השבוע ביום ראשון, ערב ט' באב, עמדנו כולנו בשרשרת האנושית מניסנית לירושלים והעברנו בינינו זרם. זרם של אחדות, זרם של תקווה ואהבה, זרם כלפי שמיא וכלפי שרון להעביר מעלינו את רוע הגזרה. דומה היה שרק המביט מלמעלה ממעוף הציפור יכול לחוש באמת את העוצמה הגדולה הזו שיצרנו, יד ביד ולב אל לב 90 קילומטר של תקווה.
אבא שלי, יונתן בשיא, מונה בשבוע שעבר על-ידי ראש הממשלה להיות ראש מנהלת הסיוע לתושבי גוש קטיף וצפון השומרון. זוהי מציאות מורכבת עבורי, כבת שדעותיה שונות משל אביה ב-180 מעלות. עם זאת, השבועיים הסוערים שעברו עלינו בנושא העלו בי הרהורים רבים בקשר לעמדה שחלק מהציבור האמוני-התיישבותי נוקט במאבק הזה.
אני חוששת שעמדה זו מוציאה אותנו מהמיקוד, ושבגלל התבטאויות קיצוניות, שלא משאירות מקום למי שחושב אחרת מאיתנו, נפסיד במערכה על לבו של עם ישראל, וממילא במערכה על גוש קטיף ועל ערכי ארץ ישראל.
ההזדמנות המשפחתית-ציבורית המיוחדת שנקרתה לידי השבוע, לעמוד בתווך בין שתי השקפות מובילות בציבור, לעמוד בין הכרתי המלאה נגד תכנית ההתנתקות לבין כיבוד ואהבת אב הסובר אחרת ופועל כך הביאו אותי לידי הבנה שכדי שבאמת נוכל לנצח במאבק הזה, או לפחות לצאת ממנו לפחות בהכרה ובכבוד, דרושה אהבה. המון אהבה.
התבטאויות מיותרות העושות שימוש בלתי הוגן בשואה, או סתם מכנות אחים 'בוגדים' או 'אויבים', מזיקות לנו מאוד. הן סוגרות את הלב של מי שעומד מנגד ולא מאפשרות לנו כציבור להתקדם לשום מקום. הן משיגות בדיוק את המטרה ההפוכה לזו שכולנו חונכנו עליה אהבת ישראל ואחדות ישראל.
לכבד ולחלוק
אכן, מתסכל ששרון מעביר תהליך כזה על דעת עצמו בלבד. מתסכל שהתקשורת מגמתית כל-כך ולא נותנת לנו צ'אנס שווה ואמיתי להעביר בציבור את משנתנו. אנחנו יכולים לקטר, להתקיף ולהתגונן (מכל הסיבות המוצדקות), ואנחנו גם יכולים להרחיב את הכלים ולקנות עמדה נפשית רחבה ובוגרת יותר, כפי שנדרש מאיתנו ביתר שאת כאשר מתגלעים חילוקי דעות קשים במשפחה, ויודעים שההפסד רב על היתרון.
בשבועיים שעברו הכתה בי ההבנה שכולנו משפחה אחת, גדולה ומורכבת, ושלמען שלום הבית שכולנו מייחלים לו כדאי שנכוון את מיטב כוחותינו להתנחל בלבבות כמו בארץ; לצאת מהפוזה של המתנחל הטיפוסי ולהיכנס ללבם של אחינו בכל מקום שהם בתל-אביב, במנרה ובדימונה, בקול ישראל וברשות השנייה. לדבר בתקשורת בכבוד ולא בהתלהמות, להקשיב ולא רק להשמיע, להתמודד באמת עם הטענות ולא לדקלם את התשובות. להמשיך את השרשרת האנושית העוברת מבית לבית ונפגשת עם כלל ישראל.
להתנחל בלבבות משמעו בשבילי להיות אני עצמי, להאמין ולפעול למען כל הערכים שבהם אני מאמינה, ועם זאת לזכור שיש גם אנשים טובים שסוברים אחרת, ואיתם צריך להתקדם. איך עושים את זה? איך נצליח לוותר על העמדה הנפשית שכל האמת אצלנו? על-ידי הפרדה ברורה בין האמת שלנו ללגיטימיות של האחר. ניתן לו קרדיט ונבין שדעותיו מבטאות רצון כן לעזור לעם ישראל על-פי הבנתו. נוכל להגיד שהוא טועה, אך לא נכנה אותו 'פושע'. וכשנפתח את הלב באומץ ובהקשבה, נוכל גם להעביר את המסרים הברורים שלנו, ונמצא להם אוזן קשבת ומכבדת בצד שכנגד.
אז בואו ונמשיך את השרשרת האנושית הנפלאה שבה התחלנו השבוע ובימי משאל הליכוד, בואו נתדפק על דלתותיהם של כלל ישראל, לא נוותר על שאיפותינו להתיישב מלוא כל הארץ, אך נכיל את הדעות השונות. כי אם נפספס את החיבור האמיתי פספסנו את כל המטרה.
אבא שלי, יונתן בשיא, מונה בשבוע שעבר על-ידי ראש הממשלה להיות ראש מנהלת הסיוע לתושבי גוש קטיף וצפון השומרון. זוהי מציאות מורכבת עבורי, כבת שדעותיה שונות משל אביה ב-180 מעלות. עם זאת, השבועיים הסוערים שעברו עלינו בנושא העלו בי הרהורים רבים בקשר לעמדה שחלק מהציבור האמוני-התיישבותי נוקט במאבק הזה.
אני חוששת שעמדה זו מוציאה אותנו מהמיקוד, ושבגלל התבטאויות קיצוניות, שלא משאירות מקום למי שחושב אחרת מאיתנו, נפסיד במערכה על לבו של עם ישראל, וממילא במערכה על גוש קטיף ועל ערכי ארץ ישראל.
ההזדמנות המשפחתית-ציבורית המיוחדת שנקרתה לידי השבוע, לעמוד בתווך בין שתי השקפות מובילות בציבור, לעמוד בין הכרתי המלאה נגד תכנית ההתנתקות לבין כיבוד ואהבת אב הסובר אחרת ופועל כך הביאו אותי לידי הבנה שכדי שבאמת נוכל לנצח במאבק הזה, או לפחות לצאת ממנו לפחות בהכרה ובכבוד, דרושה אהבה. המון אהבה.
התבטאויות מיותרות העושות שימוש בלתי הוגן בשואה, או סתם מכנות אחים 'בוגדים' או 'אויבים', מזיקות לנו מאוד. הן סוגרות את הלב של מי שעומד מנגד ולא מאפשרות לנו כציבור להתקדם לשום מקום. הן משיגות בדיוק את המטרה ההפוכה לזו שכולנו חונכנו עליה אהבת ישראל ואחדות ישראל.
לכבד ולחלוק
אכן, מתסכל ששרון מעביר תהליך כזה על דעת עצמו בלבד. מתסכל שהתקשורת מגמתית כל-כך ולא נותנת לנו צ'אנס שווה ואמיתי להעביר בציבור את משנתנו. אנחנו יכולים לקטר, להתקיף ולהתגונן (מכל הסיבות המוצדקות), ואנחנו גם יכולים להרחיב את הכלים ולקנות עמדה נפשית רחבה ובוגרת יותר, כפי שנדרש מאיתנו ביתר שאת כאשר מתגלעים חילוקי דעות קשים במשפחה, ויודעים שההפסד רב על היתרון.
בשבועיים שעברו הכתה בי ההבנה שכולנו משפחה אחת, גדולה ומורכבת, ושלמען שלום הבית שכולנו מייחלים לו כדאי שנכוון את מיטב כוחותינו להתנחל בלבבות כמו בארץ; לצאת מהפוזה של המתנחל הטיפוסי ולהיכנס ללבם של אחינו בכל מקום שהם בתל-אביב, במנרה ובדימונה, בקול ישראל וברשות השנייה. לדבר בתקשורת בכבוד ולא בהתלהמות, להקשיב ולא רק להשמיע, להתמודד באמת עם הטענות ולא לדקלם את התשובות. להמשיך את השרשרת האנושית העוברת מבית לבית ונפגשת עם כלל ישראל.
להתנחל בלבבות משמעו בשבילי להיות אני עצמי, להאמין ולפעול למען כל הערכים שבהם אני מאמינה, ועם זאת לזכור שיש גם אנשים טובים שסוברים אחרת, ואיתם צריך להתקדם. איך עושים את זה? איך נצליח לוותר על העמדה הנפשית שכל האמת אצלנו? על-ידי הפרדה ברורה בין האמת שלנו ללגיטימיות של האחר. ניתן לו קרדיט ונבין שדעותיו מבטאות רצון כן לעזור לעם ישראל על-פי הבנתו. נוכל להגיד שהוא טועה, אך לא נכנה אותו 'פושע'. וכשנפתח את הלב באומץ ובהקשבה, נוכל גם להעביר את המסרים הברורים שלנו, ונמצא להם אוזן קשבת ומכבדת בצד שכנגד.
אז בואו ונמשיך את השרשרת האנושית הנפלאה שבה התחלנו השבוע ובימי משאל הליכוד, בואו נתדפק על דלתותיהם של כלל ישראל, לא נוותר על שאיפותינו להתיישב מלוא כל הארץ, אך נכיל את הדעות השונות. כי אם נפספס את החיבור האמיתי פספסנו את כל המטרה.