנחנו נגד, לא צריך לשכנע פה, אבל אנחנו לא מסכימים שאת תמשיכי ללכת. את נשארת פה לשתות ולנוח". בעל הבית לקח ממנה את הרשימות, עבר בכל הבתים, וחזר להודיע לה שכולם מתנגדים.
דמעות של הכרה
לעתים מבלי משים, בתוך סערת הוויכוח, הצליחו המשכנעים לגעת בנקודה הרגישה של המתפקד; נקודה שגרמה לו לפרוץ בבכי מגודל ההכרה החדשה שהתפשטה בו בכי שהביא מאוחר יותר להצבעה הרצויה בקלפי. יחיאל מבית אל נכנס לביתה של אישה שהודיעה לו שהיא בעד, ולא יעזור כלום. "אמרתי לה: 'בואי תשמעי אותי'. דיברנו, והיא התחילה לתנות את צרותיה היא נשואה 15 שנה בלי ילדים.
"אמרתי: 'את מוכנה לראות איך זורקים ילדים לאוטובוסים, גוררים אותם מהבית ומכים אותם?' היא התחילה לבכות, ואמרה: 'זה לא יהיה ככה'. אמרתי: 'תצאי עכשיו מהבית שלך'. 'מה פתאום? היא שאלה. 'כך החוק קובע', אני עונה. 'את תתנגדי לזה?' 'בטח שאתנגד', אמרה. 'אז למה את חושבת שילדים בגוש קטיף לא יתנגדו לזה?' היא הבינה, ואמרה בבכי: 'אני נודרת נדר שאצביע נגד. לא אתן יד לדבר הזה', ושמה כסף בקופת צדקה.
"כשיצאנו ממנה, פגשנו את בעלה. גם הוא אמר שהוא בעד שרון, וילך אחריו באש ובמים. 'אם הוא יקפוץ ממטוס אני אחריו'. הוא הוסיף ואמר שהוא ואשתו זה אותו בן אדם, וכיוון שהיא בעד גם הוא בעד. אמרתי לו: 'אני לא רוצה לסכסך ביניכם, אבל עכשיו יצאנו מאשתך והיא נגד'. הבעל שמע, ואמר: 'אם ככה, אני מכבד את הדעות שלה, ואצביע גם נגד'".
מיכל מנווה דקלים מספרת על אם לשני חיילים, שאמרה שנמאס לה מהמצב הביטחוני והיא בעד התכנית. "ביום ההצבעה, היא ראתה אותי עם הנכדים שלי בקלפי. פתאום היא ראתה את הדמויות מאחורי המילים ושיחות הטלפון. היא היתה המומה ופרצה בבכי. אמרתי לה: 'את אמא עם לב יהודי חם. איך את מצביעה בעד?' 'אני לא יודעת מה לעשות', השיבה. הפעלנו עליה מכבש אדיר, ולבסוף היא הלכה להצביע נגד, כשהיא ממשיכה למרר בבכי'".
הבכי היה גם בצד השני. שתי נערות מגוש קטיף הגיעו לביתו של ניצול שואה. הן עמדו שעה בפתח, בזמן שהלה התלבט אם להכניס אותן. אחת הבנות הוציאה לו תמונות מגוש קטיף, ואמרה לו בבכי: "אתה ניצלת מהשואה. אתה רוצה שגם אותנו יגרשו מהבית, עם כל המשפחה?" הזקן הכניס אותן לביתו, ואחרי יומיים התקשר להודיע שהוא מצביע נגד, וכן שחבריו, חברי ליכוד אף הם, הגיעו לביתו, ראו את הסרט, וכולם יצביעו נגד.
שכנוע יצירתי
יצירתיות ללא הפסקה היתה שם המשחק. הפוקד היה צריך להבין תוך דקות מול מי הוא עומד, ולמצוא את הדרך המתאימה לשכנוע. משפחת מתפקדים אחת, בני עדות המזרח, לא השתכנעו בשום אופן להצביע נגד. הבחור ששוחח איתם בחר בטקטיקת המיסטיקה: "אתם יודעם שבגוש קטיף יש 26 בתי כנסת, כמניין הוי"ה? אתם תסכימו שיהרסו אותם?" המתפקדים נותרו ללא מענה.
משפחת חוזרים בתשובה קיבלה מהפוקדים מכתבים של הרב אליהו והרב כדורי הקוראים להצביע נגד. אך לא זה מה שישכנע אותם: "תראו לי איפה הרב עובדיה אומר להתנגד, ואני מצביע נגד", אמר הבעל. הבחורים לא מצאו באמתחתם את המסמך הדרוש, והחליטו להתחכם: "זה דבר כל כך פשוט וברור, שהרב עובדיה אפילו לא צריך להגיד את זה", הסבירו.
גם מתוך הליכוד
אנשים נוספים שנטלו חלק משמעותי במאבק היו ראשי סניפים וחברי מרכז בליכוד. בניגוד לתושבי יש"ע, להם היה הרבה מה להפסיד ביציאה נגד שרון: תפקידים נכספים, תקציבים ומעמדם במרכז הליכוד. הם לא נרתעו מללכת עם האמת שלהם ולהצהיר עליה בריש גלי. אבי דרעי, חבר מרכז ירושלמי שמאחוריו עומדת קבוצת מתפקדים לא גדולה, קיבל טלפונים בלתי פוסקים מלשכת ראש הממשלה. בהתחלה הוא היה צוחק וטורק את הטלפון, בטוח שעובדים עליו. לבסוף הבהירו לו ששרון באמת רוצה לדבר איתו.
דרעי הקשיב והתווכח, ובתום השיחה אמר לשרון: "תשמע, אני מכיר אותך הרבה שנים, ואני באמת אוהב אותך. אבל אני אוהב את ארץ ישראל יותר. אני מצביע נגד". ראש סניף הליכוד בהוד השרון קיבל הזמנה לארוחה עם ראש הממשלה. הוא הודיע לשרון חגיגית שהוא לא משתכנע ויצביע נגד, וכדי להוכיח את אמיתות כוונותיו, הוא הבטיח להכניס מודעה שתקרא להצביע נגד במקומון של הוד השרון.
ראש הסניף בצפת קיבל כמחמאה את העובדה ששרון מתקשר אליו, אך עמד בהתנגדותו, וכדי לברוח מהלחצים של שרון קנה כרטיס טיסה לחו"ל עד יעבור זעם. שמעון גבסו מנצרת, איש שרון מובהק, עבד יום ולילה, בחריצות שלא היתה מביישת מתנחל, נגד התכנית.
במטה הצפון, שהגיע לתוצאות מרשימות לאחר התגייסות רבתי של תושבי האזור, מספרים שראש עיריית קרית שמונה, חיים ברביבאי, עמד ביום הבחירות בקלפי כאיש שרון. לפתע הוא ראה אברך מישיבת חיספין. הוא תפס אותו בחיבוק חם, ואמר לחבר'ה: "אתם רואים את הבחור הזה? אפילו שאני איש של שרון, הוא נכנס אלי ודיברנו, היה ממש כיף".
סיפור נוסף של מהפך משמעותי בליכוד הוא סיפורו של אל"מ גבע. הוא הגיע לכנס של חברי מרכז בעלי השפעה כחבר של אחד המשתתפים, והבטיח לא להתערב. בכנס הוחלט לתמוך בשרון, מנימוקי חוסר ברירה. לבסוף אמר מישהו: "יש פה אלוף משנה, בואו נשמע מה יש לו לומר". גבע קם והתחיל לדבר ציונות, וכל החברים נסחפו אחריו. כל משתתפי הכנס החליטו להתגייס נגד התכנית, ובקשו לשמוע ממנו עוד ציונות.
התגייסות המונית
מסירות נפש, כבר אמרנו? זו היתה מילת המפתח להצלחה במשאל. המושג הגדול הזה התפרט למאות סיפורים קטנים של אנשים שהיו מוכנים לכל משימה, בכל מחיר. הרב אבינר, רב הישוב בית אל א', חסם את היציאה מהיישוב ברכב, ושאל כל אדם באיזה יום ושעה הוא הולך לפקוד בתים.
תלמידי ישיבות עזבו את הגמרות, בבחינת "עת לעשות לה'", וגם בעלי מקצועות חופשיים עזבו את העבודה. רופא מבית אל פנה למטה בבקשה לעבוד. אמרו לו: "אם אתה רוצה לעבוד, אתה חייב לקחת חופשה של שבוע מהעבודה". הרופא לא נרתע, ויחד עם רב נוסף קיבל רשימה של 9,000 מתפקדים בשלוש ערים ולקח אחריות על כולם.
ביום המשאל עצמו שברו הפעילים שיאים: שלוש נשים שעשו ג'וגינג ביום ראשון בערב בקרני שומרון פגשו את הרב ציון כהן. "אתן רוצות עבודה?" שאל. הנשים הגיעו למטה, קראו לחברות נוספות, ועברו טלפונית על 40 רשימות מתפקדים, כדי לוודא אם מישהו טרם הצביע. אחת המתפקדות אמרה לטלפנים שהיא לא יכולה להצביע, כי צריך מישהו שיישאר עם הילדים. אחד הבחורים נסע אליה במהירות, ותפקד כבייביסיטר למופת בזמן שהאישה הוסעה לקלפי.
עד הדקות האחרונות של יום המשאל רדפו הפעילים אחרי מצביעים כדי להסיע אותם לקלפי. קשישה אחת בילתה שעות ארוכות בהמתנה בתור בקופת חולים. הבחורים ניסו להשיג אותה במשך שלוש שעות, ולבסוף הצליחו לשחרר אותה מהתור ולקחו אותה להצביע. על רכזי המטות מספרים שהם פשוט עזבו את המשפחה לשבועיים ונדדו ברחבי הארץ. הם הגיעו לקו הסיום באפיסת כוחות כמעט, אך המאמץ הוכיח את עצמו מעל לכל ספק.
בשלושה כנסי פעילים שנערכו לאחר המשאל הוחלט על המשך הפעילות, הן במישור השמירה על הקשרים הקיימים כבר בין פוקדים למתפקדים, והן בהתרחבות הקשר בין הציבור האמוני לכלל העם. יעקב שטרנברג ממטה מאמ"ץ אומר כי בעיירות הפיתוח שאלו את המתנחלים: "נראה אתכם אצלנו גם מחר?" "זו המטרה שלנו, שיראו אותנו שם גם מחר. קשר האחווה כבר התגלה, צריך רק לקבע אותו עמוק בתוכנו".
בציבור הדתי לאומי ממשיכים להתגלגל סיפורים מסיפורים שונים, חלקם פשוטים וחלקם מעוררי השתאות. לכולם מכנה משותף אחד: הדיבור והחיבור חייבים להימשך. הניצחון הזמני הוא רק אות מלמעלה כדי לפתח מהלך גדול הרבה יותר מכל משאל: עם ישראל פתח את הדלת לאחדות, ומי שלא ימהר להיכנס בדלת הזו יישאר בחוץ.
על קצה המזלג מוגשים כאן סיפורים שעברו מפה לאוזן, חלקם ממקור ראשון. כמה מהסיפורים היותר מפורסמים יהיו ודאי מוכרים לקורא, אבל תמיד טוב להיזכר במה שהיה, ומתוך כך לחשוב על מה שיהיה.
מהפכים
למרות שלא מדובר באנשי הסברה מקצועיים, יכולים הפוקדים לרשום לעצמם כמה הישגים מרשימים בתחום. בשיחות שנערכו מלב אל לב הניחו הפוקדים את הקלפים בפשטות על השולחן, והצליחו לגרום למהפכים של 180 מעלות בדעותיו של המתפקד.
יחיאל מבית אל היה אצל אישה, שאמרה לו: "אתם נורמלים? מעמידים שם 700 חיילים כדי לשמור על שני קרוונים?"
"הייתי המום מחוסר הידע. הראינו לה את הדיסק על גוש קטיף, ואז היה תורה להיות המומה. פתאום נפל לה האסימון ש'חסה גוש קטיף' זה לא שם המפעל, אלא מקום הגידול. אמרתי לה: 'יש שם בתים הרבה יותר יפים משלך, את מוכנה שיחריבו אותם?' 'מה פתאום!' היא מיהרה להשיב".
מיכל מנווה דקלים מספרת על מתפקד מעתלית שהודיע כי הוא תומך בשרון סופית. "המתפקד שהיה אצלו שאל: 'תגיד, אם בשביל השלום אבו עלא יבקש רק את השכונה שלך בעתלית, תסכים לצאת מפה?' 'מה פתאום עתלית?' התקומם האיש. 'אם זה מה שהוא ירצה, תסכים להתפנות?' לחץ השואל. 'למה שאתפנה?' ענה. דו שיח שהתגלגל ביניהם הביא את המתפקד לומר: 'בלבלת אותי לגמרי'. בבוקר יום המשאל צלצל להודיע שיצביע נגד".
לאחד מחברי המרכז שמאחוריו עומדים קולות רבים הגיעו שני רבנים מגוש קטיף. בפעם הראשונה והשנייה, האיש לא השתכנע. הוא בעד. בפעם השלישית שהגיעו הרבנים, הוא הודיע לפתע שהוא יגיע לקלפי, וישכנע את האנשים שלו להצביע נגד. "כשהגענו לקלפי, ראינו אותו אומר לאנשים להצביע נגד, כשהוא מורה עלינו ומסביר להם: 'אתם רואים את האנשים האלה? הם באו מגוש קטיף, עליהם אתם הולכים להצביע'".
הרב ציון כהן מקרני שומרון מספר על אב שכול שהתחיל לדבר על הבן שלו. "אני בעד ההסכם, שלא ימותו עוד חיילים", אמר. "אמרו לו: 'אתה יודע שבגוש קטיף יש הורים שכולים, שבניהם קבורים שם? אם יפנו, יצטרכו להוציא גופות מהקבר כדי להעביר אותם! בשביל אותם הורים זה יהיה כמו לקבור את הבן פעם נוספת'. האב השתתק. לאחר כמה דקות שיחה, הוא אמר: 'לא חשבתי על זה. עוררתם אצלי את המחשבה. אני אצביע נגד, הצלחתם להזיז אותי עד כדי כך'".
לעתים גם בכוחו של פרט קטן לשנות דברים גדולים. תלמידי ישיבת בית אל הגיעו לבית בראשון לציון, ומצאו אותו ריק. הם החליטו בכל זאת להשאיר פתק עם המסר שרצו להעביר, והלכו. למחרת התקשר אותו אדם, ואמר להם: "בגלל שהגעתם עד אלי עם הפתק, אצביע נגד".
אי הבנה קטנה אירעה לפוקדים שהגיעו לבאר שבע, והאישה שפתחה את הדלת הודיעה להם: "אני בעד". הם החליטו לבקש ממנה דבר אחר: "אם ככה, לפחות אל תגיעי להצביע". האישה התפלאה על הבקשה, אבל הסכימה. לאחר שעזבו אותה, צץ בליבם ספק מסוים לגבי אותה אישה. הם חזרו אליה, ושאלו: "בעד מה את?" והיא ענתה בפשטות: "אני בעדכם, בעד האנשים של גוש קטיף!" כעת נאלצו הבחורים לחשוב כיצד להסביר לה שבעצם כדאי שכן תגיע לקלפי...
מהפכים היו גם בסדר גודל עירוני. בשלומי, למשל, לא הצליח המטה המקומי בשום אופן לשכנע את המתפקדים להצביע נגד. ואז נכנס בית חב"ד בשלומי לתמונה. ראש בית חב"ד דיבר עם איש מרכזי בליכוד בשלומי, וביקש שישכנע את אנשיו לבחור נגד. האיש סירב, והחב"דניק הפעיל לחץ: "אתה יודע שיש לנו בית תמחוי ענק שמחלק מזון לתושבים רבים כאן. אני לא מקבל שבעניינים האלה נלך ביחד, ובנושא של ארץ ישראל אתה לא תעזור לי. זו כפירה בעיקר. אני מודיע לך שאם תסרב פה לא יהיה טוב", חתם. הוא המשיך ואיים שחב"ד תפסיק את פעילות החסד שלה בעיר, וזה עבד. אותו ליכודניק התגייס לטובת המטה, והגלגל בשלומי התהפך.
גם ברמת גן נהפך הקו, מאחוזי התנגדות בודדים לשבעים אחוזים. ההצלחה נזקפת לזכות ישיבת רמת גן, למרות האיומים שקיבלה מראש העיר, בהוראה ישירה של שרון, שאם ימשיכו בפעילות יסגרו להם ברזים בעירייה.
בזכות עגבניות השרי
אחוזים גבוהים של הצלחות הסברתיות ניתן לרשום לזכותן של עגבניות השרי תוצרת גוש קטיף. גם הן פקדו כל בית, או ליתר דיוק מטבח, של המתפקדים. שלומי מקרני שומרון היה אצל נהג מונית בן 60 מהרצליה. "כשנכנסנו, הוא מיד אמר: 'אני מצביע למה ששרון אומר, תמיד הלכתי אחריו'. 'גם אם הוא ידבר שטויות?' שאלנו. 'כן, הוא יודע מה הוא אומר', ענה. נכנסנו אליו לסלון, והראינו לו את קלטת הווידאו. האיש ישב מול הטלוויזיה ובכה. הוא סיפר: 'אני הבאתי את העגבניות הראשונות לגוש קטיף'. אמרנו לו: 'במקרה גם לנו יש פה עגבניות מגוש קטיף'. הוצאנו לו קופסת עגבניות שרי, ויצאנו מעוד מתפקד משוכנע".
שלומי מספר על מתפקד נוסף בהרצליה, שפתח את הדלת ואמר: "אתם לתרומות? לא, תודה". "אמרנו לו שבאנו לדבר על ההתנתקות. הוא לא רצה לדבר, ואמר שרק אשתו מתפקדת, והיא בעד. הוצאנו לו קופסה של עגבניות שרי. האיש התחיל לחייך, ופתח לנו את הדלת להיכנס. 'בשביל עגבניות אתה מוכן לפתוח, אבל בשביל אנשים שיגורשו מהבית אתה לא מוכן? עגבניות אתה מקבל ודפי הסברה לא?' כך התחלנו, ואז התגלגלה השיחה".
על קשישים וכלבים
מתפקדים מבוגרים, שהגיעו לגבורות ומעלה, היוו גם הם אתגר בפני עצמו לפוקדים. הרב ציון כהן מספר על אדם בן 90 שפתח להם את הדלת: "הוא שאל: 'מה אתם רוצים?' 'אתה מתפקד, רצינו לדבר על המשאל', הסברנו. 'אני בן 90, אני כבר יודע הכל, ויודע מה טוב למדינה', השיב. ביקשנו שילמד אותנו מה טוב, והוא ענה: 'אתם יודעים'. ביקשנו בכל זאת שיגלה את דעתו, והוא בשלו: 'לא תשכנעו אותי, אני בן 90'. סקרן אותי לדעת מה הוא חושב, ושאלתי אותו: 'אתה יודע מה אנחנו חושבים?' 'אתה חושב שאני חושב אחרת ממך? אתה ממש מעליב אותי!' ענה הזקן".
שלומי מקרני שומרון היה אצל קשיש ליטאי, שסירב לומר להם כיצד הוא מצביע, בטענה שזה סודי. "נכנסנו אליו, ישבנו אצלו כמעט שעה. אנחנו מדברים על ההתנתקות, והוא מתחיל לספר לנו על מלחמת העולם השנייה, ופותח לנו שולחן משקאות חריפים. הוא היה אחד האשכנזים הבודדים שהכניסו אותנו הביתה". היו גם אנשים גלמודים, שעצם ביקורו של אדם בביתם, שגם ישב ושוחח איתם, היה בשבילם חסד מופלא שלא זוכים לו כל יום.
הפוקד התמים הכין את עצמו נפשית לקשיים במהלך המבצע: איתור הבית והתמודדות מול סרבנים עיקשים. אך לכלבי ענק בחצרות ובבתים הוא לא ציפה. גם זה היה מכשול שאנשינו צלחו בגבורה. שלומי מקרני שומרון, שהכלב איננו ידידו הטוב ביותר, הגיע לבדו לבית חשוך, ולא מצא שם אדם. "לא ידעתי איך להיכנס, ושכנה קשישה אמרה לי: 'תלך מסביב'. שמעתי את נביחות הכלב מרחוק, והזקנה אומרת: 'אל תפחד, הכלבה לא נושכת'.
"הנביחות התגברו, ופחדתי להיכנס לחצר. עמדתי לבד מול התופת, והחלטתי לחרף את נפשי ולהיכנס לחצר. ה'כלבה שאינה נושכת' נראתה דווקא להוטה לארוחת ערב קלה. עשיתי התגנבות יחידים מסביב, והצלחתי להגיע לבית. אישה פתחה לי את הדלת, והביקור התברר כמיותר: היא איתנו. אבל היא דווקא רצתה שאשאר, הציעה שתייה, והצטערה מאוד כשעזבתי".
הרב ציון כהן נכנס לבית משפחה ביפו, כשמולו רובצים שני כלבים ענקיים. "אני יושב על הספה, מנסה להסביר לבני הזוג, תוך כדי התגוננות מליקוקי החיבה של הכלבים ומההתרפקות שלהם עלי. פתאום האישה מתפרצת: 'תתביישו לכם! אתם הורגים את הילדים שלכם שם! אישה עם כסא גלגלים התפוצץ לה הבית!' התחלתי לענות על הטענות שלה, וכשלא היה לה מה לענות על התשובות שלי היא היתה חוזרת לטענה הראשונה, וחוזר חלילה. בשלב מסוים פניתי לבעל: 'אתם רוצים שיהיה טוב לעם ישראל. אנחנו לא יודעים מה יביא טוב, ולכן אם יש ספק עדיף שלא תגיעו להצביע'. הוא הביט בי, ואמר: 'בשבילך, אני לא הולך להצביע'".
קבלת פנים
"הוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות" אמרו חכמינו, ומסתבר שבעם ישראל יש גם הרבה כאלה שמקיימים. תושבי היישובים התקבלו בהערכה ובחיוך רחב, שהגיעו לעתים עד כדי הזמנה לארוחה ויצירת קשר לטווח ארוך. השמועה שמתנחלים 'פושטים על הבתים' כבר נפוצה בערים באותו לילה שבו הגיעה אישה מעפרה, שאמרה לאישה שפתחה לה את הדלת, שהיא הגיעה לכאן מהיישוב. האישה חייכה חיוך רחב, כאילו עומדת מולה מישהי שכבר ציפו לה זמן רב. "עזרא! המתנחלים הגיעו!" צעקה לבעלה.
הרב ציון כהן הגיע לבניין ענק בהרצליה, והמתפקד המבוקש גר דווקא בכניסה אחרונה, קומה אחרונה, דלת אחרונה. "סוף סוף הגעתי לדירה שלו, ואשתו אומרת לי שהוא נמצא למטה, בחניה. ירדתי במהירות את כל הדרך בחזרה, ואני רואה אותו רץ לקראתי ולוחץ את ידי בחום. 'היינו בכנסים ושכנעו אותנו בעד', הוא אומר, 'אבל החבר'ה שלכם באו וחילקו לי חומר, עכשיו אנחנו איתכם, רוצים את ארץ ישראל השלמה'. יותר ממה שדיברתי איתו, נתתי לו אפשרות לצאת מהקליפה ולהזדהות עם מי שהוא באמת".
בחורה שהגיעה מגוש קטיף לחצור ביום חמישי בלילה סיפרה למתפקד שהיא הגיעה מגוש קטיף. האיש שואל אותה: "יום חמישי בלילה, את לא יוצאת לפאבים, לבלות?" הבחורה אמרה שהיא באה להסביר נגד ההתנתקות. הוא פנה לאשתו ואמר לה: "את רואה מה זה? הילדים שלנו יוצאים לבלות בסופשבוע, והם באים עד אלינו בשביל לשכנע".
מתיישב מחרשה הגיע לבית משפחה ביהוד. המארחים התפעלו מהעובדה שהוא הגיע מרחוק, ושהוא מתכונן לחזור עוד הלילה ליישוב. "איפה זה חרשה?" הם שאלו. "בואו, תצאו איתי רגע למרפסת", הציע הבחור. בני הזוג יצאו אחריו, והוא הצביע על הרכס בכיוון מזרח: "הנה, אפשר לראות מפה את חרשה", הסביר לבני הזוג המשתאים.
אישה בהריון מתקדם מבית אל הגיעה לבית, וסיפרה להם שהיא עוברת אחד אחד כדי לשכנע נגד. "אנחנו נגד, לא צריך לשכנע פה, אבל אנחנו לא מסכימים שאת תמשיכי ללכת. את נשארת פה לשתות ולנוח". בעל הבית לקח ממנה את הרשימות, עבר בכל הבתים, וחזר להודיע לה שכולם מתנגדים.
דמעות של הכרה
לעתים מבלי משים, בתוך סערת הוויכוח, הצליחו המשכנעים לגעת בנקודה הרגישה של המתפקד; נקודה שגרמה לו לפרוץ בבכי מגודל ההכרה החדשה שהתפשטה בו בכי שהביא מאוחר יותר להצבעה הרצויה בקלפי. יחיאל מבית אל נכנס לביתה של אישה שהודיעה לו שהיא בעד, ולא יעזור כלום. "אמרתי לה: 'בואי תשמעי אותי'. דיברנו, והיא התחילה לתנות את צרותיה היא נשואה 15 שנה בלי ילדים.
"אמרתי: 'את מוכנה לראות איך זורקים ילדים לאוטובוסים, גוררים אותם מהבית ומכים אותם?' היא התחילה לבכות, ואמרה: 'זה לא יהיה ככה'. אמרתי: 'תצאי עכשיו מהבית שלך'. 'מה פתאום? היא שאלה. 'כך החוק קובע', אני עונה. 'את תתנגדי לזה?' 'בטח שאתנגד', אמרה. 'אז למה את חושבת שילדים בגוש קטיף לא יתנגדו לזה?' היא הבינה, ואמרה בבכי: 'אני נודרת נדר שאצביע נגד. לא אתן יד לדבר הזה', ושמה כסף בקופת צדקה.
"כשיצאנו ממנה, פגשנו את בעלה. גם הוא אמר שהוא בעד שרון, וילך אחריו באש ובמים. 'אם הוא יקפוץ ממטוס אני אחריו'. הוא הוסיף ואמר שהוא ואשתו זה אותו בן אדם, וכיוון שהיא בעד גם הוא בעד. אמרתי לו: 'אני לא רוצה לסכסך ביניכם, אבל עכשיו יצאנו מאשתך והיא נגד'. הבעל שמע, ואמר: 'אם ככה, אני מכבד את הדעות שלה, ואצביע גם נגד'".
מיכל מנווה דקלים מספרת על אם לשני חיילים, שאמרה שנמאס לה מהמצב הביטחוני והיא בעד התכנית. "ביום ההצבעה, היא ראתה אותי עם הנכדים שלי בקלפי. פתאום היא ראתה את הדמויות מאחורי המילים ושיחות הטלפון. היא היתה המומה ופרצה בבכי. אמרתי לה: 'את אמא עם לב יהודי חם. איך את מצביעה בעד?' 'אני לא יודעת מה לעשות', השיבה. הפעלנו עליה מכבש אדיר, ולבסוף היא הלכה להצביע נגד, כשהיא ממשיכה למרר בבכי'".
הבכי היה גם בצד השני. שתי נערות מגוש קטיף הגיעו לביתו של ניצול שואה. הן עמדו שעה בפתח, בזמן שהלה התלבט אם להכניס אותן. אחת הבנות הוציאה לו תמונות מגוש קטיף, ואמרה לו בבכי: "אתה ניצלת מהשואה. אתה רוצה שגם אותנו יגרשו מהבית, עם כל המשפחה?" הזקן הכניס אותן לביתו, ואחרי יומיים התקשר להודיע שהוא מצביע נגד, וכן שחבריו, חברי ליכוד אף הם, הגיעו לביתו, ראו את הסרט, וכולם יצביעו נגד.
שכנוע יצירתי
יצירתיות ללא הפסקה היתה שם המשחק. הפוקד היה צריך להבין תוך דקות מול מי הוא עומד, ולמצוא את הדרך המתאימה לשכנוע. משפחת מתפקדים אחת, בני עדות המזרח, לא השתכנעו בשום אופן להצביע נגד. הבחור ששוחח איתם בחר בטקטיקת המיסטיקה: "אתם יודעם שבגוש קטיף יש 26 בתי כנסת, כמניין הוי"ה? אתם תסכימו שיהרסו אותם?" המתפקדים נותרו ללא מענה.
משפחת חוזרים בתשובה קיבלה מהפוקדים מכתבים של הרב אליהו והרב כדורי הקוראים להצביע נגד. אך לא זה מה שישכנע אותם: "תראו לי איפה הרב עובדיה אומר להתנגד, ואני מצביע נגד", אמר הבעל. הבחורים לא מצאו באמתחתם את המסמך הדרוש, והחליטו להתחכם: "זה דבר כל כך פשוט וברור, שהרב עובדיה אפילו לא צריך להגיד את זה", הסבירו.
גם מתוך הליכוד
אנשים נוספים שנטלו חלק משמעותי במאבק היו ראשי סניפים וחברי מרכז בליכוד. בניגוד לתושבי יש"ע, להם היה הרבה מה להפסיד ביציאה נגד שרון: תפקידים נכספים, תקציבים ומעמדם במרכז הליכוד. הם לא נרתעו מללכת עם האמת שלהם ולהצהיר עליה בריש גלי. אבי דרעי, חבר מרכז ירושלמי שמאחוריו עומדת קבוצת מתפקדים לא גדולה, קיבל טלפונים בלתי פוסקים מלשכת ראש הממשלה. בהתחלה הוא היה צוחק וטורק את הטלפון, בטוח שעובדים עליו. לבסוף הבהירו לו ששרון באמת רוצה לדבר איתו.
דרעי הקשיב והתווכח, ובתום השיחה אמר לשרון: "תשמע, אני מכיר אותך הרבה שנים, ואני באמת אוהב אותך. אבל אני אוהב את ארץ ישראל יותר. אני מצביע נגד". ראש סניף הליכוד בהוד השרון קיבל הזמנה לארוחה עם ראש הממשלה. הוא הודיע לשרון חגיגית שהוא לא משתכנע ויצביע נגד, וכדי להוכיח את אמיתות כוונותיו, הוא הבטיח להכניס מודעה שתקרא להצביע נגד במקומון של הוד השרון.
ראש הסניף בצפת קיבל כמחמאה את העובדה ששרון מתקשר אליו, אך עמד בהתנגדותו, וכדי לברוח מהלחצים של שרון קנה כרטיס טיסה לחו"ל עד יעבור זעם. שמעון גבסו מנצרת, איש שרון מובהק, עבד יום ולילה, בחריצות שלא היתה מביישת מתנחל, נגד התכנית.
במטה הצפון, שהגיע לתוצאות מרשימות לאחר התגייסות רבתי של תושבי האזור, מספרים שראש עיריית קרית שמונה, חיים ברביבאי, עמד ביום הבחירות בקלפי כאיש שרון. לפתע הוא ראה אברך מישיבת חיספין. הוא תפס אותו בחיבוק חם, ואמר לחבר'ה: "אתם רואים את הבחור הזה? אפילו שאני איש של שרון, הוא נכנס אלי ודיברנו, היה ממש כיף".
סיפור נוסף של מהפך משמעותי בליכוד הוא סיפורו של אל"מ גבע. הוא הגיע לכנס של חברי מרכז בעלי השפעה כחבר של אחד המשתתפים, והבטיח לא להתערב. בכנס הוחלט לתמוך בשרון, מנימוקי חוסר ברירה. לבסוף אמר מישהו: "יש פה אלוף משנה, בואו נשמע מה יש לו לומר". גבע קם והתחיל לדבר ציונות, וכל החברים נסחפו אחריו. כל משתתפי הכנס החליטו להתגייס נגד התכנית, ובקשו לשמוע ממנו עוד ציונות.
התגייסות המונית
מסירות נפש, כבר אמרנו? זו היתה מילת המפתח להצלחה במשאל. המושג הגדול הזה התפרט למאות סיפורים קטנים של אנשים שהיו מוכנים לכל משימה, בכל מחיר. הרב אבינר, רב הישוב בית אל א', חסם את היציאה מהיישוב ברכב, ושאל כל אדם באיזה יום ושעה הוא הולך לפקוד בתים.
תלמידי ישיבות עזבו את הגמרות, בבחינת "עת לעשות לה'", וגם בעלי מקצועות חופשיים עזבו את העבודה. רופא מבית אל פנה למטה בבקשה לעבוד. אמרו לו: "אם אתה רוצה לעבוד, אתה חייב לקחת חופשה של שבוע מהעבודה". הרופא לא נרתע, ויחד עם רב נוסף קיבל רשימה של 9,000 מתפקדים בשלוש ערים ולקח אחריות על כולם.
ביום המשאל עצמו שברו הפעילים שיאים: שלוש נשים שעשו ג'וגינג ביום ראשון בערב בקרני שומרון פגשו את הרב ציון כהן. "אתן רוצות עבודה?" שאל. הנשים הגיעו למטה, קראו לחברות נוספות, ועברו טלפונית על 40 רשימות מתפקדים, כדי לוודא אם מישהו טרם הצביע. אחת המתפקדות אמרה לטלפנים שהיא לא יכולה להצביע, כי צריך מישהו שיישאר עם הילדים. אחד הבחורים נסע אליה במהירות, ותפקד כבייביסיטר למופת בזמן שהאישה הוסעה לקלפי.
עד הדקות האחרונות של יום המשאל רדפו הפעילים אחרי מצביעים כדי להסיע אותם לקלפי. קשישה אחת בילתה שעות ארוכות בהמתנה בתור בקופת חולים. הבחורים ניסו להשיג אותה במשך שלוש שעות, ולבסוף הצליחו לשחרר אותה מהתור ולקחו אותה להצביע. על רכזי המטות מספרים שהם פשוט עזבו את המשפחה לשבועיים ונדדו ברחבי הארץ. הם הגיעו לקו הסיום באפיסת כוחות כמעט, אך המאמץ הוכיח את עצמו מעל לכל ספק.
בשלושה כנסי פעילים שנערכו לאחר המשאל הוחלט על המשך הפעילות, הן במישור השמירה על הקשרים הקיימים כבר בין פוקדים למתפקדים, והן בהתרחבות הקשר בין הציבור האמוני לכלל העם. יעקב שטרנברג ממטה מאמ"ץ אומר כי בעיירות הפיתוח שאלו את המתנחלים: "נראה אתכם אצלנו גם מחר?" "זו המטרה שלנו, שיראו אותנו שם גם מחר. קשר האחווה כבר התגלה, צריך רק לקבע אותו עמוק בתוכנו".