מפוטר אבל אופטימי
בשבוע שעבר, מעל דפי עיתון זה, ניסה ח"כ בני אלון לצייר תרחיש אפשרי שימנע את תכנית הנסיגה מעזה. אלון העריך כי ממשלת שרון תיפול, וראש הממשלה הבא יהיה בנימין נתניהו. "כיוון שנתניהו מלכתחילה הסתייג מהתכנית, ובהתחשב בכוחות בליכוד שפעלו בתקופת המשאל וגרמו לו לשנות את דעתו, ייתכן בהחלט שהוא יידחף לא לבצע אותה", הביע השר המפוטר את תקוותו.
אדם אופטימי, הרב בני אלון. לפני חמש שנים, כשאהוד ברק נבחר לראשות הממשלה על חשבון נתניהו, הצהיר אלון בראיון כי בדיעבד הוא לא מצטער על תוצאות הבחירות. גם רעייתו אמונה גילתה אז התלהבות מוגזמת מברק, רק משום שדיבר על "תהליך מדיני" ולא על תהליך שלום. מאוחר יותר חגגה משפחת אלון בצדק את החלפתו של ברק באריאל שרון, שגם סללה את הדרך להפיכת הרב אלון למיניסטר. וכיום, כמה אירוני, אלון שוב תולה את יהבו בבנימין נתניהו, אותו נתניהו שחמש שנים קודם לכן הועדף אהוד ברק על פניו.
וכמו בפעמים הקודמות, גם הפעם יכזיב נתניהו אם אכן ייבחר את תקוותיו של הח"כ ממולדת. נתניהו אמנם הסתייג מתכנית שרון, אבל רק מפני שזאת היתה התכנית של שרון. ציוצי ההתנגדות שהשמיע היו תוצאה של תועלתנות אישית, בדיוק כמו החלטתו הסופית להצביע בעד התכנית.
למעשה, נתניהו הוכיח בשבועות האחרונים כי הוא יונה לא פחות צחורה מאשר שרון, ואותם הדברים נכונים גם לגבי לימור לבנת, סילבן שלום ושאול מופז. מכיוון שעוזי לנדאו עדיין לא עושה קולות של אלטרנטיבה, ואפי איתם העדיף להושיע את העם דווקא כראש המפד"ל, עושה רושם כי ההצלה לחבל עזה לא תצמח משום ראש ממשלה עתידי.
אז מהיכן תבוא ההצלה? בואו נשאיר משהו לגיליון הבא, בהנחה שמשאיות הפינוי יסכימו להמתין עוד שבוע.
שלושה זכרונות מרונלד רייגן
א. ב-1988 יזם הנשיא האמריקני רונלד רייגן את תוכניתו המדינית הגדולה, שנקראה על שמו 'תוכנית רייגן'. יצחק שמיר דחה אז את היוזמה, וקיבע את תדמיתו בשמאל כמי שיודע לומר רק 'לאו'. כרגיל, התקשורת הישראלית ניסתה להפחיד אותנו בהתמוטטות אפשרית של היחסים עם ארה"ב, אבל רייגן התגבר על הסירוב המשפיל והמתיחות חלפה. למיטב זכרוני, זאת היתה הפעם האחרונה שאמרנו 'לא' לאמריקנים.
ב. למרות דחיית תוכניתו, פלוס תאקלים נוספים שלו עם ממשלות ישראל (חוק הגולן, הפצצת הכור העיראקי, מלחמת לבנון), היה רייגן נשיא ידידותי לנו, וגם האינטרסים הצרים שלו תאמו בדרך כלל את אלה שלנו. הדבר ראוי לציון בעיקר כשנזכרים בנשיאים הכושלים והפרו-ערבים שהיו לפניו ואחריו: קרטר ובוש האב.
ג. עוד מלה טובה לזכרו של רייגן, על שמינה את שני מזכירי המדינה הידידותיים ביותר לישראל בארבעת העשורים האחרונים (מצטער, לפני זה פשוט הייתי צעיר מכדי לזכור) אלכסנדר הייג וג'ורג' שולץ.
המדריך לבני עקיבא
שני ספרי ילדים הוציא מתחת ידיו נציג המשופמים בתקשורת המזויפת (מלשון זיפים), אורי אורבך. הספר 'באיזה שבט אתה?' הוא הרביעי בסדרת 'הילד הדתי', ובו שירים מחורזים ומחויכים על עולמו של חניך תנועת בני עקיבא. האמת היא שלא קניתיו, אך הספיקותי לעיין בו, ולמרבה השמחה - הספר לא מבייש את הפירמה. השירים מתוקים, קולעים למטרה כמעט בלי פספוסים ומעלים חיוך גם על פניהם של חניכים לשעבר-עבר-עבר. משעשעים לא פחות איוריו של שי צ'רקה, וגם זאת לא בדיוק הפתעה גדולה.
עדיין לא קראתי את הספר השני 'אסור להפוך תנין בשבת', אבל כבר עתה אני מרשה לעצמי להמליץ בחום גם עליו. תאמינו לי: אין לזה קשר לעובדה שאורי אורבך הוא ידידי, שהוא אחראי כמעט לכל הקריירה העיתונאית שלי ושהוא עשוי לספק לי עבודה יום אחד.
חמסה עלינו
א. אין לי מסקנה מגובשת בשאלה היכן צריך לגדול התינוק שאמו התחרטה על מסירתו לאימוץ. מתגובות באמצעי התקשורת אני לומד כי אזרחים רבים שותפים להתלבטות זו ואינם מסוגלים לחוות דעה מוחלטת לכאן או לכאן. מעניין שבנושאים מדיניים, חלקם מורכבים ורבי פנים לא פחות מאשר נושא האימוץ, כמעט לכולנו יש תמיד דעה מגובשת ונחרצת.
ב. עורך 'הספרייה החדשה', פרופ' מנחם פרי, מחרים את פרס ספיר לספרות, לאחר שסופריו לא נכללו השנה בין המועמדים. מסיבות דומות מחרים מנהל חברת החדשות של ערוץ 2, שלום קיטל, את טקס פרסי הטלוויזיה. ההבדל הוא, שפרי בסך הכול פוגע בסופרי ההוצאה שלו, ואילו קיטל, שמסרב לשחרר חומרי ארכיון לטובת הטקס, פוגע בציבור הצופים באמצעות שימוש פסול ברכוש ששייך להם.
ג. ואם כבר פגיעה בציבור, אז זה הזמן לטקסט פרסומי מפי המשורר אביב גפן: "לתת זה לדעת שתקבל / לקבל זה לדעת לתת / כולנו זוכים בפיס". מה אגיד לכם - רואים שהוא הבן של אבא שלו. כשרון כזה לא בא סתם כך לבד.
ד. ואת המשפט "לתת זה לדעת שתקבל" חייבים, פשוט חייבים, להפוך לסטיקר נגד תוכנית הנסיגה מעזה.
ה. פתרון החידה האחרונה: המלה המשותפת לכל המילים שבחידה היא 'אבן' אבא אבן, אבן ישראל, לב אבן, אבן פינה ואבן החכמים. הפותרים נכונה זוכים בפרס מיוחד: הפסקת החידות במדור זה עד להודעה חדשה.
יודע את מקומי
אף שעקרונית אני תומך בשוויון בין המינים, עליי להודות כי בעבודות הבית אצלנו זוגתי משקיעה יותר. מה זה יותר בואו נשים את הדברים על השולחן: אני לא עושה כלום בבית. לא ספונג'ה, לא שטיפת כלים, לא גיהוץ ולא סידור ארונות שום כלום. אבל הנה תיקון: כל זה היה נכון עד לשבוע שעבר, שבו התנדבתי (טוב, זהו שקר גס, אבל למה לפתוח כאן דיונים משפחתיים) להתחיל לכבס את הבגדים במו ידיי הגבריות.
האמת, אחרי שתיים-שלוש כביסות, אני בטוח שרעייתי כבר התחרטה על כל העסק. הכביסה הראשונה נכשלה טוטלית, אולי בגלל שבטעות ניסיתי לעשות אותה במייבש הכביסה; הכביסה השנייה ביטלה סופית את קיומם של בגדים לבנים בבית; והכביסה השלישית הוציאה מהמכונה כל חוט בנפרד, אם כי נקי בהחלט.
הוסיפו לזה את אינספור השאלות המורכבות וכבדות המשקל שהרעפתי על אשתי פעם בחצי דקה: "על איזו תכנית ללחוץ?" "איזו טמפרטורה לשים?" "האם לשים אבקת כביסה לתינוקות בבגדים שלי?" "מה יקרה אם אלחץ על הכפתור הזה?" "מה זה אומר כשמכונת הכביסה רוקדת הורה מסביב לחדר?" חוסר הביטחון שלי הורגש בכל צעד ושעל, והכבסים שהלכו לטבח במכונה שמעו הכול, רעדו ושתקו. למה, למה שתקו הכבסים...
רק אחרי מספר נסיונות נפל הצלחתי סוף סוף לעמוד במשימה בכבוד. פשוט גיליתי כי מכונת הכביסה מזכירה קצת טלוויזיה בכבלים המון תוכניות, אבל לא צריך יותר מאחת-שתיים. לאט לאט גם התחלתי ליהנות מהעיסוק החדש, ובעיקר התאהבתי בריח של מרכך הכביסה, עד שבקרוב איאלץ כנראה להירשם ל'מריחי מרככים אנונימיים'. אמנם מדי פעם מתערב לי ריח ההדרים המלאכותי בניחוחות שונים לגמרי ממכנסיו המלוכלכים של היורש, אבל את זה הרי תמיד אפשר לתקן בלחיצת כפתור.
רק עם תליית הבגדים על החבל אני עדיין מסתבך. יקירתי, האם אכפת לך לרדת בבקשה למטה ולהחזיר את חמש החולצות ועשרים אטבי הכביסה שנפלו?
בשבוע שעבר, מעל דפי עיתון זה, ניסה ח"כ בני אלון לצייר תרחיש אפשרי שימנע את תכנית הנסיגה מעזה. אלון העריך כי ממשלת שרון תיפול, וראש הממשלה הבא יהיה בנימין נתניהו. "כיוון שנתניהו מלכתחילה הסתייג מהתכנית, ובהתחשב בכוחות בליכוד שפעלו בתקופת המשאל וגרמו לו לשנות את דעתו, ייתכן בהחלט שהוא יידחף לא לבצע אותה", הביע השר המפוטר את תקוותו.
אדם אופטימי, הרב בני אלון. לפני חמש שנים, כשאהוד ברק נבחר לראשות הממשלה על חשבון נתניהו, הצהיר אלון בראיון כי בדיעבד הוא לא מצטער על תוצאות הבחירות. גם רעייתו אמונה גילתה אז התלהבות מוגזמת מברק, רק משום שדיבר על "תהליך מדיני" ולא על תהליך שלום. מאוחר יותר חגגה משפחת אלון בצדק את החלפתו של ברק באריאל שרון, שגם סללה את הדרך להפיכת הרב אלון למיניסטר. וכיום, כמה אירוני, אלון שוב תולה את יהבו בבנימין נתניהו, אותו נתניהו שחמש שנים קודם לכן הועדף אהוד ברק על פניו.
וכמו בפעמים הקודמות, גם הפעם יכזיב נתניהו אם אכן ייבחר את תקוותיו של הח"כ ממולדת. נתניהו אמנם הסתייג מתכנית שרון, אבל רק מפני שזאת היתה התכנית של שרון. ציוצי ההתנגדות שהשמיע היו תוצאה של תועלתנות אישית, בדיוק כמו החלטתו הסופית להצביע בעד התכנית.
למעשה, נתניהו הוכיח בשבועות האחרונים כי הוא יונה לא פחות צחורה מאשר שרון, ואותם הדברים נכונים גם לגבי לימור לבנת, סילבן שלום ושאול מופז. מכיוון שעוזי לנדאו עדיין לא עושה קולות של אלטרנטיבה, ואפי איתם העדיף להושיע את העם דווקא כראש המפד"ל, עושה רושם כי ההצלה לחבל עזה לא תצמח משום ראש ממשלה עתידי.
אז מהיכן תבוא ההצלה? בואו נשאיר משהו לגיליון הבא, בהנחה שמשאיות הפינוי יסכימו להמתין עוד שבוע.
שלושה זכרונות מרונלד רייגן
א. ב-1988 יזם הנשיא האמריקני רונלד רייגן את תוכניתו המדינית הגדולה, שנקראה על שמו 'תוכנית רייגן'. יצחק שמיר דחה אז את היוזמה, וקיבע את תדמיתו בשמאל כמי שיודע לומר רק 'לאו'. כרגיל, התקשורת הישראלית ניסתה להפחיד אותנו בהתמוטטות אפשרית של היחסים עם ארה"ב, אבל רייגן התגבר על הסירוב המשפיל והמתיחות חלפה. למיטב זכרוני, זאת היתה הפעם האחרונה שאמרנו 'לא' לאמריקנים.
ב. למרות דחיית תוכניתו, פלוס תאקלים נוספים שלו עם ממשלות ישראל (חוק הגולן, הפצצת הכור העיראקי, מלחמת לבנון), היה רייגן נשיא ידידותי לנו, וגם האינטרסים הצרים שלו תאמו בדרך כלל את אלה שלנו. הדבר ראוי לציון בעיקר כשנזכרים בנשיאים הכושלים והפרו-ערבים שהיו לפניו ואחריו: קרטר ובוש האב.
ג. עוד מלה טובה לזכרו של רייגן, על שמינה את שני מזכירי המדינה הידידותיים ביותר לישראל בארבעת העשורים האחרונים (מצטער, לפני זה פשוט הייתי צעיר מכדי לזכור) אלכסנדר הייג וג'ורג' שולץ.
המדריך לבני עקיבא
שני ספרי ילדים הוציא מתחת ידיו נציג המשופמים בתקשורת המזויפת (מלשון זיפים), אורי אורבך. הספר 'באיזה שבט אתה?' הוא הרביעי בסדרת 'הילד הדתי', ובו שירים מחורזים ומחויכים על עולמו של חניך תנועת בני עקיבא. האמת היא שלא קניתיו, אך הספיקותי לעיין בו, ולמרבה השמחה - הספר לא מבייש את הפירמה. השירים מתוקים, קולעים למטרה כמעט בלי פספוסים ומעלים חיוך גם על פניהם של חניכים לשעבר-עבר-עבר. משעשעים לא פחות איוריו של שי צ'רקה, וגם זאת לא בדיוק הפתעה גדולה.
עדיין לא קראתי את הספר השני 'אסור להפוך תנין בשבת', אבל כבר עתה אני מרשה לעצמי להמליץ בחום גם עליו. תאמינו לי: אין לזה קשר לעובדה שאורי אורבך הוא ידידי, שהוא אחראי כמעט לכל הקריירה העיתונאית שלי ושהוא עשוי לספק לי עבודה יום אחד.
חמסה עלינו
א. אין לי מסקנה מגובשת בשאלה היכן צריך לגדול התינוק שאמו התחרטה על מסירתו לאימוץ. מתגובות באמצעי התקשורת אני לומד כי אזרחים רבים שותפים להתלבטות זו ואינם מסוגלים לחוות דעה מוחלטת לכאן או לכאן. מעניין שבנושאים מדיניים, חלקם מורכבים ורבי פנים לא פחות מאשר נושא האימוץ, כמעט לכולנו יש תמיד דעה מגובשת ונחרצת.
ב. עורך 'הספרייה החדשה', פרופ' מנחם פרי, מחרים את פרס ספיר לספרות, לאחר שסופריו לא נכללו השנה בין המועמדים. מסיבות דומות מחרים מנהל חברת החדשות של ערוץ 2, שלום קיטל, את טקס פרסי הטלוויזיה. ההבדל הוא, שפרי בסך הכול פוגע בסופרי ההוצאה שלו, ואילו קיטל, שמסרב לשחרר חומרי ארכיון לטובת הטקס, פוגע בציבור הצופים באמצעות שימוש פסול ברכוש ששייך להם.
ג. ואם כבר פגיעה בציבור, אז זה הזמן לטקסט פרסומי מפי המשורר אביב גפן: "לתת זה לדעת שתקבל / לקבל זה לדעת לתת / כולנו זוכים בפיס". מה אגיד לכם - רואים שהוא הבן של אבא שלו. כשרון כזה לא בא סתם כך לבד.
ד. ואת המשפט "לתת זה לדעת שתקבל" חייבים, פשוט חייבים, להפוך לסטיקר נגד תוכנית הנסיגה מעזה.
ה. פתרון החידה האחרונה: המלה המשותפת לכל המילים שבחידה היא 'אבן' אבא אבן, אבן ישראל, לב אבן, אבן פינה ואבן החכמים. הפותרים נכונה זוכים בפרס מיוחד: הפסקת החידות במדור זה עד להודעה חדשה.
יודע את מקומי
אף שעקרונית אני תומך בשוויון בין המינים, עליי להודות כי בעבודות הבית אצלנו זוגתי משקיעה יותר. מה זה יותר בואו נשים את הדברים על השולחן: אני לא עושה כלום בבית. לא ספונג'ה, לא שטיפת כלים, לא גיהוץ ולא סידור ארונות שום כלום. אבל הנה תיקון: כל זה היה נכון עד לשבוע שעבר, שבו התנדבתי (טוב, זהו שקר גס, אבל למה לפתוח כאן דיונים משפחתיים) להתחיל לכבס את הבגדים במו ידיי הגבריות.
האמת, אחרי שתיים-שלוש כביסות, אני בטוח שרעייתי כבר התחרטה על כל העסק. הכביסה הראשונה נכשלה טוטלית, אולי בגלל שבטעות ניסיתי לעשות אותה במייבש הכביסה; הכביסה השנייה ביטלה סופית את קיומם של בגדים לבנים בבית; והכביסה השלישית הוציאה מהמכונה כל חוט בנפרד, אם כי נקי בהחלט.
הוסיפו לזה את אינספור השאלות המורכבות וכבדות המשקל שהרעפתי על אשתי פעם בחצי דקה: "על איזו תכנית ללחוץ?" "איזו טמפרטורה לשים?" "האם לשים אבקת כביסה לתינוקות בבגדים שלי?" "מה יקרה אם אלחץ על הכפתור הזה?" "מה זה אומר כשמכונת הכביסה רוקדת הורה מסביב לחדר?" חוסר הביטחון שלי הורגש בכל צעד ושעל, והכבסים שהלכו לטבח במכונה שמעו הכול, רעדו ושתקו. למה, למה שתקו הכבסים...
רק אחרי מספר נסיונות נפל הצלחתי סוף סוף לעמוד במשימה בכבוד. פשוט גיליתי כי מכונת הכביסה מזכירה קצת טלוויזיה בכבלים המון תוכניות, אבל לא צריך יותר מאחת-שתיים. לאט לאט גם התחלתי ליהנות מהעיסוק החדש, ובעיקר התאהבתי בריח של מרכך הכביסה, עד שבקרוב איאלץ כנראה להירשם ל'מריחי מרככים אנונימיים'. אמנם מדי פעם מתערב לי ריח ההדרים המלאכותי בניחוחות שונים לגמרי ממכנסיו המלוכלכים של היורש, אבל את זה הרי תמיד אפשר לתקן בלחיצת כפתור.
רק עם תליית הבגדים על החבל אני עדיין מסתבך. יקירתי, האם אכפת לך לרדת בבקשה למטה ולהחזיר את חמש החולצות ועשרים אטבי הכביסה שנפלו?