חלום אופטימי
השנה היא ה' אלפים ת"ת בדיוק. אני יושב ומבלה את זמני עם נכדיי הרכים, ובתוך כך מנסה להיזכר בשמותיהם ולאיזה מילדיי הם שייכים. הגיל, אתם יודעים.
"אתם רוצים לשמוע סיפור?" אני מנסה לגרות את סקרנותם. הם לא מגיבים, ואני מפרש את זה כהסכמה. "לפני שנים רבות, הרבה לפני שנולדתם, סבא שלכם היה חלק משרשרת אנושית נגד ההתנתקות..."
"סיפרת לנו את זה כבר עשרות פעמים", הם נאנחים, "די כבר עם סיפורי הסבתא, סבא. אתה הרי לא מצפה שנאמין כי מישהו באמת ניסה פעם לפנות את היהודים מגוש קטיף!"
מיומנו של השר לביטחון פנים
יום א', 19.00: להגיד לשמעון שיפר שהימין הקיצוני הוא סכנה. זה יספיק לו בינתיים.
יום ב', 8.05: לספר לרפי רשף שהימין הקיצוני מתכנן משהו נגד ראש הממשלה.
יום ב', 10.30: נסיעה באוטובוס עם עיתונאים. אם לא יהיה לי רעיון אחר, אגיד שהרוצח הבא כבר יצא לדרכו.
יום ב', 13.00: לבדוק אם השיחה אצל רפי נכנסה ליומן הצהריים.
יום ג', כל הבוקר: פגישה עם טומי לפיד לצורך תיאום עמדות. לסכם אתו שלא נגיד בדיוק אותו הדבר על הימין הקיצוני.
יום ד', 18.00: 'אאורקה' מצאתי! הימין הקיצוני רוצה לעשות פיגוע בהר הבית. לפתח את הרעיון.
יום ד', 19.00: או-קיי, הימין הקיצוני רוצה להתפוצץ על הר הבית עם מטוסים. קצת אבסורד, אבל התקשורת תקנה את זה.
יום ד', 21.30: שיחה עם ראש השב"כ לצורך תיאום עמדות. לסכם אתו שלא נגיד בדיוק אותו הדבר על הימין הקיצוני.
יום ה', 7.00: הלילה חלמתי שפעם אני הייתי הימין הקיצוני. איזה מוזר.
יום ה', 16.00: מסיבת עיתונאים. צריך משהו גדול... הימין הקיצוני מנסה להפיל פצצת גרעין על ירושלים? לפתח.
יום ו', 12.00: מקווה שהימין הקיצוני יתחיל לפעול באמת, כי מתחילים להיגמר לי הסיפורים.
פינת התרבות
"הממונה מטעם וממנה בלי טעם... ממתי אתה ושולחיך חוקיים? הרי לשיטתכם קידשתם עשרות התנחלויות לא חוקיות שנבנו מזה עשרות שנים ואין אתם מסוגלים להוריד אותם. אז הנה, לשיטתכם, תהיה לנו פעם אחת התנחלות אמנותית"
(הבמאי חנן שניר תוקף את הנאמן הציבורי של תיאטרון הבימה, עו"ד שלמה שחר, שהעז לעשות את המעשה הנורא מכל - חבישת כיפה)
חמסה עלינו
א. אתם יכולים לצחוק עלי עד מחר, אבל לא יעזור כלום: אין שום קשר בין החשוד שנעצר בחיפה לבין הדמות שהופיעה בקלסתרון המשטרתי. לא מבנה הפנים, לא תווי הפנים, לא התסרוקת, אפילו לא הגיל, שום-כלום. אם כבר, אז החשוד מזכיר מעט דווקא את הקלסתרון המוקדם יותר, זה שנראה כאילו נלקח מסרט חייזרים.
ב. בכל מקרה, אל תקנו את הסיפורים על "המוני אזרחים שראו מיד את הדמיון המדהים בין החשוד לקלסתרון". לא פחות אזרחים היו בטוחים שהאיש בקלסתרון "המעודכן" הוא דיוויד בלאט בבלונד.
ג. ודבר אחרון בנושא זה: בסך הכול הוטל על המשטרה למצוא צעיר בלונדיני, עולה מרוסיה, תושב חיפה, כנראה עם עבר פלילי, ועוד עם אפשרות לזהות אותו לפי בדיקות מעבדה. האם לשם כך באמת היה צורך לשגע את כל המדינה באמצעות קלסתרונים מפוקפקים?
ד. במוסף מיוחד של רשת מקומוני מעריב, מנסה הסטיריקן גיא מרוז להעריך מה יקרה כאן במדינה בעוד עשר שנים: "בשנת 2014, לא אהיה פה, כי אני אמות. גם אתם, רובכם, אלה שלא יספיקו לברוח מפה בזמן. הערבים יהרגו אותנו, ישחטו, על הסכין. באופן סופי יתברר שהם לא סולחים לנו על הכיבוש, על ההשפלה..." רגע, אז אולי בכל זאת אסור לתת להם מדינה, נשק וצבא?
ה. עוד לא עבר שבוע מאז התפייטתי כאן בעניין הטלוויזיה, והנה יצא לי לשבת בבית קרוביי וממש לצפות בה. על המסך הופיעה תוכנית בשם 'הברבור', שבחמש שניות חיסלה אצלי כל אופציה של געגוע למכשיר המשוקץ. כאילו, בשביל הדבר הזה צריך לוויין? אפשר ישר לדחוף את הראש לתוך פח הזבל הביתי!
יודע את מקומי
הגענו אל כביש 3 בהרכב משפחתי מלא, כדי לתרום את חלקנו הצנוע לשרשרת האנושית. מולנו הסתובבו נערים כתומי לבוש ומלאי מרץ ומכרו שתייה וארטיקים. נערות עם בלונים חלפו על פנינו והצטחקקו, וילד צעיר במיוחד נופף לידנו בדגל ישראל עד שנבלע בתוכו ונעלם.
מישהו סיפר כי צומת מלאכי נחסם לתנועה בגלל דליקה, ולכולם היה ברור כי מדובר בקונספירציה נגד משתתפי השרשרת. מדי פעם חלפו במקום שוטרים והביטו בנו בחשדנות, תרים כנראה אחר עצורים פוטנציאלים. שוטרת אחת ניגשה לאיש מבוגר והורתה לו לרדת מהכביש אל השוליים. בעוד היא גוערת בו, רצו מאחורי גבה שני ילדים וקפצו על מכונית נוסעת תוך שהם צורחים יחד "מתנגדים לעקירה!" אבל השוטרת אפילו לא העיפה מבט.
הסדרנים הצעירים התנהגו כמו במבצע צבאי. פעם ברבע שעה הגיע מח"ט הסדרנים ופקד להתקדם צפונה כי "יש שם חור גדול". סדרנית אחרת דרשה מאתנו להצטופף, וסדרן שלישי הגיע ברכב וצילם בווידאו את כל משתתפי השרשרת. לרגע היה נדמה לי שהצלם דומה מאוד לאבישי רביב, אבל אולי זה רק אני.
השמש היתה חזקה מעט יותר מהצפוי. יהיה מי שיראה בכך צירוף מקרים בלבד, אבל אנחנו יודעים כי זוהי עוד קונספירציה נגד השרשרת. בני הקטן היה הראשון להתלונן על מזג האוויר. ב-18.05 הוא השמיע קולות מחאה רפים; ב-18.20 הוא סיים לחסל את כל חבילת הבמבה ואת בקבוק המים; ועד 18.35 הוא עבר סופית לתמוך בהתנתקות ואף החליט להצביע מרצ.
פה ושם ניסו חלק מחוליות השרשרת לפתוח בשירה, אבל קולות צופרי המכוניות החולפות גברו על קולותיהם. קשה להאמין כמה מכוניות צפרו לנו מתוך הזדהות. אם כל מכונית כזאת היתה נעצרת ומורידה את נוסעיה להצטרף אלינו, הכביש היה נסתם. איך שלא יהיה, אנחנו לא נותרנו אדישים, וכל צפירת רכב זכתה לתגובה קולנית אוהדת מצד המפגינים, גם כאשר הנהג צפר נואשות למכונית שלפניו.
בדיוק בשבע בערב, השעה שנקבעה לשירת 'התקווה', נעלמו מעינינו כל הסדרנים. אפשר היה לראות בכך מקרה ותו לא, אבל לכולנו היה ברור כי זוהי שוב קונספירציה. אחד המפגינים תפס עצמאות והחל לשיר את ההמנון הלאומי, ולאט לאט הצטרפו אליו שאר הנוכחים. עוד לא הסתיימה השירה, והנה מגיע סדרן קשוח ומודיע לנו כי לא רק שהאירוע נמשך, אלא זהו בדיוק הזמן להחזיק ידיים וליצור את השרשרת השלמה. כעת היינו אובדי עצות לחלוטין: אם האירוע עדיין לא הסתיים, האם יצאנו ידי חובת שירת ההמנון או לא?
החזקנו ידיים, יודעים בתוך תוכנו כי זהו שיאו של האירוע המרגש. זמן רב עוד המשכנו להחזיק זה את ידי זה, כי שוב לא הגיע איש לספר לנו מתי מותר לנתק את השרשרת באופן חד צדדי. רק משראינו עשרות סדרנים חולפים על פנינו עם תרמילי גב ומבטים אדישים, הבנו כי הערב הגיע אל סיומו. חזרנו הביתה עייפים אך מאושרים, ורצנו כאיש אחד לראות את עצמנו בטלוויזיה. קריינית החדשות הודיעה כי בשרשרת השתתפו 130 אלף איש. יהיה מי שיגיד כי זוהי הערכה סבירה, אבל אנחנו הרי יודעים כי מדובר בקונספירציה.
השנה היא ה' אלפים ת"ת בדיוק. אני יושב ומבלה את זמני עם נכדיי הרכים, ובתוך כך מנסה להיזכר בשמותיהם ולאיזה מילדיי הם שייכים. הגיל, אתם יודעים.
"אתם רוצים לשמוע סיפור?" אני מנסה לגרות את סקרנותם. הם לא מגיבים, ואני מפרש את זה כהסכמה. "לפני שנים רבות, הרבה לפני שנולדתם, סבא שלכם היה חלק משרשרת אנושית נגד ההתנתקות..."
"סיפרת לנו את זה כבר עשרות פעמים", הם נאנחים, "די כבר עם סיפורי הסבתא, סבא. אתה הרי לא מצפה שנאמין כי מישהו באמת ניסה פעם לפנות את היהודים מגוש קטיף!"
מיומנו של השר לביטחון פנים
יום א', 19.00: להגיד לשמעון שיפר שהימין הקיצוני הוא סכנה. זה יספיק לו בינתיים.
יום ב', 8.05: לספר לרפי רשף שהימין הקיצוני מתכנן משהו נגד ראש הממשלה.
יום ב', 10.30: נסיעה באוטובוס עם עיתונאים. אם לא יהיה לי רעיון אחר, אגיד שהרוצח הבא כבר יצא לדרכו.
יום ב', 13.00: לבדוק אם השיחה אצל רפי נכנסה ליומן הצהריים.
יום ג', כל הבוקר: פגישה עם טומי לפיד לצורך תיאום עמדות. לסכם אתו שלא נגיד בדיוק אותו הדבר על הימין הקיצוני.
יום ד', 18.00: 'אאורקה' מצאתי! הימין הקיצוני רוצה לעשות פיגוע בהר הבית. לפתח את הרעיון.
יום ד', 19.00: או-קיי, הימין הקיצוני רוצה להתפוצץ על הר הבית עם מטוסים. קצת אבסורד, אבל התקשורת תקנה את זה.
יום ד', 21.30: שיחה עם ראש השב"כ לצורך תיאום עמדות. לסכם אתו שלא נגיד בדיוק אותו הדבר על הימין הקיצוני.
יום ה', 7.00: הלילה חלמתי שפעם אני הייתי הימין הקיצוני. איזה מוזר.
יום ה', 16.00: מסיבת עיתונאים. צריך משהו גדול... הימין הקיצוני מנסה להפיל פצצת גרעין על ירושלים? לפתח.
יום ו', 12.00: מקווה שהימין הקיצוני יתחיל לפעול באמת, כי מתחילים להיגמר לי הסיפורים.
פינת התרבות
"הממונה מטעם וממנה בלי טעם... ממתי אתה ושולחיך חוקיים? הרי לשיטתכם קידשתם עשרות התנחלויות לא חוקיות שנבנו מזה עשרות שנים ואין אתם מסוגלים להוריד אותם. אז הנה, לשיטתכם, תהיה לנו פעם אחת התנחלות אמנותית"
(הבמאי חנן שניר תוקף את הנאמן הציבורי של תיאטרון הבימה, עו"ד שלמה שחר, שהעז לעשות את המעשה הנורא מכל - חבישת כיפה)
חמסה עלינו
א. אתם יכולים לצחוק עלי עד מחר, אבל לא יעזור כלום: אין שום קשר בין החשוד שנעצר בחיפה לבין הדמות שהופיעה בקלסתרון המשטרתי. לא מבנה הפנים, לא תווי הפנים, לא התסרוקת, אפילו לא הגיל, שום-כלום. אם כבר, אז החשוד מזכיר מעט דווקא את הקלסתרון המוקדם יותר, זה שנראה כאילו נלקח מסרט חייזרים.
ב. בכל מקרה, אל תקנו את הסיפורים על "המוני אזרחים שראו מיד את הדמיון המדהים בין החשוד לקלסתרון". לא פחות אזרחים היו בטוחים שהאיש בקלסתרון "המעודכן" הוא דיוויד בלאט בבלונד.
ג. ודבר אחרון בנושא זה: בסך הכול הוטל על המשטרה למצוא צעיר בלונדיני, עולה מרוסיה, תושב חיפה, כנראה עם עבר פלילי, ועוד עם אפשרות לזהות אותו לפי בדיקות מעבדה. האם לשם כך באמת היה צורך לשגע את כל המדינה באמצעות קלסתרונים מפוקפקים?
ד. במוסף מיוחד של רשת מקומוני מעריב, מנסה הסטיריקן גיא מרוז להעריך מה יקרה כאן במדינה בעוד עשר שנים: "בשנת 2014, לא אהיה פה, כי אני אמות. גם אתם, רובכם, אלה שלא יספיקו לברוח מפה בזמן. הערבים יהרגו אותנו, ישחטו, על הסכין. באופן סופי יתברר שהם לא סולחים לנו על הכיבוש, על ההשפלה..." רגע, אז אולי בכל זאת אסור לתת להם מדינה, נשק וצבא?
ה. עוד לא עבר שבוע מאז התפייטתי כאן בעניין הטלוויזיה, והנה יצא לי לשבת בבית קרוביי וממש לצפות בה. על המסך הופיעה תוכנית בשם 'הברבור', שבחמש שניות חיסלה אצלי כל אופציה של געגוע למכשיר המשוקץ. כאילו, בשביל הדבר הזה צריך לוויין? אפשר ישר לדחוף את הראש לתוך פח הזבל הביתי!
יודע את מקומי
הגענו אל כביש 3 בהרכב משפחתי מלא, כדי לתרום את חלקנו הצנוע לשרשרת האנושית. מולנו הסתובבו נערים כתומי לבוש ומלאי מרץ ומכרו שתייה וארטיקים. נערות עם בלונים חלפו על פנינו והצטחקקו, וילד צעיר במיוחד נופף לידנו בדגל ישראל עד שנבלע בתוכו ונעלם.
מישהו סיפר כי צומת מלאכי נחסם לתנועה בגלל דליקה, ולכולם היה ברור כי מדובר בקונספירציה נגד משתתפי השרשרת. מדי פעם חלפו במקום שוטרים והביטו בנו בחשדנות, תרים כנראה אחר עצורים פוטנציאלים. שוטרת אחת ניגשה לאיש מבוגר והורתה לו לרדת מהכביש אל השוליים. בעוד היא גוערת בו, רצו מאחורי גבה שני ילדים וקפצו על מכונית נוסעת תוך שהם צורחים יחד "מתנגדים לעקירה!" אבל השוטרת אפילו לא העיפה מבט.
הסדרנים הצעירים התנהגו כמו במבצע צבאי. פעם ברבע שעה הגיע מח"ט הסדרנים ופקד להתקדם צפונה כי "יש שם חור גדול". סדרנית אחרת דרשה מאתנו להצטופף, וסדרן שלישי הגיע ברכב וצילם בווידאו את כל משתתפי השרשרת. לרגע היה נדמה לי שהצלם דומה מאוד לאבישי רביב, אבל אולי זה רק אני.
השמש היתה חזקה מעט יותר מהצפוי. יהיה מי שיראה בכך צירוף מקרים בלבד, אבל אנחנו יודעים כי זוהי עוד קונספירציה נגד השרשרת. בני הקטן היה הראשון להתלונן על מזג האוויר. ב-18.05 הוא השמיע קולות מחאה רפים; ב-18.20 הוא סיים לחסל את כל חבילת הבמבה ואת בקבוק המים; ועד 18.35 הוא עבר סופית לתמוך בהתנתקות ואף החליט להצביע מרצ.
פה ושם ניסו חלק מחוליות השרשרת לפתוח בשירה, אבל קולות צופרי המכוניות החולפות גברו על קולותיהם. קשה להאמין כמה מכוניות צפרו לנו מתוך הזדהות. אם כל מכונית כזאת היתה נעצרת ומורידה את נוסעיה להצטרף אלינו, הכביש היה נסתם. איך שלא יהיה, אנחנו לא נותרנו אדישים, וכל צפירת רכב זכתה לתגובה קולנית אוהדת מצד המפגינים, גם כאשר הנהג צפר נואשות למכונית שלפניו.
בדיוק בשבע בערב, השעה שנקבעה לשירת 'התקווה', נעלמו מעינינו כל הסדרנים. אפשר היה לראות בכך מקרה ותו לא, אבל לכולנו היה ברור כי זוהי שוב קונספירציה. אחד המפגינים תפס עצמאות והחל לשיר את ההמנון הלאומי, ולאט לאט הצטרפו אליו שאר הנוכחים. עוד לא הסתיימה השירה, והנה מגיע סדרן קשוח ומודיע לנו כי לא רק שהאירוע נמשך, אלא זהו בדיוק הזמן להחזיק ידיים וליצור את השרשרת השלמה. כעת היינו אובדי עצות לחלוטין: אם האירוע עדיין לא הסתיים, האם יצאנו ידי חובת שירת ההמנון או לא?
החזקנו ידיים, יודעים בתוך תוכנו כי זהו שיאו של האירוע המרגש. זמן רב עוד המשכנו להחזיק זה את ידי זה, כי שוב לא הגיע איש לספר לנו מתי מותר לנתק את השרשרת באופן חד צדדי. רק משראינו עשרות סדרנים חולפים על פנינו עם תרמילי גב ומבטים אדישים, הבנו כי הערב הגיע אל סיומו. חזרנו הביתה עייפים אך מאושרים, ורצנו כאיש אחד לראות את עצמנו בטלוויזיה. קריינית החדשות הודיעה כי בשרשרת השתתפו 130 אלף איש. יהיה מי שיגיד כי זוהי הערכה סבירה, אבל אנחנו הרי יודעים כי מדובר בקונספירציה.