אם נתפוס את דוד בן-גוריון בהצהרה שהוא נתן פעם, הרי שמדינת ישראל הוקמה בשנת 1870, עם ייסוד מקווה ישראל. וכך אמר 'הזקן': "במקווה ישראל הקימו את מדינת ישראל ואנחנו באנו להשלים את המעשה הפוליטי".
גם גוזמה מופלגת, כמו האמירה הנ"ל, נטועה פעמים רבות בקרקע מוצקה. כי מקווה ישראל - בית-הספר החקלאי הראשון בארץ - הוא סיפורה של התנועה הציונית במיקרוקוסמוס: עלייה, התיישבות, הגנה. רק שה-DNA הציוני הזה, היה חקוק באיבריו 78 שנים עוד טרם יסוד המדינה.
מקווה נוסד, כאמור ב-1870, אולם הזרעים נזרעו כבר ב-1840, שנת עלילת דמשק. עלילת הדם שנרקחה בדמשק כנגד היהודים טלטלה את יהדות העולם. 20 שנה מאוחר יותר מחליטים יהודי צרפת להקים את אליאנס - 'כל ישראל חברים', אגודה ששמה לה למטרה לסייע לכל יהודי הנמצא במצוקה בכל מקום בעולם.
קרל נטר, סגן נשיא אליאנס, הגה רעיון להקים סוכנות להגירת יהודים לירושלים. רוב היהודים שהתגוררו בארץ באותה עת התקיימו מכספי החלוקה, אותם שיגרו להם נגידי העם היהודי בתפוצות. קרל נטר הבין שסוף עלייה בפרנסה תחילה: ראשית יש להניח תשתית להקמת בית ספר, שיכשיר את העולים להוציא לחם מן הארץ.
נטר פנה לסולטן הטורקי, שליט הארץ, שייעתר ליוזמתו. ואמנם הסולטן החכיר לו, בתנאים מועדפים, 2,500 דונם סמוך לכפר הערבי יאזור.
לא כולם ראו בחיוב, כמו הסולטן הטורקי, את הקמת החווה שתכשיר את היהודים יושבי פלשתינה לפעילות יצרנית עצמאית. השכנים הערביים מכפר יאזור הביטו בעיניים כלות ועוינות כיצד מעביר הסולטן לידי היהודים שטחים ענקיים הנמצאים בסמיכות לכפרם. והקנאה הולידה את השנאה וגם ההתנכלויות לא איחרו להגיע.
"ערביי יאזור היו הראשונים שחמדו את אדמות מקווה ישראל, אבל בהחלט לא האחרונים", אומר דב ענבל המנהל הנוכחי של מקווה ישראל, "וחמדנות אדמות מקווה נמשכת עד לתקופתנו ממש", מרמז ענבל לרעיונות שמגלגלים מדי פעם יזמי נדל"ן בכל הקשור לאדמות הרבות, הנמצאות במיקום כה אטרקטיבי.
ההורים סירבו לשלוח את הילדים
"אין ספק שהקשיים של קרל נטר, המנהל הראשון של מקווה, היו שונים מהקשיים שלי", ממשיך המנהל ענבל. "היום אני לא מסוגל לקלוט את כמות המבקשים להגיע למקום. קרל נטר היה צריך לחפש בנרות את תלמידיו הראשונים".
ענבל מספר כי נטר כיתת את רגליו בין יישובים שונים כדי לשכנע הורים לשלוח את ילדיהם למוסד החדש, אך כל מאמציו נכשלו. גם בירושלים סירבו ההורים, אבל שם סיפרו לו על ילד יתום בן 12 ממשפחת אלחדיף, שמסתובב בטל ברחובות השכונות היהודיות. ואותו הילד היה התלמיד הראשון של מקווה ישראל.
קשה להאמין, אבל קרוב ל-50 שנה שפת ההוראה במקווה ישראל היתה צרפתית. רק בשנת 1918 שפת ההוראה עברה לעברית.
הסקטור הדתי (ביה"ס הדתי) נפתח במקווה רק בשנת 1938, לאחר השתדלויות של הנרייטה סולד. ואולם מרתק ללמוד על היחס של הנהלת מקווה ישראל למסורת היהודית, עוד הרבה קודם לכניסתם של הדתיים לשערי מקווה.
לקרל נטר, מדגיש ענבל, היה חשוב למקם את בית הכנסת של המוסד בנקודה המרכזית ביותר של בית הספר. התכנון האדריכלי הזה, מתברר, היה ביטוי חיצוני לשורשים עמוקים.
יוסף שפירא מביא בספרו '100 שנה מקווה ישראל' את סדר יומם של התלמידים החילונים ('החופשיים', בלשון אותם ימים) במקווה: "על תפילה היו מקפידים מאוד בימים ההם במקווה. ולא רק על כך שכל תלמיד יבקר כל בוקר בבית הכנסת לתפילה חטופה, אלא גם שלכל אחד מהם יהיו תשמישי קדושה, תפילין וסידור. ומעשה בתלמיד, שבשעת בדיקה לא מצאו אצלו תפילין וסידור, ולא עוד אלא שהוא העז לגלות את אמיתו, שאין זו הזנחה מצדו, אלא שהוא חופשי בדעות ואינו נזקק לתשמישי קדושה. גילוי האמת עורר את זעמו של המנהל, אליהו קראוזה. התלמידים במקווה לא חויבו להכריז על אמונתם, כי אם לקיים מצוות עשה של תפילה בציבור. כל המצהיר כי מצפונו לא שלם עם מנהג הנהוג בביה"ס מאז היווסדו פורץ גדר הוא ודינו לעזוב את ביה"ס".
נסו לדמיין הנהלת מוסד חינוכי חילוני-פנימייתי-יוקרתי, מנסה להעביר מדיניות שכזו היום בקרב תלמידיה
גם לסוף הסיפור הבא לא היה שמץ של סיכוי לשרוד, במעלות החום הגבוהות של הציבוריות הישראלית הנוכחית.
לאחר פתיחת הסקטור הדתי, התלוננו התלמידים הדתיים כי משחקי הכדורגל בשבת של חבריהם החילונים פוגמים באווירת השבת שלהם. הוויכוח התעצם עד שנציגי הוועד הלאומי, בראשות יצחק בן צבי, הגיעו למקום כדי לשמש כבוררים. לאחר ששמעו הבוררים את שני הצדדים, הם פסקו לטובת הצד הדתי. הנימוק המרכזי של חברי הוועדה היה: בדברים המקודשים בעם מדורי דורות, יש לאדם השומר שבת זכות יתרה על מחלל השבת.
הדרך חשובה כמו התוצאה
למנהל מקווה הנוכחי חשוב להדגיש, בדרך הטבע, את ההצלחות שמניב המוסד שהוא עומד בראשו. עד כמה התיכון, עם הדגש על מדעי החיים, קנה לעצמו שם יוקרתי, שרבים מבקשים להיקלט בו. אבל בדיוק כשהגענו לפרק בו מעיד הנחתום על עיסתו, סיפרתי למנהל, שמקווה היה ביתי השני. נולדתי בבית שנשק לגבולו הדרומי של בית הספר. ובמרבית זמני הפנוי בילדותי, ביליתי בשטחים האין-סופיים של המוסד. באחד הימים מצאתי באיזו מחילת קרקע, יומן ציונים של מורה משנות ה-30. לצד כל רשימת תלמידים היתה טבלה כפולה וקבועה: בכותרת של הטור הימני נכתב: "מאמץ" ובכותרת של הטור השמאלי נכתב: "תוצאה". מעניין היה לגלות שהיו תלמידים שקיבלו ציון גבוה על השקעה, למרות שבתוצאה הם נכשלו; אבל מעניין יותר היה ללמוד שבאותה תקופה ידעה מערכת החינוך העברית 'לנזוף' באלה שזכו להישגים נאים, וכל עוונם היה שהם הגיעו לתוצאות הברוכות מבלי שהשקיעו כל מאמץ.
דב ענבל מודה שערכי החברה הישראלית העכשווית - הבוחנת כל דבר במבחן התוצאה בלבד - לא מדלגים על בית ספרו. ביומנים של מורי מקווה כיום, נרשמים התוצאות בלבד (חוץ מהאיחורים והחיסורים). כמו ביומנים של שאר מורי ישראל. למקווה יש מקום של כבוד בהיסטוריה הציונית, אבל זה לא אומר שהוא יכול או רוצה להתנתק ממדינת ישראל של שנת 2004.
גם גוזמה מופלגת, כמו האמירה הנ"ל, נטועה פעמים רבות בקרקע מוצקה. כי מקווה ישראל - בית-הספר החקלאי הראשון בארץ - הוא סיפורה של התנועה הציונית במיקרוקוסמוס: עלייה, התיישבות, הגנה. רק שה-DNA הציוני הזה, היה חקוק באיבריו 78 שנים עוד טרם יסוד המדינה.
מקווה נוסד, כאמור ב-1870, אולם הזרעים נזרעו כבר ב-1840, שנת עלילת דמשק. עלילת הדם שנרקחה בדמשק כנגד היהודים טלטלה את יהדות העולם. 20 שנה מאוחר יותר מחליטים יהודי צרפת להקים את אליאנס - 'כל ישראל חברים', אגודה ששמה לה למטרה לסייע לכל יהודי הנמצא במצוקה בכל מקום בעולם.
קרל נטר, סגן נשיא אליאנס, הגה רעיון להקים סוכנות להגירת יהודים לירושלים. רוב היהודים שהתגוררו בארץ באותה עת התקיימו מכספי החלוקה, אותם שיגרו להם נגידי העם היהודי בתפוצות. קרל נטר הבין שסוף עלייה בפרנסה תחילה: ראשית יש להניח תשתית להקמת בית ספר, שיכשיר את העולים להוציא לחם מן הארץ.
נטר פנה לסולטן הטורקי, שליט הארץ, שייעתר ליוזמתו. ואמנם הסולטן החכיר לו, בתנאים מועדפים, 2,500 דונם סמוך לכפר הערבי יאזור.
לא כולם ראו בחיוב, כמו הסולטן הטורקי, את הקמת החווה שתכשיר את היהודים יושבי פלשתינה לפעילות יצרנית עצמאית. השכנים הערביים מכפר יאזור הביטו בעיניים כלות ועוינות כיצד מעביר הסולטן לידי היהודים שטחים ענקיים הנמצאים בסמיכות לכפרם. והקנאה הולידה את השנאה וגם ההתנכלויות לא איחרו להגיע.
"ערביי יאזור היו הראשונים שחמדו את אדמות מקווה ישראל, אבל בהחלט לא האחרונים", אומר דב ענבל המנהל הנוכחי של מקווה ישראל, "וחמדנות אדמות מקווה נמשכת עד לתקופתנו ממש", מרמז ענבל לרעיונות שמגלגלים מדי פעם יזמי נדל"ן בכל הקשור לאדמות הרבות, הנמצאות במיקום כה אטרקטיבי.
ההורים סירבו לשלוח את הילדים
"אין ספק שהקשיים של קרל נטר, המנהל הראשון של מקווה, היו שונים מהקשיים שלי", ממשיך המנהל ענבל. "היום אני לא מסוגל לקלוט את כמות המבקשים להגיע למקום. קרל נטר היה צריך לחפש בנרות את תלמידיו הראשונים".
ענבל מספר כי נטר כיתת את רגליו בין יישובים שונים כדי לשכנע הורים לשלוח את ילדיהם למוסד החדש, אך כל מאמציו נכשלו. גם בירושלים סירבו ההורים, אבל שם סיפרו לו על ילד יתום בן 12 ממשפחת אלחדיף, שמסתובב בטל ברחובות השכונות היהודיות. ואותו הילד היה התלמיד הראשון של מקווה ישראל.
קשה להאמין, אבל קרוב ל-50 שנה שפת ההוראה במקווה ישראל היתה צרפתית. רק בשנת 1918 שפת ההוראה עברה לעברית.
הסקטור הדתי (ביה"ס הדתי) נפתח במקווה רק בשנת 1938, לאחר השתדלויות של הנרייטה סולד. ואולם מרתק ללמוד על היחס של הנהלת מקווה ישראל למסורת היהודית, עוד הרבה קודם לכניסתם של הדתיים לשערי מקווה.
לקרל נטר, מדגיש ענבל, היה חשוב למקם את בית הכנסת של המוסד בנקודה המרכזית ביותר של בית הספר. התכנון האדריכלי הזה, מתברר, היה ביטוי חיצוני לשורשים עמוקים.
יוסף שפירא מביא בספרו '100 שנה מקווה ישראל' את סדר יומם של התלמידים החילונים ('החופשיים', בלשון אותם ימים) במקווה: "על תפילה היו מקפידים מאוד בימים ההם במקווה. ולא רק על כך שכל תלמיד יבקר כל בוקר בבית הכנסת לתפילה חטופה, אלא גם שלכל אחד מהם יהיו תשמישי קדושה, תפילין וסידור. ומעשה בתלמיד, שבשעת בדיקה לא מצאו אצלו תפילין וסידור, ולא עוד אלא שהוא העז לגלות את אמיתו, שאין זו הזנחה מצדו, אלא שהוא חופשי בדעות ואינו נזקק לתשמישי קדושה. גילוי האמת עורר את זעמו של המנהל, אליהו קראוזה. התלמידים במקווה לא חויבו להכריז על אמונתם, כי אם לקיים מצוות עשה של תפילה בציבור. כל המצהיר כי מצפונו לא שלם עם מנהג הנהוג בביה"ס מאז היווסדו פורץ גדר הוא ודינו לעזוב את ביה"ס".
נסו לדמיין הנהלת מוסד חינוכי חילוני-פנימייתי-יוקרתי, מנסה להעביר מדיניות שכזו היום בקרב תלמידיה
גם לסוף הסיפור הבא לא היה שמץ של סיכוי לשרוד, במעלות החום הגבוהות של הציבוריות הישראלית הנוכחית.
לאחר פתיחת הסקטור הדתי, התלוננו התלמידים הדתיים כי משחקי הכדורגל בשבת של חבריהם החילונים פוגמים באווירת השבת שלהם. הוויכוח התעצם עד שנציגי הוועד הלאומי, בראשות יצחק בן צבי, הגיעו למקום כדי לשמש כבוררים. לאחר ששמעו הבוררים את שני הצדדים, הם פסקו לטובת הצד הדתי. הנימוק המרכזי של חברי הוועדה היה: בדברים המקודשים בעם מדורי דורות, יש לאדם השומר שבת זכות יתרה על מחלל השבת.
הדרך חשובה כמו התוצאה
למנהל מקווה הנוכחי חשוב להדגיש, בדרך הטבע, את ההצלחות שמניב המוסד שהוא עומד בראשו. עד כמה התיכון, עם הדגש על מדעי החיים, קנה לעצמו שם יוקרתי, שרבים מבקשים להיקלט בו. אבל בדיוק כשהגענו לפרק בו מעיד הנחתום על עיסתו, סיפרתי למנהל, שמקווה היה ביתי השני. נולדתי בבית שנשק לגבולו הדרומי של בית הספר. ובמרבית זמני הפנוי בילדותי, ביליתי בשטחים האין-סופיים של המוסד. באחד הימים מצאתי באיזו מחילת קרקע, יומן ציונים של מורה משנות ה-30. לצד כל רשימת תלמידים היתה טבלה כפולה וקבועה: בכותרת של הטור הימני נכתב: "מאמץ" ובכותרת של הטור השמאלי נכתב: "תוצאה". מעניין היה לגלות שהיו תלמידים שקיבלו ציון גבוה על השקעה, למרות שבתוצאה הם נכשלו; אבל מעניין יותר היה ללמוד שבאותה תקופה ידעה מערכת החינוך העברית 'לנזוף' באלה שזכו להישגים נאים, וכל עוונם היה שהם הגיעו לתוצאות הברוכות מבלי שהשקיעו כל מאמץ.
דב ענבל מודה שערכי החברה הישראלית העכשווית - הבוחנת כל דבר במבחן התוצאה בלבד - לא מדלגים על בית ספרו. ביומנים של מורי מקווה כיום, נרשמים התוצאות בלבד (חוץ מהאיחורים והחיסורים). כמו ביומנים של שאר מורי ישראל. למקווה יש מקום של כבוד בהיסטוריה הציונית, אבל זה לא אומר שהוא יכול או רוצה להתנתק ממדינת ישראל של שנת 2004.