מורשת רבין
"סיפורי הבלהות של הליכוד מוכרים. הרי הבטיחו לנו גם קטיושות מעזה. לא היתה עוד אף קטיושה ולא תהיה קטיושה" (יצחק רבין, 24.7.95).
שרון והפרופלורים
אריאל שרון מזכיר פתאום את רבין. כמו ראש הממשלה המנוח, גם ראש הממשלה הנוכחי דבק עכשיו באתגר הנסיגות שלו תוך התעלמות מוחלטת מהנסיקה בעקומת הפיגועים והקרבנות, מכל ההתרעות. שעות ספורות אחרי ששני תושבי שדרות נהרגו מרסיסי קאסם, היה חשוב לו להכריז בטון שרוני נחרץ, ש"לא יעזור לאף אחד. ההתנתקות תצא לפועל".
אנשיו ותומכיו הצטיידו חיש קל בתשובה רבינית מוחצת לטענה, שהקסאמים והמנהרות מדגימים את סכנת ההתנתקות. "ועכשיו אין פיגועים?", הם גיחכו באוזני כתבים.
זה נכון, גם עכשיו יש פיגועים, אבל אם ההתנתקות לא תפחית אותם, בשביל מה להתנתק?
אף רופא אחראי לא ימליץ לאדם חולה לעבור ניתוח יקר ומסוכן אם כמעט בטוח שמפלס הסבל שלו לא יקטן אחרי הניתוח, ואולי דווקא יגדל. אבל שרון מתנהג היום כמו רופא שחצן שמשתוקק לעשות את הניתוח מטעמי יוקרה מקצועית, ולעזאזל החולה. כבר עכשיו המחבלים משדרים לו רמזים מבצעיים על הגיהנום שהם מתכננים לנו אחרי הנסיגה, אך הוא בשלו.
כמה אנשים מתוסכלים בשדרות העריכו השבוע באוזני כתבים, שאם הקסאמים היו נופלים על חוות השקמים, ופוגעים שם בכמה כבשים, שרון היה מתעשת. הם טועים. שרון, כמו רבין, אטום עכשיו כמעט לחלוטין לאותות סכנה. הוא מתבשם ממחמאות התקשורת ומתייחס למתנחלים כמו לפרופלורים. כל עוד אנשי ימין ממשיכים לשבת בממשלתו, אפשר קצת להבין אותו.
לידיעת החמאס
הצנזורה הצבאית בישראל עדיין לא פורקה רשמית, אבל היא כבר מתה מבחינה קלינית. כלי התקשורת הגדולים מצפצפים עליה, ואין לה עוד כוח וחשק להתקוטט איתם. השבוע, למשל, הם סיפקו לחיל ההנדסה של החמאס ולמחלקת המבצעים שלו שלל לקחים חשובים מהכשלון היחסי של הפיגוע במוצב אורחן.
"רק טעות של המחבלים, שפוצצו את המטען מתחת לרחבת החנייה של המוצב, ולא באזור המגורים, מנעה כנראה עשרות הרוגים", זעקה כותרת משנה באחד העיתונים. אין ספק שהחמאס ישתדל לדייק יותר בפעם הבאה, ולא להתבלבל בין רחבת החניה לאזור המגורים.
כותרת המשנה של עיתון עברי אחר הפנתה את תשומת לבו של הארגון לשגיאה אחרת שלו: "יום אחרי הפיצוץ הקטלני במוצב, מתברר: עשרות החיילים ניצלו בגלל שצפו במשחק היורו". גם הלקח המבצעי הזה ישונן היטב, והמנהרות העתידיות יפוצצו רק אחרי שהחמאס יוודא שחיילינו שוהים במקום הנכון ובזמן הנכון.
ועוד ציטוט: "בידי המחבלים שתיכננו את הפיצוץ במוצב אורחן היה מידע מודיעיני מדוייק". אין ספק שהיה מידע. הם קוראים כל יום עיתונים.
יארצייט להרצל
בערוב שנותיה של המאה הי"ט למניין אומות העולם עלה בדעתו של עיתונאי שמי, יליד אוסטרו-הונגריה, להקים ליהודים מדינה משלהם. כמו לאוסטרו הונגרים, כמו לתורכים, כמו לכל אומה שוחרת אומתיות.
ייאמר מיד שלא היתה לו זכות יוצרים על הרעיון הנאה (ציונות, הוא קרא לו). הרעיון שלי הוא עתיק יומין, אישר בעצמו, אינני ממציא מאומה. ואמנם, קדמו לו מיליוני יהודים דוויים, שבמשך אלפיים שנה בקירוב נהגו להפציר בבוראם, לפחות שלוש פעמים ביום, לעמוד בהבטחתו ולהשיב את הזכויות המדיניות שנגזלו מהם בידי הצורר האיטלקי טיטוס בן אספסינוס. במשך 666,855 יום הם הציצו עם אור ראשון מחלונם בתקווה להבחין כבר בדמותו התמירה והגאה של משיחם המתמהמה. רובם שיערו שהמשרה הרמה תוטל על כתפי תלמיד-חכם, דובר יידיש כמובן, בשם ר' מנחם בן-דוד או משהו דומה. מין אדם מלאך שיגיע על חמור שרד לבן, יתקע בשופר גדול, ויקבץ מיד נדחינו מארבע כנפות ארץ.
לא פלא אפוא שרבים מרבני אירופה התחלחלו לנוכח האפשרות שתהליך שיבת ציון יקרום עור וגידים בזכות יזמה פרטית של עיתונאי עמארץ, תיאודור הרצל אחד, שלא קרא ולא שנה. זקנו הרבני ועיניו הטובות רק חיזקו את דעתם שמדובר בחוזה מתחזה.
הרצל, מצידו, לא התאמץ לשכך את חשדותיהם. "הציונות אין לה דבר עם הדת", הצהיר מיד בהתחלה, "ועל כן לא ניתן לדחפים תיאוקרטיים של אנשי הדת שלנו להרים ראש. אנחנו נדע להחזיקם בבתי-הכנסת שלהם, כשם שנחזיק את צבא הקבע שלנו בקסרקטינים".
ברבות הימים, בעיקר בעקבות לחצים של קומץ רבנים שהלכו אחריו שבי למרות תוכניותיו לסוגרם על מנעול ובריח בבתי-כנסיותיהם, הוא התרכך קמעה. בהודעה מיוחדת הבהיר שלתנועתו הצעירה אמנם אין דבר עם הדת, אך גם אין לה דבר נגד הדת. רוצה לומר: הציונות מאמצת עמדה ניטרלית לחלוטין בשאלת מעורבותו של הקב"ה בניהול ענייני העם היהודי. כל עוד הרבנים לא ינסו לכפות עליה את מרותו, היא לא תנקוט צעדים ממשיים לנישולו ממשרדיה.
בתור מחווה מיוחדת לרבנים אף ניאותו אנשיו של הרצל לקבוע מזוזה בפתח אותם משרדים. קצת יידישקייט לא יזיק לנו, הסבירו לכתבים. אבל זה היה מעט מדי ומאוחר מדי. עד היום, 56 שנים אחרי התגשמות חזונו הנועז, יש הרבה קהילות קודש בארץ ובתפוצות, שהרצל נחשב אצלן כשבתאי צבי וטומי לפיד גם יחד. חרף הקמת המדינה וקיבוץ הגלויות ממשיך לקנן בהן חשד כבד שהכל פאטה מורגנה. מנהיגיהן מסרבים להכיר בו למרות ידיעתם שההשגחה עליונה מטילה לפעמים משימות הצלה לאומיות על אישים בעייתיים משהו (יפתח, יהוא בן נמשי, שלושת המצורעים וכו'). במלאת 100 שנים למותו, בשבוע הבא, הם עדיין מתעקשים להתווכח עם ההצלחה בכבודה ובעצמה, להרהר אחר דרכי ההשגחה .
ציטוט השבוע
"לנו אין מגדל נישא, ראשו בעבים/ לנו אין אוצר נעלם בצל הגיא/ אבל יש לנו חלק בדויד/ נחלה בבן ישי" (נעמי שמר).
"סיפורי הבלהות של הליכוד מוכרים. הרי הבטיחו לנו גם קטיושות מעזה. לא היתה עוד אף קטיושה ולא תהיה קטיושה" (יצחק רבין, 24.7.95).
שרון והפרופלורים
אריאל שרון מזכיר פתאום את רבין. כמו ראש הממשלה המנוח, גם ראש הממשלה הנוכחי דבק עכשיו באתגר הנסיגות שלו תוך התעלמות מוחלטת מהנסיקה בעקומת הפיגועים והקרבנות, מכל ההתרעות. שעות ספורות אחרי ששני תושבי שדרות נהרגו מרסיסי קאסם, היה חשוב לו להכריז בטון שרוני נחרץ, ש"לא יעזור לאף אחד. ההתנתקות תצא לפועל".
אנשיו ותומכיו הצטיידו חיש קל בתשובה רבינית מוחצת לטענה, שהקסאמים והמנהרות מדגימים את סכנת ההתנתקות. "ועכשיו אין פיגועים?", הם גיחכו באוזני כתבים.
זה נכון, גם עכשיו יש פיגועים, אבל אם ההתנתקות לא תפחית אותם, בשביל מה להתנתק?
אף רופא אחראי לא ימליץ לאדם חולה לעבור ניתוח יקר ומסוכן אם כמעט בטוח שמפלס הסבל שלו לא יקטן אחרי הניתוח, ואולי דווקא יגדל. אבל שרון מתנהג היום כמו רופא שחצן שמשתוקק לעשות את הניתוח מטעמי יוקרה מקצועית, ולעזאזל החולה. כבר עכשיו המחבלים משדרים לו רמזים מבצעיים על הגיהנום שהם מתכננים לנו אחרי הנסיגה, אך הוא בשלו.
כמה אנשים מתוסכלים בשדרות העריכו השבוע באוזני כתבים, שאם הקסאמים היו נופלים על חוות השקמים, ופוגעים שם בכמה כבשים, שרון היה מתעשת. הם טועים. שרון, כמו רבין, אטום עכשיו כמעט לחלוטין לאותות סכנה. הוא מתבשם ממחמאות התקשורת ומתייחס למתנחלים כמו לפרופלורים. כל עוד אנשי ימין ממשיכים לשבת בממשלתו, אפשר קצת להבין אותו.
לידיעת החמאס
הצנזורה הצבאית בישראל עדיין לא פורקה רשמית, אבל היא כבר מתה מבחינה קלינית. כלי התקשורת הגדולים מצפצפים עליה, ואין לה עוד כוח וחשק להתקוטט איתם. השבוע, למשל, הם סיפקו לחיל ההנדסה של החמאס ולמחלקת המבצעים שלו שלל לקחים חשובים מהכשלון היחסי של הפיגוע במוצב אורחן.
"רק טעות של המחבלים, שפוצצו את המטען מתחת לרחבת החנייה של המוצב, ולא באזור המגורים, מנעה כנראה עשרות הרוגים", זעקה כותרת משנה באחד העיתונים. אין ספק שהחמאס ישתדל לדייק יותר בפעם הבאה, ולא להתבלבל בין רחבת החניה לאזור המגורים.
כותרת המשנה של עיתון עברי אחר הפנתה את תשומת לבו של הארגון לשגיאה אחרת שלו: "יום אחרי הפיצוץ הקטלני במוצב, מתברר: עשרות החיילים ניצלו בגלל שצפו במשחק היורו". גם הלקח המבצעי הזה ישונן היטב, והמנהרות העתידיות יפוצצו רק אחרי שהחמאס יוודא שחיילינו שוהים במקום הנכון ובזמן הנכון.
ועוד ציטוט: "בידי המחבלים שתיכננו את הפיצוץ במוצב אורחן היה מידע מודיעיני מדוייק". אין ספק שהיה מידע. הם קוראים כל יום עיתונים.
יארצייט להרצל
בערוב שנותיה של המאה הי"ט למניין אומות העולם עלה בדעתו של עיתונאי שמי, יליד אוסטרו-הונגריה, להקים ליהודים מדינה משלהם. כמו לאוסטרו הונגרים, כמו לתורכים, כמו לכל אומה שוחרת אומתיות.
ייאמר מיד שלא היתה לו זכות יוצרים על הרעיון הנאה (ציונות, הוא קרא לו). הרעיון שלי הוא עתיק יומין, אישר בעצמו, אינני ממציא מאומה. ואמנם, קדמו לו מיליוני יהודים דוויים, שבמשך אלפיים שנה בקירוב נהגו להפציר בבוראם, לפחות שלוש פעמים ביום, לעמוד בהבטחתו ולהשיב את הזכויות המדיניות שנגזלו מהם בידי הצורר האיטלקי טיטוס בן אספסינוס. במשך 666,855 יום הם הציצו עם אור ראשון מחלונם בתקווה להבחין כבר בדמותו התמירה והגאה של משיחם המתמהמה. רובם שיערו שהמשרה הרמה תוטל על כתפי תלמיד-חכם, דובר יידיש כמובן, בשם ר' מנחם בן-דוד או משהו דומה. מין אדם מלאך שיגיע על חמור שרד לבן, יתקע בשופר גדול, ויקבץ מיד נדחינו מארבע כנפות ארץ.
לא פלא אפוא שרבים מרבני אירופה התחלחלו לנוכח האפשרות שתהליך שיבת ציון יקרום עור וגידים בזכות יזמה פרטית של עיתונאי עמארץ, תיאודור הרצל אחד, שלא קרא ולא שנה. זקנו הרבני ועיניו הטובות רק חיזקו את דעתם שמדובר בחוזה מתחזה.
הרצל, מצידו, לא התאמץ לשכך את חשדותיהם. "הציונות אין לה דבר עם הדת", הצהיר מיד בהתחלה, "ועל כן לא ניתן לדחפים תיאוקרטיים של אנשי הדת שלנו להרים ראש. אנחנו נדע להחזיקם בבתי-הכנסת שלהם, כשם שנחזיק את צבא הקבע שלנו בקסרקטינים".
ברבות הימים, בעיקר בעקבות לחצים של קומץ רבנים שהלכו אחריו שבי למרות תוכניותיו לסוגרם על מנעול ובריח בבתי-כנסיותיהם, הוא התרכך קמעה. בהודעה מיוחדת הבהיר שלתנועתו הצעירה אמנם אין דבר עם הדת, אך גם אין לה דבר נגד הדת. רוצה לומר: הציונות מאמצת עמדה ניטרלית לחלוטין בשאלת מעורבותו של הקב"ה בניהול ענייני העם היהודי. כל עוד הרבנים לא ינסו לכפות עליה את מרותו, היא לא תנקוט צעדים ממשיים לנישולו ממשרדיה.
בתור מחווה מיוחדת לרבנים אף ניאותו אנשיו של הרצל לקבוע מזוזה בפתח אותם משרדים. קצת יידישקייט לא יזיק לנו, הסבירו לכתבים. אבל זה היה מעט מדי ומאוחר מדי. עד היום, 56 שנים אחרי התגשמות חזונו הנועז, יש הרבה קהילות קודש בארץ ובתפוצות, שהרצל נחשב אצלן כשבתאי צבי וטומי לפיד גם יחד. חרף הקמת המדינה וקיבוץ הגלויות ממשיך לקנן בהן חשד כבד שהכל פאטה מורגנה. מנהיגיהן מסרבים להכיר בו למרות ידיעתם שההשגחה עליונה מטילה לפעמים משימות הצלה לאומיות על אישים בעייתיים משהו (יפתח, יהוא בן נמשי, שלושת המצורעים וכו'). במלאת 100 שנים למותו, בשבוע הבא, הם עדיין מתעקשים להתווכח עם ההצלחה בכבודה ובעצמה, להרהר אחר דרכי ההשגחה .
ציטוט השבוע
"לנו אין מגדל נישא, ראשו בעבים/ לנו אין אוצר נעלם בצל הגיא/ אבל יש לנו חלק בדויד/ נחלה בבן ישי" (נעמי שמר).