דלתות מסתובבות
פברואר 2003, ימים אחדים אחרי הבחירות לכנסת.
פניו של עמרי שרון העלו סומק עז ונטפו זיעה, בעת שהתרוצץ בבהילות במסדרונות הכנסת. עוברים ושבים מיהרו לזוז הצידה מחשש שיידרסו, והח"כ החדש והצעיר הצליח להגיע במהירות יחסית אל לשכת רה"מ. "אני חייב לדבר עם ראש הממשלה!" קרא לעבר המזכירה, תוך שהוא מנסה להסדיר את נשימתו.
כאן מתפצלת העלילה לשני סיפורים מקבילים.
סיפור א':
בזווית עינו הבחין עמרי בדלת הסגורה של חדר הישיבות.
"מצטערת, הוא בישיבה מיוחדת עם אנשי המטה הכללי", ענתה המזכירה בשוויון נפש, "אתה רוצה להשאיר שם ומספר טלפון?"
"אני הבן שלו", אמר עמרי בזעם ופנה ללכת. מאחוריו עוד שמע את קולה של המזכירה: "אתה הבן של אריק, בטח. אתה יודע כמה ח"כים חדשים מגיעים לכאן ונשבעים לי שראש הממשלה הוא אבא שלהם?"
בשעות הלילה המאוחרות, מעיר צלצול הנייד את עמרי משנתו. "אה, מדבר אבא", הוא שומע מן העבר השני, "חיפשת אותי הבוקר?"
"כן", עונה עמרי, עיניו עוד עצומות, "אני כבר לא זוכר מה רציתי. זה כנראה לא היה חשוב".
"אה, בסדר. תראה, בימים הקרובים אנחנו עובדים על הקמת הקואליציה", נשמע קולו של שרון האב, "אז תשתדל לא להתרוצץ יותר מדי בין הרגליים, בסדר?"
"בסדר... אבא!?"
"כן?"
"כיף להיות חבר כנסת".
"אמרתי לך", עונה ראש הממשלה ומנתק. עמרי חוזר לישון וחולם שהוא הבן של טוביה צפיר. בינתיים, מצליח אריאל שרון להקים קואליציה יציבה, עם המפלגות הדתיות והאיחוד הלאומי. הוא מודיע לאמריקנים כי ישראל מוכנה למו"מ עם הפלשתינים, אבל רק כאשר ייפסק הטרור. לצבא הוא מורה להיאבק בטרור בכל הכוח. ואכן, צה"ל מצליח לחסל את יאסין, רנטיסי ואל-ע'ול, בעוד ההתיישבות היהודית ביש"ע קובעת עובדות בשטח ומוחקת סופית כל אפשרות להקמת מדינה פלשתינית. אריאל שרון עצמו מניח אבן פינה להתיישבות חדשה בגוש קטיף, כשתושבי חבל עזה עומדים מסביב ושרים בהתלהבות "אריק מלך ישראל".
למרות דברי ביקורת מצד הממשל האמריקני, דבק שרון בעמדותיו כצוק איתן. הקואליציה שומרת על יציבות, וח"כ גדעון סער לא נזקק למאמץ מיוחד כדי להבטיח רוב בכל ההצבעות החשובות. היציבות השלטונית מביאה עמה גם שיפור בכלכלה, בחינוך, בבריאות ואפילו באיכות הסביבה (בעיקר בזכות פעילותו הנמרצת של השר המוכשר לאיכות הסביבה, זבולון אורלב). במפלגת העבודה יודעים כי לא צפויות בחירות עד 2007, ומנצלים את הזמן הפנוי לעוד סכסוכים פנימיים. מפלגת שינוי יורדת בסקרים; אברהם פורז חוזר בתשובה; הטרור נבלם כמעט לחלוטין; ערפאת מת משברון לב; הליכוד מקבל 50 מנדטים בבחירות הבאות; פרס לוקח פסק זמן מהפוליטיקה, אבל מבטיח לחזור.
סיפור ב':
בזווית עינו הבחין עמרי בדלת הפתוחה של חדר הישיבות, ומיהר להיכנס פנימה.
"אבא!" צרח, "אתה חייב לשמוע את זה - בא לי רעיון אדיר, משהו שיהפוך אותך לראש הממשלה הכי גדול שהיה כאן. התנתקות חד צדדית! אתה שומע? אתה צריך ללכת על התנתקות חד-צדדית!"
רודפי אלמונים
כשחבורה של אלמונים נבחרה למקומות גבוהים ברשימת הליכוד לכנסת ה-16, והפרשן אמנון אברמוביץ' הזיל דמעות תנין על זילות הליכוד, אני דווקא הייתי מבסוט. הפוליטיקה שלנו נראתה לי אז כה עייפה, שחשבתי שלא יזיק לה דם חדש של ח"כים צעירים, נמרצים ורעננים. אבל בשבועות האחרונים, כשח"כים כמו גמליאל, אפללו ורוחמה אברהם עולים לכותרות בתדירות בלתי מבוקרת, חודרת בי ההכרה העמוקה והכואבת ביותר שניתן להעלות על הדעת: אמנון אברמוביץ' צדק.
חמסה עלינו
א. מדוע עוזי חיטמן ז"ל, למרות כשרונו ויצירתו, זכה בחייו להתעלמות מצד מבקרי מוסיקה וצרכניה? משום שאנו אוהבים את המוסיקאים שלנו שחצנים, פרובוקטורים, ציניים, רעי לב ומלאי שנאה לאחרים ולעצמם. זמרים נחמדים, חייכנים, שקטים, צנועים ושורשיים אוטומטית הופכים בעינינו לכוכבי ילדים.
ב. "בגלי צה"ל לא שירתה, גם לא בצה"ל בכלל. חתונה פיקטיבית עשתה את העבודה" כך מסכמת מיכל קפרא במעריב את הקריירה הצבאית העגומה של המרואיינת שלה, מגישת הטלוויזיה עינב גלילי. איכשהו, החלק המסקרן הזה בביוגרפיה של גלילי טובע בתוך מבול של אמירות חשובות ונוקבות על חופשות בצימרים, רכישת מכונית, לבישת גופיות עם נצנצים, וכמובן שנאת מתנחלים שגרתית עד בחילה.
ג. השבוע יושלם תהליך השינוי במספרי הטלפונים הסלולריים, ואפשר יהיה להתקשר לנייד רק באמצעות המספרים החדשים. אם לא עומד להתרחש כאן בלגן אטומי בשבועות הקרובים, אני מוכן לבלוע את הכיפה.
ד. הערה אישית למגיש ג'קי לוי: גם אם יוסף סידר הוא חבר שלך, זאת עדיין לא סיבה להשתלח ברדיו באלה התוקפים אותו ואת סרטו המצליח, במיוחד כשהם צודקים.
ה. שני תושבי כרמיאל הגו רעיון לקיים צום ביום הזיכרון ליצחק רבין. עכשיו אני רוצה לראות את השר פורז מזיז את השעון שעתיים קדימה.
יודע את מקומי
"הכול מוכן?" שאלה זוגתי, ורעד עבר בקולה.
"מה כבר צריך להכין לבייביסיטר?" עניתי, "יש כאן בקבוק, ספרים, טיטולים, מגבונים, קלטות וידאו, מספר טלפון, מספר פלאפון, מספר תיק במס הכנסה. מה עוד היא תצטרך?"
"אולי נבטל הכול ונישאר בבית?" התחננה הזוגה. "אני לא רוצה להשאיר את הילד עם אשה זרה".
"תשמעי", אמרתי בקול תקיף אך אבהי, "אנחנו צריכים לקפוץ לתוך המים הקרים. הלא יום אחד הילד יצטרך להסתדר בלעדינו. מתי בדיוק את רוצה שזה יקרה, כשהוא יתחתן?"
"השתגעת?" קפצה אמו של היורש. "שאני אשאיר את התינוק שלי לבד בחתונה שלו?"
אולי לא הבהרתי את עצמי כמו שצריך. "יקירתי", פתחתי שוב, אבל אז נשמעה דפיקה בדלת.
"ששש... אל תפתח", לחשה אשתי, אבל זה היה מאוחר מדי. הבייביסיטר נכנסה בעליצות, נושאת בידיה תיק קטן. "הוא ישן?" שאלה.
"לגמרי", עניתי, "וכמו שאני מכיר אותו, הוא לא יתעורר גם אם תהפכי לו את המיטה".
"אבל אל תנסי את זה", הוסיפה אשתי בחשש.
"אשתי דואגת, כי זאת הפעם הראשונה שאנחנו יוצאים בלעדיו", אמרתי לשמרטפית בחיוך.
"ואם הוא מתעורר", המשיכה אשתי, "יש לו כאן בקבוק ומוצץ. וכדאי להחזיק אותו על הידיים ולשיר לו משהו מרגיע, או שתקראי לו את 'תירס חם' - זה הסיפור שהוא הכי אוהב".
"אני מבינה אותך", אמרה הסיטרית לזוגה, "את דואגת לילד שלך. זה טבעי לגמרי", ואז שלחה בי מבט חד הכולל כתב אישום פלוס הרשעה.
כשהיינו במכונית, העפתי מבט לעבר אשתי. "את רוצה לחזור?" שאלתי. היא הניעה ראשה לשלילה.
"כמו שאמרת, צריך לקפוץ לתוך המים", ענתה באומץ ואז חייכה. "אתה יודע, האמת היא שזה ממש כיף, לנסוע רק שנינו כמו פעם. בסוף עוד אתמכר לזה".
"זה גם מה שאני חושב", הסכמתי.
חלפה דקה של שתיקה, ואז זה קרה. לעיניה המבועתות של רעייתי, פרצתי בבכי קורע לב וחסר מעצורים.
"מה קרה?" היא שאלה בתימהון.
"אני לא מאמין שהשארנו אותו לבד", מלמלתי, "אף פעם לא השארנו אותו לבד! ואם הוא יתעורר? ואם הוא יסבול? אנחנו חייבים לחזור! אני עושה פרסה!"
"די, די", ניחמה אותי הזוגה, וכשראתה שאני ממשיך לבכות, אחזה בידי הימנית והחלה לזמזם נעימה מרגיעה, עד שבכיי שכך מעט והפך ליבבה חרישית.
"מי לא מכיר את אופיר", לחשה באוזני בקול אימהי, "אופיר אוהב לנגן ולשיר, וביום קיץ חם אוהב גם תירס חם"...
פברואר 2003, ימים אחדים אחרי הבחירות לכנסת.
פניו של עמרי שרון העלו סומק עז ונטפו זיעה, בעת שהתרוצץ בבהילות במסדרונות הכנסת. עוברים ושבים מיהרו לזוז הצידה מחשש שיידרסו, והח"כ החדש והצעיר הצליח להגיע במהירות יחסית אל לשכת רה"מ. "אני חייב לדבר עם ראש הממשלה!" קרא לעבר המזכירה, תוך שהוא מנסה להסדיר את נשימתו.
כאן מתפצלת העלילה לשני סיפורים מקבילים.
סיפור א':
בזווית עינו הבחין עמרי בדלת הסגורה של חדר הישיבות.
"מצטערת, הוא בישיבה מיוחדת עם אנשי המטה הכללי", ענתה המזכירה בשוויון נפש, "אתה רוצה להשאיר שם ומספר טלפון?"
"אני הבן שלו", אמר עמרי בזעם ופנה ללכת. מאחוריו עוד שמע את קולה של המזכירה: "אתה הבן של אריק, בטח. אתה יודע כמה ח"כים חדשים מגיעים לכאן ונשבעים לי שראש הממשלה הוא אבא שלהם?"
בשעות הלילה המאוחרות, מעיר צלצול הנייד את עמרי משנתו. "אה, מדבר אבא", הוא שומע מן העבר השני, "חיפשת אותי הבוקר?"
"כן", עונה עמרי, עיניו עוד עצומות, "אני כבר לא זוכר מה רציתי. זה כנראה לא היה חשוב".
"אה, בסדר. תראה, בימים הקרובים אנחנו עובדים על הקמת הקואליציה", נשמע קולו של שרון האב, "אז תשתדל לא להתרוצץ יותר מדי בין הרגליים, בסדר?"
"בסדר... אבא!?"
"כן?"
"כיף להיות חבר כנסת".
"אמרתי לך", עונה ראש הממשלה ומנתק. עמרי חוזר לישון וחולם שהוא הבן של טוביה צפיר. בינתיים, מצליח אריאל שרון להקים קואליציה יציבה, עם המפלגות הדתיות והאיחוד הלאומי. הוא מודיע לאמריקנים כי ישראל מוכנה למו"מ עם הפלשתינים, אבל רק כאשר ייפסק הטרור. לצבא הוא מורה להיאבק בטרור בכל הכוח. ואכן, צה"ל מצליח לחסל את יאסין, רנטיסי ואל-ע'ול, בעוד ההתיישבות היהודית ביש"ע קובעת עובדות בשטח ומוחקת סופית כל אפשרות להקמת מדינה פלשתינית. אריאל שרון עצמו מניח אבן פינה להתיישבות חדשה בגוש קטיף, כשתושבי חבל עזה עומדים מסביב ושרים בהתלהבות "אריק מלך ישראל".
למרות דברי ביקורת מצד הממשל האמריקני, דבק שרון בעמדותיו כצוק איתן. הקואליציה שומרת על יציבות, וח"כ גדעון סער לא נזקק למאמץ מיוחד כדי להבטיח רוב בכל ההצבעות החשובות. היציבות השלטונית מביאה עמה גם שיפור בכלכלה, בחינוך, בבריאות ואפילו באיכות הסביבה (בעיקר בזכות פעילותו הנמרצת של השר המוכשר לאיכות הסביבה, זבולון אורלב). במפלגת העבודה יודעים כי לא צפויות בחירות עד 2007, ומנצלים את הזמן הפנוי לעוד סכסוכים פנימיים. מפלגת שינוי יורדת בסקרים; אברהם פורז חוזר בתשובה; הטרור נבלם כמעט לחלוטין; ערפאת מת משברון לב; הליכוד מקבל 50 מנדטים בבחירות הבאות; פרס לוקח פסק זמן מהפוליטיקה, אבל מבטיח לחזור.
סיפור ב':
בזווית עינו הבחין עמרי בדלת הפתוחה של חדר הישיבות, ומיהר להיכנס פנימה.
"אבא!" צרח, "אתה חייב לשמוע את זה - בא לי רעיון אדיר, משהו שיהפוך אותך לראש הממשלה הכי גדול שהיה כאן. התנתקות חד צדדית! אתה שומע? אתה צריך ללכת על התנתקות חד-צדדית!"
רודפי אלמונים
כשחבורה של אלמונים נבחרה למקומות גבוהים ברשימת הליכוד לכנסת ה-16, והפרשן אמנון אברמוביץ' הזיל דמעות תנין על זילות הליכוד, אני דווקא הייתי מבסוט. הפוליטיקה שלנו נראתה לי אז כה עייפה, שחשבתי שלא יזיק לה דם חדש של ח"כים צעירים, נמרצים ורעננים. אבל בשבועות האחרונים, כשח"כים כמו גמליאל, אפללו ורוחמה אברהם עולים לכותרות בתדירות בלתי מבוקרת, חודרת בי ההכרה העמוקה והכואבת ביותר שניתן להעלות על הדעת: אמנון אברמוביץ' צדק.
חמסה עלינו
א. מדוע עוזי חיטמן ז"ל, למרות כשרונו ויצירתו, זכה בחייו להתעלמות מצד מבקרי מוסיקה וצרכניה? משום שאנו אוהבים את המוסיקאים שלנו שחצנים, פרובוקטורים, ציניים, רעי לב ומלאי שנאה לאחרים ולעצמם. זמרים נחמדים, חייכנים, שקטים, צנועים ושורשיים אוטומטית הופכים בעינינו לכוכבי ילדים.
ב. "בגלי צה"ל לא שירתה, גם לא בצה"ל בכלל. חתונה פיקטיבית עשתה את העבודה" כך מסכמת מיכל קפרא במעריב את הקריירה הצבאית העגומה של המרואיינת שלה, מגישת הטלוויזיה עינב גלילי. איכשהו, החלק המסקרן הזה בביוגרפיה של גלילי טובע בתוך מבול של אמירות חשובות ונוקבות על חופשות בצימרים, רכישת מכונית, לבישת גופיות עם נצנצים, וכמובן שנאת מתנחלים שגרתית עד בחילה.
ג. השבוע יושלם תהליך השינוי במספרי הטלפונים הסלולריים, ואפשר יהיה להתקשר לנייד רק באמצעות המספרים החדשים. אם לא עומד להתרחש כאן בלגן אטומי בשבועות הקרובים, אני מוכן לבלוע את הכיפה.
ד. הערה אישית למגיש ג'קי לוי: גם אם יוסף סידר הוא חבר שלך, זאת עדיין לא סיבה להשתלח ברדיו באלה התוקפים אותו ואת סרטו המצליח, במיוחד כשהם צודקים.
ה. שני תושבי כרמיאל הגו רעיון לקיים צום ביום הזיכרון ליצחק רבין. עכשיו אני רוצה לראות את השר פורז מזיז את השעון שעתיים קדימה.
יודע את מקומי
"הכול מוכן?" שאלה זוגתי, ורעד עבר בקולה.
"מה כבר צריך להכין לבייביסיטר?" עניתי, "יש כאן בקבוק, ספרים, טיטולים, מגבונים, קלטות וידאו, מספר טלפון, מספר פלאפון, מספר תיק במס הכנסה. מה עוד היא תצטרך?"
"אולי נבטל הכול ונישאר בבית?" התחננה הזוגה. "אני לא רוצה להשאיר את הילד עם אשה זרה".
"תשמעי", אמרתי בקול תקיף אך אבהי, "אנחנו צריכים לקפוץ לתוך המים הקרים. הלא יום אחד הילד יצטרך להסתדר בלעדינו. מתי בדיוק את רוצה שזה יקרה, כשהוא יתחתן?"
"השתגעת?" קפצה אמו של היורש. "שאני אשאיר את התינוק שלי לבד בחתונה שלו?"
אולי לא הבהרתי את עצמי כמו שצריך. "יקירתי", פתחתי שוב, אבל אז נשמעה דפיקה בדלת.
"ששש... אל תפתח", לחשה אשתי, אבל זה היה מאוחר מדי. הבייביסיטר נכנסה בעליצות, נושאת בידיה תיק קטן. "הוא ישן?" שאלה.
"לגמרי", עניתי, "וכמו שאני מכיר אותו, הוא לא יתעורר גם אם תהפכי לו את המיטה".
"אבל אל תנסי את זה", הוסיפה אשתי בחשש.
"אשתי דואגת, כי זאת הפעם הראשונה שאנחנו יוצאים בלעדיו", אמרתי לשמרטפית בחיוך.
"ואם הוא מתעורר", המשיכה אשתי, "יש לו כאן בקבוק ומוצץ. וכדאי להחזיק אותו על הידיים ולשיר לו משהו מרגיע, או שתקראי לו את 'תירס חם' - זה הסיפור שהוא הכי אוהב".
"אני מבינה אותך", אמרה הסיטרית לזוגה, "את דואגת לילד שלך. זה טבעי לגמרי", ואז שלחה בי מבט חד הכולל כתב אישום פלוס הרשעה.
כשהיינו במכונית, העפתי מבט לעבר אשתי. "את רוצה לחזור?" שאלתי. היא הניעה ראשה לשלילה.
"כמו שאמרת, צריך לקפוץ לתוך המים", ענתה באומץ ואז חייכה. "אתה יודע, האמת היא שזה ממש כיף, לנסוע רק שנינו כמו פעם. בסוף עוד אתמכר לזה".
"זה גם מה שאני חושב", הסכמתי.
חלפה דקה של שתיקה, ואז זה קרה. לעיניה המבועתות של רעייתי, פרצתי בבכי קורע לב וחסר מעצורים.
"מה קרה?" היא שאלה בתימהון.
"אני לא מאמין שהשארנו אותו לבד", מלמלתי, "אף פעם לא השארנו אותו לבד! ואם הוא יתעורר? ואם הוא יסבול? אנחנו חייבים לחזור! אני עושה פרסה!"
"די, די", ניחמה אותי הזוגה, וכשראתה שאני ממשיך לבכות, אחזה בידי הימנית והחלה לזמזם נעימה מרגיעה, עד שבכיי שכך מעט והפך ליבבה חרישית.
"מי לא מכיר את אופיר", לחשה באוזני בקול אימהי, "אופיר אוהב לנגן ולשיר, וביום קיץ חם אוהב גם תירס חם"...