ציטוט השבוע
"שמעון פרס ביקש ממני שנציל את כבוד היהדות החרדית ונצביע בעד" (הרב ישראל אייכלר, יום ג').
גיבור עם דגל לבן
אין ספק, שרון יצא במוצאי יום שלישי גבר שבגברים. הוא הוכיח שוב את היכולות הגנרליות שלו. בקור רוח מדהים הכריע אפיים ארצה את הקמים עליו. כמו בימי קומנדו 101, כמו באוקטובר 73', הוא הישיר מבטו אל יריביו, והם מצמצו ראשונים. לא בכדי נצצו עיני דליה איציק מאושר. מהערצה. היה קשה להאמין שרק יום אחד קודם השמיע אותו שרון את נאום הכניעה של חייו, והסביר למה הנסיגות טובות לישראל. הגנרל שהובס נפשית על ידי השמאלנים הוכתר למחרת על ידיהם כגיבור ישראל.
ושוב חוזרים הקולות
עם השנים הלכה והתקבעה מסורת ההתייחדות התקשורתית עם זכר רבין. היא כוללת שידור עצרות זמר מאתר הרצח, סרטי שינאה לימין בכל ערוצי הטלוויזיה, גל ראיונות עם איתן הבר ושמעון שבס, ובעיקר שפע של להג סובייטי על הסתה מדומה. ערוץ 1, לדוגמה, הצליח להפוך השבוע מפגש תיכוניסטים תמים בהר הרצל לכתבת בלהות על הרצח שהיה ועל הרציחות שבדרך.
"ועכשיו לקולות שמחזירים אותנו בדיוק תשע שנים לאחור", הקדים חיים יבין פתיח ריטואלי לכתבה, "תלמידי תיכון שרצח רבין לא מזעזע אותם. הם לא מגנים את הרוצח ומבחינתם הרצח הבא הוא רק שאלה של זמן".
אחר-כך באה כתבה ארוכה, שלא הכילה טפח כיסוי להבטחת יבין. לא היו בה קולות שהזכירו במשהו את סתיו 95', וגם לא הוכחה שהרצח אינו מזעזע את התלמידים. בחינה מדוקדקת של הכתבה מעלה חשד כבד להטעיה מכוונת, אופיינית מאוד לתקשורת האלקטרונית בישראל: מרואיינים צעירים נשאלו מה הניע את יגאל עמיר לרצוח את רבין, וכשחיוו לתומם את דעתם, ניצל ערוץ 1 את עלגותם ותמימותם כדי לרמוז שהם מבינים ללבו של הרוצח או אפילו מייחלים לרצח נוסף.
לאורך הכתבה נעשה שימוש ערמומי בקטעי ארכיון, בלי לטרוח תמיד לציין שמדובר בארכיון. דברי הקישור המתלהמים של הכתבת נועה ברק היו תלושים או כמעט תלושים מהאמירות המתונות של התלמידים. היא ועורכיה השתמשו בטכניקת תעמולה קולנועית, המנצלת את נטיית הצופים להאמין לדברי הקריינות ברקע יותר מאשר למראות על המסך.
ברק פתחה: "באנו הבוקר לקבר רבין בירושלים, שלושה ימים לפני יום הזיכרון להרצחו. פגשנו קבוצה של תיכוניסטים שנה לפני גיוסם לצה"ל. חילוניים ודתיים מדברים. תשע שנים אחרי הנוער הזה זוכר שהיה רצח, אבל לא זוכר מי היה רבין".
שטויות. אף מרואיין בכתבה לא נתפס על חם כשהוא מקמט את מצחו ומתקשה לזכור מיהו רבין. אחרי שתלמידה אחת מלמלה כמה מלים סתמיות על ראש הממשלה המנוח, הוקרנו פתאום קולות ארכיון מהפגנת ימין עתיקה: "בדם ואש את רבין נגרש". הן נועדו לחפות על העובדה שהכתבת לא הצליחה להקליט תלמיד כלשהו צועק "בדם ואש את שרון נגרש" או משהו דומה. ובכל זאת היא התלהמה: "תשע שנים עברו. אותן הקריאות, אותה ההסתה".
על המסך הופיעה דמותו של תלמיד זקור-שיער, שכנראה לא מעריץ במיוחד את רבין: "(הוא) כאילו סיבך את המדינה, ולפי דעתי, זה יכול להיות נכון שהוא נתן נשק לערבים וכל הדברים האלה, ובגלל זה יש לערבים יד נגדנו, ויש כאלו שראו לנכון לרצוח אותו".
שימו לב, התלמיד הזה לא אמר מלה בעד הרצח, אלא רק הסביר מה היו המניעים של יגאל עמיר, מן הסתם אחרי שהתבקש לעשות זאת על ידי המראיינת עצמה. היא הצמידה לדברים הללו קטע ארכיון נוסף, אבל הפעם בלי להבהיר שמדובר בארכיון. איש ימין אלמוני דיבר שם על רבין, אבל הצופים יכלו לחשוב שהוא מתכוון לשרון: "זה לא ראש ממשלה, זה ראש כנופיה שהשתלטה על השלטון".
ואז שוב הופיע על המסך התלמיד זקור-השיער: "יש עוד הרבה אנשים חשובים שנרצחו ולא עושים להם טקסים וכל הדברים האלה. גם סבא שלי היה בן אדם חשוב, נרצח, ולא עשו לו טקס".
יכול להיות שזה לא חכם ורגיש להשמיע דברים כאלה בשבוע הזיכרון לרבין, אך אין בדברים האלה משום הצדקה לרצח. ואולם, הכתבת ברק המשיכה לדבוק בגרסת המערכת ברוממה: "סירוב פקודה, הינתקות, פינוי, רצח ראש ממשלה אז והיום, הכל מתערבב. והמסקנות כמו אז מסוכנות מאוד".
באמת הכל מתערבב. תלמידה בעלת חזות דתית העריכה בהמשך הכתבה שיכול להתרחש רצח נוסף על ידי אנשים הסבורים שההינתקות רעה לישראל, ואצל הצופים נוצר רושם שגוי שהיא אולי משתוקקת לרצח כזה. תלמיד אחד הכריז שיסרב לפנות את משפחתו בגוש קטיף, אמירה שאף היא איננה קשורה לרצח רבין, ובבלי דעת איפשר לנועה ברק לחתום את הכתבה המגמתית בהכרעת דין נחרצת ומופרכת: "ערב יום הזיכרון לרצח רבין הוא יום ההצבעה על ההינתקות. בני הנוער היום, שהיו אז רק בכיתה ב', נשמעים כאילו לא היה אז רצח. אז יש מי שיאמר שזה רק נוער ואלה דיבורי סרק, אבל עדיין מצמרר ומפחיד לשמוע שדבר לא השתנה".
אכן, מצמרר ומפחיד. דבר לא השתנה.
משיח כן יטלפן
בשבוע הבא עוברים סופית לעשר ספרות בטלפון הנייד, ולרגל המהפך הדיגיטלי הזה שוב נמסר שישראל היא אחת המעצמות הסלולריות האדירות בתבל. כמעט לכל אזרח בוגר יש טלפון או שניים. כיוון שקשה לספק הסבר כלכלי או בטחוני לשיא העולמי הזה, אין מנוס מהסבר תיאולוגי: עם ישראל הוא ביסודו עם שוחר גאולה. כולנו, חילוניים כדתיים, מייחלים בסתר לבבנו לישועה גדולה ורוצים להיות זמינים לקראתה ככל האפשר. החילוניים משתוקקים לטלפון משמח ממפעל-הפיס, הדתיים לצלצול מהמשיח, וכולם מאמינים שאף על פי שיתמהמה בוא יבוא בכל רגע.
ציטוט השבוע (2)
"היכולת שלי לראיין מתנחלים כבדים היא מאוד מוגבלת. אני יכולה לשבת מולם ולשנוא, ועם הזמן זה רק מחמיר. בתקופה האחרונה אני לא יכולה לסבול את זה שכל דיון מתחיל בפיסקה המלנכולית על גורלם המר של האנשים שצריך לעקור מהחממות, שרובן אגב ריקות. פשוט שיעברו דירה. שיקבלו פיצויים נדיבים מאוד ויאללה, נגמר" (עינב גלילי מערוץ 2, מעריב, יום ו' שעבר).
"שמעון פרס ביקש ממני שנציל את כבוד היהדות החרדית ונצביע בעד" (הרב ישראל אייכלר, יום ג').
גיבור עם דגל לבן
אין ספק, שרון יצא במוצאי יום שלישי גבר שבגברים. הוא הוכיח שוב את היכולות הגנרליות שלו. בקור רוח מדהים הכריע אפיים ארצה את הקמים עליו. כמו בימי קומנדו 101, כמו באוקטובר 73', הוא הישיר מבטו אל יריביו, והם מצמצו ראשונים. לא בכדי נצצו עיני דליה איציק מאושר. מהערצה. היה קשה להאמין שרק יום אחד קודם השמיע אותו שרון את נאום הכניעה של חייו, והסביר למה הנסיגות טובות לישראל. הגנרל שהובס נפשית על ידי השמאלנים הוכתר למחרת על ידיהם כגיבור ישראל.
ושוב חוזרים הקולות
עם השנים הלכה והתקבעה מסורת ההתייחדות התקשורתית עם זכר רבין. היא כוללת שידור עצרות זמר מאתר הרצח, סרטי שינאה לימין בכל ערוצי הטלוויזיה, גל ראיונות עם איתן הבר ושמעון שבס, ובעיקר שפע של להג סובייטי על הסתה מדומה. ערוץ 1, לדוגמה, הצליח להפוך השבוע מפגש תיכוניסטים תמים בהר הרצל לכתבת בלהות על הרצח שהיה ועל הרציחות שבדרך.
"ועכשיו לקולות שמחזירים אותנו בדיוק תשע שנים לאחור", הקדים חיים יבין פתיח ריטואלי לכתבה, "תלמידי תיכון שרצח רבין לא מזעזע אותם. הם לא מגנים את הרוצח ומבחינתם הרצח הבא הוא רק שאלה של זמן".
אחר-כך באה כתבה ארוכה, שלא הכילה טפח כיסוי להבטחת יבין. לא היו בה קולות שהזכירו במשהו את סתיו 95', וגם לא הוכחה שהרצח אינו מזעזע את התלמידים. בחינה מדוקדקת של הכתבה מעלה חשד כבד להטעיה מכוונת, אופיינית מאוד לתקשורת האלקטרונית בישראל: מרואיינים צעירים נשאלו מה הניע את יגאל עמיר לרצוח את רבין, וכשחיוו לתומם את דעתם, ניצל ערוץ 1 את עלגותם ותמימותם כדי לרמוז שהם מבינים ללבו של הרוצח או אפילו מייחלים לרצח נוסף.
לאורך הכתבה נעשה שימוש ערמומי בקטעי ארכיון, בלי לטרוח תמיד לציין שמדובר בארכיון. דברי הקישור המתלהמים של הכתבת נועה ברק היו תלושים או כמעט תלושים מהאמירות המתונות של התלמידים. היא ועורכיה השתמשו בטכניקת תעמולה קולנועית, המנצלת את נטיית הצופים להאמין לדברי הקריינות ברקע יותר מאשר למראות על המסך.
ברק פתחה: "באנו הבוקר לקבר רבין בירושלים, שלושה ימים לפני יום הזיכרון להרצחו. פגשנו קבוצה של תיכוניסטים שנה לפני גיוסם לצה"ל. חילוניים ודתיים מדברים. תשע שנים אחרי הנוער הזה זוכר שהיה רצח, אבל לא זוכר מי היה רבין".
שטויות. אף מרואיין בכתבה לא נתפס על חם כשהוא מקמט את מצחו ומתקשה לזכור מיהו רבין. אחרי שתלמידה אחת מלמלה כמה מלים סתמיות על ראש הממשלה המנוח, הוקרנו פתאום קולות ארכיון מהפגנת ימין עתיקה: "בדם ואש את רבין נגרש". הן נועדו לחפות על העובדה שהכתבת לא הצליחה להקליט תלמיד כלשהו צועק "בדם ואש את שרון נגרש" או משהו דומה. ובכל זאת היא התלהמה: "תשע שנים עברו. אותן הקריאות, אותה ההסתה".
על המסך הופיעה דמותו של תלמיד זקור-שיער, שכנראה לא מעריץ במיוחד את רבין: "(הוא) כאילו סיבך את המדינה, ולפי דעתי, זה יכול להיות נכון שהוא נתן נשק לערבים וכל הדברים האלה, ובגלל זה יש לערבים יד נגדנו, ויש כאלו שראו לנכון לרצוח אותו".
שימו לב, התלמיד הזה לא אמר מלה בעד הרצח, אלא רק הסביר מה היו המניעים של יגאל עמיר, מן הסתם אחרי שהתבקש לעשות זאת על ידי המראיינת עצמה. היא הצמידה לדברים הללו קטע ארכיון נוסף, אבל הפעם בלי להבהיר שמדובר בארכיון. איש ימין אלמוני דיבר שם על רבין, אבל הצופים יכלו לחשוב שהוא מתכוון לשרון: "זה לא ראש ממשלה, זה ראש כנופיה שהשתלטה על השלטון".
ואז שוב הופיע על המסך התלמיד זקור-השיער: "יש עוד הרבה אנשים חשובים שנרצחו ולא עושים להם טקסים וכל הדברים האלה. גם סבא שלי היה בן אדם חשוב, נרצח, ולא עשו לו טקס".
יכול להיות שזה לא חכם ורגיש להשמיע דברים כאלה בשבוע הזיכרון לרבין, אך אין בדברים האלה משום הצדקה לרצח. ואולם, הכתבת ברק המשיכה לדבוק בגרסת המערכת ברוממה: "סירוב פקודה, הינתקות, פינוי, רצח ראש ממשלה אז והיום, הכל מתערבב. והמסקנות כמו אז מסוכנות מאוד".
באמת הכל מתערבב. תלמידה בעלת חזות דתית העריכה בהמשך הכתבה שיכול להתרחש רצח נוסף על ידי אנשים הסבורים שההינתקות רעה לישראל, ואצל הצופים נוצר רושם שגוי שהיא אולי משתוקקת לרצח כזה. תלמיד אחד הכריז שיסרב לפנות את משפחתו בגוש קטיף, אמירה שאף היא איננה קשורה לרצח רבין, ובבלי דעת איפשר לנועה ברק לחתום את הכתבה המגמתית בהכרעת דין נחרצת ומופרכת: "ערב יום הזיכרון לרצח רבין הוא יום ההצבעה על ההינתקות. בני הנוער היום, שהיו אז רק בכיתה ב', נשמעים כאילו לא היה אז רצח. אז יש מי שיאמר שזה רק נוער ואלה דיבורי סרק, אבל עדיין מצמרר ומפחיד לשמוע שדבר לא השתנה".
אכן, מצמרר ומפחיד. דבר לא השתנה.
משיח כן יטלפן
בשבוע הבא עוברים סופית לעשר ספרות בטלפון הנייד, ולרגל המהפך הדיגיטלי הזה שוב נמסר שישראל היא אחת המעצמות הסלולריות האדירות בתבל. כמעט לכל אזרח בוגר יש טלפון או שניים. כיוון שקשה לספק הסבר כלכלי או בטחוני לשיא העולמי הזה, אין מנוס מהסבר תיאולוגי: עם ישראל הוא ביסודו עם שוחר גאולה. כולנו, חילוניים כדתיים, מייחלים בסתר לבבנו לישועה גדולה ורוצים להיות זמינים לקראתה ככל האפשר. החילוניים משתוקקים לטלפון משמח ממפעל-הפיס, הדתיים לצלצול מהמשיח, וכולם מאמינים שאף על פי שיתמהמה בוא יבוא בכל רגע.
ציטוט השבוע (2)
"היכולת שלי לראיין מתנחלים כבדים היא מאוד מוגבלת. אני יכולה לשבת מולם ולשנוא, ועם הזמן זה רק מחמיר. בתקופה האחרונה אני לא יכולה לסבול את זה שכל דיון מתחיל בפיסקה המלנכולית על גורלם המר של האנשים שצריך לעקור מהחממות, שרובן אגב ריקות. פשוט שיעברו דירה. שיקבלו פיצויים נדיבים מאוד ויאללה, נגמר" (עינב גלילי מערוץ 2, מעריב, יום ו' שעבר).