שורשי תעשיית היין הארצ-ישראלית מגיעים עד לשכבה הגיאולוגית הקדומה ביותר של האומה היהודית. עם ישראל לא ישב בטל תחת גפנו. הגפן בה התברכה הארץ סיפקה תעסוקה נרחבת ליושביה.
גם לאחר החורבן והיציאה לגלות, שארית הפליטה שנותרת בארץ ישראל ממשיכה במסורת ייצור היין. בשנת 1841 מגיע לארץ ישראל תייר יהודי בשם ר' משולם מוולטירה. ביומן המסע שלו הוא כותב: "בעזה מצאתי כ50- בעלי בתים יהודיים ויש להם בית כנסת יפה וכרמים ושדות ובתים וכבר התחילו לעשות היין החדש".
גם נוסעים אחרים מביאים ביומני הנסיעה שלהם עדויות על עיסוקם של יהודים בערים אחרות בארץ בייצור יין, ואולם בכל יומני המסע הללו אין מידע שיכול לשפוך אור על היקף הפרנסה שסחטו היהודים מפרי הגפן. רק ר' גדליה מסמיאטיץ, שהיה משיירת העולים של ר' יהודה חסיד ב1700-, משכיל אותנו בכמה שורות על היבול הכלכלי הדל של העוסקים בתעשיית היין, תחת השלטון המוסלמי: "אף שעושים שם יין שרף, ואף שיש יין הרבה בארץ ישראל, אין בזה הרבה פרנסה ליהודים כי הישמעאלים אינם שותים יין. ואם איזה יהודי מוכר לאיזה ישמעאל מעט יין ויוודע הדבר אז תופסין את אותו יהודי ומלקין אותו, חוץ (בנוסף - ד.ח.) לקנסות ממון על שהכשיל לזה הישמעאל ".
אבל לא תמיד שמרו המוסלמים בקנאות כזו על מצוות דתם. ב1850- מייסד ר' יצחק שור את מפעל היינות שלו בעיר העתיקה. לימים תפסה את הפיקוד על תעשיית שור, רוזה, כלתו של ר' יצחק. דמותה הדומיננטית הרשימה את יושבי ירושלים, ובעיקר את המוסלמים, עד שהם הדביקו לבנה, שהיה גם לממשיך דרכה, את הכינוי איבן רוזה (בנה של רוזה).
הספר 'תולדות אגודת הכורמים' יודע לספר שיינות שור התפרנסו מצוין דווקא מערביי ירושלים: "האמת היא שהמוסלמים לא דקדקו בכך והיו נכנסים בעיר העתיקה אל איבן רוזה לקנות כביכול ספירט לצורכי הבית, אך לאמיתו של דבר קנו יינות ומיני יי"ש שונים אף יותר מהיהודים".
היקב הציוני הראשון
היקב ה'ציוני' הראשון נוסד בבית הספר החקלאי מקוה ישראל. ואולם בידוד הקירות היה כה גרוע שהחום הכבד פגם קשות באיכות היין. ב1882- התקבלה תרומה גדולה שאפשרה בנייה מחודשת של היקב.
תושבי המושבות החדשות , ראשון-לציון וזיכרון-יעקב, שנוסדו ב-1882, מחפשים כל דרך כדי להוציא יבול מאדמת הבור של נחלתם. לאחר שהם נכשלים בגידולי תבואה ובענפים חקלאיים אחרים, הם מחליטים לנסות ולעבד את האדמה בגידולים שגידלו אבות אבותיהם על אותה אדמה לפני עשרות דורות הגפן.
יבולי הגפן בראשון-לציון ובזיכרון-יעקב עולים יפה, אבל למי ניתן למכור כל כך הרבה אשכולות של ענבים? בראשם של פרנסי המושבות עולה מאיליו הפתרון היחיד: חייבים לסחוט יין מהגפנים. כדי להקים יקבים צריכים ערמות של שטרות שאינם בנמצא בידי המתיישבים, והם מחליטים לפנות בבקשה אל הנדיב הידוע, אדמונד דה-רוטשילד.
רוטשילד נעתר ובכספו נבנים היקבים הראשונים בראשון-לציון ובזיכרון-יעקב. הנדיב גם רוכש עבור היקבים את המכונות הראשונות לייצור יין.
מתכנני היקב החדש בראשון-לציון הפיקו לקחים מכישלון היקב הראשון במקוה-ישראל, והם בנו מרתף עמוק כדי שהיין יתסוס במקום קריר וגם בידדו את גג הבניין. ראו זאת השכנים הערבים ומיהרו לבשר למושל הטורקי: הבארון דה-רוטשילד בונה עבור היהודים מצודות, כדי לכבוש את הארץ. אלא שהשלטון הטורקי הכיר את פעילותו של רוטשילד בארץ וראה אותה בחיוב.
רוטשילד מחלק זיכיונות
היקבים החדשים ייצרו כמות בקבוקי יין שעלתה עשרות מונים על הצורך של השוק המקומי. קבוצת יזמים בראשות אליהו לוין-אפשטיין מגיעה למסקנה שהמוצא היחיד נמצא בייצוא היין לרחבי העולם היהודי.
בתחילת 1896 מתקבלים היזמים לשיחה עם בעל המאה ובעל המניות המרכזי של היקבים אדמונד דה-רוטשילד בפאריז. רוטשילד מזהה את הפוטנציאל הכלכלי ובמהלך השיחה הוא מעיר כי ברוסיה לבדה מתגוררים 5 מיליון יהודים. אם כל משפחה תקנה רק בקבוק אחד בשבוע לקידוש, החברה תוכל למכור מיליוני בקבוקים לחודש. בתום הפגישה הוא מעניק ליזמים הארצ-ישראלים זיכיון לייצוא ברחבי רוסיה. השם שנקבע לחברה החדשה הוא 'כרמל', שהוא הגלגול הראשון של 'כרמל-מזרחי'. תקנות החברה, מעניין לציין, קבעו כי 20 אחוז מהרווח יופרשו למטרות ציוניות כלליות.
'כרמל' פירסמה מודעות בעיתונים היהודיים ברוסיה והביקוש למוצריה היה כה גדול, עד שהיא הכתיבה לסוחרי היין המקומיים מחירים גבוהים למוצריה. הביקוש הער נבע משתי סיבות: 'כרמל' נתנה ליינות שלה שמות עבריים, הקשורים למקומות בארץ ישראל; והסיבה השנייה הבקבוקים שלה היו הראשונים בשוק המקומי, שהגיעו סגורים וחתומים.
אבל במקביל צצה לה בעיה שהכבידה על המכירות, בספקטרום לא קטן של צרכנים פוטנציאליים הכשרות.
הציבור החסידי הוטרד מכך שרבים מהמתיישבים הציוניים הם חילונים, ובתוכם גם עובדי היקב; ובנוסף
עלה החשש שמא יקבי כרמל מעסיקים גם פועלים נוכרים, דבר שלכל הדעות פוסל את כשרות היין.
'כרמל' מבינה שהכשרות של רבני היקבים שלה אינה מספקת, והיא מגייסת רבנים מהגולה שישווקו את המוצרים שלה, ובכך ימעיטו מהחשש של שומרי תורה המכירים את אותם רבנים. וכך מתפרסמות מודעות בעיתונות העברית והאידית המבשרות כי "הננו מתכבדים להודיע כי את ממכר היין והקוניאק שלנו בעיר ביאליסטוק, וולקובסקי, סלאנים, ביעלסק וסביבותיהן מסרנו במונופולין לה"ר אליהו לייב אייער בביאליסטוק והוא ימכור בקבוקים החתומים בחותם שלנו".
בעיה אחרת שניצבה בפני יקבי כרמל היתה השמיטה. רבה של יפו, הרב נפתלי הרץ, היה ממונה גם על סוגיות הכשרות במושבות הבארון. כשתעשיית היין הגיעה לשנת השמיטה הראשונה שלה, ב1896-, פנתה פקידות הבארון אל הרב הרץ שיתיר לאיכרים לעבוד את הכרמים. אולם הוא סירב לעשות זאת ללא הסכמת רבני ירושלים ובראשם הרב שמואל סלאנט והרב יהושע דיסקין. ואולם הרב סלאנט, רבה של ירושלים לא רצה להכריע. כיוון שהמצב הכלכלי היה נואש פנתה פקידות הבארון, במקביל, אל רבנים ידועי שם מהגולה: הרב יצחק אלחנן ספקטור והרב שמואל מוהוליבר והם התירו. לאחר היסוסים רבים התיר הרב הרץ את עבודת האדמה לפי הנוסחה הבאה: כתוב 'שדך לא תזרע'. מכאן ששדה של נוכרי מותר. מצד שני יש דין שאוסר על יהודי למכור לנוכרי אדמה בארץ ישראל. לכן היהודי ימכור למשך שנה את אדמתו לנוכרי, אבל רק בגובה של מטר אחד. ואולם, ההיתר לעבודת האדמה תחת הנוסחה הזו יינתן רק לנוכרים. יהודים לא יוכלו לעבוד מלבד במלאכת זמירת העצים.
חלפו כמה שנים, הרב נפתלי הרץ הסתלק לבית עולמו, ולתפקיד רבה של יפו התמנה ב-1904 רב צעיר, שהיה מחובר בכל נימי נפשו לתהליך גאולת ציון - הרב אברהם יצחק הכהן קוק. הרב קוק תמך בקו שהנהיג הרב הרץ, אבל בשונה ממנו הוא זכה להתקפות חריפות במשך שנים ארוכות מצד חוגים חרדיים.
גם לאחר החורבן והיציאה לגלות, שארית הפליטה שנותרת בארץ ישראל ממשיכה במסורת ייצור היין. בשנת 1841 מגיע לארץ ישראל תייר יהודי בשם ר' משולם מוולטירה. ביומן המסע שלו הוא כותב: "בעזה מצאתי כ50- בעלי בתים יהודיים ויש להם בית כנסת יפה וכרמים ושדות ובתים וכבר התחילו לעשות היין החדש".
גם נוסעים אחרים מביאים ביומני הנסיעה שלהם עדויות על עיסוקם של יהודים בערים אחרות בארץ בייצור יין, ואולם בכל יומני המסע הללו אין מידע שיכול לשפוך אור על היקף הפרנסה שסחטו היהודים מפרי הגפן. רק ר' גדליה מסמיאטיץ, שהיה משיירת העולים של ר' יהודה חסיד ב1700-, משכיל אותנו בכמה שורות על היבול הכלכלי הדל של העוסקים בתעשיית היין, תחת השלטון המוסלמי: "אף שעושים שם יין שרף, ואף שיש יין הרבה בארץ ישראל, אין בזה הרבה פרנסה ליהודים כי הישמעאלים אינם שותים יין. ואם איזה יהודי מוכר לאיזה ישמעאל מעט יין ויוודע הדבר אז תופסין את אותו יהודי ומלקין אותו, חוץ (בנוסף - ד.ח.) לקנסות ממון על שהכשיל לזה הישמעאל ".
אבל לא תמיד שמרו המוסלמים בקנאות כזו על מצוות דתם. ב1850- מייסד ר' יצחק שור את מפעל היינות שלו בעיר העתיקה. לימים תפסה את הפיקוד על תעשיית שור, רוזה, כלתו של ר' יצחק. דמותה הדומיננטית הרשימה את יושבי ירושלים, ובעיקר את המוסלמים, עד שהם הדביקו לבנה, שהיה גם לממשיך דרכה, את הכינוי איבן רוזה (בנה של רוזה).
הספר 'תולדות אגודת הכורמים' יודע לספר שיינות שור התפרנסו מצוין דווקא מערביי ירושלים: "האמת היא שהמוסלמים לא דקדקו בכך והיו נכנסים בעיר העתיקה אל איבן רוזה לקנות כביכול ספירט לצורכי הבית, אך לאמיתו של דבר קנו יינות ומיני יי"ש שונים אף יותר מהיהודים".
היקב הציוני הראשון
היקב ה'ציוני' הראשון נוסד בבית הספר החקלאי מקוה ישראל. ואולם בידוד הקירות היה כה גרוע שהחום הכבד פגם קשות באיכות היין. ב1882- התקבלה תרומה גדולה שאפשרה בנייה מחודשת של היקב.
תושבי המושבות החדשות , ראשון-לציון וזיכרון-יעקב, שנוסדו ב-1882, מחפשים כל דרך כדי להוציא יבול מאדמת הבור של נחלתם. לאחר שהם נכשלים בגידולי תבואה ובענפים חקלאיים אחרים, הם מחליטים לנסות ולעבד את האדמה בגידולים שגידלו אבות אבותיהם על אותה אדמה לפני עשרות דורות הגפן.
יבולי הגפן בראשון-לציון ובזיכרון-יעקב עולים יפה, אבל למי ניתן למכור כל כך הרבה אשכולות של ענבים? בראשם של פרנסי המושבות עולה מאיליו הפתרון היחיד: חייבים לסחוט יין מהגפנים. כדי להקים יקבים צריכים ערמות של שטרות שאינם בנמצא בידי המתיישבים, והם מחליטים לפנות בבקשה אל הנדיב הידוע, אדמונד דה-רוטשילד.
רוטשילד נעתר ובכספו נבנים היקבים הראשונים בראשון-לציון ובזיכרון-יעקב. הנדיב גם רוכש עבור היקבים את המכונות הראשונות לייצור יין.
מתכנני היקב החדש בראשון-לציון הפיקו לקחים מכישלון היקב הראשון במקוה-ישראל, והם בנו מרתף עמוק כדי שהיין יתסוס במקום קריר וגם בידדו את גג הבניין. ראו זאת השכנים הערבים ומיהרו לבשר למושל הטורקי: הבארון דה-רוטשילד בונה עבור היהודים מצודות, כדי לכבוש את הארץ. אלא שהשלטון הטורקי הכיר את פעילותו של רוטשילד בארץ וראה אותה בחיוב.
רוטשילד מחלק זיכיונות
היקבים החדשים ייצרו כמות בקבוקי יין שעלתה עשרות מונים על הצורך של השוק המקומי. קבוצת יזמים בראשות אליהו לוין-אפשטיין מגיעה למסקנה שהמוצא היחיד נמצא בייצוא היין לרחבי העולם היהודי.
בתחילת 1896 מתקבלים היזמים לשיחה עם בעל המאה ובעל המניות המרכזי של היקבים אדמונד דה-רוטשילד בפאריז. רוטשילד מזהה את הפוטנציאל הכלכלי ובמהלך השיחה הוא מעיר כי ברוסיה לבדה מתגוררים 5 מיליון יהודים. אם כל משפחה תקנה רק בקבוק אחד בשבוע לקידוש, החברה תוכל למכור מיליוני בקבוקים לחודש. בתום הפגישה הוא מעניק ליזמים הארצ-ישראלים זיכיון לייצוא ברחבי רוסיה. השם שנקבע לחברה החדשה הוא 'כרמל', שהוא הגלגול הראשון של 'כרמל-מזרחי'. תקנות החברה, מעניין לציין, קבעו כי 20 אחוז מהרווח יופרשו למטרות ציוניות כלליות.
'כרמל' פירסמה מודעות בעיתונים היהודיים ברוסיה והביקוש למוצריה היה כה גדול, עד שהיא הכתיבה לסוחרי היין המקומיים מחירים גבוהים למוצריה. הביקוש הער נבע משתי סיבות: 'כרמל' נתנה ליינות שלה שמות עבריים, הקשורים למקומות בארץ ישראל; והסיבה השנייה הבקבוקים שלה היו הראשונים בשוק המקומי, שהגיעו סגורים וחתומים.
אבל במקביל צצה לה בעיה שהכבידה על המכירות, בספקטרום לא קטן של צרכנים פוטנציאליים הכשרות.
הציבור החסידי הוטרד מכך שרבים מהמתיישבים הציוניים הם חילונים, ובתוכם גם עובדי היקב; ובנוסף
עלה החשש שמא יקבי כרמל מעסיקים גם פועלים נוכרים, דבר שלכל הדעות פוסל את כשרות היין.
'כרמל' מבינה שהכשרות של רבני היקבים שלה אינה מספקת, והיא מגייסת רבנים מהגולה שישווקו את המוצרים שלה, ובכך ימעיטו מהחשש של שומרי תורה המכירים את אותם רבנים. וכך מתפרסמות מודעות בעיתונות העברית והאידית המבשרות כי "הננו מתכבדים להודיע כי את ממכר היין והקוניאק שלנו בעיר ביאליסטוק, וולקובסקי, סלאנים, ביעלסק וסביבותיהן מסרנו במונופולין לה"ר אליהו לייב אייער בביאליסטוק והוא ימכור בקבוקים החתומים בחותם שלנו".
בעיה אחרת שניצבה בפני יקבי כרמל היתה השמיטה. רבה של יפו, הרב נפתלי הרץ, היה ממונה גם על סוגיות הכשרות במושבות הבארון. כשתעשיית היין הגיעה לשנת השמיטה הראשונה שלה, ב1896-, פנתה פקידות הבארון אל הרב הרץ שיתיר לאיכרים לעבוד את הכרמים. אולם הוא סירב לעשות זאת ללא הסכמת רבני ירושלים ובראשם הרב שמואל סלאנט והרב יהושע דיסקין. ואולם הרב סלאנט, רבה של ירושלים לא רצה להכריע. כיוון שהמצב הכלכלי היה נואש פנתה פקידות הבארון, במקביל, אל רבנים ידועי שם מהגולה: הרב יצחק אלחנן ספקטור והרב שמואל מוהוליבר והם התירו. לאחר היסוסים רבים התיר הרב הרץ את עבודת האדמה לפי הנוסחה הבאה: כתוב 'שדך לא תזרע'. מכאן ששדה של נוכרי מותר. מצד שני יש דין שאוסר על יהודי למכור לנוכרי אדמה בארץ ישראל. לכן היהודי ימכור למשך שנה את אדמתו לנוכרי, אבל רק בגובה של מטר אחד. ואולם, ההיתר לעבודת האדמה תחת הנוסחה הזו יינתן רק לנוכרים. יהודים לא יוכלו לעבוד מלבד במלאכת זמירת העצים.
חלפו כמה שנים, הרב נפתלי הרץ הסתלק לבית עולמו, ולתפקיד רבה של יפו התמנה ב-1904 רב צעיר, שהיה מחובר בכל נימי נפשו לתהליך גאולת ציון - הרב אברהם יצחק הכהן קוק. הרב קוק תמך בקו שהנהיג הרב הרץ, אבל בשונה ממנו הוא זכה להתקפות חריפות במשך שנים ארוכות מצד חוגים חרדיים.