חבריה ממכון אדלר אומרים שהיא גיירה את תורתו, אך היא טוענת שלא במקרה אדלר ודרייקורס היו יהודים, ושיש הרבה משותף לאדלר ולרב קוק
בלהה שפר מאלון שבות היא מנחת הורים ותיקה. במשך השנים היא הדריכה קבוצות רבות של הורים, וגם נתנה יעוץ פרטני לאנשים רבים. בצעירותה לא תיארה לעצמה שפר שתעסוק בהנחיית הורים לפי שיטת אדלר; היא חשבה שתהיה קיבוצניקית שתעסוק בעבודת כפיים.
כשסיימה את חוק לימודיה בגימנסיה הדתית ´מוריה´ בתל אביב ידעה כבר שפר שהיא רוצה להינשא ליוחנן שפר ז"ל ולבנות איתו בית בקיבוץ עין צורים. היא נשארה בתל אביב עוד שנה כדי למלא את חובתה לבני עקיבא כקומונרית. בתור שכזו נשאר לה קצת זמן פנוי ללימודים, והיא החליטה ללמוד הוראה בסמינר ´תלפיות´. בהמשך סיימה את חובותיה לסמינר ותעודת ההוראה הונחה בקרן זווית.
לאחר שנישאה ליוחנן ועבדה בקיבוץ, חלתה שפר במחלת פרקים קשה. הרופאים אסרו עליה לעבוד עבודה פיזית או לבוא במגע עם מים, וכך מצאה את עצמה יושבת במתפרה עם נשים מבוגרות ומתקנת גרביים.
יום אחד אמר לה מזכיר הקיבוץ: "קשה לי לראות אותך יושבת כך עם הגרביים. יש לך תעודת הוראה, נכון? לכי לחפש עבודה". שפר, שהיתה מורה עם ניסיון מועט בלבד ומעולם לא חשבה לעסוק בהוראה לילדים קטנים אלא רק לבוגרים, מצאה עצמה מקימה בית ספר אזורי בשפיר ומלמדת את כיתה א´ הראשונה באזור. היא מתארת בית ספר הטרוגני מאוד, שלמדו בו יחד ילדים משכבת העילית של הקיבוצים הדתיים וילדים שעלו זה עתה לארץ ובקושי ידעו עברית.
במסגרת השתלמויות למורים נפגשה שפר עם שיטת אדלר. היא למדה על אלפרד אדלר ועל גישתו מפי פרופ´ רודולף דרייקורס, מחבר הספרים ´ילדים האתגר´, ´נישואין האתגר´ ´שוויון האתגר´ ועוד.
פועל ולא נפעל
אולי תוכלי, על קצה המזלג, לספר קצת על אדלר ועל גישתו?
"אדלר היה מתלמידיו של פרויד. פרויד הוא איש שעשה שינוי בעולם. לפני פרויד לא היה איש מעלה על דעתו לנתח או להגדיר באופן מדעי את נפש האדם. הרעיון של פרויד היה בערך ככה: אדם שחולה פיזית הולך לרופא, הרופא חודר פנימה, בודק מה יש לו שם, מה חסר ומה יש שלא צריך להיות, מספק לגוף את מה שחסר לו, מסלק מה שלא צריך והאדם מבריא.
"אמר אותו גאון: אדם שנפשו חולה ילך לרופא הנפש, והרופא יחדור פנימה ויבדוק מה חסר לנפשו. אולי חסרה לו תשומת לב שלא קיבל כשהיה קטן, אולי חטף איזו טראומה שלא צריכה להיות שם? ואז הוא ייתן לנפש את מה שחסר לה ולקחת את מה שלא צריך.
"אדלר היה מתלמידיו של פרויד, אבל הוא חלק עליו בעניין מהותי זה: הוא לא היה מוכן להשוות את תפקוד הנפש לתפקוד הגוף. כלומר, הגוף הוא חומר, ולכן התפקוד שלו תלוי בחומרים שמהם הוא מורכב. למשל, אם אני בונה בניין וחסרות בו לבנים, לא אתפלא אם הבניין מתמוטט.
"אבל הנפש, טען אדלר, אינה תוצר ישיר של החומרים שממנה היא עשויה. היא בנויה עם אלמנט של בחירה. לאדם יכולים לקרות כל מיני דברים בילדותו, טובים או רעים, והשאלה היא איך הוא מפרש אותם, איך הוא חי איתם. מכאן צמחה שיטה אחרת, שיש בה הרבה אקטיביות. כשתינוק בוכה, פרוידיאני יגיד שהסיבה לבכי היא אוטומטית, כתוצאה מגירוי מהקיבה הרעבה. אדלריאני יגיד שהתינוק בוכה כי הוא רוצה לאכול".
הגישה הזו היא הפך הדטרמיניזם של פרויד, הרואה את האדם כמונע על-ידי דחפים בלתי נשלטים שהתנהלותו קבועה מראש בערך מגיל חמש.
"ודאי. האדם נתפס כפועל להשגת מטרות, ולא כמונע על-ידי הנסיבות. כשאנחנו רואים התנהגות אנחנו לא שואלים מה הסיבה להתנהגות אלא מה המטרה שלה".
מה לדעתו של אדלר השאיפה המרכזית של האדם? פרויד, למשל, טען שמטרת האדם לספק דחפים.
"לא! פרויד לא שאל בכלל מה המטרה, הוא התייחס רק לסיבות של ההתנהגות!"
אז אולי יהיה נוח יותר להשוות בין אדלר לפסיכיאטר אחר בן זמנו, ויקטור פרנקל, שטען שהאדם שואף למצוא משמעות לחייו. מה טען אדלר לעומתו?
"באמת, היתה יותר התאמה בין פרנקל לאדלר, אבל הגישה של אדלר היא מקיפה יותר. פרנקל מגדיר משהו פילוסופי, האדם מחפש משמעות. אבל מה נגיד לגבי ילד קטן? הוא מחפש משמעות? לא. הוא רוצה את אמא שלו. אדלר היה אומר שמטרתו של האדם היא להשיג תחושת שייכות".
ילד מחפש יחס
מה זה אומר בעצם, שהילד מנסה להשיג תחושת שייכות?
"כשילד מתנהג לא בסדר והורים פונים ליעוץ בגישה פרוידיאנית, אומרים להם שכשילד מתנהג כך יש לזה סיבה. ומה יכול להיות הסיבה? כנראה חסר לו משהו! כנראה שחסרה לו אהבה. היום ילדים מקבלים כל הזמן אהבה, אי אפשר לטעון היום שילדים לא מקבלים מספיק אהבה. היו צריכים להיות הרבה יותר ילדים בריאים בנפשם, ולא היא. יש הרבה יותר בעיות.
"מסתבר שיש כאן טעות. אנחנו חושבים שזה עיוות בחשיבה. אדלר טען שהאדם פועל מתוך בחירה על מנת להשיג מטרות. הילד רוצה להשתייך, ליצור קשר, זו המטרה שלו. אם הוא מצליח להשיג את הקשר הזה בכך שהוא מפגין כל מיני חולשות והתנהגויות בעייתיות, אז ככה הוא עושה את זה. המגמה היא לגרום לזה שהילד יגלה בעצמו את כוחותיו, ולא ירגיש כל הזמן שחסר לו משהו אלא יהפוך לשותף פעיל במשפחה.
"הבסיס של התפיסה הזו היא שהילד מרגיש צורך להתחבר אלינו. כל התנהגות של ילד היא בעצם חיפוש קשר. הוא ממתין לתגובה שלנו.
"בואי נגיד ככה: אני יושבת כאן ואת שם. אם אני נורא רוצה להתחבר אליך, יש לי שתי אפשרויות: ללכת אלייך או לגרום לך לבוא אלי. אם אצליח לגרום לך לבוא אלי אני משיגה את המטרה וגם מרוויחה עוד משהו: שאני יושבת במקומי ולא זזה. זה בעצם מה שקורה. הילד רוצה שאמא תתייחס אליו. הוא יודע מה אמא רוצה ממנו, ואם הוא יעשה את זה הוא יתחבר לאמא, אבל הרבה יותר קל שאמא תעשה מה שהוא רוצה.
אולי יש לך דוגמה מעשית?
"אספר לך על מעשה שראיתי, והוא משקף את הגישה החינוכית הזו: שבת בבוקר, אני יוצאת מביתי ובקצה השביל אני רואה שתי אמהות צעירות, האחת עם תינוק בעגלה והשנייה עם ילד קטנטן כבן שנה וחצי, שיושב לרגליה ומשחק בצעצוע. האמהות התלהבו בוויכוח, והילד הקטנטן קם על רגליו ומתחיל ללכת. האמא מעיפה מבט, בטח חושבת לעצמה ששבת בבוקר אין מה לדאוג. יש לה עוד משהו חשוב להגיד לחברה שלה, והיא ממשיכה בוויכוח.
"הילד הולך והולך וכמעט הגיע לצומת. ברגע מסוים הוא קולט שהוא לבד. הוא היה בטוח שאמא הולכת אחריו. הילד מיד נופל על המדרכה ופורץ בבכי. האמא עומדת לרוץ אליו, אבל פתאום היא רואה שאני עומדת שם ומסתכלת, והיא השתתפה אצלי פעם בחוג הורים.
"היא פונה אל הילד בקול שקט ואומרת: אמא כאן. בוא אלי ואני ארים אותך גבוה גבוה. הילד מתחיל שוב לבכות והאמא עומדת במקומה. לא זזה ולא חוזרת על דבריה. לאט לאט הילד קם והולך אליה. היה לו קשה להגיע אליה בעלייה, אבל הוא הגיע אליה! היא שידרה אליו אמון מלא, והילד השיג את החיבוק של אמא בכוחות עצמו!"
הילד מדבר כשהוא צריך
יש לך דוגמה ליעוץ שנתת, שאפשר ללמוד דרכו על השיטה?
"זוג הורים הגיע להתייעץ איתי לגבי ילד מסוים. כשהם באו האמא היתה עם פעוט בן שלוש צמוד אליה, והם התנצלו שלא היה להם איפה להשאיר אותו. השיחה התנהלה בעיקר ביני לבין האבא; האמא היתה כל הזמן עסוקה בילד שירד ממנה ועלה עליה, ולא שיחק במשחקים שהיו אצלי בחדר, וכל דבר שהוא רצה הוא ביקש בצעקות. האמא הרגישה שהיא צריכה לתת לי הסבר, והיא אמרה: הילד אובחן כלא שומע, ולכן הוא לא מדבר.
"באיזשהו שלב של הפגישה הייתי צריכה לדבר עם האמא, לראות איך היא משתלבת בעניין, אבל היא היתה עסוקה בילד. אמרתי: טוב, אני מצטערת. אני מציעה שתבואי פעם אחרת, בלי הילד, ונוכל לדבר. לא, היא אמרה. באנו כל-כך מרחוק, זה יהיה בסדר. אמרתי לה: תראי, אני צריכה לנהל איתך דו שיח. אחד מהשניים: או שאנחנו מפסיקים עכשיו או שתתנתקי מהילד. שימי אותו על השטיח ותתנתקי ממנו, אם את מסוגלת.
"כיוון שהיה נורא קשה לה לבוא עוד פעם, היא באמת הבטיחה שהיא לא תתייחס אל הילד. הילד טיפס עליה ומשך ואני שתקתי. אני לא מדברת. ההתעקשות שלי היתה כלפי האמא. הילד לא מפריע לי, את צריכה להתייחס אלי ולא אל הילד. הם כנראה באמת באו מרחוק מאוד; היא הצליחה להתנתק מהילד ודיברנו.
"בסופו של דבר הילד השתתק, וזה היה חידוש בשבילם. אחר-כך קרה דבר מדהים: הילד פתח את פיו ואמר: אני צמא, אני רוצה לשתות. מסתבר שהילד יכול היה לדבר, אבל הוא לא היה צריך! הבינו אותו עם הצלילים שהוא הוציא מהפה. וכך הם קיבלו יעוץ בשביל שני ילדים. אבל זו דוגמה יחידה במינה. דבר כזה קורה פעם בחיים".
לכל אחד יש כוח
את חושבת שיש מקרים שבהם הגישה הזו לא מתאימה?
"אין כזה דבר".
למשל אצל ילדים פגועים, נכים. אולי זה קצת קשוח, לא כל-כך שייך.
"להפך, ילד פגוע צריך לגלות כוחות ולהתמודד, אלה החיים".
גם במצבים קשים, כמו למשל ילדים שהתייתמו כתוצאה מאסון? יש הורים שתופסים במצב כזה את הילד כמסכן שאי אפשר לצפות ממנו להרבה.
"הילד לא מסכן. זה אסון משפחתי, כולם סובלים. מצד אחד מתאבלים ומצד שני אוספים כוחות".
את מצפה מילד לאסוף את עצמו כמו מבוגר?
"למה לא? אני צריכה להאמין שיש לו כוחות לכך. בשביל לעשות שטויות יש לו כוחות? גם בשביל שטויות צריך כוחות".
אדלר מציג גישה מובנית מאוד. לפעמים יש הרגשה שכשאתה נותן לאנשים שיטת חינוך מובנית אתה גוזל מהם את הספונטניות שביחסי הורים וילדים.
"אני לא נותנת לאנשים שיטה אם אין להם צורך בה. מי שמרגיש שהוא מסתדר, אני לא אלמד אותו איך לחנך. אחד העקרונות שלמדתי מפרופסור דרייקורס הוא שלא נותנים יעוץ למי שלא מבקש. אנשים פונים כשיש להם בעיה".
האמונה של אדלר
את הכנסת אל תוך השיטה ניואנסים משלך?
"אני בטוחה שכל אחד מכניס משהו משלו. אני הייתי חלק מחבורה שלמדה אצל דרייקורס. הוא חי בארה"ב והיה מרצה במקומות שונים בארה"ב, בדרום אמריקה ובאירופה. בדרך כלל זו היתה הרצאה חד-פעמית, אבל לארץ הוא הגיע שוב ושוב. הוא טען שפה מבינים אותו הכי טוב. אני שמעתי אותו בהשתלמות חד-פעמית שהפכה לרב-פעמית כשהוא חזר ארצה שוב ושוב.
"כאמור, היינו חבורה מסוימת ששמעה את דרייקורס בפעם הראשונה, ובכל פעם שנודע לנו שהוא מגיע היינו מעדכנים זה את זה ומתכנסים במקום מפגש בתל אביב, ומלווים אותו לכל מקום שבו הוא הלך להרצות. חלק מחבורה זו היו ממקימי ´מכון אדלר´. עם השנים באמת לא היה לי קשר צמוד איתם. אני יישמתי את הגישה בבית הספר האזורי בשפיר, שהתפתח בינתיים ונזקק ליועצת, וכעבור שנים פרשתי מההוראה והפכתי למנחת הורים.
"בשנים האחרונות אני שומעת הדים שלפיהם אנשי ´מכון אדלר´ אומרים עלי שגיירתי את שיטת אדלר ונתתי לה משמעות דתית. אני לא חושבת כך. אדלר ו דרייקורס, שממנו למדתי על אדלר, היו יהודים. דרייקורס אמנם היה יהודי שיהדות לא דיברה אליו, אבל הוא עצמו העיד שיש קשר בין שיטת אדלר ליהדות".
אז למה הם טוענים שגיירת את השיטה?
"נכון שאני מדברת על אמונה. בגלל זה האשימו אותי שגיירתי את אדלר. אבל לי אין צל של ספק שהגישה האדלריאנית מבוססת על אמונה. אמונה בכמה פנים: אמונה בזכות ובחובה שלנו כהורים להנהיג את הילדים, אמונה בילד שהוא מסוגל לעשות את מה שאנחנו מצפים ממנו ואמונה שהוא אמנם גם יפעל כך, שהוא יבחר בטוב".
שפר טוענת שלא היא יצרה את החיבור בין אדלר ליהדות. היא חושבת שהרעיונות עצמם הם יהודיים, וניתן גם לעגן אותם בכתובים, בעיקר בכתבי הרב קוק. "הייתי חוזרת מהפגישה עם דרייקורס ומספרת לבעלי את מה שלמדנו, ואז הוא היה מסתובב אל ארון הספרים ומוציא ספר, בדרך כלל זה היה ספר מכתבי הרב קוק, ואומר לי: הנה, כאן זה כתוב. לפעמים הייתי קמה בבוקר למחרת ורואה על השולחן ספר עם פתק ´לעניין זה וזה... עיין שם´".
דרייקורס ואשתו, שהיתה יהודיה עם נשמה יהודית והתלוותה אליו בכל נסיעותיו, הוזמנו לשבות בבית שפר בעין צורים. יוחנן דיבר עם דרייקורס על הזיקה בין כתבי הרב קוק לבין רעיונות של דרייקורס, והלה הביע משאלה לפגוש את הרב צבי יהודה. שפר מספרת על הפגישה: "זה היה מדהים. תוך שניות הם דיברו על אותו דבר: על הקשר בין הפרט והכלל".
ועוד משהו על הנקודה היהודית של דרייקורס, שבא לידי ביטוי בסוף ימיו: " דרייקורס נעשה חולה והגיע לארץ פחות ופחות, עד שהתבשרנו שהוא נפטר. אחרי כמה זמן נודע לנו שאשתו בארץ. כשהגענו לפגוש אותה היא לקחה אותי ואת בעלי הצדה ואמרה: יש לי סיפור במיוחד בשבילכם.
"כשדרייקורס נטה למות בבית החולים, ברגע מסוים הוא אמר לה: תשמעי, אני יודע שזה הסוף, אני מבקש שכשאמות ישרפו את גופתי ויפזרו את האפר לכל עבר. היא בכתה, ואחר-כך הלכה. למחרת היא חזרה, והוא אמר לה: ´אני יודע שזה הסוף. אני מתנצל שפגעתי בך, את נפש יהודיה רגישה, אני מבין שקבורה וקבר זה משהו בשבילך, שיהיה לך מקום ללכת אליו, אז אני חוזר בי. אני מוותר על טקס השרפה. אני מוכן להיקבר, אבל בלי טקסים דתיים. היא שוב בכתה והלכה הביתה. למחרת היא חזרה, ושוב הוא פתח את הנושא: ´אני מבין שאני ממש פוגע בך. את נשמה יהודיה, אני מוכן להיקבר גם עם טקסים דתיים´, ואז הוא עצם את עיניו ונפטר".
אנשי אדמה
בלהה שפר נולדה בברלין. בהיותה כבת 6 פרצה מלחמת העולם השנייה, ומשפחתה, שכבר החליטה לעלות לארץ לפני פרוץ המלחמה, נאלצה להגר להולנד על מנת להסדיר את ענייניה. שם תפסה את בני המשפחה המלחמה. הם נשלחו למחנה מעבר, שאליו התנקזו יהודים רבים, ופעמיים בשבוע נשלחה מהמחנה רכבת אל המזרח.
"בלהה ובני משפחתה שהו במחנה כשנה. הם הצליחו לחמוק מהמשלוחים פעם אחר פעם. במשך השנה הזו היא למדה בבית ספר שהצליחו יושבי המחנה לארגן, אם כי המורים התחלפו חדשים לבקרים. לאחר כשנה נשלחו בני המשפחה לברגן בלזן, במשלוח מיוחד של כמו בני משפחתה, שהיו בידם סרטיפיקטים. בין העצורים פשטה שמועה כי הגרמנים ישלחו אותם לארץ, שמועה שאף אחד לא ממש האמין לה.
הם עברו בברגן בלזן חורף קשה וקר, אבל כחצי שנה אחר-כך עלו כולם: אביה, אמה ושלושת הילדים לרכבת שהובילה אותם לארץ ישראל. במשלוח הזה היו למעלה ממאתיים יהודים שיצאו מברגן בלזן בעיצומה של השואה ונסעו ברכבת דרך טורקיה עד לארץ ישראל. גרמניה ואנגליה ערכו הסכם חילופי שבויים, שבמסגרתו האנגלים יאשרו לגרמנים לצאת מן הארץ ובתמורה יקבלו נתינים אנגליים שהיו בסופו של דבר יהודים בעלי סרטיפיקטים.
"כך עלו לארץ כל בני משפחתה של שפר, פרט לאח הגדול שהיה פעיל במחתרת ההולנדית וניצל מהשואה גם הוא. בארץ חברו בני המשפחה אל משפחת האם, שכבר עלתה לארץ קודם לכן, וקבעו את מושבם בתל אביב. בתל אביב הכירה בלהה את יוחנן, בעלה לעתיד, שהיה קומונר בסניף בני עקיבא שם.
יוחנן ז"ל היה איש תורה ועבודה, יליד צ´כוסלובקיה שעלה לארץ בגפו כניצול שואה והיה ממקימי משואות יצחק שבגוש עציון. לאחר נפילת הגוש עבר לקיבוץ משואות יצחק באזור שפיר. כשהפך הקיבוץ למושב הוא לקח את מיטלטליו ועבר את הכביש לקיבוץ השכן, עין צורים, שם קבע את ביתו יחד עם בלהה. לפני שהגיע לקיבוץ למד במרכז הרב, ובמשך השנים אף יצא לתקופה נוספת ללמוד בישיבה.
בספר שכתבה, ´להיות אני עצמי´, מתארת בלהה שפר את סיפור חייה: "כשפגשתי לראשונה את יוחנן, מצאתי בו את הישראלי השורשי כפי שהצטייר לי מסיפורי האבות וחלומות העתיד. תלמיד חכם ואיש מעשה העומד באיתן בקרקע, תרתי משמע... איש האדמה השואף להקדיש כל רגע פנוי ללימוד תורה, וכל עשייה ועשייה שלו היא לשם מצוות ישוב ארץ ישראל".
בלהה מעידה שהוא היה חלוץ שריח אדמה תמיד עלה מבגדיו, גם כשלמד תורה. הוא היה לומד תורה באופן קבוע. היא עוד זוכרת את הדיון בינו לבין ידיד שעבד איתו ברפת: האם מותר לדבר בדברי תורה כאשר חולבים פרות בחליבה ידנית?
אם הבנים שמחה
בני הזוג שפר לא זכו לפרי בטן, והחליטו לאמץ ילד. את חנוך הם קיבלו בהיותו בן שישה שבועות, והוא היה להם לבכור. אחריו באו יוסי ואורי שיחיו. באותם ימים היה זה נדיר שמשפחה קיבלה יותר מילד אחד לאימוץ, אך משפחת שפר נאבקה על זכותה להיות נורמלית, ולספק לילדיה אחים ואחיות.
כעבור שנים הפכה משפחת שפר גם למשפחת אומנה עבור אהרון, הגדול שבבנים, ששומר על קשר עם המשפחה עד היום. "כשעברנו את מחסום האומנה", היא כותבת, "היינו משפחה רגילה שילדים גדלים בה זה בצד זה וזה עם זה, כאחים לכל דבר. מאז שימש ביתנו כבית זמני לילדים נוספים שהיו זקוקים לפינה חמה. מניסיון זה אף למדתי שלא לחוס על ילדי, שמא יקופחו באהבת אם אם יתחלקו בה עם ילדים זרים. היתה זו משפחה מבורכת ורבת שמחה. לפעמים נדמה היה שחסרה איזו בת לאיזון, אבל איכשהו נפלו בחלקנו רק בנים, ואני הסכנתי להיות אם הבנים".
הצלחת ליישם בבית את הגישה החינוכית שאת דוגלת בה?
שפר מגיבה בתמיהה. בהתקוממות פנימית היא אומרת שאדלר הוא לא שיטה בעיניה אלא גישה, תפיסת עולם, אמת של החיים ולא תיאוריה של מישהו. היא לא כל-כך מבינה איך אפשר אחרת: "הגישה הזו היא הגישה הכי טבעית"
עובדה שזה לא טבעי לרוב האמהות בדור שלנו, ואולי גם בדור ההורים שלנו.
"מניסיוני כאם וכיועצת נוכחתי לדעת שהתפיסה הזו היא טבעית אצל האבות. אז אומרים שכיוון שהם גברים אין להם לב, אבל עובדה שהקב"ה דאג שלא רק אמהות יגדלו את הילדים. הרחמנות של האם היא לא שלילית, אבל היא לא דבר היחיד שאיתו ילד אמור לגדול".
היותך אם מאמצת משפיעה על האופן שבו ראו אותך כמנחת הורים?
"היו כאלה שוודאי חשבו: טוב, היא לא ממש האמא שלו, היא לא מרגישה את מה שאנחנו מרגישות. אבל היינו משוחחות, ואמרתי שאני עושה את זה כי אני רוצה לחנך את הילד, וגם הן יכולות לעשות זאת. זה היה פתח לדיון בקיבוץ, ואולי גם אחרים התחזקו מזה. בקבוצות ההורים שהנחיתי זה מעולם לא עלה. ראיתי את עצמי כאם לכל דבר, וכך ראו אותי".
חנוך, הבן הבכור, התגייס לשייטת ונהרג בתאונת אימונים בשנת תשל"ז והוא בן 21 בלבד. ומאז הפכה בלהה שפר גם לאם שכולה. "אני יכולה רק להגיד שזה עוד נתון שהפך אותי לאם בישראל. זה לא שינה שום דבר בגישתי. הרגשתי אם לכל דבר, וזה גורלן של אמהות בישראל שמשכלות את בניהן במלחמה".
בלהה שפר מאלון שבות היא מנחת הורים ותיקה. במשך השנים היא הדריכה קבוצות רבות של הורים, וגם נתנה יעוץ פרטני לאנשים רבים. בצעירותה לא תיארה לעצמה שפר שתעסוק בהנחיית הורים לפי שיטת אדלר; היא חשבה שתהיה קיבוצניקית שתעסוק בעבודת כפיים.
כשסיימה את חוק לימודיה בגימנסיה הדתית ´מוריה´ בתל אביב ידעה כבר שפר שהיא רוצה להינשא ליוחנן שפר ז"ל ולבנות איתו בית בקיבוץ עין צורים. היא נשארה בתל אביב עוד שנה כדי למלא את חובתה לבני עקיבא כקומונרית. בתור שכזו נשאר לה קצת זמן פנוי ללימודים, והיא החליטה ללמוד הוראה בסמינר ´תלפיות´. בהמשך סיימה את חובותיה לסמינר ותעודת ההוראה הונחה בקרן זווית.
לאחר שנישאה ליוחנן ועבדה בקיבוץ, חלתה שפר במחלת פרקים קשה. הרופאים אסרו עליה לעבוד עבודה פיזית או לבוא במגע עם מים, וכך מצאה את עצמה יושבת במתפרה עם נשים מבוגרות ומתקנת גרביים.
יום אחד אמר לה מזכיר הקיבוץ: "קשה לי לראות אותך יושבת כך עם הגרביים. יש לך תעודת הוראה, נכון? לכי לחפש עבודה". שפר, שהיתה מורה עם ניסיון מועט בלבד ומעולם לא חשבה לעסוק בהוראה לילדים קטנים אלא רק לבוגרים, מצאה עצמה מקימה בית ספר אזורי בשפיר ומלמדת את כיתה א´ הראשונה באזור. היא מתארת בית ספר הטרוגני מאוד, שלמדו בו יחד ילדים משכבת העילית של הקיבוצים הדתיים וילדים שעלו זה עתה לארץ ובקושי ידעו עברית.
במסגרת השתלמויות למורים נפגשה שפר עם שיטת אדלר. היא למדה על אלפרד אדלר ועל גישתו מפי פרופ´ רודולף דרייקורס, מחבר הספרים ´ילדים האתגר´, ´נישואין האתגר´ ´שוויון האתגר´ ועוד.
פועל ולא נפעל
אולי תוכלי, על קצה המזלג, לספר קצת על אדלר ועל גישתו?
"אדלר היה מתלמידיו של פרויד. פרויד הוא איש שעשה שינוי בעולם. לפני פרויד לא היה איש מעלה על דעתו לנתח או להגדיר באופן מדעי את נפש האדם. הרעיון של פרויד היה בערך ככה: אדם שחולה פיזית הולך לרופא, הרופא חודר פנימה, בודק מה יש לו שם, מה חסר ומה יש שלא צריך להיות, מספק לגוף את מה שחסר לו, מסלק מה שלא צריך והאדם מבריא.
"אמר אותו גאון: אדם שנפשו חולה ילך לרופא הנפש, והרופא יחדור פנימה ויבדוק מה חסר לנפשו. אולי חסרה לו תשומת לב שלא קיבל כשהיה קטן, אולי חטף איזו טראומה שלא צריכה להיות שם? ואז הוא ייתן לנפש את מה שחסר לה ולקחת את מה שלא צריך.
"אדלר היה מתלמידיו של פרויד, אבל הוא חלק עליו בעניין מהותי זה: הוא לא היה מוכן להשוות את תפקוד הנפש לתפקוד הגוף. כלומר, הגוף הוא חומר, ולכן התפקוד שלו תלוי בחומרים שמהם הוא מורכב. למשל, אם אני בונה בניין וחסרות בו לבנים, לא אתפלא אם הבניין מתמוטט.
"אבל הנפש, טען אדלר, אינה תוצר ישיר של החומרים שממנה היא עשויה. היא בנויה עם אלמנט של בחירה. לאדם יכולים לקרות כל מיני דברים בילדותו, טובים או רעים, והשאלה היא איך הוא מפרש אותם, איך הוא חי איתם. מכאן צמחה שיטה אחרת, שיש בה הרבה אקטיביות. כשתינוק בוכה, פרוידיאני יגיד שהסיבה לבכי היא אוטומטית, כתוצאה מגירוי מהקיבה הרעבה. אדלריאני יגיד שהתינוק בוכה כי הוא רוצה לאכול".
הגישה הזו היא הפך הדטרמיניזם של פרויד, הרואה את האדם כמונע על-ידי דחפים בלתי נשלטים שהתנהלותו קבועה מראש בערך מגיל חמש.
"ודאי. האדם נתפס כפועל להשגת מטרות, ולא כמונע על-ידי הנסיבות. כשאנחנו רואים התנהגות אנחנו לא שואלים מה הסיבה להתנהגות אלא מה המטרה שלה".
מה לדעתו של אדלר השאיפה המרכזית של האדם? פרויד, למשל, טען שמטרת האדם לספק דחפים.
"לא! פרויד לא שאל בכלל מה המטרה, הוא התייחס רק לסיבות של ההתנהגות!"
אז אולי יהיה נוח יותר להשוות בין אדלר לפסיכיאטר אחר בן זמנו, ויקטור פרנקל, שטען שהאדם שואף למצוא משמעות לחייו. מה טען אדלר לעומתו?
"באמת, היתה יותר התאמה בין פרנקל לאדלר, אבל הגישה של אדלר היא מקיפה יותר. פרנקל מגדיר משהו פילוסופי, האדם מחפש משמעות. אבל מה נגיד לגבי ילד קטן? הוא מחפש משמעות? לא. הוא רוצה את אמא שלו. אדלר היה אומר שמטרתו של האדם היא להשיג תחושת שייכות".
ילד מחפש יחס
מה זה אומר בעצם, שהילד מנסה להשיג תחושת שייכות?
"כשילד מתנהג לא בסדר והורים פונים ליעוץ בגישה פרוידיאנית, אומרים להם שכשילד מתנהג כך יש לזה סיבה. ומה יכול להיות הסיבה? כנראה חסר לו משהו! כנראה שחסרה לו אהבה. היום ילדים מקבלים כל הזמן אהבה, אי אפשר לטעון היום שילדים לא מקבלים מספיק אהבה. היו צריכים להיות הרבה יותר ילדים בריאים בנפשם, ולא היא. יש הרבה יותר בעיות.
"מסתבר שיש כאן טעות. אנחנו חושבים שזה עיוות בחשיבה. אדלר טען שהאדם פועל מתוך בחירה על מנת להשיג מטרות. הילד רוצה להשתייך, ליצור קשר, זו המטרה שלו. אם הוא מצליח להשיג את הקשר הזה בכך שהוא מפגין כל מיני חולשות והתנהגויות בעייתיות, אז ככה הוא עושה את זה. המגמה היא לגרום לזה שהילד יגלה בעצמו את כוחותיו, ולא ירגיש כל הזמן שחסר לו משהו אלא יהפוך לשותף פעיל במשפחה.
"הבסיס של התפיסה הזו היא שהילד מרגיש צורך להתחבר אלינו. כל התנהגות של ילד היא בעצם חיפוש קשר. הוא ממתין לתגובה שלנו.
"בואי נגיד ככה: אני יושבת כאן ואת שם. אם אני נורא רוצה להתחבר אליך, יש לי שתי אפשרויות: ללכת אלייך או לגרום לך לבוא אלי. אם אצליח לגרום לך לבוא אלי אני משיגה את המטרה וגם מרוויחה עוד משהו: שאני יושבת במקומי ולא זזה. זה בעצם מה שקורה. הילד רוצה שאמא תתייחס אליו. הוא יודע מה אמא רוצה ממנו, ואם הוא יעשה את זה הוא יתחבר לאמא, אבל הרבה יותר קל שאמא תעשה מה שהוא רוצה.
אולי יש לך דוגמה מעשית?
"אספר לך על מעשה שראיתי, והוא משקף את הגישה החינוכית הזו: שבת בבוקר, אני יוצאת מביתי ובקצה השביל אני רואה שתי אמהות צעירות, האחת עם תינוק בעגלה והשנייה עם ילד קטנטן כבן שנה וחצי, שיושב לרגליה ומשחק בצעצוע. האמהות התלהבו בוויכוח, והילד הקטנטן קם על רגליו ומתחיל ללכת. האמא מעיפה מבט, בטח חושבת לעצמה ששבת בבוקר אין מה לדאוג. יש לה עוד משהו חשוב להגיד לחברה שלה, והיא ממשיכה בוויכוח.
"הילד הולך והולך וכמעט הגיע לצומת. ברגע מסוים הוא קולט שהוא לבד. הוא היה בטוח שאמא הולכת אחריו. הילד מיד נופל על המדרכה ופורץ בבכי. האמא עומדת לרוץ אליו, אבל פתאום היא רואה שאני עומדת שם ומסתכלת, והיא השתתפה אצלי פעם בחוג הורים.
"היא פונה אל הילד בקול שקט ואומרת: אמא כאן. בוא אלי ואני ארים אותך גבוה גבוה. הילד מתחיל שוב לבכות והאמא עומדת במקומה. לא זזה ולא חוזרת על דבריה. לאט לאט הילד קם והולך אליה. היה לו קשה להגיע אליה בעלייה, אבל הוא הגיע אליה! היא שידרה אליו אמון מלא, והילד השיג את החיבוק של אמא בכוחות עצמו!"
הילד מדבר כשהוא צריך
יש לך דוגמה ליעוץ שנתת, שאפשר ללמוד דרכו על השיטה?
"זוג הורים הגיע להתייעץ איתי לגבי ילד מסוים. כשהם באו האמא היתה עם פעוט בן שלוש צמוד אליה, והם התנצלו שלא היה להם איפה להשאיר אותו. השיחה התנהלה בעיקר ביני לבין האבא; האמא היתה כל הזמן עסוקה בילד שירד ממנה ועלה עליה, ולא שיחק במשחקים שהיו אצלי בחדר, וכל דבר שהוא רצה הוא ביקש בצעקות. האמא הרגישה שהיא צריכה לתת לי הסבר, והיא אמרה: הילד אובחן כלא שומע, ולכן הוא לא מדבר.
"באיזשהו שלב של הפגישה הייתי צריכה לדבר עם האמא, לראות איך היא משתלבת בעניין, אבל היא היתה עסוקה בילד. אמרתי: טוב, אני מצטערת. אני מציעה שתבואי פעם אחרת, בלי הילד, ונוכל לדבר. לא, היא אמרה. באנו כל-כך מרחוק, זה יהיה בסדר. אמרתי לה: תראי, אני צריכה לנהל איתך דו שיח. אחד מהשניים: או שאנחנו מפסיקים עכשיו או שתתנתקי מהילד. שימי אותו על השטיח ותתנתקי ממנו, אם את מסוגלת.
"כיוון שהיה נורא קשה לה לבוא עוד פעם, היא באמת הבטיחה שהיא לא תתייחס אל הילד. הילד טיפס עליה ומשך ואני שתקתי. אני לא מדברת. ההתעקשות שלי היתה כלפי האמא. הילד לא מפריע לי, את צריכה להתייחס אלי ולא אל הילד. הם כנראה באמת באו מרחוק מאוד; היא הצליחה להתנתק מהילד ודיברנו.
"בסופו של דבר הילד השתתק, וזה היה חידוש בשבילם. אחר-כך קרה דבר מדהים: הילד פתח את פיו ואמר: אני צמא, אני רוצה לשתות. מסתבר שהילד יכול היה לדבר, אבל הוא לא היה צריך! הבינו אותו עם הצלילים שהוא הוציא מהפה. וכך הם קיבלו יעוץ בשביל שני ילדים. אבל זו דוגמה יחידה במינה. דבר כזה קורה פעם בחיים".
לכל אחד יש כוח
את חושבת שיש מקרים שבהם הגישה הזו לא מתאימה?
"אין כזה דבר".
למשל אצל ילדים פגועים, נכים. אולי זה קצת קשוח, לא כל-כך שייך.
"להפך, ילד פגוע צריך לגלות כוחות ולהתמודד, אלה החיים".
גם במצבים קשים, כמו למשל ילדים שהתייתמו כתוצאה מאסון? יש הורים שתופסים במצב כזה את הילד כמסכן שאי אפשר לצפות ממנו להרבה.
"הילד לא מסכן. זה אסון משפחתי, כולם סובלים. מצד אחד מתאבלים ומצד שני אוספים כוחות".
את מצפה מילד לאסוף את עצמו כמו מבוגר?
"למה לא? אני צריכה להאמין שיש לו כוחות לכך. בשביל לעשות שטויות יש לו כוחות? גם בשביל שטויות צריך כוחות".
אדלר מציג גישה מובנית מאוד. לפעמים יש הרגשה שכשאתה נותן לאנשים שיטת חינוך מובנית אתה גוזל מהם את הספונטניות שביחסי הורים וילדים.
"אני לא נותנת לאנשים שיטה אם אין להם צורך בה. מי שמרגיש שהוא מסתדר, אני לא אלמד אותו איך לחנך. אחד העקרונות שלמדתי מפרופסור דרייקורס הוא שלא נותנים יעוץ למי שלא מבקש. אנשים פונים כשיש להם בעיה".
האמונה של אדלר
את הכנסת אל תוך השיטה ניואנסים משלך?
"אני בטוחה שכל אחד מכניס משהו משלו. אני הייתי חלק מחבורה שלמדה אצל דרייקורס. הוא חי בארה"ב והיה מרצה במקומות שונים בארה"ב, בדרום אמריקה ובאירופה. בדרך כלל זו היתה הרצאה חד-פעמית, אבל לארץ הוא הגיע שוב ושוב. הוא טען שפה מבינים אותו הכי טוב. אני שמעתי אותו בהשתלמות חד-פעמית שהפכה לרב-פעמית כשהוא חזר ארצה שוב ושוב.
"כאמור, היינו חבורה מסוימת ששמעה את דרייקורס בפעם הראשונה, ובכל פעם שנודע לנו שהוא מגיע היינו מעדכנים זה את זה ומתכנסים במקום מפגש בתל אביב, ומלווים אותו לכל מקום שבו הוא הלך להרצות. חלק מחבורה זו היו ממקימי ´מכון אדלר´. עם השנים באמת לא היה לי קשר צמוד איתם. אני יישמתי את הגישה בבית הספר האזורי בשפיר, שהתפתח בינתיים ונזקק ליועצת, וכעבור שנים פרשתי מההוראה והפכתי למנחת הורים.
"בשנים האחרונות אני שומעת הדים שלפיהם אנשי ´מכון אדלר´ אומרים עלי שגיירתי את שיטת אדלר ונתתי לה משמעות דתית. אני לא חושבת כך. אדלר ו דרייקורס, שממנו למדתי על אדלר, היו יהודים. דרייקורס אמנם היה יהודי שיהדות לא דיברה אליו, אבל הוא עצמו העיד שיש קשר בין שיטת אדלר ליהדות".
אז למה הם טוענים שגיירת את השיטה?
"נכון שאני מדברת על אמונה. בגלל זה האשימו אותי שגיירתי את אדלר. אבל לי אין צל של ספק שהגישה האדלריאנית מבוססת על אמונה. אמונה בכמה פנים: אמונה בזכות ובחובה שלנו כהורים להנהיג את הילדים, אמונה בילד שהוא מסוגל לעשות את מה שאנחנו מצפים ממנו ואמונה שהוא אמנם גם יפעל כך, שהוא יבחר בטוב".
שפר טוענת שלא היא יצרה את החיבור בין אדלר ליהדות. היא חושבת שהרעיונות עצמם הם יהודיים, וניתן גם לעגן אותם בכתובים, בעיקר בכתבי הרב קוק. "הייתי חוזרת מהפגישה עם דרייקורס ומספרת לבעלי את מה שלמדנו, ואז הוא היה מסתובב אל ארון הספרים ומוציא ספר, בדרך כלל זה היה ספר מכתבי הרב קוק, ואומר לי: הנה, כאן זה כתוב. לפעמים הייתי קמה בבוקר למחרת ורואה על השולחן ספר עם פתק ´לעניין זה וזה... עיין שם´".
דרייקורס ואשתו, שהיתה יהודיה עם נשמה יהודית והתלוותה אליו בכל נסיעותיו, הוזמנו לשבות בבית שפר בעין צורים. יוחנן דיבר עם דרייקורס על הזיקה בין כתבי הרב קוק לבין רעיונות של דרייקורס, והלה הביע משאלה לפגוש את הרב צבי יהודה. שפר מספרת על הפגישה: "זה היה מדהים. תוך שניות הם דיברו על אותו דבר: על הקשר בין הפרט והכלל".
ועוד משהו על הנקודה היהודית של דרייקורס, שבא לידי ביטוי בסוף ימיו: " דרייקורס נעשה חולה והגיע לארץ פחות ופחות, עד שהתבשרנו שהוא נפטר. אחרי כמה זמן נודע לנו שאשתו בארץ. כשהגענו לפגוש אותה היא לקחה אותי ואת בעלי הצדה ואמרה: יש לי סיפור במיוחד בשבילכם.
"כשדרייקורס נטה למות בבית החולים, ברגע מסוים הוא אמר לה: תשמעי, אני יודע שזה הסוף, אני מבקש שכשאמות ישרפו את גופתי ויפזרו את האפר לכל עבר. היא בכתה, ואחר-כך הלכה. למחרת היא חזרה, והוא אמר לה: ´אני יודע שזה הסוף. אני מתנצל שפגעתי בך, את נפש יהודיה רגישה, אני מבין שקבורה וקבר זה משהו בשבילך, שיהיה לך מקום ללכת אליו, אז אני חוזר בי. אני מוותר על טקס השרפה. אני מוכן להיקבר, אבל בלי טקסים דתיים. היא שוב בכתה והלכה הביתה. למחרת היא חזרה, ושוב הוא פתח את הנושא: ´אני מבין שאני ממש פוגע בך. את נשמה יהודיה, אני מוכן להיקבר גם עם טקסים דתיים´, ואז הוא עצם את עיניו ונפטר".
אנשי אדמה
בלהה שפר נולדה בברלין. בהיותה כבת 6 פרצה מלחמת העולם השנייה, ומשפחתה, שכבר החליטה לעלות לארץ לפני פרוץ המלחמה, נאלצה להגר להולנד על מנת להסדיר את ענייניה. שם תפסה את בני המשפחה המלחמה. הם נשלחו למחנה מעבר, שאליו התנקזו יהודים רבים, ופעמיים בשבוע נשלחה מהמחנה רכבת אל המזרח.
"בלהה ובני משפחתה שהו במחנה כשנה. הם הצליחו לחמוק מהמשלוחים פעם אחר פעם. במשך השנה הזו היא למדה בבית ספר שהצליחו יושבי המחנה לארגן, אם כי המורים התחלפו חדשים לבקרים. לאחר כשנה נשלחו בני המשפחה לברגן בלזן, במשלוח מיוחד של כמו בני משפחתה, שהיו בידם סרטיפיקטים. בין העצורים פשטה שמועה כי הגרמנים ישלחו אותם לארץ, שמועה שאף אחד לא ממש האמין לה.
הם עברו בברגן בלזן חורף קשה וקר, אבל כחצי שנה אחר-כך עלו כולם: אביה, אמה ושלושת הילדים לרכבת שהובילה אותם לארץ ישראל. במשלוח הזה היו למעלה ממאתיים יהודים שיצאו מברגן בלזן בעיצומה של השואה ונסעו ברכבת דרך טורקיה עד לארץ ישראל. גרמניה ואנגליה ערכו הסכם חילופי שבויים, שבמסגרתו האנגלים יאשרו לגרמנים לצאת מן הארץ ובתמורה יקבלו נתינים אנגליים שהיו בסופו של דבר יהודים בעלי סרטיפיקטים.
"כך עלו לארץ כל בני משפחתה של שפר, פרט לאח הגדול שהיה פעיל במחתרת ההולנדית וניצל מהשואה גם הוא. בארץ חברו בני המשפחה אל משפחת האם, שכבר עלתה לארץ קודם לכן, וקבעו את מושבם בתל אביב. בתל אביב הכירה בלהה את יוחנן, בעלה לעתיד, שהיה קומונר בסניף בני עקיבא שם.
יוחנן ז"ל היה איש תורה ועבודה, יליד צ´כוסלובקיה שעלה לארץ בגפו כניצול שואה והיה ממקימי משואות יצחק שבגוש עציון. לאחר נפילת הגוש עבר לקיבוץ משואות יצחק באזור שפיר. כשהפך הקיבוץ למושב הוא לקח את מיטלטליו ועבר את הכביש לקיבוץ השכן, עין צורים, שם קבע את ביתו יחד עם בלהה. לפני שהגיע לקיבוץ למד במרכז הרב, ובמשך השנים אף יצא לתקופה נוספת ללמוד בישיבה.
בספר שכתבה, ´להיות אני עצמי´, מתארת בלהה שפר את סיפור חייה: "כשפגשתי לראשונה את יוחנן, מצאתי בו את הישראלי השורשי כפי שהצטייר לי מסיפורי האבות וחלומות העתיד. תלמיד חכם ואיש מעשה העומד באיתן בקרקע, תרתי משמע... איש האדמה השואף להקדיש כל רגע פנוי ללימוד תורה, וכל עשייה ועשייה שלו היא לשם מצוות ישוב ארץ ישראל".
בלהה מעידה שהוא היה חלוץ שריח אדמה תמיד עלה מבגדיו, גם כשלמד תורה. הוא היה לומד תורה באופן קבוע. היא עוד זוכרת את הדיון בינו לבין ידיד שעבד איתו ברפת: האם מותר לדבר בדברי תורה כאשר חולבים פרות בחליבה ידנית?
אם הבנים שמחה
בני הזוג שפר לא זכו לפרי בטן, והחליטו לאמץ ילד. את חנוך הם קיבלו בהיותו בן שישה שבועות, והוא היה להם לבכור. אחריו באו יוסי ואורי שיחיו. באותם ימים היה זה נדיר שמשפחה קיבלה יותר מילד אחד לאימוץ, אך משפחת שפר נאבקה על זכותה להיות נורמלית, ולספק לילדיה אחים ואחיות.
כעבור שנים הפכה משפחת שפר גם למשפחת אומנה עבור אהרון, הגדול שבבנים, ששומר על קשר עם המשפחה עד היום. "כשעברנו את מחסום האומנה", היא כותבת, "היינו משפחה רגילה שילדים גדלים בה זה בצד זה וזה עם זה, כאחים לכל דבר. מאז שימש ביתנו כבית זמני לילדים נוספים שהיו זקוקים לפינה חמה. מניסיון זה אף למדתי שלא לחוס על ילדי, שמא יקופחו באהבת אם אם יתחלקו בה עם ילדים זרים. היתה זו משפחה מבורכת ורבת שמחה. לפעמים נדמה היה שחסרה איזו בת לאיזון, אבל איכשהו נפלו בחלקנו רק בנים, ואני הסכנתי להיות אם הבנים".
הצלחת ליישם בבית את הגישה החינוכית שאת דוגלת בה?
שפר מגיבה בתמיהה. בהתקוממות פנימית היא אומרת שאדלר הוא לא שיטה בעיניה אלא גישה, תפיסת עולם, אמת של החיים ולא תיאוריה של מישהו. היא לא כל-כך מבינה איך אפשר אחרת: "הגישה הזו היא הגישה הכי טבעית"
עובדה שזה לא טבעי לרוב האמהות בדור שלנו, ואולי גם בדור ההורים שלנו.
"מניסיוני כאם וכיועצת נוכחתי לדעת שהתפיסה הזו היא טבעית אצל האבות. אז אומרים שכיוון שהם גברים אין להם לב, אבל עובדה שהקב"ה דאג שלא רק אמהות יגדלו את הילדים. הרחמנות של האם היא לא שלילית, אבל היא לא דבר היחיד שאיתו ילד אמור לגדול".
היותך אם מאמצת משפיעה על האופן שבו ראו אותך כמנחת הורים?
"היו כאלה שוודאי חשבו: טוב, היא לא ממש האמא שלו, היא לא מרגישה את מה שאנחנו מרגישות. אבל היינו משוחחות, ואמרתי שאני עושה את זה כי אני רוצה לחנך את הילד, וגם הן יכולות לעשות זאת. זה היה פתח לדיון בקיבוץ, ואולי גם אחרים התחזקו מזה. בקבוצות ההורים שהנחיתי זה מעולם לא עלה. ראיתי את עצמי כאם לכל דבר, וכך ראו אותי".
חנוך, הבן הבכור, התגייס לשייטת ונהרג בתאונת אימונים בשנת תשל"ז והוא בן 21 בלבד. ומאז הפכה בלהה שפר גם לאם שכולה. "אני יכולה רק להגיד שזה עוד נתון שהפך אותי לאם בישראל. זה לא שינה שום דבר בגישתי. הרגשתי אם לכל דבר, וזה גורלן של אמהות בישראל שמשכלות את בניהן במלחמה".