גם הטרגדיה הנוראה שאירעה לפני שנתיים, כשאשתו ובתו נרצחו בפיגוע בגבול לבנון, לא שברה את רוחו ואמונתו.
על ספסל עשוי עץ, בין שיחים כבדי עלים ומדשאות ירוקות, יושב טוביה לבנה ומספר את סיפורו. סביבנו שגרת חיים רדומה למחצה של אחר צהריים בקיבוץ: אנשים רכובים על אופניים בשבילים הצרים, ממטרות מתיזות וקשישי הקיבוץ נפגשים במועדון ומברכים זה את זה לשלום.
סיפורו של טוביה שוזר בעולם המושגים הקיבוצי של חדר האוכל, חברים, אסיפה ותורנות לול, מושגים בניחוח חדש-ישן: שיעור תנ"ך, תפילות, מניין וקריאת מגילה. טוביה הוא למעשה הגרעין התורני של קיבוץ חניתה. גרעין של איש אחד, שמחזיק שיעור קבוע ביהדות כבר למעלה מעשור, בהשתתפותם של כמניין מחברי הקיבוץ, ועוד כמה אירועים דתיים במשך השנה.
אבל כל אלו הם רק מעט מזעיר ממה שצופן בתוכו הגבר השזוף משעות עבודה ארוכות תחת השמש הקופחת במטעי הבננות, עטור זקן בהיר וחבוש כיפה סרוגה, המתהלך בשבילי קיבוץ חניתה כחבר מן השורה.
אי השקט דחף מערבה
הגליל המערבי פרוש לפנינו בכל הדרו, על יישוביו וגבעותיו, למרגלות רכס הרי הלבנון שעליו יושב קיבוץ חניתה. טוביה מספר בשקט ובמילים שקולות ומדודות סיפור חיים של יהודי בארץ ישראל, עם כל המשמעויות הטמונות בחיבור שבין המושגים הללו.
טוביה לבנה נולד בקבוצת כינרת. הוא מספר על ילדות מאושרת בקיבוץ שעל חוף הכינרת, בחומו של עמק הירדן. כנער עבד שעות רבות בשדות, במטעי הבננות ובמספוא, כשאר חבריו. את שירותו הצבאי עשה בסיירת השריון, ובה גם עבר את מלחמת יום הכיפורים.
"חזרתי לקיבוץ אחרי השחרור, והחלטתי לצאת לטיול באירופה. היתה בי תחושה של אי שקט בקיבוץ. חשתי שהזמן עובר בלי משמעות. באירופה גיליתי את ערש התרבות המערבית: הסתובבתי במוזיאונים, ראיתי פסלים, נופים ואתרים היסטוריים, נפגשתי עם תרבויות זרות. היום אני מבין, בדיעבד, שיותר משחיפשתי את הנופים היפים של אירופה חיפשתי זהות ומשמעות פנימית".
טוביה חזר לקיבוץ, ואחרי שנה שבה לא הרגיש את השינוי מיוחל הודיע על עזיבתו. הוא רצה להמשיך לטייל בעולם והתגלגל לקנדה. אחרי טיולים מרהיבים הגיע לחוף המערבי, ושם, באמצעות חברה משותפת מכינרת, הכיר את לין, רעייתו לעתיד.
"נפגשנו בשנת 78´, ומאז לא נפרדנו. החלטנו לחיות יחד, ואחרי חצי שנה של טיול משותף ואקזוטי בדרום אמריקה התמקמנו בדירה ממוסדת בקנדה. בשלב הזה נדלקה אצלי נורה אדומה: אחרי שנתיים וחצי בחו"ל, פחדתי שאני עומד לשקוע בחיים הטובים ולא לחזור יותר לארץ. אמרתי ללין: ´אני חוזר לארץ, אחרת אשקע כאן. אני מרגיש שאני חייב לחיות את חיי בארץ´. לין הסכימה לחזור איתי ולעמוד בשני תנאים שהצבתי לה: שלעולם לא נעזוב את הארץ ושהיא תתגייר".
הם עלו לארץ, והסוכנות היהודית הפנתה אותם לחניתה, שם היה אולפן ללימודי עברית. שניהם השתלבו בעבודה בקיבוץ: טוביה במפעל לעדשות מגע ולין בבתי הילדים. כהבטחתה, היא למדה עברית ועברה קורס גיור בקיבוץ שלוחות. הרב הצעיר של שלוחות ורעייתו, שלימדו את לין יהדות, היו לא אחרים מאשר הרב בני ואמונה אלון. בסיומו של קורס הגיור נישאו טוביה ולין בחתונה צנועה על הדשא בקבוצת כינרת, ולאחריה עלו שוב לחניתה.
הגיור והתשובה
במקביל לתהליך הרוחני שעברה לין, עברו גם על טוביה שינויים הדרגתיים: "כל אותן שנים המשכתי בחיפוש אחר המשמעות. בתקופה בקנדה התעמקתי בשחמט ובפילוסופיה. תוך כדי לימוד נתקלתי בספר ´מורה נבוכים´ של הרמב"ם. נזכרתי שפילוסופים אחרים שקראתי הזכירו את הספר הזה, וסקרנה אותי העובדה שפילוסוף יהודי נחשב כל-כך בקרב פילוסופים גויים.
"כשהגעתי לחניתה פגשתי את הספר שוב, בספריה. במשך חצי שנה ישבתי ערב ערב ולמדתי את ´מורה נבוכים´ עם פירוש. נכנסתי לעניין יותר ויותר. כשלין למדה בשלוחות הצטרפתי אליה, ושמעתי שיחות מהרב אלון. התחלתי להניח תפילין. זה היה תהליך שזרם איתי מקנדה, ואחרי החתונה והגיור חשתי צורך לקיים עוד ועוד דברים. התחלנו לשמור שבת, כשרות וטהרת משפחה".
המורכבות החלה כשהגיעו הילדים: טליה, מרב ועטרה חיו בין שני העולמות, כשהן לומדות בבית הספר החילוני בקיבוץ ומבלות את שעות אחר הצהריים עם החבר´ה, ובבית סופגות את האווירה שהעניקו אמא ואבא בשבתות, בלימוד פרשת השבוע ושאר עניינים.
"לקח לי כמה שנים עד שהיה ברור לי שאני מתכוון להיות דתי לחלוטין. באותן שנים הייתי בקשר הדוק עם ישיבת ההסדר במעלות, ולמדתי שם יום בשבוע. בהתחלה חבשתי כיפה רק שם, ומאוחר יותר זה הפך למנהג קבוע. הקשר עם הרבנים בישיבה נמשך עד היום".
למרות שלטוביה היה ברור שהוא מנהל אורח חיים דתי לחלוטין, ללין זה לא היה ברור כל-כך, וגם כאן הם יצרו מרקם מיוחד ששמר על אחדות המשפחה: "שמרנו על דברים כדי שנוכל לחיות יחד. אבל בשבתות היא רצתה לצאת ואני לא, ולגבי הילדים הסכמתי לפשרה כואבת, שייצאו שבת כן שבת לא.
"לחצתי שנעזוב את חניתה ונעבור למקום דתי, אבל ללין היה פה טוב. זה היה המקום הראשון שהכירה בישראל, והיא יצרה קשרים עם החברים האנגלו-סקסיים בקיבוץ. למעשה, גם אני אהבתי את המקום: אנשים נהדרים ונוף מקסים. מההתחלה האירו לנו פנים, ולא הפריע להם שאנחנו דתיים".
החבר´ה באו להשלים מניין
שני זוגות נוספים מקיבוץ חניתה שחזרו אף הם בתשובה עזבו, אבל טוביה ולין החליטו להישאר. "התייעצתי עם הרב יהושע ויצמן ממעלות בנוגע לבעיה של חינוך הילדים בקיבוץ. הוא הרגיע אותי ואמר לי לא לקחת ללב. ´העיקר הוא לחנך ולאהוב אותם´, הסביר. אבל בתור אדם דתי יחיד בקיבוץ היו לי בעיות נוספות. בשיחה שהיתה לי עם הרב בזק ממעלות, אמרתי לו שהכי קשה לי זה שאין מניין בשבתות. הוא אמר: ´מה הבעיה? תיכנס לישיבה שלנו, והראשון שתראה תבקש ממנו לסדר לך עשרה חבר´ה שיבואו לשבת´".
וכך היה. החברותא של טוביה בישיבה ארגן בכל שבת שהתבקש עשרה תלמידים שישבתו בקיבוץ. טוביה היה אחראי להסיע ולהחזיר אותם, ולדאוג להם לאוכל ולינה. כך התקיים המניין בשבת במשך כמה שנים. החבר´ה הגיעו עם אוכל מהישיבה, וטוביה סידר להם פלטות חימום ומזרונים בבית הילדים.
תפילות שבת בקיבוץ לא היו מחזה שבכל יום, ובאמת אחרי כמה חודשים שבהם נמשך הפרוייקט באין מפריע התעורר זעמם של כמה חברים: "מה פתאום יש כל-כך הרבה דתיים בשבת בקיבוץ? הם עוד יחזירו אותנו בתשובה!" הקיבוץ כינס אסיפה מיוחדת וערך דיון נוקב בשאלה. בסופו של דבר הכריע משאל החברים בעד המשך קיומו של המניין, ובקיבוץ, בניגוד למוסדות אחרים, מכבדים תוצאות של משאלי חברים. התברר שלמרות שהיו כמה מתנגדים חריפים, רוב החברים לא נבהלו מנוכחותם של דתיים, וכיבדו את זכותו של טוביה לארח את חבריו בשבת.
אבל ייסוד המניין לא היה התחנה הסופית של טוביה בדרך למימוש צרכיו הרוחניים בקיבוץ: "הרב אורי פלד מישיבת מעלות, שהיה אז אברך, הגיע ללמוד איתי שיעור, והחלטנו לנסות ולהפוך אותו לחוג כללי יותר. פרסמתי בעלון הקיבוץ שמתקיים שיעור, ואנשים באו ורצו לשמוע יהדות. יש פה אנשים שהגיעו מבתים דתיים, והם מכירים את המקורות. היו תקופות שהיו כ-12 משתתפים, שזה הרבה לשיעור כזה. אוכלוסיית התלמידים התחלפה: היו קשישים שנפטרו, ובמקומם הצטרפו חדשים".
גם הנושאים התחלפו: בתחילה היו אלה כתבי הרב קוק, כאשר הנושא הלאומי ופתיחותו של הרב משכו את הלומדים. לאחר מכן מסכת אבות, וכיום תנ"ך. הפעילות התרחבה גם לחגים, ובמשך כמה שנים נערכו בקיבוץ קריאת מגילה בפורים ותיקון ליל שבועות, כאשר באחד התיקונים, מספר טוביה, היתה הצלחה מיוחדת, ואנשים ישבו ולמדו אל תוך הלילה ממש. החוג הוא למעשה הציר המרכזי שממשיך לפעול עד היום, באמצעות עמותת ´אל עמי´ בצפון, שמספקת את המרצים.
רעם ביום בהיר
עם השנים למד טוביה לחיות כדתי היחיד של הקיבוץ: "את החיים הדתיים אני חי בבית כהלכתם. בחגים אני נוסע לישיבה. בימי חול אני מתפלל לבד, ואוכל את האוכל הכשר שלי. כיום, בעקבות נסיבות החיים החדשות, אני גם שוקל אפשרות לעזוב".
בנותיו של טוביה בוגרות ועצמאיות, והן מקיימות אורח חיים חילוני, עובדה שטוביה השלים עמה. הבן הצעיר, יונתן בן ה-14, נשאר דתי: "אותו הצלחתי לשלוח למוסדות חינוך דתיים מההתחלה, ואת הכיפה הצמדתי לו כבר בגן הילדים. הוא לומד בישיבה התיכונית בנהריה, ויש לו חברים שם, לכן הוא אינו מושפע מהחברה בקיבוץ".
אך כל האתגרים שעבר טוביה עד לשלב זה היו כאין וכאפס לעומת מה שתכננו לו מלמעלה. באחד הלילות של חודש אדר תשס"ב, זמן קצר לאחר הבריחה החפוזה מלבנון בחסותו של ראש הממשלה דאז אהוד ברק, חדרו מחבלים מלבנון לישראל. המחבלים עברו את הגדר, הגיעו לשדות קיבוץ מצובה הסמוך לגבול, ולפנות בוקר רצחו את בן מושב בצת הסמוך שעבד שם. לקראת צהריים הם התמקמו בעמדה שלטת על הכביש ליד מצובה, וירו על מכוניות חולפות במעין מטווח ברווזים, כאשר חלק מהמכוניות נפגעות מהירי.
באותו יום סיימה לין לעבוד במכבסה והסיעה את בתה עטרה לחבר בקיבוץ מצובה. לין ועטרה נורו על-ידי המחבלים ונהרגו במקום. "חזרתי מארוחת צהריים לעבודה ושמעתי שהיה אירוע. התקשרתי ללין לשאול מה נשמע לא היתה תשובה. לא מצאתי אותן גם בבתי החולים. אחרי כמה שעות באו להודיע לי, והייתי צריך ללכת לזיהוי גופות.
"נסעתי לטליה, הבכורה, ששירתה אז בחיל הים בנהריה. בכינו והתחבקנו, ואז הודעתי למרב, שהיתה אז בטיול עם בית הספר. היא קיבלה את זה קשה. טליה אמרה שחשוב לה להיות איתי בזיהוי הגופות. חזרנו משם הביתה, ישבתי עם הילדים ופשוט בכינו. אמרתי לעצמי: איך אני מתחיל להתמודד עם המכה הזו? היינו צריכים להתאבל על אישה, אמא, בת ואחות. איך מחלקים את הרגשות?
"אמרתי אז לילדים, ואחר-כך גם בהלוויה: ´אנחנו נזכור אותן תמיד. אלו יהיו הזיכרונות הכי יפים וטובים שלנו מעולם. יהיה לנו קשה, אך נהיה חזקים ונעשה הכל כדי להתגבר. נחזק אחד את השני ונתמוך זה בזה כמה שיותר. אנחנו ממשיכים, ויודעים שהן נהרגו על בניין הארץ. יודעים שמחבלים ללא צלם אנוש רצחו אם ובת בלי רחמים, אבל הצדק איתנו, ואנחנו נמשיך לגור פה, לחיות פה, לגדול. נתחתן ונקים משפחות, ונמשיך לבנות את הארץ ואת המשפחות שלנו עם זיכרונות מהאמא הכי טובה בעולם ומאחות מקסימה".
לבנות כמענה לרצח
שאלות אמוניות צצו במחשבתו של טוביה לאחר האסון, אך לא ברובד חזק ומשמעותי. "אלו שאלות שיש להן תשובות. החזרה בתשובה מחזקת אותי, בכך שיש לי אמונה ומשמעות לחיים בכלל ולחיים בארץ בפרט. הכיוון הזה נותן לי כוח להמשיך. עיקר הכוח מגיע מכוחות נפש פנימיים ומתמיכה של המשפחה הקרובה והחברה סביבנו".
התפיסה של בניין בעקבות רצח והשתרשות במקום אובדן משרטטת קו רעיוני אחיד, מגוש קטיף, דרך יהודה ושומרון ועד חניתה: "גם אנשים לא דתיים באים מנקודה של לבנות ולעשות כתשובה לרצח. בעניין זה גוש קטיף וחניתה חד הם. אנחנו גדלים על תורת ארץ ישראל ועם ישראל, ועל החיבור החזק והאמיתי ביניהם.
"אני רואה פה את המהלך של עם ישראל החוזר לארצו לאחר שנות גלות ארוכות. בעיני זו זכות עצומה לחיות בתקופה כזו כשיש לנו ארץ משלנו, עם צבא ושלטון עצמאיים, מה שלא היה לנו 2000 שנה. במהלך הכולל והגדול של העם שלנו, אני אחד מאלה שנפגעו מאוד קשה, אבל אני מרגיש את עצמי חלק מהכלל, וזה חלק ממקורות הכוח שלי".
במהלך ימי השבעה הקריא טוביה למנחמים את הפתיחה לקדיש של ש"י עגנון, ´קדיש על הרוגי ארץ ישראל´. "קראתי את זה שוב ושוב. זה קטע מאוד חזק, והוא התחבר אלי. לאחר השבעה חשבנו על הנצחה, והחלטנו להקים מצבה על הכביש, במקום הרצח. ניסיתי לחשוב על כיתוב למצבה שידבר גם אלי וגם אל הציבור החילוני וגם יתאים לנסיבות. הן הרי לא נהרגו בתאונה. הן נהרגו כיהודיות בארץ ישראל".
בצד הכביש היפהפה המוביל למצובה ניצבת מצבת אבן גדולה, שעליה נכתב: "לזכר נאהבים ונעימים הרוגי ארץ ישראל". טוביה מתכונן גם להוציא בקרוב חוברת הנצחה, שתספר על החיים עם לין ועטרה.
"הנצחה ברובד אחר היא התחזקות אישית ומשפחתית. לחיות חיים נורמליים ובריאים. להמשיך לעבוד, לטפח את המשפחה, לאהוב את הילדים. הדבר הזה לכשעצמו הוא בנייה אישית ולאומית. כולנו חזרנו לחיי היומיום שלנו בצבא, לימודים ועבודה, אך ההתמודדות נמשכת אצל כל אחד מאיתנו בדרכו. כחלק מהבניין שאני מדבר עליו אני רוצה להתחתן שוב ולבנות את חיי מחדש עם מישהי, לאחר ההתמודדות שעברתי".
בשנות המלחמה האחרונות מצטרפים יותר ויותר אנשים ומשפחות למעגל הדמים והשכול. כאחד מאותם אנשים, אומר טוביה לבנה כי יש חיים אחרי המוות: "ארץ ישראל נקנית בייסורים. לאלה שקרה להם אסון אישי כמו שלי, הייסורים הם גדולים וההתמודדות קשה. מצד שני, הרבה אנשים שנפגעו כמוני קמים מהאסון ובכוחות נפש אדירים לא מוותרים וממשיכים בחיים האישיים והמשפחתיים ואפילו בונים משפחה חדשה. האנשים האלה מראים שבעם הזה יש כוחות נפש אדירים, שברגעים של אין ברירה הם מתגלים".
שיעור תנ"ך בקיבוץ
החיבור לתורה בחניתה, אחד מיישובי ´חומה ומגדל´, הוטמע בה כבר בליל היווסדה. העלייה לחניתה ב-1938 הובלה על-ידי יהודי נושא ספר תורה, כפי שניתן לראות במוזיאון הקיבוץ. היום, 66 שנים אחרי, מתאספת קבוצת לומדים בגיל העמידה במועדון ופותחת את ספר בראשית. הרב תמיר כהן מגיע הנה ממעלות מדי יום שלישי, מטעם עמותת ´אל עמי´ בצפון, ולאחר שיחה נינוחה בענייני הפנסיה, המדאיגה קיבוצניקים ורבנים כאחד, הם פותחים בבראשית פרק לו. המשתתפים מקשיבים בריכוז לקריאתו של הרב, ומדי פעם מעירים ומקשים. בתום השיעור הם מסבירים לי את המניע להתמדה המרשימה שלהם בלימוד תורה.
חמי פורת משתתף שנים רבות בשיעור. הוא טוען שאי אפשר לומר שקיבוץ הוא מושג רחוק מיהדות: "אני בא ללמוד כי התנ"ך הוא שורשים של עם ושל מחשבה. גם אם אינני שומר מצוות ולא אהיה כזה, הלימוד נותן לי הבנות שקושרות אותי למסורת היהודית. לפני כמה שנים דיברנו על ערבות הדדית, כמו למשל בפדיון שבויים. המחשבה היהודית קבעה גבולות בעניין זה, לא פודים בכל מחיר. זה מראה שיש לנו מסורת חכמה, שמצאה גבולות נכונים. יש לנו מסורת בת אלפי שנים שאסור לנו לאבד אותה".
עזר ארגמן מוכן לקבל מהתורה רק את מה שמתקבל על דעתו: "אני רואה בתורה הרבה דברים יפים ואני מסיק מסקנות, אך אינני מחויב לפרשנות של רבנים, שפירשו על-פי האינטרסים שלהם. יש בי אהבה לתנ"ך מבית אבא, ומצד שני אני דוגל בעקרון ´אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות´. לא הייתי מוכן להתחתן דרך רבנים, למרות שטקס הנישואין שלי היה מלא בדברי תורה".
ישע קאדי הוא משתתף חדש יחסית, שהגיע לכאן משוויץ: "אני רואה את עצמי כבן גוריון, ששאב הרבה מחוכמתו מהתנ"ך, אף על פי שלא היה אדם דתי. אני חושב שיש בתנ"ך הרבה חכמת חיים שיש לנצל אותה, וחבל שהמנהיגים של היום לא משתמשים בה".
טוביה יושב כחלק אינטגרלי ממעגל הלומדים, ומסביר מהזווית שלו: "אני רואה בחברי שאינם דתיים רצון לדעת ולהכיר את החוכמה, המסורת והתרבות שלנו. זה אוצר אדיר. מי שמשתתף בחוג יודע שמדובר באוצר, ולכן חשוב לו להגיע".
כל החברים מצהירים שהשיעורים לא גורמים או יגרמו להם לשינויים באורח החיים, אלא משפיעים אך ורק על תהליכי חשיבה והשקפה. עם זאת, ישע מספר כי בשנים האחרונות הוא משתמש בלילות הסדר עם משפחתו המורחבת בפרשנויות ששמע בשיעור.
בשולי הדברים התעניינתי אם בחניתה, קיבוץ שהגדיר את עצמו בעבר כהתיישבות אידיאולוגית-פוליטית על בסיס התפיסה ´התיישבות קובעת גבולות´ קיימת הזדהות עם התיישבויות קובעות גבולות הנמצאות בקצה השני של אותה רצועת חוף. התשובות שקיבלתי היו פשרניות ולא חד-משמעיות. הנימוקים הנדושים בשיח הציבורי עלו גם בשיח הפרטי הזה. הם גם טוענים שמאז נסיגת צה"ל מדרום לבנון רמת הביטחון עלתה באופן משמעותי, למרות הפיגוע הקשה.
פירושים חדשים
הרב תמיר כהן, מעביר החוג, מסביר לי תוך כדי נסיעה איך הוא מתכונן לשיעורים הללו: "את השיעור הזה אני מעביר גם בישיבת ההסדר במעלות. מובן שיש דגשים שעליהם אני חושב מראש, שאלות שהם עשויים להעלות. בספר בראשית, שאותו אנו לומדים עכשיו, ישנן סוגיות שבהן נראה כאילו האבות נהגו בצורה לא מוסרית, וצריך לחשוב איך להציג זאת".
הרב כהן אומר כי זו הקבוצה שהוא הכי נהנה לעבוד איתה: הלומדים מעורבים בלימוד, לא אדישים, שואלים. העובדה שהם מגיעים מרקע חופשי יותר מעניקה זווית מיוחדת ללימוד. "אני מנסה להראות להם שהדברים יותר עמוקים ממה שנראה ´על פניו´, להגיע למצב שמרוממים את המבט על לימוד התורה. משתדלים להגיע להבנות מעמיקות דרך הפשט.
"כשלמדנו למשל את סיפור המבול, שאלתי למה ה´ החליט לא להביא יותר מבול, והם ענו שה´ התבגר. הוא עמד מול התוצאות והחליט שלא שייך שדבר כזה יקרה שוב. אני לא מתווכח חזיתית עם תשובות כאלו, אלא מנסה להוכיח מתוך הפסוקים את ההבנה האמיתית".
הרב כהן מעיד על עצמו שהוא חש שהוא לומד איתם בחברותא, ולעתים הוא מוסיף בבית פרשנויות ששמע מהם בשיעור. "ברגע שמדברים על התורה עצמה, ולא על נושאים טעונים, יש שפה משותפת בינינו, אפילו בעניינים אמוניים. הם אומרים שאי אפשר לחיות בלי אמונה. אישה אחת אמרה לי פעם שהיא נמצאת בשיעור בגלל תובנה עמוקה שקיבלה ממנו. היא לא הבינה למה קיבלנו דווקא את ארץ ישראל, שכולם רבים עליה, ולא מקום נידח ושקט אחר. בשיעור על ניסיונו של אברהם להגיע לארץ ישראל היא הבינה את משמעות הקשר העמוק שלנו לארץ".
עמותת ´אל עמי´ בצפון
השיעור בחניתה הוא מיסודה של עמותת ´אל עמי´ בצפון, שקמה לפני 18 שנה על-ידי אברכי ישיבת ההסדר במעלות, במטרה לקרב יהודים זה לזה ולקרב את התורה אליהם. יוסי טוויל, העומד בראש העמותה, אומר כי בניגוד לרוח ההתנתקות השלטת היום, הם פועלים בכיוון ההתחברות לשורשים: "ככל שתגבר ההבנה בציבור הכללי שהתורה שייכת גם להם, יתחזק גם הקשר שלהם לארץ ישראל ולעם ישראל כולו".
העמותה משתדלת לפעול בפורמט של פעילות קבועה, כדי ליצור קשר משמעותי יותר עם הלומדים. הפעילות מתפרשת על פני אזור הצפון כולו, מחניתה ועד חיפה. בין ענפי הפעילות של עמותה: שיעורי יהדות בבתי ספר ממלכתיים, תכניות בר מצווה, הכנה לצה"ל ושיעורים קבועים ב-32 מוקדים מדי שבוע, המכוונים לדתיים, לחילונים ולעולים מחבר העמים. בנוסף מפיצה העמותה מדי שבוע דף לימוד להורים וילדים, הנלמד ב-105 קהילות בארץ ובעולם וזוכה לתגובות נלהבות.
על ספסל עשוי עץ, בין שיחים כבדי עלים ומדשאות ירוקות, יושב טוביה לבנה ומספר את סיפורו. סביבנו שגרת חיים רדומה למחצה של אחר צהריים בקיבוץ: אנשים רכובים על אופניים בשבילים הצרים, ממטרות מתיזות וקשישי הקיבוץ נפגשים במועדון ומברכים זה את זה לשלום.
סיפורו של טוביה שוזר בעולם המושגים הקיבוצי של חדר האוכל, חברים, אסיפה ותורנות לול, מושגים בניחוח חדש-ישן: שיעור תנ"ך, תפילות, מניין וקריאת מגילה. טוביה הוא למעשה הגרעין התורני של קיבוץ חניתה. גרעין של איש אחד, שמחזיק שיעור קבוע ביהדות כבר למעלה מעשור, בהשתתפותם של כמניין מחברי הקיבוץ, ועוד כמה אירועים דתיים במשך השנה.
אבל כל אלו הם רק מעט מזעיר ממה שצופן בתוכו הגבר השזוף משעות עבודה ארוכות תחת השמש הקופחת במטעי הבננות, עטור זקן בהיר וחבוש כיפה סרוגה, המתהלך בשבילי קיבוץ חניתה כחבר מן השורה.
אי השקט דחף מערבה
הגליל המערבי פרוש לפנינו בכל הדרו, על יישוביו וגבעותיו, למרגלות רכס הרי הלבנון שעליו יושב קיבוץ חניתה. טוביה מספר בשקט ובמילים שקולות ומדודות סיפור חיים של יהודי בארץ ישראל, עם כל המשמעויות הטמונות בחיבור שבין המושגים הללו.
טוביה לבנה נולד בקבוצת כינרת. הוא מספר על ילדות מאושרת בקיבוץ שעל חוף הכינרת, בחומו של עמק הירדן. כנער עבד שעות רבות בשדות, במטעי הבננות ובמספוא, כשאר חבריו. את שירותו הצבאי עשה בסיירת השריון, ובה גם עבר את מלחמת יום הכיפורים.
"חזרתי לקיבוץ אחרי השחרור, והחלטתי לצאת לטיול באירופה. היתה בי תחושה של אי שקט בקיבוץ. חשתי שהזמן עובר בלי משמעות. באירופה גיליתי את ערש התרבות המערבית: הסתובבתי במוזיאונים, ראיתי פסלים, נופים ואתרים היסטוריים, נפגשתי עם תרבויות זרות. היום אני מבין, בדיעבד, שיותר משחיפשתי את הנופים היפים של אירופה חיפשתי זהות ומשמעות פנימית".
טוביה חזר לקיבוץ, ואחרי שנה שבה לא הרגיש את השינוי מיוחל הודיע על עזיבתו. הוא רצה להמשיך לטייל בעולם והתגלגל לקנדה. אחרי טיולים מרהיבים הגיע לחוף המערבי, ושם, באמצעות חברה משותפת מכינרת, הכיר את לין, רעייתו לעתיד.
"נפגשנו בשנת 78´, ומאז לא נפרדנו. החלטנו לחיות יחד, ואחרי חצי שנה של טיול משותף ואקזוטי בדרום אמריקה התמקמנו בדירה ממוסדת בקנדה. בשלב הזה נדלקה אצלי נורה אדומה: אחרי שנתיים וחצי בחו"ל, פחדתי שאני עומד לשקוע בחיים הטובים ולא לחזור יותר לארץ. אמרתי ללין: ´אני חוזר לארץ, אחרת אשקע כאן. אני מרגיש שאני חייב לחיות את חיי בארץ´. לין הסכימה לחזור איתי ולעמוד בשני תנאים שהצבתי לה: שלעולם לא נעזוב את הארץ ושהיא תתגייר".
הם עלו לארץ, והסוכנות היהודית הפנתה אותם לחניתה, שם היה אולפן ללימודי עברית. שניהם השתלבו בעבודה בקיבוץ: טוביה במפעל לעדשות מגע ולין בבתי הילדים. כהבטחתה, היא למדה עברית ועברה קורס גיור בקיבוץ שלוחות. הרב הצעיר של שלוחות ורעייתו, שלימדו את לין יהדות, היו לא אחרים מאשר הרב בני ואמונה אלון. בסיומו של קורס הגיור נישאו טוביה ולין בחתונה צנועה על הדשא בקבוצת כינרת, ולאחריה עלו שוב לחניתה.
הגיור והתשובה
במקביל לתהליך הרוחני שעברה לין, עברו גם על טוביה שינויים הדרגתיים: "כל אותן שנים המשכתי בחיפוש אחר המשמעות. בתקופה בקנדה התעמקתי בשחמט ובפילוסופיה. תוך כדי לימוד נתקלתי בספר ´מורה נבוכים´ של הרמב"ם. נזכרתי שפילוסופים אחרים שקראתי הזכירו את הספר הזה, וסקרנה אותי העובדה שפילוסוף יהודי נחשב כל-כך בקרב פילוסופים גויים.
"כשהגעתי לחניתה פגשתי את הספר שוב, בספריה. במשך חצי שנה ישבתי ערב ערב ולמדתי את ´מורה נבוכים´ עם פירוש. נכנסתי לעניין יותר ויותר. כשלין למדה בשלוחות הצטרפתי אליה, ושמעתי שיחות מהרב אלון. התחלתי להניח תפילין. זה היה תהליך שזרם איתי מקנדה, ואחרי החתונה והגיור חשתי צורך לקיים עוד ועוד דברים. התחלנו לשמור שבת, כשרות וטהרת משפחה".
המורכבות החלה כשהגיעו הילדים: טליה, מרב ועטרה חיו בין שני העולמות, כשהן לומדות בבית הספר החילוני בקיבוץ ומבלות את שעות אחר הצהריים עם החבר´ה, ובבית סופגות את האווירה שהעניקו אמא ואבא בשבתות, בלימוד פרשת השבוע ושאר עניינים.
"לקח לי כמה שנים עד שהיה ברור לי שאני מתכוון להיות דתי לחלוטין. באותן שנים הייתי בקשר הדוק עם ישיבת ההסדר במעלות, ולמדתי שם יום בשבוע. בהתחלה חבשתי כיפה רק שם, ומאוחר יותר זה הפך למנהג קבוע. הקשר עם הרבנים בישיבה נמשך עד היום".
למרות שלטוביה היה ברור שהוא מנהל אורח חיים דתי לחלוטין, ללין זה לא היה ברור כל-כך, וגם כאן הם יצרו מרקם מיוחד ששמר על אחדות המשפחה: "שמרנו על דברים כדי שנוכל לחיות יחד. אבל בשבתות היא רצתה לצאת ואני לא, ולגבי הילדים הסכמתי לפשרה כואבת, שייצאו שבת כן שבת לא.
"לחצתי שנעזוב את חניתה ונעבור למקום דתי, אבל ללין היה פה טוב. זה היה המקום הראשון שהכירה בישראל, והיא יצרה קשרים עם החברים האנגלו-סקסיים בקיבוץ. למעשה, גם אני אהבתי את המקום: אנשים נהדרים ונוף מקסים. מההתחלה האירו לנו פנים, ולא הפריע להם שאנחנו דתיים".
החבר´ה באו להשלים מניין
שני זוגות נוספים מקיבוץ חניתה שחזרו אף הם בתשובה עזבו, אבל טוביה ולין החליטו להישאר. "התייעצתי עם הרב יהושע ויצמן ממעלות בנוגע לבעיה של חינוך הילדים בקיבוץ. הוא הרגיע אותי ואמר לי לא לקחת ללב. ´העיקר הוא לחנך ולאהוב אותם´, הסביר. אבל בתור אדם דתי יחיד בקיבוץ היו לי בעיות נוספות. בשיחה שהיתה לי עם הרב בזק ממעלות, אמרתי לו שהכי קשה לי זה שאין מניין בשבתות. הוא אמר: ´מה הבעיה? תיכנס לישיבה שלנו, והראשון שתראה תבקש ממנו לסדר לך עשרה חבר´ה שיבואו לשבת´".
וכך היה. החברותא של טוביה בישיבה ארגן בכל שבת שהתבקש עשרה תלמידים שישבתו בקיבוץ. טוביה היה אחראי להסיע ולהחזיר אותם, ולדאוג להם לאוכל ולינה. כך התקיים המניין בשבת במשך כמה שנים. החבר´ה הגיעו עם אוכל מהישיבה, וטוביה סידר להם פלטות חימום ומזרונים בבית הילדים.
תפילות שבת בקיבוץ לא היו מחזה שבכל יום, ובאמת אחרי כמה חודשים שבהם נמשך הפרוייקט באין מפריע התעורר זעמם של כמה חברים: "מה פתאום יש כל-כך הרבה דתיים בשבת בקיבוץ? הם עוד יחזירו אותנו בתשובה!" הקיבוץ כינס אסיפה מיוחדת וערך דיון נוקב בשאלה. בסופו של דבר הכריע משאל החברים בעד המשך קיומו של המניין, ובקיבוץ, בניגוד למוסדות אחרים, מכבדים תוצאות של משאלי חברים. התברר שלמרות שהיו כמה מתנגדים חריפים, רוב החברים לא נבהלו מנוכחותם של דתיים, וכיבדו את זכותו של טוביה לארח את חבריו בשבת.
אבל ייסוד המניין לא היה התחנה הסופית של טוביה בדרך למימוש צרכיו הרוחניים בקיבוץ: "הרב אורי פלד מישיבת מעלות, שהיה אז אברך, הגיע ללמוד איתי שיעור, והחלטנו לנסות ולהפוך אותו לחוג כללי יותר. פרסמתי בעלון הקיבוץ שמתקיים שיעור, ואנשים באו ורצו לשמוע יהדות. יש פה אנשים שהגיעו מבתים דתיים, והם מכירים את המקורות. היו תקופות שהיו כ-12 משתתפים, שזה הרבה לשיעור כזה. אוכלוסיית התלמידים התחלפה: היו קשישים שנפטרו, ובמקומם הצטרפו חדשים".
גם הנושאים התחלפו: בתחילה היו אלה כתבי הרב קוק, כאשר הנושא הלאומי ופתיחותו של הרב משכו את הלומדים. לאחר מכן מסכת אבות, וכיום תנ"ך. הפעילות התרחבה גם לחגים, ובמשך כמה שנים נערכו בקיבוץ קריאת מגילה בפורים ותיקון ליל שבועות, כאשר באחד התיקונים, מספר טוביה, היתה הצלחה מיוחדת, ואנשים ישבו ולמדו אל תוך הלילה ממש. החוג הוא למעשה הציר המרכזי שממשיך לפעול עד היום, באמצעות עמותת ´אל עמי´ בצפון, שמספקת את המרצים.
רעם ביום בהיר
עם השנים למד טוביה לחיות כדתי היחיד של הקיבוץ: "את החיים הדתיים אני חי בבית כהלכתם. בחגים אני נוסע לישיבה. בימי חול אני מתפלל לבד, ואוכל את האוכל הכשר שלי. כיום, בעקבות נסיבות החיים החדשות, אני גם שוקל אפשרות לעזוב".
בנותיו של טוביה בוגרות ועצמאיות, והן מקיימות אורח חיים חילוני, עובדה שטוביה השלים עמה. הבן הצעיר, יונתן בן ה-14, נשאר דתי: "אותו הצלחתי לשלוח למוסדות חינוך דתיים מההתחלה, ואת הכיפה הצמדתי לו כבר בגן הילדים. הוא לומד בישיבה התיכונית בנהריה, ויש לו חברים שם, לכן הוא אינו מושפע מהחברה בקיבוץ".
אך כל האתגרים שעבר טוביה עד לשלב זה היו כאין וכאפס לעומת מה שתכננו לו מלמעלה. באחד הלילות של חודש אדר תשס"ב, זמן קצר לאחר הבריחה החפוזה מלבנון בחסותו של ראש הממשלה דאז אהוד ברק, חדרו מחבלים מלבנון לישראל. המחבלים עברו את הגדר, הגיעו לשדות קיבוץ מצובה הסמוך לגבול, ולפנות בוקר רצחו את בן מושב בצת הסמוך שעבד שם. לקראת צהריים הם התמקמו בעמדה שלטת על הכביש ליד מצובה, וירו על מכוניות חולפות במעין מטווח ברווזים, כאשר חלק מהמכוניות נפגעות מהירי.
באותו יום סיימה לין לעבוד במכבסה והסיעה את בתה עטרה לחבר בקיבוץ מצובה. לין ועטרה נורו על-ידי המחבלים ונהרגו במקום. "חזרתי מארוחת צהריים לעבודה ושמעתי שהיה אירוע. התקשרתי ללין לשאול מה נשמע לא היתה תשובה. לא מצאתי אותן גם בבתי החולים. אחרי כמה שעות באו להודיע לי, והייתי צריך ללכת לזיהוי גופות.
"נסעתי לטליה, הבכורה, ששירתה אז בחיל הים בנהריה. בכינו והתחבקנו, ואז הודעתי למרב, שהיתה אז בטיול עם בית הספר. היא קיבלה את זה קשה. טליה אמרה שחשוב לה להיות איתי בזיהוי הגופות. חזרנו משם הביתה, ישבתי עם הילדים ופשוט בכינו. אמרתי לעצמי: איך אני מתחיל להתמודד עם המכה הזו? היינו צריכים להתאבל על אישה, אמא, בת ואחות. איך מחלקים את הרגשות?
"אמרתי אז לילדים, ואחר-כך גם בהלוויה: ´אנחנו נזכור אותן תמיד. אלו יהיו הזיכרונות הכי יפים וטובים שלנו מעולם. יהיה לנו קשה, אך נהיה חזקים ונעשה הכל כדי להתגבר. נחזק אחד את השני ונתמוך זה בזה כמה שיותר. אנחנו ממשיכים, ויודעים שהן נהרגו על בניין הארץ. יודעים שמחבלים ללא צלם אנוש רצחו אם ובת בלי רחמים, אבל הצדק איתנו, ואנחנו נמשיך לגור פה, לחיות פה, לגדול. נתחתן ונקים משפחות, ונמשיך לבנות את הארץ ואת המשפחות שלנו עם זיכרונות מהאמא הכי טובה בעולם ומאחות מקסימה".
לבנות כמענה לרצח
שאלות אמוניות צצו במחשבתו של טוביה לאחר האסון, אך לא ברובד חזק ומשמעותי. "אלו שאלות שיש להן תשובות. החזרה בתשובה מחזקת אותי, בכך שיש לי אמונה ומשמעות לחיים בכלל ולחיים בארץ בפרט. הכיוון הזה נותן לי כוח להמשיך. עיקר הכוח מגיע מכוחות נפש פנימיים ומתמיכה של המשפחה הקרובה והחברה סביבנו".
התפיסה של בניין בעקבות רצח והשתרשות במקום אובדן משרטטת קו רעיוני אחיד, מגוש קטיף, דרך יהודה ושומרון ועד חניתה: "גם אנשים לא דתיים באים מנקודה של לבנות ולעשות כתשובה לרצח. בעניין זה גוש קטיף וחניתה חד הם. אנחנו גדלים על תורת ארץ ישראל ועם ישראל, ועל החיבור החזק והאמיתי ביניהם.
"אני רואה פה את המהלך של עם ישראל החוזר לארצו לאחר שנות גלות ארוכות. בעיני זו זכות עצומה לחיות בתקופה כזו כשיש לנו ארץ משלנו, עם צבא ושלטון עצמאיים, מה שלא היה לנו 2000 שנה. במהלך הכולל והגדול של העם שלנו, אני אחד מאלה שנפגעו מאוד קשה, אבל אני מרגיש את עצמי חלק מהכלל, וזה חלק ממקורות הכוח שלי".
במהלך ימי השבעה הקריא טוביה למנחמים את הפתיחה לקדיש של ש"י עגנון, ´קדיש על הרוגי ארץ ישראל´. "קראתי את זה שוב ושוב. זה קטע מאוד חזק, והוא התחבר אלי. לאחר השבעה חשבנו על הנצחה, והחלטנו להקים מצבה על הכביש, במקום הרצח. ניסיתי לחשוב על כיתוב למצבה שידבר גם אלי וגם אל הציבור החילוני וגם יתאים לנסיבות. הן הרי לא נהרגו בתאונה. הן נהרגו כיהודיות בארץ ישראל".
בצד הכביש היפהפה המוביל למצובה ניצבת מצבת אבן גדולה, שעליה נכתב: "לזכר נאהבים ונעימים הרוגי ארץ ישראל". טוביה מתכונן גם להוציא בקרוב חוברת הנצחה, שתספר על החיים עם לין ועטרה.
"הנצחה ברובד אחר היא התחזקות אישית ומשפחתית. לחיות חיים נורמליים ובריאים. להמשיך לעבוד, לטפח את המשפחה, לאהוב את הילדים. הדבר הזה לכשעצמו הוא בנייה אישית ולאומית. כולנו חזרנו לחיי היומיום שלנו בצבא, לימודים ועבודה, אך ההתמודדות נמשכת אצל כל אחד מאיתנו בדרכו. כחלק מהבניין שאני מדבר עליו אני רוצה להתחתן שוב ולבנות את חיי מחדש עם מישהי, לאחר ההתמודדות שעברתי".
בשנות המלחמה האחרונות מצטרפים יותר ויותר אנשים ומשפחות למעגל הדמים והשכול. כאחד מאותם אנשים, אומר טוביה לבנה כי יש חיים אחרי המוות: "ארץ ישראל נקנית בייסורים. לאלה שקרה להם אסון אישי כמו שלי, הייסורים הם גדולים וההתמודדות קשה. מצד שני, הרבה אנשים שנפגעו כמוני קמים מהאסון ובכוחות נפש אדירים לא מוותרים וממשיכים בחיים האישיים והמשפחתיים ואפילו בונים משפחה חדשה. האנשים האלה מראים שבעם הזה יש כוחות נפש אדירים, שברגעים של אין ברירה הם מתגלים".
שיעור תנ"ך בקיבוץ
החיבור לתורה בחניתה, אחד מיישובי ´חומה ומגדל´, הוטמע בה כבר בליל היווסדה. העלייה לחניתה ב-1938 הובלה על-ידי יהודי נושא ספר תורה, כפי שניתן לראות במוזיאון הקיבוץ. היום, 66 שנים אחרי, מתאספת קבוצת לומדים בגיל העמידה במועדון ופותחת את ספר בראשית. הרב תמיר כהן מגיע הנה ממעלות מדי יום שלישי, מטעם עמותת ´אל עמי´ בצפון, ולאחר שיחה נינוחה בענייני הפנסיה, המדאיגה קיבוצניקים ורבנים כאחד, הם פותחים בבראשית פרק לו. המשתתפים מקשיבים בריכוז לקריאתו של הרב, ומדי פעם מעירים ומקשים. בתום השיעור הם מסבירים לי את המניע להתמדה המרשימה שלהם בלימוד תורה.
חמי פורת משתתף שנים רבות בשיעור. הוא טוען שאי אפשר לומר שקיבוץ הוא מושג רחוק מיהדות: "אני בא ללמוד כי התנ"ך הוא שורשים של עם ושל מחשבה. גם אם אינני שומר מצוות ולא אהיה כזה, הלימוד נותן לי הבנות שקושרות אותי למסורת היהודית. לפני כמה שנים דיברנו על ערבות הדדית, כמו למשל בפדיון שבויים. המחשבה היהודית קבעה גבולות בעניין זה, לא פודים בכל מחיר. זה מראה שיש לנו מסורת חכמה, שמצאה גבולות נכונים. יש לנו מסורת בת אלפי שנים שאסור לנו לאבד אותה".
עזר ארגמן מוכן לקבל מהתורה רק את מה שמתקבל על דעתו: "אני רואה בתורה הרבה דברים יפים ואני מסיק מסקנות, אך אינני מחויב לפרשנות של רבנים, שפירשו על-פי האינטרסים שלהם. יש בי אהבה לתנ"ך מבית אבא, ומצד שני אני דוגל בעקרון ´אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות´. לא הייתי מוכן להתחתן דרך רבנים, למרות שטקס הנישואין שלי היה מלא בדברי תורה".
ישע קאדי הוא משתתף חדש יחסית, שהגיע לכאן משוויץ: "אני רואה את עצמי כבן גוריון, ששאב הרבה מחוכמתו מהתנ"ך, אף על פי שלא היה אדם דתי. אני חושב שיש בתנ"ך הרבה חכמת חיים שיש לנצל אותה, וחבל שהמנהיגים של היום לא משתמשים בה".
טוביה יושב כחלק אינטגרלי ממעגל הלומדים, ומסביר מהזווית שלו: "אני רואה בחברי שאינם דתיים רצון לדעת ולהכיר את החוכמה, המסורת והתרבות שלנו. זה אוצר אדיר. מי שמשתתף בחוג יודע שמדובר באוצר, ולכן חשוב לו להגיע".
כל החברים מצהירים שהשיעורים לא גורמים או יגרמו להם לשינויים באורח החיים, אלא משפיעים אך ורק על תהליכי חשיבה והשקפה. עם זאת, ישע מספר כי בשנים האחרונות הוא משתמש בלילות הסדר עם משפחתו המורחבת בפרשנויות ששמע בשיעור.
בשולי הדברים התעניינתי אם בחניתה, קיבוץ שהגדיר את עצמו בעבר כהתיישבות אידיאולוגית-פוליטית על בסיס התפיסה ´התיישבות קובעת גבולות´ קיימת הזדהות עם התיישבויות קובעות גבולות הנמצאות בקצה השני של אותה רצועת חוף. התשובות שקיבלתי היו פשרניות ולא חד-משמעיות. הנימוקים הנדושים בשיח הציבורי עלו גם בשיח הפרטי הזה. הם גם טוענים שמאז נסיגת צה"ל מדרום לבנון רמת הביטחון עלתה באופן משמעותי, למרות הפיגוע הקשה.
פירושים חדשים
הרב תמיר כהן, מעביר החוג, מסביר לי תוך כדי נסיעה איך הוא מתכונן לשיעורים הללו: "את השיעור הזה אני מעביר גם בישיבת ההסדר במעלות. מובן שיש דגשים שעליהם אני חושב מראש, שאלות שהם עשויים להעלות. בספר בראשית, שאותו אנו לומדים עכשיו, ישנן סוגיות שבהן נראה כאילו האבות נהגו בצורה לא מוסרית, וצריך לחשוב איך להציג זאת".
הרב כהן אומר כי זו הקבוצה שהוא הכי נהנה לעבוד איתה: הלומדים מעורבים בלימוד, לא אדישים, שואלים. העובדה שהם מגיעים מרקע חופשי יותר מעניקה זווית מיוחדת ללימוד. "אני מנסה להראות להם שהדברים יותר עמוקים ממה שנראה ´על פניו´, להגיע למצב שמרוממים את המבט על לימוד התורה. משתדלים להגיע להבנות מעמיקות דרך הפשט.
"כשלמדנו למשל את סיפור המבול, שאלתי למה ה´ החליט לא להביא יותר מבול, והם ענו שה´ התבגר. הוא עמד מול התוצאות והחליט שלא שייך שדבר כזה יקרה שוב. אני לא מתווכח חזיתית עם תשובות כאלו, אלא מנסה להוכיח מתוך הפסוקים את ההבנה האמיתית".
הרב כהן מעיד על עצמו שהוא חש שהוא לומד איתם בחברותא, ולעתים הוא מוסיף בבית פרשנויות ששמע מהם בשיעור. "ברגע שמדברים על התורה עצמה, ולא על נושאים טעונים, יש שפה משותפת בינינו, אפילו בעניינים אמוניים. הם אומרים שאי אפשר לחיות בלי אמונה. אישה אחת אמרה לי פעם שהיא נמצאת בשיעור בגלל תובנה עמוקה שקיבלה ממנו. היא לא הבינה למה קיבלנו דווקא את ארץ ישראל, שכולם רבים עליה, ולא מקום נידח ושקט אחר. בשיעור על ניסיונו של אברהם להגיע לארץ ישראל היא הבינה את משמעות הקשר העמוק שלנו לארץ".
עמותת ´אל עמי´ בצפון
השיעור בחניתה הוא מיסודה של עמותת ´אל עמי´ בצפון, שקמה לפני 18 שנה על-ידי אברכי ישיבת ההסדר במעלות, במטרה לקרב יהודים זה לזה ולקרב את התורה אליהם. יוסי טוויל, העומד בראש העמותה, אומר כי בניגוד לרוח ההתנתקות השלטת היום, הם פועלים בכיוון ההתחברות לשורשים: "ככל שתגבר ההבנה בציבור הכללי שהתורה שייכת גם להם, יתחזק גם הקשר שלהם לארץ ישראל ולעם ישראל כולו".
העמותה משתדלת לפעול בפורמט של פעילות קבועה, כדי ליצור קשר משמעותי יותר עם הלומדים. הפעילות מתפרשת על פני אזור הצפון כולו, מחניתה ועד חיפה. בין ענפי הפעילות של עמותה: שיעורי יהדות בבתי ספר ממלכתיים, תכניות בר מצווה, הכנה לצה"ל ושיעורים קבועים ב-32 מוקדים מדי שבוע, המכוונים לדתיים, לחילונים ולעולים מחבר העמים. בנוסף מפיצה העמותה מדי שבוע דף לימוד להורים וילדים, הנלמד ב-105 קהילות בארץ ובעולם וזוכה לתגובות נלהבות.