מפלגת יפי הטוהר
צריך להודות על האמת: מעשיו של יוסף פריצקי אינם מייצגים את רוח התנועה שבתוכה צמח. שינוי היא עדיין מפלגה האמונה על טוהר מידות, כפי שאנשיה טורחים להסביר לנו בערך פעמיים בשעה.
למשל מידת האמת. חברי שינוי ידועים כאנשי אמת, שתמיד אפשר לסמוך על מלה שלהם. קחו, למשל, את היו"ר טומי לפיד. איש שהאמת היא נר לרגלו ואור ללשונו. אז נכון, פעם הוא הבטיח לבוחריו לא להצטרף לממשלה צרה ואחרי הבחירות מיהר להפר את ההבטחה. אבל צריך להבין: לפיד היה אז טירון פוליטי, וכשהוא הבטיח, הוא לא ידע שמקליטים אותו. וחוץ מזה, זה קרה לפני המון זמן, ובכלל - אלה היו ימים אחרים. עדיין, בגדול, לפיד מקפיד על טוהר מידת האמת.
כאיש אמת, שומר לפיד גם על יושר ציבורי. אפילו יריביו יודו כי שר המשפטים הוא אדם ישר כסרגל, ובוודאי יתרחק מכל דבר העלול להתפרש כמנוגד לאתיקה. אז נכון שמיד אחרי מינויו לשר המשפטים ראינו אותו משתלט על מסך הטלוויזיה כאורחו האהוד של יאיר לפיד, סרגל קטן וישר בזכות עצמו. אבל זה רק משום שלכבוד השר יש מעט מאוד פתחון פה בטלוויזיה, ואם הוא לא היה הולך לדבר אצל הג´וניור, לא היינו שומעים אותו בכלל. אבל בסופו של דבר, גם היושר הוא אחת המידות שטומי לפיד שומר על הטוהר שלהן.
כמובן, יש גם מידות אחרות שבשינוי מקפידים לשמור על טוהרן: מידת החוכמה (אברהם פורז מוחק את המלה ´בס"ד´ מראשי מסמכים במשרדו), מידת האהבה (אותו פורז משווה את המתנחלים לחמאס), מידת הסובלנות (כלפי חרדים, עניים, מזרחיים ושירים של עמיר בניון) מידת הצניעות (טומי לפיד, נו) ועוד רבות וטובות. השורה התחתונה היא, שחברי שינוי יכולים להיחשב בקלות לאבירי טוהר המידות. כל שהם צריך זה לקנות את הטוהר הזה באוניברסיטת לטביה.
תירוצים בממשלה
"זה אחד התירוצים הכי מוזרים ששמעתי בחיי", גיחך השר לפיד למשמע הסבריו של פריצקי ("לא ידעתי שמקליטים אותי"). אלא שגם לפיד עצמו העניק לנו בעבר את אחד התירוצים המוזרים בתולדות הפוליטיקה הישראלית. זה קרה באותו ראיון מיתולוגי אצל הבן יאיר.
"נכון שלפני הבחירות הבטחתי לא להיכנס לממשלה צרה בשום אופן", הסביר אז שר המשפטים, "אבל לא היתה לי ברירה, כי מפלגת העבודה לא רצתה להיכנס לממשלה".
אתמול היום ולנצח
כל ימני אמיתי שמע את המשפט הבא לפחות פעם-פעמיים בחייו: "אתם נלחמים את המלחמה של אתמול". טיעון זה מלווה בדרך כלל בקביעות עתירות דימויים נוספות, כמו "הרכבת כבר מזמן עזבה את התחנה", "חזון ארץ ישראל השלמה מת" וגם "המציאות מקדימה אתכם בשלושים שנה" (או עשרים, או חמישים, תלוי בכמות הקפה ששתה הדובר באותו יום).
מעניין לגלות, שלא מעט מן האנשים הלועגים לימין על חוסר הרלוונטיות שלו, מנהל כיום בעצמו מלחמה לא רלוונטית נגד סלילת כביש חוצה ישראל. ההפגנות והמחאות נגד סלילת הכביש ברמות מנשה מגיעות לא רק מצד הערבים שאדמותיהם הופקעו, אלא גם מארגונים ירוקים, רובם ככולם אנשי שמאל מובהקים. אלה יושבים במאהלים ומתעמתים עם משטרת ישראל הרבה אחרי שרכבת סלילת הכביש עזבה את התחנה.
לעתים אני תוהה, כיצד היו מגיבים אותם ארגוני ירוקים אם היו חיים בזמן המצאת המרכבה הממונעת הראשונה. האם היו מאפשרים לרכב המעשן לנסוע בדרכים ירוקות ולזהם את האוויר הנקי של אותם ימים? ומהו כביש 6 אם לא המשכה הישיר של המצאת המכונית, מבחינת היכולת שלו לצמצם מרחקים ולקרב בין חלקי אוכלוסייה? האם אנשי ´מגמה ירוקה´ אינם מבקשים בעצם לחזור לימי הסוסים והכרכרות?
בלי שום קשר, שוחרי הסביבה היו אמורים היו כבר לדעת כי מלחמתם אבודה. הסיכוי לעצור את כביש האגרה קטן בהרבה מהסיכוי לעצור את הנסיגה מעזה, והמאבק נגד עקירת עצים לא חשוב יותר מאשר המאבק נגד עקירת משפחות. אם הימין מנהל את מלחמת האתמול, השמאל ´הסביבתי´ עדיין תקוע בשלשום. בינינו, ריאות ירוקות רבות עוד ייהרסו, וריאות אנושיות רבות עוד יסבלו מזיהום אוויר - לפני שיפונה כאן אפילו יישוב יהודי אחד.
חמסה עלינו
א. בתקשורת הדגישו את העובדה כי ראש הממשלה "נענה לבקשתו של טומי לפיד ופיטר את פריצקי". אני מניח ששרון היה מפטר את פריצקי גם בלי פנייתו של יו"ר שינוי, אבל אז לא היינו יודעים ששינוי היא מפלגה של טוהר מידות.
ב. "כשנגיע לשלב השני של מפת הדרכים אפשר יהיה להתחיל לדבר על בקרת הנשק הגרעיני באזור", אמר אריאל שרון בשבוע שעבר. רק לפני שמונה שנים אמר שמעון פרס משפט כמעט זהה, שספג ממפלגתו של שרון את הכינוי הלעגני "פסוקו של פרס".
ג. פנייה נרגשת לכל מי שאינו מחבריי הטובים: גם אם זה נראה לכם מנומס, אנא אל תזמינו אותי לבריתות, מסיבות בר-מצווה או חתונות במשפחותיכם. אני פשוט לא יודע למצוא תירוצים כדי להתחמק מהן.
ד. לא מזמן, במדור זה, ירדתי קשות על רופאי קופות החולים והאשמתי אותם באדישות מהולה באנטיפתיות. ובכן, האבחנה שלי אינה כוללת את ד"ר אלבירה לובן מקופת החולים מכבי, שהפנתה אותי השבוע לבדיקות בבית-החולים (נא להירגע, הכול בסדר) ולמחרת הפתיעה אותי בטלפון לביתי כדי לשאול בשלומי. כל הכבוד.
ה. יותר מאלף מלה הקדישו במעריב לכתבת פרופיל אוהדת על השופט המחוזי יצחק עמית, ממצטייני שאלון המשוב של עורכי הדין. אפילו פעם אחת לא הוזכרה העובדה שמדובר באדם דתי. למה מה, הוא רצח מישהו?
יודע את מקומי
באחד הבקרים צלצל הטלפון. "מה שלומך?" צהל באוזני חבר ותיק, "לא שומעים ממך".
"גם לא ממך", עניתי, "אתה מדבר מהעבודה?"
"בוודאי... תגיד, העלית את הרשימה על המסך?"
"מצטער, עדיין לא", עניתי בלי לחשוב. היה רגע של שתיקה. "איזו רשימה?"
"אז תעבור אחד אחד ותסמן", אמר חברי בעצבנות קלה, ופתאום הבנתי כי הוא כלל לא מדבר איתי. הוא פשוט הפסיק את שיחת הטלפון לצורך חלוקת הוראות לאחד העובדים שלו. המתנתי בסבלנות על הקו, מזמזם לעצמי את ´מדרגות לרקיע´ של לד זפלין מתחילתו עד סופו, ורק אז חזר אלי החבר.
"סליחה שהמתנת. בעצם, התקשרתי להזמין אותך עם אשתך לסעודת ערב בביתנו. אתה זוכר איפה הבית החדש שלי?"
"לא".
"אז ככה... כשאתה נוסע לטייוואן, תיקח אתך את-"
"סליחה?" קפצתי, "נוסע לאן?"
"הרשימות ששוורץ מוציא עכשיו, אולי תצטרך אותן".
עד מהרה קלטתי שלא אני הוא הנוסע למזרח הרחוק, אלא שוב אחד מעובדיו של ידידי, שהפריע לו באמצע שיחת הטלפון. המתנתי שוב, מזמזם הפעם רק מחצית משירי נעמי שמר כולל הפתיחים, עד שחברי חזר לשיחה.
"בקיצור, אני מצפה לראות אתכם", אמר החבר בלבביות, "ועכשיו אם לא אכפת לך... אני לא רוצה לדבר אתך!"
"מה???" התבלבלתי.
"לא אתך! די, אני צריך לסגור. עוף לי מהעיניים! לא אתה, אבי. יש כאן אחד... אני חייב לסגור. אתה
מפוטר, אידיוט! ביי, אבי, נתראה הערב".
ואכן, באותו ערב נסעתי עם זוגתי אל ביתו. כשנעמדנו בפתח, גילינו לחרדתנו כי לא מדובר בסעודת ערב אינטימית בהשתתפות שני הזוגות, אלא במסיבה גדולה ומרובת משתתפים, חלקם אפילו עובדים ממחלקתו של החבר. הוא עצמו הבחין בי מקצה המסדרון, התקרב לעברי ובירך אותי לשלום. עד סוף הערב הוא הספיק לברך גם את אשתי.
צריך להודות על האמת: מעשיו של יוסף פריצקי אינם מייצגים את רוח התנועה שבתוכה צמח. שינוי היא עדיין מפלגה האמונה על טוהר מידות, כפי שאנשיה טורחים להסביר לנו בערך פעמיים בשעה.
למשל מידת האמת. חברי שינוי ידועים כאנשי אמת, שתמיד אפשר לסמוך על מלה שלהם. קחו, למשל, את היו"ר טומי לפיד. איש שהאמת היא נר לרגלו ואור ללשונו. אז נכון, פעם הוא הבטיח לבוחריו לא להצטרף לממשלה צרה ואחרי הבחירות מיהר להפר את ההבטחה. אבל צריך להבין: לפיד היה אז טירון פוליטי, וכשהוא הבטיח, הוא לא ידע שמקליטים אותו. וחוץ מזה, זה קרה לפני המון זמן, ובכלל - אלה היו ימים אחרים. עדיין, בגדול, לפיד מקפיד על טוהר מידת האמת.
כאיש אמת, שומר לפיד גם על יושר ציבורי. אפילו יריביו יודו כי שר המשפטים הוא אדם ישר כסרגל, ובוודאי יתרחק מכל דבר העלול להתפרש כמנוגד לאתיקה. אז נכון שמיד אחרי מינויו לשר המשפטים ראינו אותו משתלט על מסך הטלוויזיה כאורחו האהוד של יאיר לפיד, סרגל קטן וישר בזכות עצמו. אבל זה רק משום שלכבוד השר יש מעט מאוד פתחון פה בטלוויזיה, ואם הוא לא היה הולך לדבר אצל הג´וניור, לא היינו שומעים אותו בכלל. אבל בסופו של דבר, גם היושר הוא אחת המידות שטומי לפיד שומר על הטוהר שלהן.
כמובן, יש גם מידות אחרות שבשינוי מקפידים לשמור על טוהרן: מידת החוכמה (אברהם פורז מוחק את המלה ´בס"ד´ מראשי מסמכים במשרדו), מידת האהבה (אותו פורז משווה את המתנחלים לחמאס), מידת הסובלנות (כלפי חרדים, עניים, מזרחיים ושירים של עמיר בניון) מידת הצניעות (טומי לפיד, נו) ועוד רבות וטובות. השורה התחתונה היא, שחברי שינוי יכולים להיחשב בקלות לאבירי טוהר המידות. כל שהם צריך זה לקנות את הטוהר הזה באוניברסיטת לטביה.
תירוצים בממשלה
"זה אחד התירוצים הכי מוזרים ששמעתי בחיי", גיחך השר לפיד למשמע הסבריו של פריצקי ("לא ידעתי שמקליטים אותי"). אלא שגם לפיד עצמו העניק לנו בעבר את אחד התירוצים המוזרים בתולדות הפוליטיקה הישראלית. זה קרה באותו ראיון מיתולוגי אצל הבן יאיר.
"נכון שלפני הבחירות הבטחתי לא להיכנס לממשלה צרה בשום אופן", הסביר אז שר המשפטים, "אבל לא היתה לי ברירה, כי מפלגת העבודה לא רצתה להיכנס לממשלה".
אתמול היום ולנצח
כל ימני אמיתי שמע את המשפט הבא לפחות פעם-פעמיים בחייו: "אתם נלחמים את המלחמה של אתמול". טיעון זה מלווה בדרך כלל בקביעות עתירות דימויים נוספות, כמו "הרכבת כבר מזמן עזבה את התחנה", "חזון ארץ ישראל השלמה מת" וגם "המציאות מקדימה אתכם בשלושים שנה" (או עשרים, או חמישים, תלוי בכמות הקפה ששתה הדובר באותו יום).
מעניין לגלות, שלא מעט מן האנשים הלועגים לימין על חוסר הרלוונטיות שלו, מנהל כיום בעצמו מלחמה לא רלוונטית נגד סלילת כביש חוצה ישראל. ההפגנות והמחאות נגד סלילת הכביש ברמות מנשה מגיעות לא רק מצד הערבים שאדמותיהם הופקעו, אלא גם מארגונים ירוקים, רובם ככולם אנשי שמאל מובהקים. אלה יושבים במאהלים ומתעמתים עם משטרת ישראל הרבה אחרי שרכבת סלילת הכביש עזבה את התחנה.
לעתים אני תוהה, כיצד היו מגיבים אותם ארגוני ירוקים אם היו חיים בזמן המצאת המרכבה הממונעת הראשונה. האם היו מאפשרים לרכב המעשן לנסוע בדרכים ירוקות ולזהם את האוויר הנקי של אותם ימים? ומהו כביש 6 אם לא המשכה הישיר של המצאת המכונית, מבחינת היכולת שלו לצמצם מרחקים ולקרב בין חלקי אוכלוסייה? האם אנשי ´מגמה ירוקה´ אינם מבקשים בעצם לחזור לימי הסוסים והכרכרות?
בלי שום קשר, שוחרי הסביבה היו אמורים היו כבר לדעת כי מלחמתם אבודה. הסיכוי לעצור את כביש האגרה קטן בהרבה מהסיכוי לעצור את הנסיגה מעזה, והמאבק נגד עקירת עצים לא חשוב יותר מאשר המאבק נגד עקירת משפחות. אם הימין מנהל את מלחמת האתמול, השמאל ´הסביבתי´ עדיין תקוע בשלשום. בינינו, ריאות ירוקות רבות עוד ייהרסו, וריאות אנושיות רבות עוד יסבלו מזיהום אוויר - לפני שיפונה כאן אפילו יישוב יהודי אחד.
חמסה עלינו
א. בתקשורת הדגישו את העובדה כי ראש הממשלה "נענה לבקשתו של טומי לפיד ופיטר את פריצקי". אני מניח ששרון היה מפטר את פריצקי גם בלי פנייתו של יו"ר שינוי, אבל אז לא היינו יודעים ששינוי היא מפלגה של טוהר מידות.
ב. "כשנגיע לשלב השני של מפת הדרכים אפשר יהיה להתחיל לדבר על בקרת הנשק הגרעיני באזור", אמר אריאל שרון בשבוע שעבר. רק לפני שמונה שנים אמר שמעון פרס משפט כמעט זהה, שספג ממפלגתו של שרון את הכינוי הלעגני "פסוקו של פרס".
ג. פנייה נרגשת לכל מי שאינו מחבריי הטובים: גם אם זה נראה לכם מנומס, אנא אל תזמינו אותי לבריתות, מסיבות בר-מצווה או חתונות במשפחותיכם. אני פשוט לא יודע למצוא תירוצים כדי להתחמק מהן.
ד. לא מזמן, במדור זה, ירדתי קשות על רופאי קופות החולים והאשמתי אותם באדישות מהולה באנטיפתיות. ובכן, האבחנה שלי אינה כוללת את ד"ר אלבירה לובן מקופת החולים מכבי, שהפנתה אותי השבוע לבדיקות בבית-החולים (נא להירגע, הכול בסדר) ולמחרת הפתיעה אותי בטלפון לביתי כדי לשאול בשלומי. כל הכבוד.
ה. יותר מאלף מלה הקדישו במעריב לכתבת פרופיל אוהדת על השופט המחוזי יצחק עמית, ממצטייני שאלון המשוב של עורכי הדין. אפילו פעם אחת לא הוזכרה העובדה שמדובר באדם דתי. למה מה, הוא רצח מישהו?
יודע את מקומי
באחד הבקרים צלצל הטלפון. "מה שלומך?" צהל באוזני חבר ותיק, "לא שומעים ממך".
"גם לא ממך", עניתי, "אתה מדבר מהעבודה?"
"בוודאי... תגיד, העלית את הרשימה על המסך?"
"מצטער, עדיין לא", עניתי בלי לחשוב. היה רגע של שתיקה. "איזו רשימה?"
"אז תעבור אחד אחד ותסמן", אמר חברי בעצבנות קלה, ופתאום הבנתי כי הוא כלל לא מדבר איתי. הוא פשוט הפסיק את שיחת הטלפון לצורך חלוקת הוראות לאחד העובדים שלו. המתנתי בסבלנות על הקו, מזמזם לעצמי את ´מדרגות לרקיע´ של לד זפלין מתחילתו עד סופו, ורק אז חזר אלי החבר.
"סליחה שהמתנת. בעצם, התקשרתי להזמין אותך עם אשתך לסעודת ערב בביתנו. אתה זוכר איפה הבית החדש שלי?"
"לא".
"אז ככה... כשאתה נוסע לטייוואן, תיקח אתך את-"
"סליחה?" קפצתי, "נוסע לאן?"
"הרשימות ששוורץ מוציא עכשיו, אולי תצטרך אותן".
עד מהרה קלטתי שלא אני הוא הנוסע למזרח הרחוק, אלא שוב אחד מעובדיו של ידידי, שהפריע לו באמצע שיחת הטלפון. המתנתי שוב, מזמזם הפעם רק מחצית משירי נעמי שמר כולל הפתיחים, עד שחברי חזר לשיחה.
"בקיצור, אני מצפה לראות אתכם", אמר החבר בלבביות, "ועכשיו אם לא אכפת לך... אני לא רוצה לדבר אתך!"
"מה???" התבלבלתי.
"לא אתך! די, אני צריך לסגור. עוף לי מהעיניים! לא אתה, אבי. יש כאן אחד... אני חייב לסגור. אתה
מפוטר, אידיוט! ביי, אבי, נתראה הערב".
ואכן, באותו ערב נסעתי עם זוגתי אל ביתו. כשנעמדנו בפתח, גילינו לחרדתנו כי לא מדובר בסעודת ערב אינטימית בהשתתפות שני הזוגות, אלא במסיבה גדולה ומרובת משתתפים, חלקם אפילו עובדים ממחלקתו של החבר. הוא עצמו הבחין בי מקצה המסדרון, התקרב לעברי ובירך אותי לשלום. עד סוף הערב הוא הספיק לברך גם את אשתי.