יש משהו רוחני בהופעה שלהם, של שולי ומיכל. לא זוהר ואבק סלבריטאים אופף אותם, אלא פשטות, הרבה אור ואמונה באומנות. יש מי שמוציא מתוך האומנות את האמונה. נפגשנו בבית קפה ירושלמי בשעת צהרים קודחת, כשקוקטיילים צבעוניים מרצדים סביבנו והמקום הומה אדם.
מיכל בת שבע נולדה בתל אביב וגדלה בערד. בשלב מסוים עקרו הוריה, שעסקו במסעדנות, לדרום אפריקה. אחרי נדידה בעולם חזרה המשפחה והתיישבה באילת, ומיכל עברה לתל אביב, למדה במכינה למשחק בבית צבי ואחר-כך ב´רימון´. שולי לעומתה גדל בבית דתי-לאומי, למד בישיבות תיכוניות ומאוחר יותר ב´אור עציון´.
התנתקות וחזרה
שולי: "בגיל צעיר מאוד התחיל אצלי תהליך של התנתקות מהדת. הייתי תלוי בין שני עולמות, מציאות שרבים מכירים. הצבא היה הגט הסופי. שירתי שלוש שנים ביחידה קרבית, ואחרי הצבא התחיל אצלי תהליך של חיפוש מה לעשות עם עצמי, שבסופו מצאתי את עצמי לומד משחק.
"אחרי שסיימתי בית ספר למשחק התחלתי לעבוד בתיאטרון ובקולנוע. עבדתי בתיאטרון הבימה, בקאמרי, בקבוצה של רינה ירושלמי, עשיתי סרטים, ואחרי עשר שנים בתיאטרון, הנקודה הישנה שאף פעם לא כבתה החלה להתעורר בי. יחד עם אשתי התחלתי מהלך, שבסופו מצאתי את עצמי מחוץ לתיאטרון, בירושלים".
מיכל: "תשובה אני עדיין משתדלת לעשות בכל יום, אבל ההכרה הברורה בבורא עולם אני חושבת שהיתה קיימת אצלי תמיד, גם בתור חילונית. תמיד שאלתי איך נברא העולם ולאן הולכים אחרי המוות. אמא שלי היתה מדברת הרבה עם ה´, למרות שהיא חילונית גמורה. לא חשבתי שאהיה דתייה, אבל הכרתי בקיומו של הבורא. אחרי שהתחתנו נפגשו הרצונות יחד".
מה הוביל אתכם לחזרה בתשובה?
שולי: "אני סובר שחזרה בתשובה היא רחמנות של ה´ יתברך. כי באמת לפי השכל לא היה שום דבר, חוץ מהשורשים שניטעו בי עמוק בילדותי. שיחקתי, הייתי לפני קריירה של בימוי ? הכל היה פתוח בפני. היה לי כסף וכל מה שאני צריך, והיה לי הרבה עניין רוחני בחיים, ככה חשבתי. כי עיסוק במשחק נותן לך גם דבר רוחני. לכן לא היה שום דבר דרמטי בחזרה שלנו בתשובה".
מיכל: "היתה ידיעה ברורה מאוד לי ולו שכשנהיה זוג זה מה שיקרה", היא מחייכת ופונה לשולי, "נכון? דיברנו על זה אולי שמונה שנים לפני שהתחתנו. הוא שאל אותי: אם אני אחזור בתשובה, את תחזרי איתי? לא דיברנו על זה ממש, אבל הידיעה הזאת היתה ברורה. לא קרה משהו דרמטי, חזרנו בתשובה וזהו".
שולי: "ה´ שותל באדם במשך השנים הרהורי תשובה, ואצלנו קרה שהם פשוט התפוצצו בבת אחת. זה היה מהיר מאוד. אבל שום דבר דרמטי לא קרה, כי הכל היה מבושל. אני אף פעם לא התנתקתי מהיהדות, תמיד קיננה בי ההרגשה הזאת, והיה שלב שה´ אמר: בואו, אני אשלוף אתכם משם".
מיכל: "אני פחדתי, כי באמת ידעתי שמשחק זה הדבר ששולי יודע לעשות הכי טוב והוא הכי מחובר אליו בנפש. שולי היה נחוש בדעתו שאין מה לדאוג. הוא עזב את הקאמרי, היו חמש שנים של טריקה, ועכשיו הוא חזר לשם עם ´יארצייט´. אותו מסלול ששולי עשה כשחקן חילוני הוא עושה עכשיו כשחקן חרדי. הוא הופיע בקאמרי, בחאן ובבימה, וחנך את אולם גרינוולד. ה´ היה השחקן הראשי בכל המהלכים האלה, כי כל הכישורים שהאדם מקבל הם מלמעלה, והם באים לידי מיצוי מקסימלי כשהם בקדושה".
קריירת המשחק נקטעה
ואכן, טרם חזרתו בתשובה הספיק שולי לשחק ברשימה ארוכה ומכובדת של הצלחות מסחררות, מ´החיים על-פי אגפא´ ועד תפקידים מרכזיים בתיאטרון.
איך קיבלו אנשים סביבך את הקטיעה הפתאומית בקריירה המסחררת?
שולי: "המשפחה שלי השכילה, למרות הצער הגדול שהיה להם בשלב של העזיבה, לשמר אצלי את ההרגשה שמה שאני, אני עדיין רצוי ואהוב. למרות שהיו מאבקים בין נער מתמרד להורים שרצו שאשמור על הדרך, ובצדק, בסך הכל זה נעשה ללא משקעים קשים. לא התנתקתי מהמשפחה שלי בשביל להיות חילוני. לא הייתי צריך את זה, אף אחד לא החרים אותי.
"את מהלך התשובה, מובן שהם קיבלו בשמחה. הם חששו מגדיעה של הקריירה שלי, ויותר מזה הם ידעו כמה אני אוהב את העיסוק הזה וכמה הוא מתאים לי. אני חושב שעכשיו הם הכי שמחים, כשאני אדם דתי וגם מקיים את יעודי".
אין סטירה בין אורח חייך כחרדי ומימוש היעוד הזה?
שולי: "תיאטרון וקולנוע זה לא הדבר האידיאלי שיהודי עובד ה´ צריך לעשות באופן עקרוני. אבל יש להם כוח אדיר, אפשרויות עצומות והשפעה עצומה. היום יש גישה כזאת גם אצל רבנים, שצריך למצוא דרך להשתמש בזה למען קירוב או הכרה של היהדות.
"עכשיו למשל, בכל ההצגות שלי אני משחק לבד. אני חייב להקפיד מאוד על התכנים שלי, אין לי את החופש לבטא כל דבר. אני מגדיר את עצמי כאומן מוגבל, הגאה בגבולותיו ויוצר מתוכם. אני עושה דבר שהוא לא מקובל ונועז, והוא מפחיד אותי לפעמים. לפעמים אני לא שלם איתו, אבל אני מאמין שהשכר הוא גדול מאוד, כי אני רואה את היכולת להשפיע דרך המדיה, התיאטרון והקולנוע, ולפתוח צוהר לעולם היהדות, שנמצא כרגע בחשיכה מוחלטת מבחינת איך שהצד השני רואה אותו".
חרדים בסרט
בחמישה לאוגוסט עתיד לעלות סרטו החרדי הראשון של שולי רנד לאקרנים. הסרט ´אושפיזין´ עוסק בזוג בעלי תשובה, משה ומלי, שמתמודדים בערב חג הסוכות עם ניסיונות של מצוקה כלכלית ונפשית.
בעקבות תפילה כנה לה´ מתחיל רצף אירועים נסיים, שבשיאו נוחתים עליהם בפתח החג שני אסירים נמלטים, אורחים בלתי רצויים מעברו הפלילי של משה. מכאן מתגלגלת העלילה ומתפתחת. בסרט מככבים שולי ומיכל רנד, ואת תפקיד האסירים משחקים שאול מזרחי (´זהר´) ואילן גנני.
בתיאטרון אתה מציג יחידי, ובקולנוע אשתך לצדך ככוכבת ראשית.
שולי: "אשתי אינה שחקנית תיאטרון. אין לה הכשרה לזה והיא לא רוצה לעשות תיאטרון. בקולנוע היתה האפשרות היחידה לעשות את זה, למרות שזה היה להלך על חבל דק".
מיכל: "שולי היה לי מורה מדהים. הוא עבד איתי בכל רגע ורגע במשך השנה שבה עשינו חזרות ולימד אותי את כל הטריקים שלו. ממש ככה ה´ זימן. בהתחלה לא ידעתי אם אוכל לשחק, וכשהתנסיתי ממש הייתי חייבת. ועשיתי את זה. אבל מקווה שלא אצטרך לעלות על הבמה בתיאטרון".
זה שאתם חשופים כזוג מבעד למסך לא מפריע לכם? בסרט יש רגעים ביוגרפיים?
מיכל: "להיפך. אני רוצה שיראו אותנו. שיראו שחוזרים בתשובה וממשיכים להיות אנשים רגילים. יש איזה סטיגמה על החרדים, איך הם מדברים, מה הם חושבים, איך הם חיים. ופה רואים זוג חי מתמודד, עם אהבה עצומה ובלי נגיעה אחת בסרט. זה מדליק, אני רוצה שיראו את האפשרות הזאת".
שולי: "בסרט האישה עקרה, ולנו ברוך ה´ יש שישה ילדים. תקופות של תפרנות עברנו. לגבי העניין שרואים זוג בסרט, בדרך כלל כשרואים במדיה זוג חרדי שהאישה עקרה, יתקיפו את המוסד הרבני שאומר לבעל לגרש את אשתו. לנו היה חשוב להראות דווקא הקשר של זוגיות, של מעמד האישה, של הקשבה של כבוד לאישה. היה לנו חשוב מאוד להראות את הדבר האמיתי".
למי מיועד הסרט?
מיכל: "אנחנו לא מעודדים קהל חרדי להתחיל להגיע לקולנוע. אנחנו רוצים לפתוח צוהר מהעולם החרדי לעולם החילוני דרך העיניים שלנו, ולא דרך העיניים החילוניות, שבדרך כלל עושות את זה עם אמירה שלילית מסוימת, שהדתיים גנבים או כפייתיים. רצינו שיראו מאיפה אנחנו רואים את זה".
ובכל זאת, תהיה הקרנה לחרדים?
שולי: "אני לא חושב שחרדי שרואה את הסרט יש לו בעיה. להיפך, אני חושב שהוא יוכל ללמוד ממנו. אבל אני לא רוצה להיות פורץ דרך בכיוון הזה. אני לא רוצה שעל הגב שלי יהיה חרדי אחד שהתחיל ללכת לקולנוע בגלל שהוא בא לסרט ומצא חן בעיניו. אני מכבד את השמירה שלהם, אני מעריץ את ההגנה שלהם על עצמם. להם יש מספיק אפשרויות להכיר את העולם הזה ולהתמודד איתו, אבל כן הייתי רוצה לפתוח צוהר לאנשים אחרים".
משחק באישור הרב
שיתוף הפעולה החרדי ניכר בסרט.
שולי: "היה לנו את הרב שלום ארוש, שרוב האנשים בסרט הם האנשים שלו. הרב ארוש הוא הרב של ישיבת ´חוט של חסד´ בבית ישראל בירושלים. הוא אישר לאברכים שלו ללכת, כיוון שהוא עשה את השיקולים של הרווח מול ההפסד וראה שהרווח הוא לאין שיעור. ככה הגיעו הניצבים בסרט ורוב השחקנים, חוץ משלושה או ארבעה".
ואיך הם היו בתור שחקנים?
שולי: "גידי דר, שביים את הסרט, הוא רגיש בצורה יוצאת מגדר הרגיל. הוא יודע לעבוד גם עם לא שחקנים, והוא הוציא מהם את המיטב.
"ההחלטות בסרט נעשו בשיתוף פעולה. היתה מחלוקת עקרונית לגבי הנסים שיש בסרט, וגידי כל הזמן טרח, בצדק מבחינת השקפת עולמו החילונית, שעדיין יישאר פתח שזה יד המקרה. לא הורדנו מלאכים, לא השמענו קולות, לא יצאה בת קול. היו מקרים גבוליים, שבעיני המאמין זה ייראה כהשגחה פרטית, ואדם מבחוץ יוכל לומר שזה מקרה, או שמדובר בשני משוגעים.
"אדם מאמין, כשהוא רואה אנשים מדברים עם ה´ הוא יכול להבין את זה, ואדם חילוני יכול לומר שמדברים באוויר. הסרט הזה הוא הוגן מאוד. הוא מציג את הפואנטה של האנשים המאמינים, אבל לא כופה את דעתו ואת האמונה שלו על אדם אחר. הוא משאיר פתח לראות את זה איך שרוצים".
למרות זאת, הדמויות החילוניות בסרט קצת מוקצנות.
שולי: "הסיבה היא שניסינו לדלג על הדיבור של דתיים-חילוניים. זוג החברים שמגיע לא מוגדר דווקא בחילוניות שלהם. הם קיצוניים בשביל זה, בשביל להתחמק מהדיבור על דתיים-חילוניים. מובן שהם לא משקפים חתך של שום חברה, בטח לא החברה החילונית. הקצנו אותם גם על מנת לשוות להם אופי של שליחים. בטיימינג שהם נכנסים, אפשר לראות שהופעתם קשורה להתחלת האירועים, לתת הרגשה שגם הם לא בדיוק בשליטה, שהם נשלחו בהשגחה. אבל זה שהם כל-כך מהשוליים זה על מנת להתחמק מהנעילות האלה של דתיים חילוניים. לא על זה הסרט".
ואתה לא חושש איך זה יתפרש בציבור החילוני?
"מהניסיון שלי, ברגע שאדם עם כיפה עושה משהו, זה תמיד נראה מיסיונרי או ביקורתי. עשינו מספיק סלטות באוויר שזה לא ייראה ככה. זו לא הכוונה של הסרט".
מיכל: "גם הדמויות החרדיות שמופיעות בסרט לא משקפות את החתך של בעלי התשובה. גם הן באות מאיזה קצה אחר. הדמות הראשית של משה היא לא דמות של מישהו שלומד תורה כל היום אנחנו לא מביאים כזה אידיאל שם. משני הצדדים הבאנו דמויות די מוקצנות".
שולי: "ברגע שאני מתחיל לעשות משהו, הנתון של ´מה יגידו´, אם אני בא להחזיר בתשובה או כל החרדות האלה קיים. אז אני מוכן לשלם מחיר מסוים, עד האמת שלי, אבל יותר מזה לשנות ביצירה כדי שלא ירגישו ככה, זה לא יעזור לי... אני חושב מהתגובות שאני מקבל שאנשים לא רואים את זה ככה. רובם לא נוגעים בעניין הזה, והביקורות בעיתונות מוכיחים זאת".
הציבור הדתי פוחד ממיסיונרים
מיכל: "החשש היותר גדול תמיד זה אצלנו ואצל בעלי הכיפה הסרוגה, שמפחדים שנצא מיסיונרים או מבקרים של החברה החילונית. אני רואה את זה תמיד, גם בתיאטרון. החילונים מדלגים על זה, רואים אומנות, רואים משהו טוב. ככה כל הביקורות שהיו על הסרט עד עכשיו.
"כל המבקרים הגדולים התייחסו למשחק, לתסריט, לבימוי. לא היתה שום התעסקות בזה, והאמת שגם מצדנו לא היתה שום התייחסות. נכון שזה מגויס ונכון שעשינו סרט כדי שידעו שזה מתנהל פה אחרת, זה לא קבר, אנשים ממשיכים לחיות, מתאמצים, נופלים, קמים. זה העולם. זה מה שהיה חשוב לנו שידעו. אין פה מלאכים, צדיקים גמורים, יש פה אנשים שרוצים מאוד להיות צדיקים ולעבוד על המידות שלהם. לפעמים הם מצליחים יותר לפעמים פחות.
"אז אולי גם השפיטה של האנשים האלה לא תהיה כזאת קשה. תמיד אנחנו בשחור ולבן, גנב לא גנב. תצאו מזה, יש פה רצון עמוק להגיע לרמות של מידות טובות. הדמויות של משה ומלי מציגות עבודה על המידות. משה עובד על הכעס, הוא כבר כל-כך הרבה שנים בתשובה ובכל זאת רואים שהוא כל הזמן עובד על זה. זה לא שחזרנו בתשובה, שמנו כיסוי ראש ועכשיו אנחנו מלאכים. לא!"
שולי: "אחת הטענות השטחיות כלפי כל המוסד הזה של החזרה בתשובה, זה שעכשיו יש לך רב והוא אומר לך מה לעשות והכל פתור. זה כל-כך אידיוטי. רב יכול להגיד לך שאתה צריך להתפלל שלוש פעמים ביום, ועדיין נשארה השאלה אם תתפלל שלוש פעמים ביום, ואיך תתפלל? הבחירה קיימת בכל רגע ורגע, ולא משנה איזה רב יגיד לך מה טוב ובמה לבחור.
"לכן רציתי גם להגיד שהיהדות היא מאבק, זה לא שבן אדם חוזר בתשובה והכל בסדר. היהדות היא מאבק אינסופי. זה העומק שלה. היה לי בסרט עניין גדול מאוד לשבור סטיגמות. אני חושב שמתייחסים אל חרדים כאל גוש שחור, ולא כאל בני אדם. לכן הדמויות הראשיות בסרט נכשלות כל הזמן. הן דמויות נכשלות.
אפרופו רב, היחסים שמוצגים בסרט בין משה לרבו משקפים את יחסיך עם הרב ארוש?
שולי: "אחד לאחד. זה המשפטים שלו. העניין אצל הרב שלום ארוש הוא שתי נקודות שהוא עובד עליהן; האחת היא שיחה עם ה´, מה שקרוי ´התבודדות´, כשהכוונה היא לשיחה עם ה´ כמו חבר ברמה שלך".
מיכל: "קיבלנו המון תגובות לעניין הזה של דיבור לא אמצעי עם ה´. שפשוט אתה יכול לפנות אל ה´ בכל רגע, בשפה שלך ובדברים הכי קטנים, ולא צריך את הסידור ולא צריך לדעת כלום. היו המון תגובות של אנשים שראו בהקרנות מוקדמות של הסרט ושאלו: מה, פשוט ככה?"
שולי: "הנקודה השנייה שהרב שלום ארוש מאוד מקפיד עליה זה היחס לאישה, כבוד האישה והמשמעות שלה בעבודת ה´ שלך. זה אצלו תורה שלמה, וגם זה מבוטא בתוך הסרט".
מיכל מאשרת: "הוא באמת מפנה את הגברים להבין שעבודת ה´ שלהם זה האישה".
שולי: "אם אתה לא בשלום עם אשתך, לא משנה מה תעשה, מה תתפלל או מה תאמר ? זה לא זה. זאת האינדקציה. אצלו זו תורה שלמה. זו סטיגמה שיש על היהדות, שהגבר עובד את ה´ ובא הביתה אל אשתו אחרי שכל היום עבדה ושטפה, וזה כל-כך לא נכון. בדרך כלל, אם עושים סרט מראים איך היהדות או הרבנות מתאכזרת לאישה.
"בברסלב העניין של האמונה זה היכולת שלך לדבר עם ה´ על הכל. יש סיפור מרבי נחמן מברסלב שפעם ראה את ר´ נתן שהנעל שלו קרועה ושאל אותו: התפללת על זה? על הכל, על הכל צריכים להתפלל".
לאחות את הקרעים
היו צריכים לביים אתכם? הרי אתם באמת בעלי תשובה.
שולי: "תראי, בכל זאת עשינו הרבה עבודת הכנה ביחד. חזרות ושיפוצים. כשהילדים ישנים בבית, באוטו, בכל מקום. כשבאנו לסט גידי דר, הבמאי, ידע לנווט את זה, לשייף את זה ולשים בהקשר הנכון".
מיכל: "שולי וגידי גם חברים".
הסרט העלה הרהורי תשובה לגידי?
מיכל: "בעזרת ה´, הדרך עוד לפניו. ה´ יתברך שם בידיים של גידי פרוייקט רציני מאוד. אני תמיד אומרת לגידי שחייב להיות בו משהו רציני, שה´ שם אצלו פרויקט מהסוג של ´אושפיזין´. סרט שקיבל תקציב מהקרנות, הסרט החרדי הראשון, תסריט שכתב אדם חרדי, בכל זאת חייב להיות בו איזה משהו נסתר שאנחנו לא יודעים. ובאמת, כל העניין הוא שגידי ושולי חברים, הם כבר עשו עבודות ביחד. זה לא היה ליפול על מישהו שאתה לא יודע מה הוא הולך לעשות עם התסריט. סמכנו עליו שיידע לפענח נכון את הדברים, וקיבלנו את זה".
שולי: "מצד שני, חשוב לי להדגיש שהיה לו מקום משלו, זווית משלו בסרט, וזה בעיני הדבר המדהים שיצא בסרט".
מיכל: "על הסט היה צוות חילוני עם צוות חרדי. ארוחות הצהרים היו בד"צ, הכל עבד על-פי ההלכה, ואנשים אהבו את זה. היתה הרבה אחווה. זה מעבר לפרגון, זה משהו שהנשמה חווה. בפרימיירה של הסרט היו המון חילונים, וגם הרב ארוש. אנשים יצאו מאוד נרגשים, עם הרגשה של איחוד, כמו להבדיל בזמן מלחמה, שפתאום יש ביחד כזה. היתה התעלות הנפש".
שולי: "השפה בסרט היא שילוב של חול וקודש בכוונה, כדי להראות שאנחנו מדברים אותו הדבר".
מיכל: "אני מאמינה שלבעלי תשובה יש תפקיד ברור, לחבר בין האחים. יש לי אמא ואח חילוניים, ובכלל אני אוהבת את כל עם ישראל. כשאני מתפללת על עם ישראל אני רואה אותם מול העיניים עם כל החולשות שלהם ועם כל הצער שהם גורמים לנו, החרדים.
"אני חזרתי בתשובה, אבל חשוב שאני לא אשכח מאיפה אני באה, ואנסה לגשר בין הפערים ולעמוד נגד התקשורת וההסתה שיש נגד החרדים ולהגיד: אני הייתי שם, אני ראיתי איך מתנהגים לחרדים, ועכשיו אני כאן אני רואה אותם, את העבודה שלהם, את הקושי שלהם. אני באה לעשות גשר בין העולמות קודם כל כדי להוריד את השנאה".
שולי: "אנחנו קודם כל עושים אומנות, אבל מקווים שמה שיצא ממנה זה פחות שנאה וכעס".
תיאטרון יהודי מודרני
בכל מה שקשור לעשייה אומנותית, ניכר ששולי ומיכל רנד לא נחים לרגע. הם מעין שילוב מנצח. כשהוא משחק היא מביימת; כשהיא משחקת הוא מביים. הם מפיקים זה את זה ויוצרים ממשות אומנותית יחד. בשיא הסערה של צאת סרטם החדש הם חנכו גם את התיאטרון היהודי הראשון מסוגו בעולם.
בנוסף לסרט הקמתם תיאטרון?
שולי: "לפני חמש שנים, אחרי שחמש שנים לא עסקתי כמעט בתיאטרון, התחלתי ללמד תיאטרון בבית הספר ´מעלה´. חבר´ה דתיים, בוגרי ישיבות, שרצו קבוצת תיאטרון. הלכנו איתם שנתיים, ובסיום השנתיים כתבתי הצגה על-פי מעשיה של רבי נחמן מברסלב. ביימתי אותה, ואז זה הגיע לעודד פלדמן מעיריית ירושלים, שהתחיל ללחוץ אותי להקים את התיאטרון היהודי. הוא מצא את אשתי, וביחד הם הרביצו לחץ על הדבר הזה.
"אחר-כך עשינו את ´יארצייט´, שהצליחה מאוד, ועכשיו התבשלו כל האמצעים כדי לפתוח את התיאטרון היהודי הראשון. התיאטרון הזה שומר על כללי ההלכה, הוא יונק מחומרים יהודיים ועוסק בבעיות שקשורות ליהדות. ההצגה הראשונה שעשינו בו נקראת ´מים אחרונים´, על-פי סיפוריו של ש"י עגנון.
"אחרי ´יארצייט´ לקח לנו הרבה זמן להעלות משהו, כי רצינו משהו ממנה. היא היתה הצגה שהיה בה שילוב של כל הדברים, ולקח לנו זמן למצוא אפשרות לעשות משהו אחר, מגוון ומפתיע. בדרך כלל כששומעים תיאטרון יהודי חושבים על יידיש, כשהכוונה למשהו ארכאי ומיושן, לא השפה אלא התיאטרון. ואנחנו מנסים לעשות תיאטרון מודרני מאוד, מיוחד מבחינה תיאטרלית, לא לוותר על איכות ומקצועניות ובבד בבד לעסוק בתכנים שאנו מאמינים בהם, כמו ששאר התיאטראות עוסקים בתכנים שהם מאמינים בהם.
"זה תיאטרון שפתוח לכולם. מרכז ז´ראר בכר באדיבותו ובאדיבות עיריית ירושלים נתן לנו שם בית לפעול, ההצגה כבר רצה, והיא בבימויה של מיכל, כשאני השחקן היחיד".
מיכל: "בתיאטרון יש קבוצה של שחקנים ששולי עובד איתם, ולי יש קבוצה של שחקניות. הרי אנחנו לא מציגים יחד, זה נשים או גברים. יש לנו הצגת ילדים שנקראת ´מלכת השמחה´, על-פי סיפור של ר´ נחמן מברסלב, ומשחקות בה רק בנות".
שולי: "היא ביימה ואני הפקתי".
מיכל: "התיאטרון שלנו בנוי כך שיהיה מתאים גם לנשים. יש לי בקבוצה גם בעלות תשובה, כמו תמר דיין, שהיא שחקנית של החאן. כששיחקנו שם את ´יארצייט´ הכרנו אותה ושידכנו אותה לחסיד ברסלב מהישיבה, נגן כינור מחונן וגאוני".
קהל מגוון
מי הקהל של התיאטרון שלכם?
"אנחנו מאוד שמחים בקהל המגוון. אנחנו אוהבים את הגשר הזה בין דתיים לחילונים באולמות שלנו. אני לא יכולה להגיד של´יארצייט´ הגיעו חרדים. היו כמה מסתננים כאלה פה ושם, היו הצגות שלמות שמכרנו לחרדים. גם חב"דניקים הגיעו, כיפות סרוגות וקוראי עיתון הארץ, המון.
"גם עכשיו, אחרי פרסום ´מים אחרונים´, אנחנו מקבלים קהל מגוון מאוד: חילונים, דתיים לאומיים והיו גם הזמנות מרמות ורמת שלמה. ההצגה היא ממש יצירה למהדרין, היא טובה לכולם. יש אצלנו את הרב ארוש, שעומד מאחורינו בדבר הזה. הוא צופה בהצגות וגם קרא את התסריט של ´אושפיזין´ שמבוסס על סיפור חסידי".
איך היה לשחק אדם כועס, זה לא קשה לשחק מידות רעות?
שולי: "זה משחק. אבל הטריגר של הדמות היה התכונה הזאת שיש לו בפנים, האלימות, התגובות. יצרנו את זה מאוד חריף, כדי שיהיה משהו חריף במאבק. פה העבודה שלו היא לשלוט על עצמו. אז זה משחק. אני משחק הרבה שנים, אם כל דבר היה משפיע עלי הייתי היום מאושפז".
מיכל: "קודם כל אני התרגלתי. אני זוכרת שהלכתי לראות את ´החיים על-פי אגפא´, ובסוף הסרט יורים בשולי חס ושלום. למרות שידעתי שזה סרט, היה קשה לי לראות את זה. ממש צעקתי באולם".
שולי: "מתי עשרות פעמים בהצגות. בהצגה ´פעורי פה´ של חנוך לוין גססתי 40 דקות על הבמה".
מיכל: "היום אני רואה את העבודה הפיזית שלו, שקשה לי מאוד. זו עבודה מאוד קשה, ההצגות יחיד האלה. רק שולי יכול לעשות את זה, כי זה דורש כוחות גדולים. וזה טקסט של עגנון, שהוא קשה ואינטנסיבי. את הטקסט שולי מעבד. בהצגה שלנו עכשיו הדמות עוברת ייסורים קשים, וזה תמיד קשה לי. כשאני יושבת בקהל ורואה את הדמות הזאת קשה לי".
יש לך העדפה למדיום התיאטרלי לעומת הקולנוע?
שולי: "העבודה על הסרט היתה בכל הרמות. זה סרט שלא רק שיחקנו בו, היינו אחראים עליו בהרבה רמות, החל מגיוס הכספים לסרט. זה היה מאוד אינטנסיבי. תיאטרון אני יותר אוהב, זו מדיה שמאפשרת לי יותר. זה קצת כמו ציור, במיוחד תיאטרון עם סגנון חדש, שמחייב אותי כמו לצייר תמונות, ואז התענוג האומנותי שלי הוא יותר גדול. מצד שני, לקולנוע יש השפעה גדולה מאוד".
יש לך מעריצות?
השאלה קצת מביכה את שולי.
מיכל: "אני המעריצה האולטימטיבית. ´יארצייט´ קיבלה תגובה הכי נפלאה שיכולנו לקבל: 600 הצגות ו-120 אלף איש שבאו לראות אותה, ותמיד התגובות הן חיוביות. ´יארצייט´ קיבלה את פרס התיאטרון הישראלי בקטגוריית הפרינג´, ואנחנו שמחים על התגובות האלה. זה מראה שאנשים פתוחים לאומנות, אפילו אם היא מגיעה מחרדים".
יש גם ביקורת, או שבגלל שאתם מראשוני החרדים היוצרים, לא משנה מה תמכרו יהיה פרגון?
מיכל: "אולי יש לאנשים ביקורת, אבל הם לא באים להגיד אותה. מחילונים לא קיבלתי ביקורת. הביקורת תמיד מגיעה מאצלנו, מאנשים דתיים".
שולי: "ביקורת עניינית יש כשבאים שחקנים או במאים להצגה ואומרים את דעתם".
התפקיד הראשי
היית מסכים לשחק עכשיו בהצגה חילונית?
שולי: "לא! מה פתאום? אני לא יכול. הדבר היחיד שמאפשר לי לשחק בהצגות זה שאני עוסק בתכנים יהודיים. אם אני לא עוסק בזה, אני שומט את הקרקע מתחתי. אין לי עניין גם לעשות את זה. יש מספיק אנשים אחרים שעושים שם תיאטרון".
הוא לרגע שותק ואז שואל: "דרך אגב, מה את חושבת על התפקיד של ה´ יתברך בסרט?"
שאלה שתלווה אתכם לסרט.
מיכל בת שבע נולדה בתל אביב וגדלה בערד. בשלב מסוים עקרו הוריה, שעסקו במסעדנות, לדרום אפריקה. אחרי נדידה בעולם חזרה המשפחה והתיישבה באילת, ומיכל עברה לתל אביב, למדה במכינה למשחק בבית צבי ואחר-כך ב´רימון´. שולי לעומתה גדל בבית דתי-לאומי, למד בישיבות תיכוניות ומאוחר יותר ב´אור עציון´.
התנתקות וחזרה
שולי: "בגיל צעיר מאוד התחיל אצלי תהליך של התנתקות מהדת. הייתי תלוי בין שני עולמות, מציאות שרבים מכירים. הצבא היה הגט הסופי. שירתי שלוש שנים ביחידה קרבית, ואחרי הצבא התחיל אצלי תהליך של חיפוש מה לעשות עם עצמי, שבסופו מצאתי את עצמי לומד משחק.
"אחרי שסיימתי בית ספר למשחק התחלתי לעבוד בתיאטרון ובקולנוע. עבדתי בתיאטרון הבימה, בקאמרי, בקבוצה של רינה ירושלמי, עשיתי סרטים, ואחרי עשר שנים בתיאטרון, הנקודה הישנה שאף פעם לא כבתה החלה להתעורר בי. יחד עם אשתי התחלתי מהלך, שבסופו מצאתי את עצמי מחוץ לתיאטרון, בירושלים".
מיכל: "תשובה אני עדיין משתדלת לעשות בכל יום, אבל ההכרה הברורה בבורא עולם אני חושבת שהיתה קיימת אצלי תמיד, גם בתור חילונית. תמיד שאלתי איך נברא העולם ולאן הולכים אחרי המוות. אמא שלי היתה מדברת הרבה עם ה´, למרות שהיא חילונית גמורה. לא חשבתי שאהיה דתייה, אבל הכרתי בקיומו של הבורא. אחרי שהתחתנו נפגשו הרצונות יחד".
מה הוביל אתכם לחזרה בתשובה?
שולי: "אני סובר שחזרה בתשובה היא רחמנות של ה´ יתברך. כי באמת לפי השכל לא היה שום דבר, חוץ מהשורשים שניטעו בי עמוק בילדותי. שיחקתי, הייתי לפני קריירה של בימוי ? הכל היה פתוח בפני. היה לי כסף וכל מה שאני צריך, והיה לי הרבה עניין רוחני בחיים, ככה חשבתי. כי עיסוק במשחק נותן לך גם דבר רוחני. לכן לא היה שום דבר דרמטי בחזרה שלנו בתשובה".
מיכל: "היתה ידיעה ברורה מאוד לי ולו שכשנהיה זוג זה מה שיקרה", היא מחייכת ופונה לשולי, "נכון? דיברנו על זה אולי שמונה שנים לפני שהתחתנו. הוא שאל אותי: אם אני אחזור בתשובה, את תחזרי איתי? לא דיברנו על זה ממש, אבל הידיעה הזאת היתה ברורה. לא קרה משהו דרמטי, חזרנו בתשובה וזהו".
שולי: "ה´ שותל באדם במשך השנים הרהורי תשובה, ואצלנו קרה שהם פשוט התפוצצו בבת אחת. זה היה מהיר מאוד. אבל שום דבר דרמטי לא קרה, כי הכל היה מבושל. אני אף פעם לא התנתקתי מהיהדות, תמיד קיננה בי ההרגשה הזאת, והיה שלב שה´ אמר: בואו, אני אשלוף אתכם משם".
מיכל: "אני פחדתי, כי באמת ידעתי שמשחק זה הדבר ששולי יודע לעשות הכי טוב והוא הכי מחובר אליו בנפש. שולי היה נחוש בדעתו שאין מה לדאוג. הוא עזב את הקאמרי, היו חמש שנים של טריקה, ועכשיו הוא חזר לשם עם ´יארצייט´. אותו מסלול ששולי עשה כשחקן חילוני הוא עושה עכשיו כשחקן חרדי. הוא הופיע בקאמרי, בחאן ובבימה, וחנך את אולם גרינוולד. ה´ היה השחקן הראשי בכל המהלכים האלה, כי כל הכישורים שהאדם מקבל הם מלמעלה, והם באים לידי מיצוי מקסימלי כשהם בקדושה".
קריירת המשחק נקטעה
ואכן, טרם חזרתו בתשובה הספיק שולי לשחק ברשימה ארוכה ומכובדת של הצלחות מסחררות, מ´החיים על-פי אגפא´ ועד תפקידים מרכזיים בתיאטרון.
איך קיבלו אנשים סביבך את הקטיעה הפתאומית בקריירה המסחררת?
שולי: "המשפחה שלי השכילה, למרות הצער הגדול שהיה להם בשלב של העזיבה, לשמר אצלי את ההרגשה שמה שאני, אני עדיין רצוי ואהוב. למרות שהיו מאבקים בין נער מתמרד להורים שרצו שאשמור על הדרך, ובצדק, בסך הכל זה נעשה ללא משקעים קשים. לא התנתקתי מהמשפחה שלי בשביל להיות חילוני. לא הייתי צריך את זה, אף אחד לא החרים אותי.
"את מהלך התשובה, מובן שהם קיבלו בשמחה. הם חששו מגדיעה של הקריירה שלי, ויותר מזה הם ידעו כמה אני אוהב את העיסוק הזה וכמה הוא מתאים לי. אני חושב שעכשיו הם הכי שמחים, כשאני אדם דתי וגם מקיים את יעודי".
אין סטירה בין אורח חייך כחרדי ומימוש היעוד הזה?
שולי: "תיאטרון וקולנוע זה לא הדבר האידיאלי שיהודי עובד ה´ צריך לעשות באופן עקרוני. אבל יש להם כוח אדיר, אפשרויות עצומות והשפעה עצומה. היום יש גישה כזאת גם אצל רבנים, שצריך למצוא דרך להשתמש בזה למען קירוב או הכרה של היהדות.
"עכשיו למשל, בכל ההצגות שלי אני משחק לבד. אני חייב להקפיד מאוד על התכנים שלי, אין לי את החופש לבטא כל דבר. אני מגדיר את עצמי כאומן מוגבל, הגאה בגבולותיו ויוצר מתוכם. אני עושה דבר שהוא לא מקובל ונועז, והוא מפחיד אותי לפעמים. לפעמים אני לא שלם איתו, אבל אני מאמין שהשכר הוא גדול מאוד, כי אני רואה את היכולת להשפיע דרך המדיה, התיאטרון והקולנוע, ולפתוח צוהר לעולם היהדות, שנמצא כרגע בחשיכה מוחלטת מבחינת איך שהצד השני רואה אותו".
חרדים בסרט
בחמישה לאוגוסט עתיד לעלות סרטו החרדי הראשון של שולי רנד לאקרנים. הסרט ´אושפיזין´ עוסק בזוג בעלי תשובה, משה ומלי, שמתמודדים בערב חג הסוכות עם ניסיונות של מצוקה כלכלית ונפשית.
בעקבות תפילה כנה לה´ מתחיל רצף אירועים נסיים, שבשיאו נוחתים עליהם בפתח החג שני אסירים נמלטים, אורחים בלתי רצויים מעברו הפלילי של משה. מכאן מתגלגלת העלילה ומתפתחת. בסרט מככבים שולי ומיכל רנד, ואת תפקיד האסירים משחקים שאול מזרחי (´זהר´) ואילן גנני.
בתיאטרון אתה מציג יחידי, ובקולנוע אשתך לצדך ככוכבת ראשית.
שולי: "אשתי אינה שחקנית תיאטרון. אין לה הכשרה לזה והיא לא רוצה לעשות תיאטרון. בקולנוע היתה האפשרות היחידה לעשות את זה, למרות שזה היה להלך על חבל דק".
מיכל: "שולי היה לי מורה מדהים. הוא עבד איתי בכל רגע ורגע במשך השנה שבה עשינו חזרות ולימד אותי את כל הטריקים שלו. ממש ככה ה´ זימן. בהתחלה לא ידעתי אם אוכל לשחק, וכשהתנסיתי ממש הייתי חייבת. ועשיתי את זה. אבל מקווה שלא אצטרך לעלות על הבמה בתיאטרון".
זה שאתם חשופים כזוג מבעד למסך לא מפריע לכם? בסרט יש רגעים ביוגרפיים?
מיכל: "להיפך. אני רוצה שיראו אותנו. שיראו שחוזרים בתשובה וממשיכים להיות אנשים רגילים. יש איזה סטיגמה על החרדים, איך הם מדברים, מה הם חושבים, איך הם חיים. ופה רואים זוג חי מתמודד, עם אהבה עצומה ובלי נגיעה אחת בסרט. זה מדליק, אני רוצה שיראו את האפשרות הזאת".
שולי: "בסרט האישה עקרה, ולנו ברוך ה´ יש שישה ילדים. תקופות של תפרנות עברנו. לגבי העניין שרואים זוג בסרט, בדרך כלל כשרואים במדיה זוג חרדי שהאישה עקרה, יתקיפו את המוסד הרבני שאומר לבעל לגרש את אשתו. לנו היה חשוב להראות דווקא הקשר של זוגיות, של מעמד האישה, של הקשבה של כבוד לאישה. היה לנו חשוב מאוד להראות את הדבר האמיתי".
למי מיועד הסרט?
מיכל: "אנחנו לא מעודדים קהל חרדי להתחיל להגיע לקולנוע. אנחנו רוצים לפתוח צוהר מהעולם החרדי לעולם החילוני דרך העיניים שלנו, ולא דרך העיניים החילוניות, שבדרך כלל עושות את זה עם אמירה שלילית מסוימת, שהדתיים גנבים או כפייתיים. רצינו שיראו מאיפה אנחנו רואים את זה".
ובכל זאת, תהיה הקרנה לחרדים?
שולי: "אני לא חושב שחרדי שרואה את הסרט יש לו בעיה. להיפך, אני חושב שהוא יוכל ללמוד ממנו. אבל אני לא רוצה להיות פורץ דרך בכיוון הזה. אני לא רוצה שעל הגב שלי יהיה חרדי אחד שהתחיל ללכת לקולנוע בגלל שהוא בא לסרט ומצא חן בעיניו. אני מכבד את השמירה שלהם, אני מעריץ את ההגנה שלהם על עצמם. להם יש מספיק אפשרויות להכיר את העולם הזה ולהתמודד איתו, אבל כן הייתי רוצה לפתוח צוהר לאנשים אחרים".
משחק באישור הרב
שיתוף הפעולה החרדי ניכר בסרט.
שולי: "היה לנו את הרב שלום ארוש, שרוב האנשים בסרט הם האנשים שלו. הרב ארוש הוא הרב של ישיבת ´חוט של חסד´ בבית ישראל בירושלים. הוא אישר לאברכים שלו ללכת, כיוון שהוא עשה את השיקולים של הרווח מול ההפסד וראה שהרווח הוא לאין שיעור. ככה הגיעו הניצבים בסרט ורוב השחקנים, חוץ משלושה או ארבעה".
ואיך הם היו בתור שחקנים?
שולי: "גידי דר, שביים את הסרט, הוא רגיש בצורה יוצאת מגדר הרגיל. הוא יודע לעבוד גם עם לא שחקנים, והוא הוציא מהם את המיטב.
"ההחלטות בסרט נעשו בשיתוף פעולה. היתה מחלוקת עקרונית לגבי הנסים שיש בסרט, וגידי כל הזמן טרח, בצדק מבחינת השקפת עולמו החילונית, שעדיין יישאר פתח שזה יד המקרה. לא הורדנו מלאכים, לא השמענו קולות, לא יצאה בת קול. היו מקרים גבוליים, שבעיני המאמין זה ייראה כהשגחה פרטית, ואדם מבחוץ יוכל לומר שזה מקרה, או שמדובר בשני משוגעים.
"אדם מאמין, כשהוא רואה אנשים מדברים עם ה´ הוא יכול להבין את זה, ואדם חילוני יכול לומר שמדברים באוויר. הסרט הזה הוא הוגן מאוד. הוא מציג את הפואנטה של האנשים המאמינים, אבל לא כופה את דעתו ואת האמונה שלו על אדם אחר. הוא משאיר פתח לראות את זה איך שרוצים".
למרות זאת, הדמויות החילוניות בסרט קצת מוקצנות.
שולי: "הסיבה היא שניסינו לדלג על הדיבור של דתיים-חילוניים. זוג החברים שמגיע לא מוגדר דווקא בחילוניות שלהם. הם קיצוניים בשביל זה, בשביל להתחמק מהדיבור על דתיים-חילוניים. מובן שהם לא משקפים חתך של שום חברה, בטח לא החברה החילונית. הקצנו אותם גם על מנת לשוות להם אופי של שליחים. בטיימינג שהם נכנסים, אפשר לראות שהופעתם קשורה להתחלת האירועים, לתת הרגשה שגם הם לא בדיוק בשליטה, שהם נשלחו בהשגחה. אבל זה שהם כל-כך מהשוליים זה על מנת להתחמק מהנעילות האלה של דתיים חילוניים. לא על זה הסרט".
ואתה לא חושש איך זה יתפרש בציבור החילוני?
"מהניסיון שלי, ברגע שאדם עם כיפה עושה משהו, זה תמיד נראה מיסיונרי או ביקורתי. עשינו מספיק סלטות באוויר שזה לא ייראה ככה. זו לא הכוונה של הסרט".
מיכל: "גם הדמויות החרדיות שמופיעות בסרט לא משקפות את החתך של בעלי התשובה. גם הן באות מאיזה קצה אחר. הדמות הראשית של משה היא לא דמות של מישהו שלומד תורה כל היום אנחנו לא מביאים כזה אידיאל שם. משני הצדדים הבאנו דמויות די מוקצנות".
שולי: "ברגע שאני מתחיל לעשות משהו, הנתון של ´מה יגידו´, אם אני בא להחזיר בתשובה או כל החרדות האלה קיים. אז אני מוכן לשלם מחיר מסוים, עד האמת שלי, אבל יותר מזה לשנות ביצירה כדי שלא ירגישו ככה, זה לא יעזור לי... אני חושב מהתגובות שאני מקבל שאנשים לא רואים את זה ככה. רובם לא נוגעים בעניין הזה, והביקורות בעיתונות מוכיחים זאת".
הציבור הדתי פוחד ממיסיונרים
מיכל: "החשש היותר גדול תמיד זה אצלנו ואצל בעלי הכיפה הסרוגה, שמפחדים שנצא מיסיונרים או מבקרים של החברה החילונית. אני רואה את זה תמיד, גם בתיאטרון. החילונים מדלגים על זה, רואים אומנות, רואים משהו טוב. ככה כל הביקורות שהיו על הסרט עד עכשיו.
"כל המבקרים הגדולים התייחסו למשחק, לתסריט, לבימוי. לא היתה שום התעסקות בזה, והאמת שגם מצדנו לא היתה שום התייחסות. נכון שזה מגויס ונכון שעשינו סרט כדי שידעו שזה מתנהל פה אחרת, זה לא קבר, אנשים ממשיכים לחיות, מתאמצים, נופלים, קמים. זה העולם. זה מה שהיה חשוב לנו שידעו. אין פה מלאכים, צדיקים גמורים, יש פה אנשים שרוצים מאוד להיות צדיקים ולעבוד על המידות שלהם. לפעמים הם מצליחים יותר לפעמים פחות.
"אז אולי גם השפיטה של האנשים האלה לא תהיה כזאת קשה. תמיד אנחנו בשחור ולבן, גנב לא גנב. תצאו מזה, יש פה רצון עמוק להגיע לרמות של מידות טובות. הדמויות של משה ומלי מציגות עבודה על המידות. משה עובד על הכעס, הוא כבר כל-כך הרבה שנים בתשובה ובכל זאת רואים שהוא כל הזמן עובד על זה. זה לא שחזרנו בתשובה, שמנו כיסוי ראש ועכשיו אנחנו מלאכים. לא!"
שולי: "אחת הטענות השטחיות כלפי כל המוסד הזה של החזרה בתשובה, זה שעכשיו יש לך רב והוא אומר לך מה לעשות והכל פתור. זה כל-כך אידיוטי. רב יכול להגיד לך שאתה צריך להתפלל שלוש פעמים ביום, ועדיין נשארה השאלה אם תתפלל שלוש פעמים ביום, ואיך תתפלל? הבחירה קיימת בכל רגע ורגע, ולא משנה איזה רב יגיד לך מה טוב ובמה לבחור.
"לכן רציתי גם להגיד שהיהדות היא מאבק, זה לא שבן אדם חוזר בתשובה והכל בסדר. היהדות היא מאבק אינסופי. זה העומק שלה. היה לי בסרט עניין גדול מאוד לשבור סטיגמות. אני חושב שמתייחסים אל חרדים כאל גוש שחור, ולא כאל בני אדם. לכן הדמויות הראשיות בסרט נכשלות כל הזמן. הן דמויות נכשלות.
אפרופו רב, היחסים שמוצגים בסרט בין משה לרבו משקפים את יחסיך עם הרב ארוש?
שולי: "אחד לאחד. זה המשפטים שלו. העניין אצל הרב שלום ארוש הוא שתי נקודות שהוא עובד עליהן; האחת היא שיחה עם ה´, מה שקרוי ´התבודדות´, כשהכוונה היא לשיחה עם ה´ כמו חבר ברמה שלך".
מיכל: "קיבלנו המון תגובות לעניין הזה של דיבור לא אמצעי עם ה´. שפשוט אתה יכול לפנות אל ה´ בכל רגע, בשפה שלך ובדברים הכי קטנים, ולא צריך את הסידור ולא צריך לדעת כלום. היו המון תגובות של אנשים שראו בהקרנות מוקדמות של הסרט ושאלו: מה, פשוט ככה?"
שולי: "הנקודה השנייה שהרב שלום ארוש מאוד מקפיד עליה זה היחס לאישה, כבוד האישה והמשמעות שלה בעבודת ה´ שלך. זה אצלו תורה שלמה, וגם זה מבוטא בתוך הסרט".
מיכל מאשרת: "הוא באמת מפנה את הגברים להבין שעבודת ה´ שלהם זה האישה".
שולי: "אם אתה לא בשלום עם אשתך, לא משנה מה תעשה, מה תתפלל או מה תאמר ? זה לא זה. זאת האינדקציה. אצלו זו תורה שלמה. זו סטיגמה שיש על היהדות, שהגבר עובד את ה´ ובא הביתה אל אשתו אחרי שכל היום עבדה ושטפה, וזה כל-כך לא נכון. בדרך כלל, אם עושים סרט מראים איך היהדות או הרבנות מתאכזרת לאישה.
"בברסלב העניין של האמונה זה היכולת שלך לדבר עם ה´ על הכל. יש סיפור מרבי נחמן מברסלב שפעם ראה את ר´ נתן שהנעל שלו קרועה ושאל אותו: התפללת על זה? על הכל, על הכל צריכים להתפלל".
לאחות את הקרעים
היו צריכים לביים אתכם? הרי אתם באמת בעלי תשובה.
שולי: "תראי, בכל זאת עשינו הרבה עבודת הכנה ביחד. חזרות ושיפוצים. כשהילדים ישנים בבית, באוטו, בכל מקום. כשבאנו לסט גידי דר, הבמאי, ידע לנווט את זה, לשייף את זה ולשים בהקשר הנכון".
מיכל: "שולי וגידי גם חברים".
הסרט העלה הרהורי תשובה לגידי?
מיכל: "בעזרת ה´, הדרך עוד לפניו. ה´ יתברך שם בידיים של גידי פרוייקט רציני מאוד. אני תמיד אומרת לגידי שחייב להיות בו משהו רציני, שה´ שם אצלו פרויקט מהסוג של ´אושפיזין´. סרט שקיבל תקציב מהקרנות, הסרט החרדי הראשון, תסריט שכתב אדם חרדי, בכל זאת חייב להיות בו איזה משהו נסתר שאנחנו לא יודעים. ובאמת, כל העניין הוא שגידי ושולי חברים, הם כבר עשו עבודות ביחד. זה לא היה ליפול על מישהו שאתה לא יודע מה הוא הולך לעשות עם התסריט. סמכנו עליו שיידע לפענח נכון את הדברים, וקיבלנו את זה".
שולי: "מצד שני, חשוב לי להדגיש שהיה לו מקום משלו, זווית משלו בסרט, וזה בעיני הדבר המדהים שיצא בסרט".
מיכל: "על הסט היה צוות חילוני עם צוות חרדי. ארוחות הצהרים היו בד"צ, הכל עבד על-פי ההלכה, ואנשים אהבו את זה. היתה הרבה אחווה. זה מעבר לפרגון, זה משהו שהנשמה חווה. בפרימיירה של הסרט היו המון חילונים, וגם הרב ארוש. אנשים יצאו מאוד נרגשים, עם הרגשה של איחוד, כמו להבדיל בזמן מלחמה, שפתאום יש ביחד כזה. היתה התעלות הנפש".
שולי: "השפה בסרט היא שילוב של חול וקודש בכוונה, כדי להראות שאנחנו מדברים אותו הדבר".
מיכל: "אני מאמינה שלבעלי תשובה יש תפקיד ברור, לחבר בין האחים. יש לי אמא ואח חילוניים, ובכלל אני אוהבת את כל עם ישראל. כשאני מתפללת על עם ישראל אני רואה אותם מול העיניים עם כל החולשות שלהם ועם כל הצער שהם גורמים לנו, החרדים.
"אני חזרתי בתשובה, אבל חשוב שאני לא אשכח מאיפה אני באה, ואנסה לגשר בין הפערים ולעמוד נגד התקשורת וההסתה שיש נגד החרדים ולהגיד: אני הייתי שם, אני ראיתי איך מתנהגים לחרדים, ועכשיו אני כאן אני רואה אותם, את העבודה שלהם, את הקושי שלהם. אני באה לעשות גשר בין העולמות קודם כל כדי להוריד את השנאה".
שולי: "אנחנו קודם כל עושים אומנות, אבל מקווים שמה שיצא ממנה זה פחות שנאה וכעס".
תיאטרון יהודי מודרני
בכל מה שקשור לעשייה אומנותית, ניכר ששולי ומיכל רנד לא נחים לרגע. הם מעין שילוב מנצח. כשהוא משחק היא מביימת; כשהיא משחקת הוא מביים. הם מפיקים זה את זה ויוצרים ממשות אומנותית יחד. בשיא הסערה של צאת סרטם החדש הם חנכו גם את התיאטרון היהודי הראשון מסוגו בעולם.
בנוסף לסרט הקמתם תיאטרון?
שולי: "לפני חמש שנים, אחרי שחמש שנים לא עסקתי כמעט בתיאטרון, התחלתי ללמד תיאטרון בבית הספר ´מעלה´. חבר´ה דתיים, בוגרי ישיבות, שרצו קבוצת תיאטרון. הלכנו איתם שנתיים, ובסיום השנתיים כתבתי הצגה על-פי מעשיה של רבי נחמן מברסלב. ביימתי אותה, ואז זה הגיע לעודד פלדמן מעיריית ירושלים, שהתחיל ללחוץ אותי להקים את התיאטרון היהודי. הוא מצא את אשתי, וביחד הם הרביצו לחץ על הדבר הזה.
"אחר-כך עשינו את ´יארצייט´, שהצליחה מאוד, ועכשיו התבשלו כל האמצעים כדי לפתוח את התיאטרון היהודי הראשון. התיאטרון הזה שומר על כללי ההלכה, הוא יונק מחומרים יהודיים ועוסק בבעיות שקשורות ליהדות. ההצגה הראשונה שעשינו בו נקראת ´מים אחרונים´, על-פי סיפוריו של ש"י עגנון.
"אחרי ´יארצייט´ לקח לנו הרבה זמן להעלות משהו, כי רצינו משהו ממנה. היא היתה הצגה שהיה בה שילוב של כל הדברים, ולקח לנו זמן למצוא אפשרות לעשות משהו אחר, מגוון ומפתיע. בדרך כלל כששומעים תיאטרון יהודי חושבים על יידיש, כשהכוונה למשהו ארכאי ומיושן, לא השפה אלא התיאטרון. ואנחנו מנסים לעשות תיאטרון מודרני מאוד, מיוחד מבחינה תיאטרלית, לא לוותר על איכות ומקצועניות ובבד בבד לעסוק בתכנים שאנו מאמינים בהם, כמו ששאר התיאטראות עוסקים בתכנים שהם מאמינים בהם.
"זה תיאטרון שפתוח לכולם. מרכז ז´ראר בכר באדיבותו ובאדיבות עיריית ירושלים נתן לנו שם בית לפעול, ההצגה כבר רצה, והיא בבימויה של מיכל, כשאני השחקן היחיד".
מיכל: "בתיאטרון יש קבוצה של שחקנים ששולי עובד איתם, ולי יש קבוצה של שחקניות. הרי אנחנו לא מציגים יחד, זה נשים או גברים. יש לנו הצגת ילדים שנקראת ´מלכת השמחה´, על-פי סיפור של ר´ נחמן מברסלב, ומשחקות בה רק בנות".
שולי: "היא ביימה ואני הפקתי".
מיכל: "התיאטרון שלנו בנוי כך שיהיה מתאים גם לנשים. יש לי בקבוצה גם בעלות תשובה, כמו תמר דיין, שהיא שחקנית של החאן. כששיחקנו שם את ´יארצייט´ הכרנו אותה ושידכנו אותה לחסיד ברסלב מהישיבה, נגן כינור מחונן וגאוני".
קהל מגוון
מי הקהל של התיאטרון שלכם?
"אנחנו מאוד שמחים בקהל המגוון. אנחנו אוהבים את הגשר הזה בין דתיים לחילונים באולמות שלנו. אני לא יכולה להגיד של´יארצייט´ הגיעו חרדים. היו כמה מסתננים כאלה פה ושם, היו הצגות שלמות שמכרנו לחרדים. גם חב"דניקים הגיעו, כיפות סרוגות וקוראי עיתון הארץ, המון.
"גם עכשיו, אחרי פרסום ´מים אחרונים´, אנחנו מקבלים קהל מגוון מאוד: חילונים, דתיים לאומיים והיו גם הזמנות מרמות ורמת שלמה. ההצגה היא ממש יצירה למהדרין, היא טובה לכולם. יש אצלנו את הרב ארוש, שעומד מאחורינו בדבר הזה. הוא צופה בהצגות וגם קרא את התסריט של ´אושפיזין´ שמבוסס על סיפור חסידי".
איך היה לשחק אדם כועס, זה לא קשה לשחק מידות רעות?
שולי: "זה משחק. אבל הטריגר של הדמות היה התכונה הזאת שיש לו בפנים, האלימות, התגובות. יצרנו את זה מאוד חריף, כדי שיהיה משהו חריף במאבק. פה העבודה שלו היא לשלוט על עצמו. אז זה משחק. אני משחק הרבה שנים, אם כל דבר היה משפיע עלי הייתי היום מאושפז".
מיכל: "קודם כל אני התרגלתי. אני זוכרת שהלכתי לראות את ´החיים על-פי אגפא´, ובסוף הסרט יורים בשולי חס ושלום. למרות שידעתי שזה סרט, היה קשה לי לראות את זה. ממש צעקתי באולם".
שולי: "מתי עשרות פעמים בהצגות. בהצגה ´פעורי פה´ של חנוך לוין גססתי 40 דקות על הבמה".
מיכל: "היום אני רואה את העבודה הפיזית שלו, שקשה לי מאוד. זו עבודה מאוד קשה, ההצגות יחיד האלה. רק שולי יכול לעשות את זה, כי זה דורש כוחות גדולים. וזה טקסט של עגנון, שהוא קשה ואינטנסיבי. את הטקסט שולי מעבד. בהצגה שלנו עכשיו הדמות עוברת ייסורים קשים, וזה תמיד קשה לי. כשאני יושבת בקהל ורואה את הדמות הזאת קשה לי".
יש לך העדפה למדיום התיאטרלי לעומת הקולנוע?
שולי: "העבודה על הסרט היתה בכל הרמות. זה סרט שלא רק שיחקנו בו, היינו אחראים עליו בהרבה רמות, החל מגיוס הכספים לסרט. זה היה מאוד אינטנסיבי. תיאטרון אני יותר אוהב, זו מדיה שמאפשרת לי יותר. זה קצת כמו ציור, במיוחד תיאטרון עם סגנון חדש, שמחייב אותי כמו לצייר תמונות, ואז התענוג האומנותי שלי הוא יותר גדול. מצד שני, לקולנוע יש השפעה גדולה מאוד".
יש לך מעריצות?
השאלה קצת מביכה את שולי.
מיכל: "אני המעריצה האולטימטיבית. ´יארצייט´ קיבלה תגובה הכי נפלאה שיכולנו לקבל: 600 הצגות ו-120 אלף איש שבאו לראות אותה, ותמיד התגובות הן חיוביות. ´יארצייט´ קיבלה את פרס התיאטרון הישראלי בקטגוריית הפרינג´, ואנחנו שמחים על התגובות האלה. זה מראה שאנשים פתוחים לאומנות, אפילו אם היא מגיעה מחרדים".
יש גם ביקורת, או שבגלל שאתם מראשוני החרדים היוצרים, לא משנה מה תמכרו יהיה פרגון?
מיכל: "אולי יש לאנשים ביקורת, אבל הם לא באים להגיד אותה. מחילונים לא קיבלתי ביקורת. הביקורת תמיד מגיעה מאצלנו, מאנשים דתיים".
שולי: "ביקורת עניינית יש כשבאים שחקנים או במאים להצגה ואומרים את דעתם".
התפקיד הראשי
היית מסכים לשחק עכשיו בהצגה חילונית?
שולי: "לא! מה פתאום? אני לא יכול. הדבר היחיד שמאפשר לי לשחק בהצגות זה שאני עוסק בתכנים יהודיים. אם אני לא עוסק בזה, אני שומט את הקרקע מתחתי. אין לי עניין גם לעשות את זה. יש מספיק אנשים אחרים שעושים שם תיאטרון".
הוא לרגע שותק ואז שואל: "דרך אגב, מה את חושבת על התפקיד של ה´ יתברך בסרט?"
שאלה שתלווה אתכם לסרט.