'חדר המשפחה' הפך בשנות השפע לדבר נפוץ ביותר. אולם באופן פרדוקסאלי, הוא אינו משמש כדי לפגוש את המשפחה. שם יושב כל אחד בתורו וצופה בחיי משפחה וירטואלית המוקרנים בסדרת הטלוויזיה. במקרה הטוב, יש גם תכניות שבהן צופים יחדיו. כבר סידור החדר מעיד על מהותו: לא כורסאות המופנות אלו לאלו, אלא חצי עיגול המופנה כלפי המסך, המחדיר לתוך הסלון את העולם החיצון.
קיימות סיבות רבות לכך ש'מדורת השבט' החדשה היא הטלוויזיה. בין השאר, הדבר מעיד על צריכה הולכת וגוברת של גירויים חושיים. התכניות מתחרות אלו באלו ביכולתן לייצר גירויים וריגושים בקצב גובר. במקום לקרוא ספר ולהפעיל את הדמיון, אנחנו מתפנקים, ומעדיפים שיציגו בפנינו הכל, בתמונה חזותית המלווה בסאונד מחריש.
עודף הגירויים ועוצמתם העולה יוצרים בעיה כפולה: ראשית, הם עלולים לשמש ככסות מסנוורת לתכנים בעיתיים. אך בעיקר, הם מרגילים את האדם לגירויים חיצוניים חזקים. הם מרחיקים אותו מהיכולת לחשוב, מהנכונות לעמול על שאלה ופתרונה, להתבונן ולחפש משמעות עמוקה. מי שמתרגל לרצף אינסופי של ריגושים חזותיים אחר-כך משתעמם ברגע שאין צבעים חדשים המתרוצצים מול עיניו.
בני הנוער רבים, אחרי יום לימודים ארוך, נכנסים לחדרם בבית, ובטרם הם מדליקים את האור מפעילים טייפ עם מוסיקה רועשת. קיימת איזו חרדה סמויה מלהיות לבד בחדר, עם עצמי, בשקט, אפילו לדקות ספורות. בריחה מהצורך להסתכל במראה, חיפוש אחר רעש שיסיח את הדעת מהשאלות העמוקות יותר בחיים.
ובל נחשוב שהתופעה שמורה לצעירים; ירים את היד מי שנכנס לרכבו ואינו מדליק מיד רדיו (והמהדרין עוד לפני ההתנעה). גם אנחנו התרגלנו לצרוך רעש רקע תמידי, שמקל עלינו לא להיפגש עם עצמנו.
כמו בכל התמכרות, ככל שהזמן עובר זקוקים למנה גדלה והולכת של גירוי. לנגד עינינו צומח דור של צרכני גירוי. חלק עצום מהילדים אינם צופים עוד בתכנית טלוויזיה; הם צופים בכמה תכניות בו זמנית. יש מי שמזפזפ, אך הרוב פותחים מסך מפוצל. צעירה מנסה בו זמנית להקשיב לשיעור, לסרוג כיפה, לשלוח הודעת SMS ולדבר בלחש עם חברה.
האם פירושו של דבר שיש לנו 'חלוקת קשב' מופלאה? על-פי רוב, התשובה שלילית. פשוט התרגלנו לצרוך בו זמנית גירויים רבים. לעשות כל דבר בשטחיות, במעין 'חצי אוזן' (נסה להסביר לילד מדוע מפריע לך שבזמן שאתה מדבר אליו הוא ממשיך לצפות במשחק, או להקליד במחשב. הוא באמת לא מבין מה לא בסדר. אתה נמצא כרגע על 'pause').
פעם חשבו שקניון הוא מקום שאליו הולכים בשביל לקנות מוצר חיוני, כשמטעמי נוחות ריכזו יחדיו מגוון רחב של חנויות. אך מזמן גילינו שהקניון הוא תרבות; מקום שאליו הולכים לא רק כדי 'לחפש את המדריך', אלא בעיקר בכדי לאבד את עצמי ועצמיותי.
משחק הילדים שבו צריך לחפש מישהו שאבד בקניון טומן בחובו נמשל לא מודע: הקניון הוא מרכז גירויים אדיר, שבו מסתערים עליך בבת אחת מגוון עצום של צבעים וקולות, עד לאיבוד העצמי.
כשבני רוצה לצאת ביום חורף, אני מצייד אותו במעיל ובמטרייה מפני המבול. בנינו עומדים לצאת לעולם עם מבול של גירויים, וצריך ללמדם לפתוח מטריה ולשמור על בריאותם; לדעת לא להתמכר ובמידת הצורך להיגמל. כדי לשרוד כאדם בעל משמעות רוחנית בעולם של גירויים, צריך ללמדו את ערך העמל והמחשבה, את משמעות הקריאה וההתבוננות הרוחנית המעמיקה.
זמן טוב לתרגול עצמאות זו הוא בחופש הגדול (מדי...). אם בשנת הלימודים מציבים כיעד הקניה של הרגלי למידה נאותים, הבה נציב בקיץ יעד של הקניית הרגלי חיים. נשאף לסייע לילדנו (בדרכי נועם ומתוך דו-שיח) לבחור ולתכנן, לשמור זמן איכות לעצמם ולא רק לבלות עם החבר'ה או במחשב. נדון בנחת על ההבדל האיכותי בין גירויים הבאים מבחוץ לבין תכנים הצומחים מתוכי.
כבכל תחום, המפתח טמון בדוגמה אישית. הסיכוי שהילד ילמד תורה יגבר אם אתכנן את זמני באופן שאלמד איתו. הסיכוי שייצא להתנדב יגדל אם אתאמץ ואהיה בין ההורים המארגנים את הפעילות ההתנדבותית.
מסתבר שהחופש בקיץ אינו להורים מהורותם. להיפך, הוא תקופה אינטנסיבית של עשייה חינוכית. הוא 'סמסטר קיץ' מרוכז של לימודים לכולנו, שאפשר ללמוד בו חלק מהנושאים החשובים ביותר בחיים. הקיץ הוא הזדמנות להפחית את הגירויים וללמוד להקשיב, לילדי ולעצמי.
קיץ פורה.
* הכותב הוא ראש 'המכון הגבוה לחינוך ואמונה בימינו', מכללת אורות אלקנה
קיימות סיבות רבות לכך ש'מדורת השבט' החדשה היא הטלוויזיה. בין השאר, הדבר מעיד על צריכה הולכת וגוברת של גירויים חושיים. התכניות מתחרות אלו באלו ביכולתן לייצר גירויים וריגושים בקצב גובר. במקום לקרוא ספר ולהפעיל את הדמיון, אנחנו מתפנקים, ומעדיפים שיציגו בפנינו הכל, בתמונה חזותית המלווה בסאונד מחריש.
עודף הגירויים ועוצמתם העולה יוצרים בעיה כפולה: ראשית, הם עלולים לשמש ככסות מסנוורת לתכנים בעיתיים. אך בעיקר, הם מרגילים את האדם לגירויים חיצוניים חזקים. הם מרחיקים אותו מהיכולת לחשוב, מהנכונות לעמול על שאלה ופתרונה, להתבונן ולחפש משמעות עמוקה. מי שמתרגל לרצף אינסופי של ריגושים חזותיים אחר-כך משתעמם ברגע שאין צבעים חדשים המתרוצצים מול עיניו.
בני הנוער רבים, אחרי יום לימודים ארוך, נכנסים לחדרם בבית, ובטרם הם מדליקים את האור מפעילים טייפ עם מוסיקה רועשת. קיימת איזו חרדה סמויה מלהיות לבד בחדר, עם עצמי, בשקט, אפילו לדקות ספורות. בריחה מהצורך להסתכל במראה, חיפוש אחר רעש שיסיח את הדעת מהשאלות העמוקות יותר בחיים.
ובל נחשוב שהתופעה שמורה לצעירים; ירים את היד מי שנכנס לרכבו ואינו מדליק מיד רדיו (והמהדרין עוד לפני ההתנעה). גם אנחנו התרגלנו לצרוך רעש רקע תמידי, שמקל עלינו לא להיפגש עם עצמנו.
כמו בכל התמכרות, ככל שהזמן עובר זקוקים למנה גדלה והולכת של גירוי. לנגד עינינו צומח דור של צרכני גירוי. חלק עצום מהילדים אינם צופים עוד בתכנית טלוויזיה; הם צופים בכמה תכניות בו זמנית. יש מי שמזפזפ, אך הרוב פותחים מסך מפוצל. צעירה מנסה בו זמנית להקשיב לשיעור, לסרוג כיפה, לשלוח הודעת SMS ולדבר בלחש עם חברה.
האם פירושו של דבר שיש לנו 'חלוקת קשב' מופלאה? על-פי רוב, התשובה שלילית. פשוט התרגלנו לצרוך בו זמנית גירויים רבים. לעשות כל דבר בשטחיות, במעין 'חצי אוזן' (נסה להסביר לילד מדוע מפריע לך שבזמן שאתה מדבר אליו הוא ממשיך לצפות במשחק, או להקליד במחשב. הוא באמת לא מבין מה לא בסדר. אתה נמצא כרגע על 'pause').
פעם חשבו שקניון הוא מקום שאליו הולכים בשביל לקנות מוצר חיוני, כשמטעמי נוחות ריכזו יחדיו מגוון רחב של חנויות. אך מזמן גילינו שהקניון הוא תרבות; מקום שאליו הולכים לא רק כדי 'לחפש את המדריך', אלא בעיקר בכדי לאבד את עצמי ועצמיותי.
משחק הילדים שבו צריך לחפש מישהו שאבד בקניון טומן בחובו נמשל לא מודע: הקניון הוא מרכז גירויים אדיר, שבו מסתערים עליך בבת אחת מגוון עצום של צבעים וקולות, עד לאיבוד העצמי.
כשבני רוצה לצאת ביום חורף, אני מצייד אותו במעיל ובמטרייה מפני המבול. בנינו עומדים לצאת לעולם עם מבול של גירויים, וצריך ללמדם לפתוח מטריה ולשמור על בריאותם; לדעת לא להתמכר ובמידת הצורך להיגמל. כדי לשרוד כאדם בעל משמעות רוחנית בעולם של גירויים, צריך ללמדו את ערך העמל והמחשבה, את משמעות הקריאה וההתבוננות הרוחנית המעמיקה.
זמן טוב לתרגול עצמאות זו הוא בחופש הגדול (מדי...). אם בשנת הלימודים מציבים כיעד הקניה של הרגלי למידה נאותים, הבה נציב בקיץ יעד של הקניית הרגלי חיים. נשאף לסייע לילדנו (בדרכי נועם ומתוך דו-שיח) לבחור ולתכנן, לשמור זמן איכות לעצמם ולא רק לבלות עם החבר'ה או במחשב. נדון בנחת על ההבדל האיכותי בין גירויים הבאים מבחוץ לבין תכנים הצומחים מתוכי.
כבכל תחום, המפתח טמון בדוגמה אישית. הסיכוי שהילד ילמד תורה יגבר אם אתכנן את זמני באופן שאלמד איתו. הסיכוי שייצא להתנדב יגדל אם אתאמץ ואהיה בין ההורים המארגנים את הפעילות ההתנדבותית.
מסתבר שהחופש בקיץ אינו להורים מהורותם. להיפך, הוא תקופה אינטנסיבית של עשייה חינוכית. הוא 'סמסטר קיץ' מרוכז של לימודים לכולנו, שאפשר ללמוד בו חלק מהנושאים החשובים ביותר בחיים. הקיץ הוא הזדמנות להפחית את הגירויים וללמוד להקשיב, לילדי ולעצמי.
קיץ פורה.
* הכותב הוא ראש 'המכון הגבוה לחינוך ואמונה בימינו', מכללת אורות אלקנה