"שניהם היו שונים מאוד, עם כישורים שונים מאוד", מספר שילה פלסר, מנהל המכינה בחמדת שאיבדה השבוע את בוגריה איתן ניומן ואביעד דרעי, במהלך הלחימה בשכונת זייתון. "ובכל זאת, הם שמחו מאוד להיות באותו צוות בצבא ונהיו חברים בלב ובנפש". איתן ואביעד גדלו בשכונות שונות בירושלים ולמדו בתיכונים אחרים, אולם שניהם הגיעו בתום כיתה י"ב למכינה הקדם-צבאית בחמדת שבבקעת הירדן, ולמדו בה במשך שנה וחצי.
בחמדת אין מערכת לימודים נוקשה. אחת ממטרות המכינה היא להתאים לכל אחד תכנית לימודים שתתאים לו, וכך מגיעים למכינה מגוון רחב של בחורים. איתן ואביעד למדו במחזור ה' של המכינה, המונה היום 80 תלמידים, שהוקמה כדי לעבות את ההתיישבות בבקעת הירדן.
פלסר מנסה למצוא מילים כדי לספר בצורה מסודרת על שני תלמידיו: "הם כל הזמן עולים לי מול העיניים. קשה לאפיין אותם", הוא אומר, ובכל זאת מצליח לדלות כמה מילים: "אביעד לא אהב להתפלסף. האמיתות שלו היו מוצקות, וכמו שהוא היה יכול לבוא בסוף שיעור ולהגיד 'תודה, השיעור הזה באמת חידש לי הרבה', הוא היה יכול לבוא בסוף שיעור ולהגיד 'אני כועס עליך', בגלל שהתנתקתי מהאמיתות הפשוטות וירדתי לחקור דברים. אביעד באמת היה איגרת הרמב"ן מהלך. אני לא יכול להיזכר בשום סיטואציה שבה הוא הרים את הקול על מישהו או דיבר רע על מישהו, או אפילו עם פנים לא מחייכות.
"איתן בלט מאוד בהכרת הטוב שלו ובכיבוד ההורים שלו, והוא אהב את ההתפלספות שבבחינת העומק של הדברים. איתן מאוד התאים לחינוך, ובאמת הוא היה מטפל בכל מי שהיה בא לבדוק את המכינה. הוא היה מייעץ לחבר'ה איזה רב כדאי להם לשמוע ואיזה שיעור יתאים להם. הוא טיפל בכולם בצורה יוצאת דופן, כך שכל המכינה מכירה אותו".
ראשי המכינה משתדלים להוות אוזן קשבת לתלמידיהם וגם להיות בקשר עם בני המשפחה, ופלסר מסביר שגם משפחות דרעי וניומן התיידדו בעקבות הקשר בין הבנים: "אתמול, כשהיינו אצל משפחת ניומן, אמרה לנו אמא של איתן: 'תלכו לבית של אביעד, להם יותר קשה'.
זקנים בני 21
החברים של אביעד דרעי ואיתן ניומן הי"ד מדברים בשפה של חיילים צעירים, עם הסלנג, הבדיחות והאינטונציה. אם היינו כותבים על המכינה בחמדת ומראיינים גם את ניומן ואביעד (האל"ף ארוכה), הם בוודאי היו עונים לנו באותו טון. חבר'ה בני 21 שכל החיים לפניהם.
הזיכרונות והסיפורים שהחברים של איתן ואביעד בוחרים לספר הם של 'קטעים וצחוקים', סיפורים מהחיים: "אביעד היה חולה על גבעתי", מספר שלומי בש. "תמיד רצה כומתה סגולה, תמיד רצה להגיע לחה"ן ולמקומות כאלה. הצחוק מאוד בלט אצלו, רק מלשמוע אותו החבר'ה האחרים היו צוחקים.
"יום אחד כל המכינה היתה צריכה לקפוץ מאיזה מקום גבוה, ולי ולאביעד היה איזה פחד גבהים.
הסתכלנו שעה מלמטה אם לטפס, ואחר-כך חצי שעה היינו תקועים למעלה בלי יכולת לקפוץ. ואז אביעד אמר לעצמו: 'אני רוצה להגיע לקורס צניחה, אז אני חייב להצליח גם כאן'. הוא ביקש ממני שאני אגיד לו: 'אביעד תורך לצנוח', אמרתי לו, והוא צנח. לפני קורס הצניחה הזכרנו לו את זה, והוא עבר את הקורס כמו גדול".
יוני מליק, שותפו לקרוואן של איתן, מספר על היום שבו החליטו החבר'ה לנקז את הסתימה בביוב של הקראוון: "אף אחד לא העז לעשות את זה, רק איתן, וזו באמת היתה מסירות נפש", הוא נזכר בצחוק. "זה היה יום גשם אפרורי, הלבשנו אותו במין חליפה צהובה נגד גשם וצילמנו אותו לפני ואחרי. זה אולי לא סיפור כל-כך מתאים לעיתון, אבל זה באמת הדבר הכי מצחיק שהיה לנו אי פעם".
החבר'ה של איתן ואביעד שמעו על הפיצוץ בנגמ"ש מחברים אחרים שמשרתים בגבעתי. בהתחלה זה לא היה ודאי, אבל לאט לאט "עשינו אחד ועוד אחד והבנו שזה הם".
יוני, שלומי והחברים האחרים לא נשמעים הלומי יגון. "זו לא הפעם הראשונה שנהרגים לנו חברים", אומרים לי בני ה-21 האלה. "היו לנו חברים בעצמונה, וחוץ מזה לכל אחד יש חבר שנהרג באיזה פיגוע". פעם ילדים בגיל כזה לא ידעו איך נראה בית עלמין, אבל במציאות הבלתי אפשרית שבה אנו חיים, ילדים קוברים חברים, ושיבה טובה זה משהו ששמור למקרים נדירים.
החיילים הצעירים בכלל לא תוהים על הימצאות צה"ל בעזה: "הם לא מתו לחינם", אומר יוני, "וזה מאוד מקומם שאנשים אומרים את זה". שלומי מוסיף: "אם לא נילחם בהם שם, זה יהיה במקום אחר, וזה יחזק אותם ואת הגבורה שלהם. יש להם גבורה כי אנחנו נותנים להם אותה".
רפאל גרשון, חבר אחר, מוסיף: "אנחנו ממש לא מתחרטים על זה שאנחנו נלחמים בעזה. חשוב לי להדגיש שגם לאביעד ולניומן לא היתה בעיה עם זה, להיפך. הם היו בעד יישובי גוש קטיף". גם הסיפור הקשה של חלקי הגופות לא מחליש את נחישותם של החברים החיילים: "זה רק מחזק אותנו עוד יותר בתחושת השליחות, כי אנחנו רואים עם אלו חיות אדם אנחנו נלחמים", אומר רפאל.
גיבורים וטהורים
את הרב ינון מדר, ראש המכינה בחמדת, אנחנו תופסים בדרכו לבתי המשפחות, בירושלים ובמעלה אדומים. הרב מדר מדגיש כי תלמידיו לא היו 'גיבורים ללא חת' או 'לוחמים בספרטה'. "איתן ואביעד היו אנשים עדינים וטהורים שרצו לגדל משפחות ופרחים, אבל אם יש מלחמה מצטרפים למשימה".
התקרית בזייתון מהווה תירוץ לגורמים מן השמאל לדבר על נסיגה מעזה.
"צריך להקשיב לעם. העם בריא, ויודע שאם שמים גדר עם חורים בגודל של אגרוף זה לא יפתור דבר, זה רק ידחה את הקץ".
בשעה שאנו מדברים נשלחו כוחות גדולים כדי לאתר את חלקי הגופות. האם הדבר מוצדק?
"יש תשובה של הרב גורן שמתייחסת לפינוי של גופות בשבת במלחמה. פינוי גופות לא דוחה שבת, אבל במלחמה הכללים משתנים. למורל של חיילים יש כוח גדול ויכולת להכריע קרב, ואם הם רואים את גופות חבריהם מושלכות וחושבים גם מה עלול לעלות בגורלם, זה יכול מאוד להחליש. לכן עדיף לסכן חיים עכשיו כדי לחסוך חיים אחר כך".
בחמדת יקדישו את השבוע הקרוב לשיחות עם התלמידים, להבעת רגשות ולהשתתפות עם המשפחות, ויינתן מקום גם ללימוד על האבלות. בתוך כל אלה, מבטיח הרב מדר, גם הלימודים הקבועים לא ייפסקו. ואולי זה הוא המסר החשוב ביותר שמביעים המורים והחברים של איתן ואביעד.
בחמדת אין מערכת לימודים נוקשה. אחת ממטרות המכינה היא להתאים לכל אחד תכנית לימודים שתתאים לו, וכך מגיעים למכינה מגוון רחב של בחורים. איתן ואביעד למדו במחזור ה' של המכינה, המונה היום 80 תלמידים, שהוקמה כדי לעבות את ההתיישבות בבקעת הירדן.
פלסר מנסה למצוא מילים כדי לספר בצורה מסודרת על שני תלמידיו: "הם כל הזמן עולים לי מול העיניים. קשה לאפיין אותם", הוא אומר, ובכל זאת מצליח לדלות כמה מילים: "אביעד לא אהב להתפלסף. האמיתות שלו היו מוצקות, וכמו שהוא היה יכול לבוא בסוף שיעור ולהגיד 'תודה, השיעור הזה באמת חידש לי הרבה', הוא היה יכול לבוא בסוף שיעור ולהגיד 'אני כועס עליך', בגלל שהתנתקתי מהאמיתות הפשוטות וירדתי לחקור דברים. אביעד באמת היה איגרת הרמב"ן מהלך. אני לא יכול להיזכר בשום סיטואציה שבה הוא הרים את הקול על מישהו או דיבר רע על מישהו, או אפילו עם פנים לא מחייכות.
"איתן בלט מאוד בהכרת הטוב שלו ובכיבוד ההורים שלו, והוא אהב את ההתפלספות שבבחינת העומק של הדברים. איתן מאוד התאים לחינוך, ובאמת הוא היה מטפל בכל מי שהיה בא לבדוק את המכינה. הוא היה מייעץ לחבר'ה איזה רב כדאי להם לשמוע ואיזה שיעור יתאים להם. הוא טיפל בכולם בצורה יוצאת דופן, כך שכל המכינה מכירה אותו".
ראשי המכינה משתדלים להוות אוזן קשבת לתלמידיהם וגם להיות בקשר עם בני המשפחה, ופלסר מסביר שגם משפחות דרעי וניומן התיידדו בעקבות הקשר בין הבנים: "אתמול, כשהיינו אצל משפחת ניומן, אמרה לנו אמא של איתן: 'תלכו לבית של אביעד, להם יותר קשה'.
זקנים בני 21
החברים של אביעד דרעי ואיתן ניומן הי"ד מדברים בשפה של חיילים צעירים, עם הסלנג, הבדיחות והאינטונציה. אם היינו כותבים על המכינה בחמדת ומראיינים גם את ניומן ואביעד (האל"ף ארוכה), הם בוודאי היו עונים לנו באותו טון. חבר'ה בני 21 שכל החיים לפניהם.
הזיכרונות והסיפורים שהחברים של איתן ואביעד בוחרים לספר הם של 'קטעים וצחוקים', סיפורים מהחיים: "אביעד היה חולה על גבעתי", מספר שלומי בש. "תמיד רצה כומתה סגולה, תמיד רצה להגיע לחה"ן ולמקומות כאלה. הצחוק מאוד בלט אצלו, רק מלשמוע אותו החבר'ה האחרים היו צוחקים.
"יום אחד כל המכינה היתה צריכה לקפוץ מאיזה מקום גבוה, ולי ולאביעד היה איזה פחד גבהים.
הסתכלנו שעה מלמטה אם לטפס, ואחר-כך חצי שעה היינו תקועים למעלה בלי יכולת לקפוץ. ואז אביעד אמר לעצמו: 'אני רוצה להגיע לקורס צניחה, אז אני חייב להצליח גם כאן'. הוא ביקש ממני שאני אגיד לו: 'אביעד תורך לצנוח', אמרתי לו, והוא צנח. לפני קורס הצניחה הזכרנו לו את זה, והוא עבר את הקורס כמו גדול".
יוני מליק, שותפו לקרוואן של איתן, מספר על היום שבו החליטו החבר'ה לנקז את הסתימה בביוב של הקראוון: "אף אחד לא העז לעשות את זה, רק איתן, וזו באמת היתה מסירות נפש", הוא נזכר בצחוק. "זה היה יום גשם אפרורי, הלבשנו אותו במין חליפה צהובה נגד גשם וצילמנו אותו לפני ואחרי. זה אולי לא סיפור כל-כך מתאים לעיתון, אבל זה באמת הדבר הכי מצחיק שהיה לנו אי פעם".
החבר'ה של איתן ואביעד שמעו על הפיצוץ בנגמ"ש מחברים אחרים שמשרתים בגבעתי. בהתחלה זה לא היה ודאי, אבל לאט לאט "עשינו אחד ועוד אחד והבנו שזה הם".
יוני, שלומי והחברים האחרים לא נשמעים הלומי יגון. "זו לא הפעם הראשונה שנהרגים לנו חברים", אומרים לי בני ה-21 האלה. "היו לנו חברים בעצמונה, וחוץ מזה לכל אחד יש חבר שנהרג באיזה פיגוע". פעם ילדים בגיל כזה לא ידעו איך נראה בית עלמין, אבל במציאות הבלתי אפשרית שבה אנו חיים, ילדים קוברים חברים, ושיבה טובה זה משהו ששמור למקרים נדירים.
החיילים הצעירים בכלל לא תוהים על הימצאות צה"ל בעזה: "הם לא מתו לחינם", אומר יוני, "וזה מאוד מקומם שאנשים אומרים את זה". שלומי מוסיף: "אם לא נילחם בהם שם, זה יהיה במקום אחר, וזה יחזק אותם ואת הגבורה שלהם. יש להם גבורה כי אנחנו נותנים להם אותה".
רפאל גרשון, חבר אחר, מוסיף: "אנחנו ממש לא מתחרטים על זה שאנחנו נלחמים בעזה. חשוב לי להדגיש שגם לאביעד ולניומן לא היתה בעיה עם זה, להיפך. הם היו בעד יישובי גוש קטיף". גם הסיפור הקשה של חלקי הגופות לא מחליש את נחישותם של החברים החיילים: "זה רק מחזק אותנו עוד יותר בתחושת השליחות, כי אנחנו רואים עם אלו חיות אדם אנחנו נלחמים", אומר רפאל.
גיבורים וטהורים
את הרב ינון מדר, ראש המכינה בחמדת, אנחנו תופסים בדרכו לבתי המשפחות, בירושלים ובמעלה אדומים. הרב מדר מדגיש כי תלמידיו לא היו 'גיבורים ללא חת' או 'לוחמים בספרטה'. "איתן ואביעד היו אנשים עדינים וטהורים שרצו לגדל משפחות ופרחים, אבל אם יש מלחמה מצטרפים למשימה".
התקרית בזייתון מהווה תירוץ לגורמים מן השמאל לדבר על נסיגה מעזה.
"צריך להקשיב לעם. העם בריא, ויודע שאם שמים גדר עם חורים בגודל של אגרוף זה לא יפתור דבר, זה רק ידחה את הקץ".
בשעה שאנו מדברים נשלחו כוחות גדולים כדי לאתר את חלקי הגופות. האם הדבר מוצדק?
"יש תשובה של הרב גורן שמתייחסת לפינוי של גופות בשבת במלחמה. פינוי גופות לא דוחה שבת, אבל במלחמה הכללים משתנים. למורל של חיילים יש כוח גדול ויכולת להכריע קרב, ואם הם רואים את גופות חבריהם מושלכות וחושבים גם מה עלול לעלות בגורלם, זה יכול מאוד להחליש. לכן עדיף לסכן חיים עכשיו כדי לחסוך חיים אחר כך".
בחמדת יקדישו את השבוע הקרוב לשיחות עם התלמידים, להבעת רגשות ולהשתתפות עם המשפחות, ויינתן מקום גם ללימוד על האבלות. בתוך כל אלה, מבטיח הרב מדר, גם הלימודים הקבועים לא ייפסקו. ואולי זה הוא המסר החשוב ביותר שמביעים המורים והחברים של איתן ואביעד.