מפגן השרשרת היה הצלחה נפלאה. ציבור נאמני ארץ ישראל הוכיח שהוא לא מרים ידיים ולא יושב בחיבוק ידיים, אלא עומד בשילוב ידיים. ביום שבו מיחזרה התקשורת שוב ושוב את ההסתה על אלימות הימין התייצבה שוב תנועה עממית נרחבת של אנשי אמונה, שלא הרימו את ידיהם אלא כדי לחבק את ידי אחיהם ולעמוד בשורה אחת מול המכבש הדורסני של ראש הממשלה.
הרב קובי בורנשטיין מנווה דקלים עשה בית ספר לשועלי ההפגנות הוותיקים ממועצת יש"ע. ביחד עם חבריו ממטה גוש קטיף, זבולון כלפא, רפי סרי, יוסי נוימן ואחרים, הוא הגה והוציא אל הפועל הפגנה פוטוגנית להפליא שטרם נראתה כמותה בישראל. אפילו התקשורת נמסה לנוכח מאבקם המסור של האנשים הטובים מחוף עזה וההמונים שנענו לקריאתם. לפי היקף הכיסוי והטון החיובי, אפשר היה לרגע להתבלבל ולחשוב שמדובר בהפגנת שמאל.
אין להתרגש מכך שרוב מוחלט של העומדים בשרשרת היו דתיים. כמו שראינו במשאל הליכוד, הדתיים האלה מסוגלים בהחלט לגייס תמיכה נרחבת של אנשים שאינם חובשי כיפה. וחוץ מזה, מספיק שרק הדתיים האלה יגיעו לגוש קטיף בעיתוי הנכון, והעקירה תהפוך לבלתי אפשרית.
ואחרי הכל, אסור שנשכח: מוצלחת ככל שתהיה, מדובר רק בהפגנה. אפשר לקוות שהמפגן הזה יפיח רוח חדשה באנשי הליכוד והמפד"ל, אבל צריך להיות מוכנים גם לאפשרות שהפוליטיקאים שוב יכזיבו.
יש להכין, בנפרד ובמקביל, את שלושת המסלולים עוקפי הפוליטיקאים שעשויים להסיט את הבולדוזר ממסלולו: א. משאל עם, שהיוזמה לעריכתו צריכה לבוא מתוך הליכוד. אם שרון יסרב, אף אחד כבר לא יאמין לו שהעם איתו. ב. תוספת מאות משפחות לגוש קטיף לקראת יום פקודה. ג. תנועה של חיילים וקצינים שלא מסוגלים או לא רוצים או מסרבים לקחת חלק בעקירה (אם הבנתי נכון, התביעה הכללית של מדינת ישראל קבעה לאחרונה שקריאה לסירוב פקודה איננה עבירה).
הארות לפרשת יונתן בשיא
הקיבוץ הדתי וההתנתקות: תנועת הקיבוץ הדתי, כדי לחסוך מחלוקת פנימית עם האגף השמאלני שלה, מסרבת לנקוט עמדה רשמית נגד עקירת חבל ארץ שלם של התיישבות חקלאית וחלוצית. זוהי תעודת עניות אידיאולוגית לתנועה חלוצית-לשעבר, בעלת עבר מפואר ועתיד לא ברור. מאז שנכשל לפני למעלה מעשור באזרוחה של נצרים כקיבוץ שלו, לא הצליח הקיבוץ הדתי להקים שום קיבוץ חדש, ולא במקרה. מחויבות רופפת לערכי יסוד נקלטת היטב בחושיו המחודדים של הנוער, וגורמת לו לחפש אמת בשדות זרים.
התייצבותו התקיפה של החבר אמנון שפירא נגד מעשיו של יונתן בשיא מצילה במשהו את כבוד התנועה. לנוכח חומרת השעה והמעשה, הביטויים החריפים שבהם נקט אינם מוגזמים.
השואה: אמנון שפירא ציטט משיחה אישית שקיים עם יונתן בשיא. בשיא ניסה לטעון שהוא לא אמור לעסוק בעקירת המתיישבים אלא ביישובם מחדש. מה שאמנון שפירא ענה לו היה בעצם כך: אל תספר סיפורים ואל תהיה ראש קטן. זה צריך להיות ברור לך שאתה חלק מהעקירה, כמו שאותם פקידים שחתמו על טפסים בשואה שרתו את מכונת ההשמדה.
אם לא הבנתם, מדובר במשל בלבד, רבותיי. דיבורים כמו "עד סוף 2005 לא יהיו יהודים בעזה (אריאל שרון)" אמנם מזכירים במשהו את האסון הנורא ביותר שעבר על העם היהודי, אבל יש השוואות היסטוריות רלוונטיות יותר, כמו למשל גירוש יהודי ספרד. כך או כך, שפירא לא אמר שהעקירה היא שואה, וההיטפלות הנודניקית הזאת לכל אזכור של המלה שואה מחבלת ללא צורך ביכולת לקיים דיון ציבורי. ואגב, זעקה מקבילה לא תמיד נשמעת כשהשמאל משווה את המתנחלים, את חיילי צה"ל ואת מדינת ישראל - לא ליהודים מהיודנראט אלא לנאצים עצמם.
האיש הנכון במקום הלא נכון: יונתן בשיא פותה להאמין שהוא נבחר לתפקיד בזכות סגולותיו האישיות הייחודיות. הגיוני יותר לחשוב שראש הממשלה, בערמתו הפוליטית המפורסמת, מבקש להשיג במינוי הזה מטרות אחרות: לגיטימציה למעשה העקירה, ויצירת עוד מחלוקת פנימית בתוך הציבור הדתי. דבר אחד ברור: העובדה שבשיא הוא איש התיישבות חובש כיפה לא תהפוך אותו לאיש אמונם של המתיישבים, אלא להפך. התגובות הנזעמות למינויו מוכיחות שעיסוק של איש כמותו בתפקיד הזה מתפרש כתקיעת סכין בגב, מה שאמור לחבל ביכולתו למלא את התפקיד. התושבים יעדיפו לראות מולם, בתפקיד עוקר ישראל, איש חילוני שמאלני הגון וסימפטי. יש כמה כאלה.
שנאת חינם: הכי מצחיק היה לשמוע את שוחרי ההתנתקות מטיפים מוסר ברוח תשעת הימים, וטוענים שהביטויים החריפים נגד בשיא זו שנאת חינם שתביא לחורבן הבית. הנה תיאור החורבן, כפי שקראנו השבוע במגילת איכה: "זכור ה' מה היה לנו, הביטה וראה את חרפתנו. נחלתנו נהפכה לזרים, בתינו לנכרים". הבנתם? כשהנחלות שזרענו והבתים שבנינו נמסרים לנכרים - זהו החורבן. יש בינינו מי שרוצים להביא על אחיהם את החורבן הזה, אבל אסור לזעוק נגדם, כי הזעקה הזאת היא שנאת חינם שתביא לחורבן.
אם יש בישראל שנאת חינם, זוהי השנאה למתנחלים שמטופחת כאן בהתמדה מזה שנות דור בידי אנשי רוח, אנשי תקשורת ופוליטיקאים מהשמאל. השנאה הזאת הפכה את עקירת היישובים לערך בפני עצמו, גם כשאין בצדה לא שלום ולא ביטחון. ראש הממשלה נכנע לשנאה הזאת ומשתף איתה פעולה, וכך גם יונתן בשיא וכל מי שמסייע לשרון בתוכניתו המופקרת והמסוכנת.
קיבוץ שדה אליהו: לפי הפרסומים, רוב אנשי שדה אליהו מתנגדים לג'וב החדש של חברם. מצד שני, עד כה הם נמנעו מלקבל החלטה רשמית שתכפה עליו לבחור בין עזיבת התפקיד לעזיבת המשק. אפשר להבין איכשהו את חוסר הרצון לכפות על חבר ותיק ורב זכויות שפועל לפי השקפתו הפוליטית לעזוב את הקיבוץ. אבל הסתייגות רשמית וברורה של הקיבוץ צריכה להישמע, וגם לא ייתכן שהקיבוץ ייהנה כלכלית מהמשכורת השמנה שיביא בשיא מתפקידו הפרובלמטי. תרשו לי, חברים, להציע לכם מוצא של כבוד: קודם כל, חשבו עד לאגורה האחרונה את שכר הנטו שראש מנהלת העקירה מזרים לקופת הקיבוץ. אחר כך שלחו את גזבר הקיבוץ לגוש קטיף, שם יכתוב צ'ק על הסכום המדויק ויתרום אותו, לעיני מצלמות התקשורת, למטה המאבק של תושבי הגוש.
הסתה: הקורא הסביר יכול לדלג על ההערה הבאה, שמיועדת לקוראים אבי דיכטר וצחי הנגבי ולעיתונאים קשי הבנה: בכל מה שכתבתי כאן אין חלילה כדי להצדיק פגיעה פיזית, ולו הקטנה ביותר, במר יונתן בשיא מקיבוץ שדה אליהו או בכל איש אחר. הלאה האלימות.
צדק חברתי
נשגב מבינתי מדוע ארגון צוהר, שרוב מוחלט של רבניו הם מנאמני ארץ ישראל, בחר ליחצ"ן את הכינוס שערך לאחרונה דווקא באמצעות מי שעד לא מזמן כיהן כמזכ"ל שלום עכשיו. אין לי שום דבר אישי נגד מוני מרדכי, ואני לא מתכוון להחרים אותו או את מי שמעסיק אותו. ובכל זאת, מכיוון שמדובר במי שעד לאחרונה העסיק מלשינים שתפקידם לספר לאמריקנים על כל קרוואן חדש שנוסף ביש"ע, הייתי מצפה מראשי צוהר למצוא לעצמם שליח אחר. אם הזכרנו את חורבן המקדש, צריך לזכור שבין גורמי החורבן היה אותו בר קמצא, שרץ להלשין על אחיו אצל השליט שמעבר לים.
אולי יש קשר בין הליהוק המתמיה הזה לבין העובדה שהכנס, שעסק בצדק חברתי, לא שם בראש מעייניו את הנושא הבוער והאקטואלי - העוול החברתי שביחס הממשלה אל תושבי היישובים המיועדים לעקירה. צדק חברתי מחייב, למשל, שתיפסק האפלייה התקציבית לרעה של תושבי גוש קטיף אל מול תושבי שדרות. שדרות אינה מופצצת באותה אינטנסיביות כמו יישובי הגוש, ודמם של ילדי נוה דקלים אינו אדום פחות.
הרב קובי בורנשטיין מנווה דקלים עשה בית ספר לשועלי ההפגנות הוותיקים ממועצת יש"ע. ביחד עם חבריו ממטה גוש קטיף, זבולון כלפא, רפי סרי, יוסי נוימן ואחרים, הוא הגה והוציא אל הפועל הפגנה פוטוגנית להפליא שטרם נראתה כמותה בישראל. אפילו התקשורת נמסה לנוכח מאבקם המסור של האנשים הטובים מחוף עזה וההמונים שנענו לקריאתם. לפי היקף הכיסוי והטון החיובי, אפשר היה לרגע להתבלבל ולחשוב שמדובר בהפגנת שמאל.
אין להתרגש מכך שרוב מוחלט של העומדים בשרשרת היו דתיים. כמו שראינו במשאל הליכוד, הדתיים האלה מסוגלים בהחלט לגייס תמיכה נרחבת של אנשים שאינם חובשי כיפה. וחוץ מזה, מספיק שרק הדתיים האלה יגיעו לגוש קטיף בעיתוי הנכון, והעקירה תהפוך לבלתי אפשרית.
ואחרי הכל, אסור שנשכח: מוצלחת ככל שתהיה, מדובר רק בהפגנה. אפשר לקוות שהמפגן הזה יפיח רוח חדשה באנשי הליכוד והמפד"ל, אבל צריך להיות מוכנים גם לאפשרות שהפוליטיקאים שוב יכזיבו.
יש להכין, בנפרד ובמקביל, את שלושת המסלולים עוקפי הפוליטיקאים שעשויים להסיט את הבולדוזר ממסלולו: א. משאל עם, שהיוזמה לעריכתו צריכה לבוא מתוך הליכוד. אם שרון יסרב, אף אחד כבר לא יאמין לו שהעם איתו. ב. תוספת מאות משפחות לגוש קטיף לקראת יום פקודה. ג. תנועה של חיילים וקצינים שלא מסוגלים או לא רוצים או מסרבים לקחת חלק בעקירה (אם הבנתי נכון, התביעה הכללית של מדינת ישראל קבעה לאחרונה שקריאה לסירוב פקודה איננה עבירה).
הארות לפרשת יונתן בשיא
הקיבוץ הדתי וההתנתקות: תנועת הקיבוץ הדתי, כדי לחסוך מחלוקת פנימית עם האגף השמאלני שלה, מסרבת לנקוט עמדה רשמית נגד עקירת חבל ארץ שלם של התיישבות חקלאית וחלוצית. זוהי תעודת עניות אידיאולוגית לתנועה חלוצית-לשעבר, בעלת עבר מפואר ועתיד לא ברור. מאז שנכשל לפני למעלה מעשור באזרוחה של נצרים כקיבוץ שלו, לא הצליח הקיבוץ הדתי להקים שום קיבוץ חדש, ולא במקרה. מחויבות רופפת לערכי יסוד נקלטת היטב בחושיו המחודדים של הנוער, וגורמת לו לחפש אמת בשדות זרים.
התייצבותו התקיפה של החבר אמנון שפירא נגד מעשיו של יונתן בשיא מצילה במשהו את כבוד התנועה. לנוכח חומרת השעה והמעשה, הביטויים החריפים שבהם נקט אינם מוגזמים.
השואה: אמנון שפירא ציטט משיחה אישית שקיים עם יונתן בשיא. בשיא ניסה לטעון שהוא לא אמור לעסוק בעקירת המתיישבים אלא ביישובם מחדש. מה שאמנון שפירא ענה לו היה בעצם כך: אל תספר סיפורים ואל תהיה ראש קטן. זה צריך להיות ברור לך שאתה חלק מהעקירה, כמו שאותם פקידים שחתמו על טפסים בשואה שרתו את מכונת ההשמדה.
אם לא הבנתם, מדובר במשל בלבד, רבותיי. דיבורים כמו "עד סוף 2005 לא יהיו יהודים בעזה (אריאל שרון)" אמנם מזכירים במשהו את האסון הנורא ביותר שעבר על העם היהודי, אבל יש השוואות היסטוריות רלוונטיות יותר, כמו למשל גירוש יהודי ספרד. כך או כך, שפירא לא אמר שהעקירה היא שואה, וההיטפלות הנודניקית הזאת לכל אזכור של המלה שואה מחבלת ללא צורך ביכולת לקיים דיון ציבורי. ואגב, זעקה מקבילה לא תמיד נשמעת כשהשמאל משווה את המתנחלים, את חיילי צה"ל ואת מדינת ישראל - לא ליהודים מהיודנראט אלא לנאצים עצמם.
האיש הנכון במקום הלא נכון: יונתן בשיא פותה להאמין שהוא נבחר לתפקיד בזכות סגולותיו האישיות הייחודיות. הגיוני יותר לחשוב שראש הממשלה, בערמתו הפוליטית המפורסמת, מבקש להשיג במינוי הזה מטרות אחרות: לגיטימציה למעשה העקירה, ויצירת עוד מחלוקת פנימית בתוך הציבור הדתי. דבר אחד ברור: העובדה שבשיא הוא איש התיישבות חובש כיפה לא תהפוך אותו לאיש אמונם של המתיישבים, אלא להפך. התגובות הנזעמות למינויו מוכיחות שעיסוק של איש כמותו בתפקיד הזה מתפרש כתקיעת סכין בגב, מה שאמור לחבל ביכולתו למלא את התפקיד. התושבים יעדיפו לראות מולם, בתפקיד עוקר ישראל, איש חילוני שמאלני הגון וסימפטי. יש כמה כאלה.
שנאת חינם: הכי מצחיק היה לשמוע את שוחרי ההתנתקות מטיפים מוסר ברוח תשעת הימים, וטוענים שהביטויים החריפים נגד בשיא זו שנאת חינם שתביא לחורבן הבית. הנה תיאור החורבן, כפי שקראנו השבוע במגילת איכה: "זכור ה' מה היה לנו, הביטה וראה את חרפתנו. נחלתנו נהפכה לזרים, בתינו לנכרים". הבנתם? כשהנחלות שזרענו והבתים שבנינו נמסרים לנכרים - זהו החורבן. יש בינינו מי שרוצים להביא על אחיהם את החורבן הזה, אבל אסור לזעוק נגדם, כי הזעקה הזאת היא שנאת חינם שתביא לחורבן.
אם יש בישראל שנאת חינם, זוהי השנאה למתנחלים שמטופחת כאן בהתמדה מזה שנות דור בידי אנשי רוח, אנשי תקשורת ופוליטיקאים מהשמאל. השנאה הזאת הפכה את עקירת היישובים לערך בפני עצמו, גם כשאין בצדה לא שלום ולא ביטחון. ראש הממשלה נכנע לשנאה הזאת ומשתף איתה פעולה, וכך גם יונתן בשיא וכל מי שמסייע לשרון בתוכניתו המופקרת והמסוכנת.
קיבוץ שדה אליהו: לפי הפרסומים, רוב אנשי שדה אליהו מתנגדים לג'וב החדש של חברם. מצד שני, עד כה הם נמנעו מלקבל החלטה רשמית שתכפה עליו לבחור בין עזיבת התפקיד לעזיבת המשק. אפשר להבין איכשהו את חוסר הרצון לכפות על חבר ותיק ורב זכויות שפועל לפי השקפתו הפוליטית לעזוב את הקיבוץ. אבל הסתייגות רשמית וברורה של הקיבוץ צריכה להישמע, וגם לא ייתכן שהקיבוץ ייהנה כלכלית מהמשכורת השמנה שיביא בשיא מתפקידו הפרובלמטי. תרשו לי, חברים, להציע לכם מוצא של כבוד: קודם כל, חשבו עד לאגורה האחרונה את שכר הנטו שראש מנהלת העקירה מזרים לקופת הקיבוץ. אחר כך שלחו את גזבר הקיבוץ לגוש קטיף, שם יכתוב צ'ק על הסכום המדויק ויתרום אותו, לעיני מצלמות התקשורת, למטה המאבק של תושבי הגוש.
הסתה: הקורא הסביר יכול לדלג על ההערה הבאה, שמיועדת לקוראים אבי דיכטר וצחי הנגבי ולעיתונאים קשי הבנה: בכל מה שכתבתי כאן אין חלילה כדי להצדיק פגיעה פיזית, ולו הקטנה ביותר, במר יונתן בשיא מקיבוץ שדה אליהו או בכל איש אחר. הלאה האלימות.
צדק חברתי
נשגב מבינתי מדוע ארגון צוהר, שרוב מוחלט של רבניו הם מנאמני ארץ ישראל, בחר ליחצ"ן את הכינוס שערך לאחרונה דווקא באמצעות מי שעד לא מזמן כיהן כמזכ"ל שלום עכשיו. אין לי שום דבר אישי נגד מוני מרדכי, ואני לא מתכוון להחרים אותו או את מי שמעסיק אותו. ובכל זאת, מכיוון שמדובר במי שעד לאחרונה העסיק מלשינים שתפקידם לספר לאמריקנים על כל קרוואן חדש שנוסף ביש"ע, הייתי מצפה מראשי צוהר למצוא לעצמם שליח אחר. אם הזכרנו את חורבן המקדש, צריך לזכור שבין גורמי החורבן היה אותו בר קמצא, שרץ להלשין על אחיו אצל השליט שמעבר לים.
אולי יש קשר בין הליהוק המתמיה הזה לבין העובדה שהכנס, שעסק בצדק חברתי, לא שם בראש מעייניו את הנושא הבוער והאקטואלי - העוול החברתי שביחס הממשלה אל תושבי היישובים המיועדים לעקירה. צדק חברתי מחייב, למשל, שתיפסק האפלייה התקציבית לרעה של תושבי גוש קטיף אל מול תושבי שדרות. שדרות אינה מופצצת באותה אינטנסיביות כמו יישובי הגוש, ודמם של ילדי נוה דקלים אינו אדום פחות.