ביסוד המחלוקת בין המחנות הפוליטיים בישראל עומדת למעשה רק שאלה אחת; הדיונים אם יש סיכוי לשלום או שלא, אם גדר היא פתרון או שלא, אם הערבים דוברי אמת או שקרנים ואם יהודה ושומרון חיונייים לבטחון הם כולם מסווה לשאלה האחת והיחידה: של מי הארץ הזאת.
כשאני בוחן את ההבדלים שביני לבין השמאל הקיצוני, אני מוצא שיש הרבה מן המשותף בינינו. אני וגם הם תומכים בשלום שיבוא באמצעות גדר הפרדה בינינו לבין הערבים. אני וגם הם תומכים בפינוי יישובים. אני וגם הם סבורים שאין זה מוסרי לגרש אדם מארצו, וכי הכובש הזר חייב לעזוב את האדמה שאינה שלו. כלומר: כולנו סבורים שיש לבנות גדר בין ארצנו לבין ארצם ולהחזיר לארצו את כל מי שיימצא מחוץ לארצו לאחר הקמת הגדר.
המחלוקת היא רק בשאלה היכן יש לבנות את הגדר. כלומר, היכן נגמרת ארצנו. הם סבורים שהגדר צריכה להיבנות הרחק ממערב לירדן, והיישובים שצריכים להתפנות הם בית אל, קרית ארבע, גוש עציון וכו', ואילו אני סבור שהגדר צריכה להיבנות הרחק ממזרח לירדן, והיישובים שצריכים להתפנות הם רמאללה ושכם, אום אל פחם ובקה אל גרביה, וכו'.
באופן מקרי לחלוטין, כל מי שסבור שהארץ היא שלנו מאמין גם שהמשך החזקתה של הארץ יוסיף לביטחון ונסיגה ממנה תעודד את הטרור, וכל מי שסבור שהארץ איננה שלנו מאמין גם שנסיגה ממנה תביא שלום, ושהערבים יפסיקו לרצוח אותנו אם רק ניסוג.
אלא שיש חשש להתמודד חזיתית עם השאלה עצמה. הנחת העבודה של מסבירנו היא שכדי להביא את העם להכרה שזאת ארצנו ונילחם עליה יש צורך במאמץ הסברה ממושך, ואילו הסכנה היא מידית; וכדי שלא נפסיד את הכל בטווח הקצר, עלינו לצאת מיד בנימוקי ביטחון, שייקלטו בטווח הקצר.
הבעיה היא שהפקרנו לגמרי את הטווח הארוך. כבר עשרים שנה אנחנו מדברים רק על שיקולי ביטחון, ונוצר מצב שבו מי שמדבר היום במונחים של ארץ ישראל ונחלת אבותינו נחשב לסהרורי ולא רלוונטי. (אלא אם הוא ערבי. הם דיברו תמיד על 'נחלת אבותיהם', ולכן ברור לכל שיש להתחשב בכך).
במהלך מסע ההסברה שניהלנו לאחרונה בקרב מתפקדי הליכוד, הטיחה אחת הבוחרות באחד הפעילים את המשפט הבא: "אתם אנוכיים, אתם דואגים רק לבתים שלכם ולווילות שלכם. לא אכפת לכם שכל עם ישראל סובל בגללכם". צר לי לומר, אך מבחינתה היא צודקת. כאשר אדם שיש לו בקרקע זכות בת אלפי שנים מתהדר בכך שכבר שלושים שנה הוא על הקרקע, שלא יצפה שיתייחסו אליו כאל מי שיש לו בקרקע זכות בת יותר משלושים שנה. כאשר אנו מציגים את התכנית כתכנית שתפגע אישית בכמה אלפי אנשים, בל נצפה שיתייחסו אליה כאל תכנית מזיקה יותר מנזק פרטי של כמה אלפי אנשים.
נכון שאותה אישה היא חריגה. בעיני רוב הציבור היום, זכות בת שלושים שנה חזקה הרבה יותר מזכות בת אלפי שנים או מזכות שקיבלנו מבורא העולם עם בריאתו. סבל פרטי מזעזע אותם יותר מסבל לאומי או היסטורי, ונימוקי ביטחון פרקטיים מדברים אל לבם הרבה יותר מזכויות קדומות ותהליכי גאולה רבי שנים.
קו ההסברה הנוכחי שלנו נבנה כך שיתאים לרוח הנושבת בעם וידבר אל העם בשפתו, ואת שפתו אנחנו נותנים ליריבינו לקבוע. במקום למשוך את העם לערכים שאנו מאמינים בהם, אנחנו מתעקשים להשיג את מטרתנו באמצעות הערכים שהשמאל מכתיב. בעוד כל קיצוני שמאלני נהנה מהיכולת למשוך את המפה לכיוונו באין מפריע, עסוקים פעילי הימין במציאת חן בעיני השמאל ובהתאמת שאיפותיהם לנורמות שנקבעו על-ידו.
מצב שבו צד אחד מושך ללא הרף לכיוון שלו והצד האחר נאבק לשמור על הקיים (אותו קיים שמתעדכן עם כל הצלחה של הצד השני), אינו מותיר סיכוי רב לצד שאינו מושך לכיוון שלו. מצב שבו צד אחד קובע אלו טיעונים נכללים בגבולות הלגיטימציה והצד השני מצית לחוקיו, מבטיח את ניצחונו של הצד הקובע.
הגיע הזמן לקום ולקבוע בעצמנו את כללי המשחק. להתגאות בדעתנו, ולא לנסות לשחק על-פי הכללים שקובע הצד השני. הגיע הזמן לאחוז את השור בקרניו, להעמיק את החינוך לאהבת הארץ ולא להתבייש לומר בקול: זאת מלחמה על ארצנו האהובה. אין כאן שיקולי ביטחון, יש כאן אדמת אבותינו הקדושה, ועליה לא נוותר.
כשאני בוחן את ההבדלים שביני לבין השמאל הקיצוני, אני מוצא שיש הרבה מן המשותף בינינו. אני וגם הם תומכים בשלום שיבוא באמצעות גדר הפרדה בינינו לבין הערבים. אני וגם הם תומכים בפינוי יישובים. אני וגם הם סבורים שאין זה מוסרי לגרש אדם מארצו, וכי הכובש הזר חייב לעזוב את האדמה שאינה שלו. כלומר: כולנו סבורים שיש לבנות גדר בין ארצנו לבין ארצם ולהחזיר לארצו את כל מי שיימצא מחוץ לארצו לאחר הקמת הגדר.
המחלוקת היא רק בשאלה היכן יש לבנות את הגדר. כלומר, היכן נגמרת ארצנו. הם סבורים שהגדר צריכה להיבנות הרחק ממערב לירדן, והיישובים שצריכים להתפנות הם בית אל, קרית ארבע, גוש עציון וכו', ואילו אני סבור שהגדר צריכה להיבנות הרחק ממזרח לירדן, והיישובים שצריכים להתפנות הם רמאללה ושכם, אום אל פחם ובקה אל גרביה, וכו'.
באופן מקרי לחלוטין, כל מי שסבור שהארץ היא שלנו מאמין גם שהמשך החזקתה של הארץ יוסיף לביטחון ונסיגה ממנה תעודד את הטרור, וכל מי שסבור שהארץ איננה שלנו מאמין גם שנסיגה ממנה תביא שלום, ושהערבים יפסיקו לרצוח אותנו אם רק ניסוג.
אלא שיש חשש להתמודד חזיתית עם השאלה עצמה. הנחת העבודה של מסבירנו היא שכדי להביא את העם להכרה שזאת ארצנו ונילחם עליה יש צורך במאמץ הסברה ממושך, ואילו הסכנה היא מידית; וכדי שלא נפסיד את הכל בטווח הקצר, עלינו לצאת מיד בנימוקי ביטחון, שייקלטו בטווח הקצר.
הבעיה היא שהפקרנו לגמרי את הטווח הארוך. כבר עשרים שנה אנחנו מדברים רק על שיקולי ביטחון, ונוצר מצב שבו מי שמדבר היום במונחים של ארץ ישראל ונחלת אבותינו נחשב לסהרורי ולא רלוונטי. (אלא אם הוא ערבי. הם דיברו תמיד על 'נחלת אבותיהם', ולכן ברור לכל שיש להתחשב בכך).
במהלך מסע ההסברה שניהלנו לאחרונה בקרב מתפקדי הליכוד, הטיחה אחת הבוחרות באחד הפעילים את המשפט הבא: "אתם אנוכיים, אתם דואגים רק לבתים שלכם ולווילות שלכם. לא אכפת לכם שכל עם ישראל סובל בגללכם". צר לי לומר, אך מבחינתה היא צודקת. כאשר אדם שיש לו בקרקע זכות בת אלפי שנים מתהדר בכך שכבר שלושים שנה הוא על הקרקע, שלא יצפה שיתייחסו אליו כאל מי שיש לו בקרקע זכות בת יותר משלושים שנה. כאשר אנו מציגים את התכנית כתכנית שתפגע אישית בכמה אלפי אנשים, בל נצפה שיתייחסו אליה כאל תכנית מזיקה יותר מנזק פרטי של כמה אלפי אנשים.
נכון שאותה אישה היא חריגה. בעיני רוב הציבור היום, זכות בת שלושים שנה חזקה הרבה יותר מזכות בת אלפי שנים או מזכות שקיבלנו מבורא העולם עם בריאתו. סבל פרטי מזעזע אותם יותר מסבל לאומי או היסטורי, ונימוקי ביטחון פרקטיים מדברים אל לבם הרבה יותר מזכויות קדומות ותהליכי גאולה רבי שנים.
קו ההסברה הנוכחי שלנו נבנה כך שיתאים לרוח הנושבת בעם וידבר אל העם בשפתו, ואת שפתו אנחנו נותנים ליריבינו לקבוע. במקום למשוך את העם לערכים שאנו מאמינים בהם, אנחנו מתעקשים להשיג את מטרתנו באמצעות הערכים שהשמאל מכתיב. בעוד כל קיצוני שמאלני נהנה מהיכולת למשוך את המפה לכיוונו באין מפריע, עסוקים פעילי הימין במציאת חן בעיני השמאל ובהתאמת שאיפותיהם לנורמות שנקבעו על-ידו.
מצב שבו צד אחד מושך ללא הרף לכיוון שלו והצד האחר נאבק לשמור על הקיים (אותו קיים שמתעדכן עם כל הצלחה של הצד השני), אינו מותיר סיכוי רב לצד שאינו מושך לכיוון שלו. מצב שבו צד אחד קובע אלו טיעונים נכללים בגבולות הלגיטימציה והצד השני מצית לחוקיו, מבטיח את ניצחונו של הצד הקובע.
הגיע הזמן לקום ולקבוע בעצמנו את כללי המשחק. להתגאות בדעתנו, ולא לנסות לשחק על-פי הכללים שקובע הצד השני. הגיע הזמן לאחוז את השור בקרניו, להעמיק את החינוך לאהבת הארץ ולא להתבייש לומר בקול: זאת מלחמה על ארצנו האהובה. אין כאן שיקולי ביטחון, יש כאן אדמת אבותינו הקדושה, ועליה לא נוותר.