נחשול ההתרעות על פיגועים יהודיים הוא, לפי שעה, ספין שב"כי גרידא. בשב"כ לא התקבל בשבועות האחרונים מידע חדש על התארגנות של אנשי ימין לרצוח אישי ציבור או לעשות מעשים קשים אחרים שנועדו לסכל את ההתנתקות. סוכניו בהתנחלויות מזרימים לו בנושא המסעיר הזה רכילויות בלבד, לאו דווקא רכילויות עסיסיות. כל מיני אנשים אמרו כל מיני דברים, שהמרחק בינם לבין קשירת קשר מעשי הוא כמרחק שבין סינגפור לכרכור. אילו היה לשב"כניקים מידע ממשי על התארגנויות מסוכנות, הם לא היו רצים לתקשורת, אלא לביתו של שופט תורן, להוציא צו מעצר.
לכן ברור שהמטרה המיידית של ההתרעות הנ"ל היא ריכוך דעת הקהל ומערכת המשפט לקראת הנפקה המונית של צווי מעצר מינהליים למתנגדי ההתנתקות, על כל צרה שלא תבוא. אחרי הפאניקה היזומה של השבועות האחרונים אין ספק שחלקים נרחבים בציבור יריעו לשב"כ, אם הוא יחליט לעצור בלי משפט עשירית מתושבי קריית ארבע, חצי מתושבי תפוח וכל נוער הגבעות. שנים ארוכות של שטיפת מוח תקשורתית גרמו לאזרח הפשוט לאבד את יכולת ההבחנה בין מחאה להסתה, בין ייחולים לקשירת קשר.
ובכל זאת, כל עוד מרחפת גזירת גירוש מעל מפעל ההתנחלויות, קיימת סכנה שמישהו ישתטה לנסות למנוע אותה באמצעות אקדחו, ולכן אי אפשר לבטל לחלוטין את הדאגות המוחצנות של אבי דיכטר. אדרבה, לאנשי ימין צריך להיות אפילו עניין גדול יותר מדיכטר במניעת רצח נוסף בישראל על רקע פוליטי, מפני שיש להם הרבה יותר מה להפסיד. אם איש ימין יתנקש בחייו של ראש-הממשלה או של כל גורם אחר המזוהה עם חזון הנסיגה, דיכטר יאבד את כסאו, אבל הימין יאבד את עולמו.
הכתם המוסרי שידבק אז בימין, ולא משנה כרגע אם המתנקש יהיה מתנחל או סתם אחד מהרצליה, יוציא את הרוח ממפרשי המאבק במזימות שרון. בבוקר שלמחרת ההתנקשות יגלו חסידי ההתנחלויות שהם שוב לבד, כפי שקרה למחרת רצח רבין. אוהדיהם המסורתיים, מתפקדי הליכוד למשל, יצטנפו בחוריהם למשך ימים רבים, ובינתיים תרמוס רכבת ההתנתקות את גוש קטיף ואת צפון השומרון. מעט מאוד אישי ציבור, אם בכלל, ירהיבו עוז להושיט סעד ממשי למתנחלים מול נחשולי משטמה אדירים שינשבו אליהם מהתקשורת. היא שוב תצרח שהכדורים נורים תמיד משמאל לימין (ולא נתווכח כרגע עם טענה מופרכת זאת), וכך תצליח לגרום נקיפות מצפון וחידלון גם לגרעין הקשה של מתנגדי הנסיגה.
המנטרה שתשלוט אז בתקשורת ובשיח הפוליטי תטען, שהדרך היחידה להעניש את המתנקשים ולהציל את הדמוקרטיה היא לבצע את ההתנתקות מהר ובחוזק יד. צה"ל ומשטרת ישראל יפסיקו להתווכח ביניהם מי יבצע את הפינוי, ויילחמו כל אחד על הזכות הגדולה לממשו. אלפי חיילים ומפקדים, המתחבטים היום קשות אם לציית לפקודת טרנספר, יתנדבו למלא אותה, כאילו כדי לכפר בכך על חטא שפיכות הדמים. עקירת כפר דרום, נצרים וחומש תעבור בשקט, כפי שעברה יציאת חיילי צה"ל מערי יו"ש בחורף שאחרי רצח רבין. אפילו משמרת מחאה לא קידמה אז את חיילינו הנסוגים משכם. רק חנן פורת הפגין נגד פינוי בית לחם. ההלם והשנאה רוקנו למשך ימים רבים את אנרגיות המאבק.
אגב, גם אם המתנקש לא "יצליח" לבצע את זממו, ישלם הימין מחיר יקר. די בנסיון התנקשות כדי שהשמאל ולווייני התקשורת שלו ינעצו צפורנים חדשות בבשרו של מפעל ההתנחלויות, ויפגעו קשות ברוח הלחימה שלו. כבר היום הם מפיקים תשואה פוליטית נאה מכל התרעה ממסדית על התנקשות אפשרית, כך שלא קשה לדמיין את גודל הרווחים שיגרפו מנסיון התנקשות ממשי, ולו גם נסיון כושל. האגף הפרובוקטיבי בימין מעניק להם הקיץ מתנות חינם כאשר הוא מצמיד לשרון דין רודף או שולח מכתבי איום ליונתן בשיא. הם זקוקים לקדושים מעונים כדי לקדם את פרוייקט הנסיגות, ואסור לשחק לידיהם. אסור גם לרצוח, אגב. בעשרת הדיברות כתוב על זה משהו.
לפני שבוע שמעתי מהשר לשעבר עוזי ברעם חוות דעת מרתקת על סיכויי ההגשמה של תוכנית ההתנתקות. לדעתו, מדובר בסיכויים קטנים מאוד. שרון לא יוכל לבצע מהלך כה דרמטי כאשר במפלגתו שלו יש כל-כך הרבה מתנגדים לתוכנית. בימית, הוא הסביר, בגין הצליח לפנות את היישובים מפני שנהנה מתמיכה ציבורית ומפלגתית גורפת. לעומתו, שרון נתקל בהתנגדות קשה של מתפקדי המפלגה ונבחריה. אפילו ח"כים ושרים שתומכים בנסיגה לא מושיטים לו עזרה ממשית, מחשש שחברי המרכז ישליכו אותם החוצה בבחירות הבאות. ובכלל, נאנח ברעם, עקירת ישובים היא מבצע קשה מאוד.
אבל אז הוא הוסיף הסתייגות אחת: אם מישהו בימין ינסה לחקות את יגאל עמיר, הנסיגה תתבצע גם תתבצע. לכן, מועצת יש"ע נוהגת, לדעתו, בחוכמה רבה כאשר היא מגנה שוב ושוב מתנקשים פוטנציאליים. "הוא בחור פיקח", אמר ברעם על יהושע מור-יוסף.
כזכור, מועצת יש"ע הסתייגה אפילו מההכרזות הלוחמניות של אורי אליצור, אבל גם מי שחש לא בנוח עם אותה הסתייגות מתייפיפת, צריך להבין שהתגוששות גופנית בין מפונים למפנים היא דבר אחד, והתנקשות רצחנית היא דבר אחר לגמרי. הנהגת הימין החוץ פרלמנטרי והשכבה הבוגרת בהתנחלויות חייבות לשדר לצעירי המחנה שלהתנגדות לפינוי יש כללי משחק, ואלה אינם כוללים שימוש בנשק. מי שישלוף אקדח ויירה, יתנקש גם בחיי המפעל היקר ללבו.
ולסיום, כמה מלים גם על אקדחי מלים: גוש קטיף לא יוושע בקללות. אפשר להתווכח עם אריאל שרון או עם יונתן בשיא בלי להשתמש מיד בלקסיקון השואה. כשאתה אומר על מישהו 'קאפו' או 'תליין', אתה לא מרתיע אותו מלבצע את זממו בגוש קטיף, אלא בסך הכל מסית את תשומת הלב הציבורית ממעשיו המגונים לסגנון הדיבור שלך. התקשורת משתוקקת לעשות היום השוואות בין הביקורת על הממשלה לבין "ההסתה שקדמה לרצח רבין", ולא הגיוני שהימין יתנדב לעזור לה. כדאי תמיד לקחת קצת אוויר לפני שמתראיינים, לפני שמקללים. לא תצרח, לא תרצח.
לכן ברור שהמטרה המיידית של ההתרעות הנ"ל היא ריכוך דעת הקהל ומערכת המשפט לקראת הנפקה המונית של צווי מעצר מינהליים למתנגדי ההתנתקות, על כל צרה שלא תבוא. אחרי הפאניקה היזומה של השבועות האחרונים אין ספק שחלקים נרחבים בציבור יריעו לשב"כ, אם הוא יחליט לעצור בלי משפט עשירית מתושבי קריית ארבע, חצי מתושבי תפוח וכל נוער הגבעות. שנים ארוכות של שטיפת מוח תקשורתית גרמו לאזרח הפשוט לאבד את יכולת ההבחנה בין מחאה להסתה, בין ייחולים לקשירת קשר.
ובכל זאת, כל עוד מרחפת גזירת גירוש מעל מפעל ההתנחלויות, קיימת סכנה שמישהו ישתטה לנסות למנוע אותה באמצעות אקדחו, ולכן אי אפשר לבטל לחלוטין את הדאגות המוחצנות של אבי דיכטר. אדרבה, לאנשי ימין צריך להיות אפילו עניין גדול יותר מדיכטר במניעת רצח נוסף בישראל על רקע פוליטי, מפני שיש להם הרבה יותר מה להפסיד. אם איש ימין יתנקש בחייו של ראש-הממשלה או של כל גורם אחר המזוהה עם חזון הנסיגה, דיכטר יאבד את כסאו, אבל הימין יאבד את עולמו.
הכתם המוסרי שידבק אז בימין, ולא משנה כרגע אם המתנקש יהיה מתנחל או סתם אחד מהרצליה, יוציא את הרוח ממפרשי המאבק במזימות שרון. בבוקר שלמחרת ההתנקשות יגלו חסידי ההתנחלויות שהם שוב לבד, כפי שקרה למחרת רצח רבין. אוהדיהם המסורתיים, מתפקדי הליכוד למשל, יצטנפו בחוריהם למשך ימים רבים, ובינתיים תרמוס רכבת ההתנתקות את גוש קטיף ואת צפון השומרון. מעט מאוד אישי ציבור, אם בכלל, ירהיבו עוז להושיט סעד ממשי למתנחלים מול נחשולי משטמה אדירים שינשבו אליהם מהתקשורת. היא שוב תצרח שהכדורים נורים תמיד משמאל לימין (ולא נתווכח כרגע עם טענה מופרכת זאת), וכך תצליח לגרום נקיפות מצפון וחידלון גם לגרעין הקשה של מתנגדי הנסיגה.
המנטרה שתשלוט אז בתקשורת ובשיח הפוליטי תטען, שהדרך היחידה להעניש את המתנקשים ולהציל את הדמוקרטיה היא לבצע את ההתנתקות מהר ובחוזק יד. צה"ל ומשטרת ישראל יפסיקו להתווכח ביניהם מי יבצע את הפינוי, ויילחמו כל אחד על הזכות הגדולה לממשו. אלפי חיילים ומפקדים, המתחבטים היום קשות אם לציית לפקודת טרנספר, יתנדבו למלא אותה, כאילו כדי לכפר בכך על חטא שפיכות הדמים. עקירת כפר דרום, נצרים וחומש תעבור בשקט, כפי שעברה יציאת חיילי צה"ל מערי יו"ש בחורף שאחרי רצח רבין. אפילו משמרת מחאה לא קידמה אז את חיילינו הנסוגים משכם. רק חנן פורת הפגין נגד פינוי בית לחם. ההלם והשנאה רוקנו למשך ימים רבים את אנרגיות המאבק.
אגב, גם אם המתנקש לא "יצליח" לבצע את זממו, ישלם הימין מחיר יקר. די בנסיון התנקשות כדי שהשמאל ולווייני התקשורת שלו ינעצו צפורנים חדשות בבשרו של מפעל ההתנחלויות, ויפגעו קשות ברוח הלחימה שלו. כבר היום הם מפיקים תשואה פוליטית נאה מכל התרעה ממסדית על התנקשות אפשרית, כך שלא קשה לדמיין את גודל הרווחים שיגרפו מנסיון התנקשות ממשי, ולו גם נסיון כושל. האגף הפרובוקטיבי בימין מעניק להם הקיץ מתנות חינם כאשר הוא מצמיד לשרון דין רודף או שולח מכתבי איום ליונתן בשיא. הם זקוקים לקדושים מעונים כדי לקדם את פרוייקט הנסיגות, ואסור לשחק לידיהם. אסור גם לרצוח, אגב. בעשרת הדיברות כתוב על זה משהו.
לפני שבוע שמעתי מהשר לשעבר עוזי ברעם חוות דעת מרתקת על סיכויי ההגשמה של תוכנית ההתנתקות. לדעתו, מדובר בסיכויים קטנים מאוד. שרון לא יוכל לבצע מהלך כה דרמטי כאשר במפלגתו שלו יש כל-כך הרבה מתנגדים לתוכנית. בימית, הוא הסביר, בגין הצליח לפנות את היישובים מפני שנהנה מתמיכה ציבורית ומפלגתית גורפת. לעומתו, שרון נתקל בהתנגדות קשה של מתפקדי המפלגה ונבחריה. אפילו ח"כים ושרים שתומכים בנסיגה לא מושיטים לו עזרה ממשית, מחשש שחברי המרכז ישליכו אותם החוצה בבחירות הבאות. ובכלל, נאנח ברעם, עקירת ישובים היא מבצע קשה מאוד.
אבל אז הוא הוסיף הסתייגות אחת: אם מישהו בימין ינסה לחקות את יגאל עמיר, הנסיגה תתבצע גם תתבצע. לכן, מועצת יש"ע נוהגת, לדעתו, בחוכמה רבה כאשר היא מגנה שוב ושוב מתנקשים פוטנציאליים. "הוא בחור פיקח", אמר ברעם על יהושע מור-יוסף.
כזכור, מועצת יש"ע הסתייגה אפילו מההכרזות הלוחמניות של אורי אליצור, אבל גם מי שחש לא בנוח עם אותה הסתייגות מתייפיפת, צריך להבין שהתגוששות גופנית בין מפונים למפנים היא דבר אחד, והתנקשות רצחנית היא דבר אחר לגמרי. הנהגת הימין החוץ פרלמנטרי והשכבה הבוגרת בהתנחלויות חייבות לשדר לצעירי המחנה שלהתנגדות לפינוי יש כללי משחק, ואלה אינם כוללים שימוש בנשק. מי שישלוף אקדח ויירה, יתנקש גם בחיי המפעל היקר ללבו.
ולסיום, כמה מלים גם על אקדחי מלים: גוש קטיף לא יוושע בקללות. אפשר להתווכח עם אריאל שרון או עם יונתן בשיא בלי להשתמש מיד בלקסיקון השואה. כשאתה אומר על מישהו 'קאפו' או 'תליין', אתה לא מרתיע אותו מלבצע את זממו בגוש קטיף, אלא בסך הכל מסית את תשומת הלב הציבורית ממעשיו המגונים לסגנון הדיבור שלך. התקשורת משתוקקת לעשות היום השוואות בין הביקורת על הממשלה לבין "ההסתה שקדמה לרצח רבין", ולא הגיוני שהימין יתנדב לעזור לה. כדאי תמיד לקחת קצת אוויר לפני שמתראיינים, לפני שמקללים. לא תצרח, לא תרצח.