איך משמרים את המסורת בדור ה-MTV ולמה דווקא ´דרור יקרא´ ו´כי אשמרה שבת´ מושרים בפי כל
ליל שבת קודש כמעט חצות. בית הכנסת ´אדס´ בירושלים עמוס מתפללים שבאו לשיר יחד את ´שירת הבקשות´ לאחר סעודת השבת. חלפתי במקום במהירות, מתכוונת לחצות את הכביש השומם, כשלפתע קלטו אוזניי מנגינה מוכרת: "אגדלך אלוהי כל נשמה ואודך ברוב פחד ואימה בעמדי תוך קהלך צור לרומם לך אכרע ואכוף ראש וקומה". השירה הסוחפת הזו הציתה את זכרוני לרגע. "מדובר בפיוט שכתב ר´ אברהם אבן עזרא", נשמע קולה הרחוק של המורה לספרות, "הוא נקרא גם רשות לקדיש ונכנס לסידורי התפילה הספרדיים, הפיוט, הנחשב לשירת קודש בעברית, עוסק בנתינת שבח לקב"ה והאדרת שמו.
"´אגדלך´ הולחן בכמה גרסאות ע"י משוררי ספרד והועבר כנכס יקר מדור לדור", סיימה המורה את דבריה.
"אגדלך הוא פיוט בר מזל", אומר ד"ר שרגא לוי מהאוניברסיטה העברית שעשה את עבודת הדוקטורט שלו על פיוטי עדות המזרח, "הרבה פיוטים לא זכו למנגינה קליטה ואינם ידועים בציבור. ´אגדלך´ נחשב למוכר בזכות הלחן שלו ובזכות הביצועים הרבים שנעשו לו. צריך להבין כי במשך מאות שנים נכתבו עשרות אלפי פיוטים שתפקידם היה לקשט את התפילה בבתי הכנסת בעיקר בשבתות ובימים טובים, חלקם אבדו ונכחדו עם הזמן, אחרים נלקחו לגניזה הקהירית ושם התבלו. הפיוטים שאנו מכירים היום הם אלה שנשתמרו בקנאות והוכפלו בכמה עותקים. אלמלא שירת הבקשות והרעיון המיוחד הטמון בה, היו הרבה פיוטים הולכים ונעלמים".
לאלו מאתנו ששכחו: שירת הבקשות היא שירה שטופחה על ידי אנשי ספרד ופייטני הקבלה של העיר צפת, המושרת משבת בראשית עד שבת זכור בלילות הארוכים המותירים לאנשים זמן להתקבץ בבתי כנסיות. הראשונים שכתבו אותה היו משוררי תור הזהב בספרד, שהקפידו לכלול בשירתם את הערגה והכיסופים לקב"ה ואת הכאב על חורבן בית המקדש. במשך הזמן הלכו הפיוטים הללו ונפוצו בארצות המזרח. הטובים ביניהם נכנסו לסידור התפילה הספרדי ולאחר מכן גם לחלק מן הסידורים האשכנזים. כשהתרחשה בשנת ש"ל עליית המקובלים הגדולה, הגיעה שירת הבקשות לארץ ישראל ופרחה בעיר צפת. פיוטים כמו ´מלך רחמן´ לר´ משה קורדובירו, ´יום זה לישראל´ של האר"י ו´יודוך רעיוני´ לר´ ישראל נג´ארה, הפכו להיות חלק בלתי נפרד מן התפילה והזמירות.
"כשהפיוטים הללו הפכו להיות מוכרים ואהובים", ממשיך ד"ר לוי, "הם הולחנו וסודרו לפי נושאים. לדוגמה, פיוטים שנכתבו לימי תענית ולעשרת ימי תשובה נקראו ´סליחות´, ואלו שנתחברו לתשעה באב קרויים ´קינות´, ולהבדיל פיוטים שאנו שרים בסוכות או בפסח נקראים ´מועדים´".
זאת אומרת שלכל חג היו מחברים פיוט מיוחד.
"זה לא היה מתוכנן אלא יצא ככה. היום אפשר לראות שבעצם לכל חג או אירוע משמח כמו חתונה, בר מצווה וברית מילה, יש פיוטים מיוחדים שהפכו לנחלת הכלל ולנכסי צאן ברזל. הפיוטים שעסקו בבקשות לרפואה או בהודיה לקב"ה נכנסו אל תוך המשבצת של ´שירת הבקשות´ ושרו אותם בלילות. המטרה הייתה לקלס את שמו של הבורא לא רק במסגרת התפילה עצמה, אלא גם מחוצה לה ולהביא לתודעת הציבור כולו את חשיבות המעשה. יהודי תימן למשל, כינסו את הפיוטים שלהם בתוך ספר גדול שנקרא "הדיוואן" כשר´ שלום שבזי הוא הפייטן העיקרי המופיע בו. וכך בכל ערב שבת או חג הם שרו משיריו בעונג רב. התופעה הזו הלכה והתפשטה במהירות בכל ארצות ערב ונמצאו לה אוהדים רבים, יהודים בסוריה, במרוקו ואפילו במצרים היו מתאספים בלילות שבת ושרים את הפיוטים על פי סדר קבוע מראש שהנהיג ראש הקהל. ההוכחה הטובה ביותר היא שהמסורת הזו הצליחה לשרוד את כל הצרות של העם היהודי מבלי להיעלם או להישכח מה שלצערנו קרה לפעמים".
חוג פייטנים
ד"ר לוי ידוע בסביבתו כמעריץ גדול של שירת ר´ יהודה הלוי. בלילות הקיץ הארוכים מתכנסים בביתו כמה עשרות אנשים העוסקים בפענוח שיריו של הצדיק ובלימוד מסכת חייו. אחד מהתנאים כדי להתקבל לחוג הוא ציטוט בעל פה של כמה פיוטים נבחרים השייכים לריה"ל ועמידה נוקשה בזמנים.
למה דווקא ריה"ל?
"הרבה אנשים שואלים אותי את השאלה הזו, אבל בינתיים אין לי תשובה חד משמעית. אני יודע שהמשפחה שלי קשורה אליו באיזשהו קשר משפחתי רחוק. אבי אהב מאוד את הפיוטים שלו וקבע כי יש להם סגנון מיוחד הנבדל משאר הפייטנים, החיבה הזו עברה כנראה בגנים והותירה את רישומה בי ובאחי הבכור.
"יש פיוט נפוץ מאוד של ריה"ל שנקרא ´לבי במזרח", אומר לוי ומקריא בקול רם ובהטעמה נכונה את הפיוט. "תקשיבי למילים ותראי איזה סיפור עצוב מסתתר בין השורות":
לבי במזרח ואנכי בסוף מערבאיך אטעמה את אשר אכל ואיך יערב
איכה אשלם נדרי ואסרי בעודציון בחבל אדום ואני בכבל ערב
יקל בעיני עזב כל טוב ספרד כמויקר בעיני ראות עפרות דביר נחרב"
"כשהייתי צעיר יותר הקראתי את הפיוט הזה לתלמידים שלי ובאמצע התחלתי לבכות. הכיתה היתה המומה מהמורה הקשוח העומד ומתייפח באמצע שיעור. כשנרגעתי הסברתי להם את התשוקה הגדולה שהיתה לריה"ל לעלות ארצה ואת סופו הטראגי. דווקא בכניסה לארץ כשהוא מתכופף לנשק את אדמתה רכב לעברו פרש ערבי ומחץ אותו למוות.
"הדעה השנייה אומרת שהוא כלל לא זכה להגיע לארץ, אלא אבד עם ספינתו בלב ים ובגלל ההחמצה הגדולה הזו והצער על מותו מקבלים פיוטיו משמעות אחרת, עצובה יותר וזו גרמה לי לבכות. רציתי להחדיר בילדים את הידיעה שמדובר בצדיק עולם שכל פיוטיו עסקו בציון ובכמיהה אליה. הפיוט ´אלי ציון ועריה´ שהוא כתב כקינה לתשעה באב, מסמל בעיניי לא רק את חורבן הבית אלא גם את גלותו הפרטית של פייטן שאהבת ארץ ישראל זרמה בעורקיו, אך הוא לא זכה לשבת בה למרות רצונו העז".
אוצר גנוז
מחברי הפיוטים נהגו מדי פעם לחתום את שמם בתוך היצירה כאקרוסטיכון. היו כאלה ששילבו בפיוט את שמם המלא כמו האר"י ז"ל, שבפיוטיו ניתן למצוא את הסימן אני יצחק לוריא. היו שחתמו רק את שמם הפרטי כמו בפיוט ´נגילה הללויה´ שסימנו אשר.
"בגלל הגלגולים הרבים שעברו הפיוטים בכל גלויות ישראל היה חשש ששמות המחברים יישמטו או יוחלפו האחד בשני", מסביר שמעי´ה גביזון מחבר הספר ´ועל פיוטיך- עבר והווה´. "יש פיוטים שלא ידוע עד היום מי חיברם אבל מנסים לייחס אותם לפייטן זה או אחר עפ"י סגנון הכתיבה. לפני עשרים שנה ביקרתי במוזיאון יהדות המזרח ונתקלתי בפיוטים שהיו כתובים בקסת שחורה שהלכה ונמחקה עם השנים. אני זוכר שעל חלק מהם היה כתוב מחבר לא ידוע. חשבתי לעצמי אז, מסכן הצדיק שכתב את הפיוט הזה ולא זכה ששמו ייזכר ויכובד כראוי. אני מכיר הרבה היסטוריונים שמנסים במשך שנים ארוכות לגלות את זהותו של כותב פיוט עלום שם. הם חוקרים את התקופה בה נכתב הפיוט, את הפייטנים שחיו באותו דור ואת הרקע הכללי. בעיניהם וגם בעיניי זהו צער גדול מאוד כשאדם שופך את לבו על נייר שהשיג בעמל רב, לוקח פסק זמן רציני מלימוד התורה, יושב לכתוב פיוטים ולבסוף נעלם מן ההיסטוריה ומן המורשת של העם היהודי. ולכן אם חוקר מצליח לגלות את שמו של הפייטן האלמוני אפילו אם זה רק שם פרטי, זו שמחה גדולה ותיקון עוול רציני.
"כשהתחלתי לכתוב את הספר כמעט הלכתי לאיבוד", מתוודה גביזון, "חשבתי לעצמי בתמימות שפיוטים זה דבר ידוע ומוכר וכך גם מחבריהם. ואולם, כשרציתי לחקור למשל את דמותו של ר´ אלעזר הקליר, שנחשב פייטן קדום מאוד, הייתי בטוח שיישפך עליי חומר מכל מקום. הדבר הזה לא קרה.
"הייתי יושב שעות באיזה ארכיון מאובק מול כתבים נדירים שהייתי בודק במאמץ רב. בחלק מן הביקורים יצאתי כשם שהגעתי בידיים ריקות. השממה שנתקלתי בה אז גרמה לי זעזוע, אבל לימדה אותי כלל חשוב: בביוגרפיות של כותבי הפיוטים רב הסתום על הגלוי וצריך לדעת להסתפק בפיוט עצמו, כי מעבר לכך אלו דברים שאינם ברי השגה".
מה עם המוסיקה הפיוטית, האם היא יותר נפוצה?
"מי שאוהב פיוטים אוהב גם מוסיקה פיוטית, ככה זה עובד בדרך כלל. היום בגלל ההיסחפות של האנשים בארץ אחרי מוסיקה מזרחית, יש לישראלי הממוצע יותר סבלנות לשמוע פיוטים, במיוחד את אלו עם הלחנים המוכרים שהפכו ללהיטים ונכנסו לתודעת הציבור הספרדי והאשכנזי בארץ ובתפוצות. הרבה אנשים ישירו פיוטים בשבת אבל לא ילכו לשמוע את שירת הבקשות, ובטח לא יקנו דיסקים של פייטנים. לעומתם יש כאלו שירוצו לכל ערב פיוטים ויתרמו מכספם לקרן ´פייטני המזרח´. יכול להיות שהפער הזה נוצר בגלל שבאנו מגלויות שונות. יהדות רוסיה למשל, לא הצמיחה פייטנים כי שם לא ידעו מה זה בכלל פיוט, הרעיון כולו בא מהספרדים. לכן רוב המאזינים של המוסיקה הפיוטית הם בני עדות המזרח, אלו שסבא רבא שלהם שמע או כתב פיוטים והנחיל לדורות הבאים את האהבה הגדולה הזו".
גביזון הוא אחר מני רבים הטוענים כי הדרך הבטוחה להנחיל את הפיוט לדורות הבאים היא מסורת עקבית של קריאה והאזנה קבוצתית, היוצרת אהבה ומפחיתה את הרושם כי מדובר במשהו ישן ומשעמם. השאלה היא מה עושים עם הנוער המתגלה כסרבן לא קטן בכל הקשור לפיוטים ולמוסיקה המייחדת אותם. "לנוער היום יש אוזן מערבית מאוד", אומר גידי שרון, מי שערך עד לא מכבר את רוב תכניות הפיוט בערוצי הרדיו הדתיים ונחשב כמבין גדול בנושא. "בעיניו של הנוער פיוטים זה דבר ששיך לזקנים ולחבר´ה שמשעמם להם, ולכן הטקטיקה צריכה להיות שונה וחדשנית, אחרת נאבד אותם. אסור שזה יקרה כי הם ה´סבים´ של הדור הבא, ומי יעביר את המסורת הלאה?
"לפני כמה שבועות התקשר אלי פייטן ידוע וסיפר שהבן שלו לא מסוגל לשמוע פיוטים. אם מישהו אצלם בבית הקשיב ליחיאל נהרי או לציון יחזקאל הוא היה מתעצבן ודורש לכבות את הטייפ. הדבר הזה שבר את האבא שפייטנות זרמה לו בדם. הוא לא הבין איפה הוא טעה ולמה דווקא הבן שלו צריך לשנוא פיוטים. הסברתי לו שזה בעצם פער הדורות. היום הנוער אוהב שירים קלילים עם לחנים פשוטים בלי סלסולים מיותרים, ופיוטים לא בדיוק עונים על ההגדרה הזו. נכון שבגדול יש עכשיו עדנה מחודשת לפיוט ולשירי בקשה אבל צריך לזכור שהתחייה הזו באה מהקהל המבוגר יותר ולא מהנוער.
"התרופה היחידה לכך היא השבת", מסביר שרון, "תראי לי משפחה דתית אחת שלא שרה את ´דרור יקרא´ או את ´כי אשמרה שבת´. הפיוטים הללו השתרשו במשך הזמן והפכו להיות חובה בכל בית. למה? בגלל שאנחנו שרים אותם בחגים ובשבתות ומלמדים אותם בבתי הספר כחובה לבגרות.
האמצעים הללו מביאים את הנוער צעד אחד קדימה לעבר הפיוט. ילד ששמע בקטנותו פיוטים וחש את האהבה הגדולה של ההורים למוסיקה הזו, או שילמד לאהוב את זה בדרכו שלו או שלא יאהב, הוא לא חייב. אבל התפקיד העיקרי מוטל על ההורים והמחנכים, שצריכים להשתמש בכל הכלים היצירתיים העומדים לרשותם ולכבוש את היעד הזה. כשהנוער רואה את החשיבות שיש לפיוטים ואת היופי הגנוז בשירת הבקשות, הוא נותן כבוד".
כדי לחזק את דבריו מביא שרון סיפור קצר בשבח הפיוט: "מספרים על ר´ ישראל נג´ארה שהיה יושב כל ליל שבת ושר פיוטים שחיבר, והיו הציפורים באות לשמוע את שירתו. פעם אחת בא רבו האר"י ז"ל לשבת איתם, וגילה לכל החבורה כי בעלי הכנף המופיעים לשירה הם מלאכי השרת, הבאים לשמוע את הפיוטים כדי לזמר אותם אחר כך לפני הקב"ה. ואמר אז האר"י כי אין שירה גדולה וחשובה לקב"ה כשירת הבקשות. כשילד שומע סיפור נפלא כזה תאמיני לי שהוא לא נשאר אדיש".
שירה גבוהה
מה המקור למילה פיוט?
"הרבה אנשים לא יודעים אבל המלה פיוט לא מצויה בשורש העברי כמקור אלא היא הועתקה מהשפה היוונית. המלה פיוט באה מהביטוי "פויטוס", שזה משורר ביוונית והרעיון אומץ לשירה הספרדית.
אם נתבונן טוב בכל הפיוטים נראה כי כולם שירה, הפייטנים שוררו לאל. ולכן כשאומרים על אדם שהוא ´מתפייט´, הכוונה היא שהוא אומר שירה גבוהה ומטרת ה´פויטוס´ שעבר גיור לחומרה, תואמת את המקור".
מה עם פיוטים שנכתבו בדור שלנו?
"לדעתי אין מקום להשוואה בין פיוטים שנכתבו לפני כמה מאות שנים לפיוטים בני זמננו. פעם כדי לכתוב פיוט היית צריך להיות בקי גדול בכל רזי התורה עם ידע נרחב בדקדוק ובניקוד. הפייטנים של אז היו צריכים לשים לב למשקל לבתים ולחריזה מאוד מדויקת ולהתאים את עצמם לרף הגבוה שהיה מקובל אז. אני לא מזלזל חלילה בכותבי הפיוטים היום, כבודם במקומם מונח, אבל פעם הסיפור היה אחרת לגמרי. אולי לפני שלושים שנה היו פיוטים שיכלו להתמודד עם הכתיבה הקדמונית, אבל צריך להבין שהיום יש תופעה שנקראת ירידת הדורות והפערים הולכים וגדלים לצערנו. ההבדל הוא שבימים עברו חלק מהחובות של הילדים היהודים לפחות בספרד היה ללמוד פיוטים ולהאזין להם. היום תקנה כזו לא היתה עוברת".
למה?
"כי הדור השתנה, נקודה. תנסי לחשוב בעצמך איזה אינטרס יהיה לילד בן חמש עשרה לשבת בשעות הפנאי ולקרוא פיוטים? או להיכנס ל´גל פז´ ולקנות את משה חבושה? בעיניו כל הקטע הזה של פיוטים ומוסיקה פיוטית הוא פרה-היסטורי".
שרון הוציא לא מכבר דיסק הנושא את השם ´לחיות לנצח´, ואולם להפתעת רבים הוא לא עוסק כלל בפיוטים אלא במוסיקה מערבית.
"העובדה שלא הוצאתי דיסק של מוסיקה פיוטית עד עכשיו לא מבטלת את אהבתי הגדולה לפיוט. אני שומע המון את המוסיקה הזו ומנחיל אותה לילדיי. הדיסק הזה הוא משהו שונה הנותן לי התאווררות מסוימת אחרי שהגשתי במשך חמש עשרה שנה תכנית שבועית על הפיוטים ומנהגיהם. זה נראה לך דבר שבא בקלות?"
החיבור בין מזרח למערב נעשה כהגדרתו ´הדוק יותר´, אך בכל מה שקשור למוסיקה פיוטית הוא אומר "המצב נראה אחרת. לפני כמה שנים יצא דיסק שהביא את המוסיקה הפיוטית לשנות האלפיים, הכל בדאנס ובכלים חשמליים, בעיניי זה היה נפלא. שידרתי אותו בלי סוף בערוץ 7. האמת היא שבהתחלה זה די הלהיב אותי ונתן לי ולמאזינים תחושה של התחדשות, אבל במשך הזמן ככל שאנשים שמעו את זה, הם קיבלו הרכב אלקטרוני והבינו שזה לא זה. המוסיקה הפיוטית באה עם ניחוח ישן מלכתחילה כי זה מה שנייחד אותה. הניסיונות לגוון אותה נרשמים בברכה, רק שבינתיים המקור והאותנטיות הם המנצחים הגדולים".
ליל שבת קודש כמעט חצות. בית הכנסת ´אדס´ בירושלים עמוס מתפללים שבאו לשיר יחד את ´שירת הבקשות´ לאחר סעודת השבת. חלפתי במקום במהירות, מתכוונת לחצות את הכביש השומם, כשלפתע קלטו אוזניי מנגינה מוכרת: "אגדלך אלוהי כל נשמה ואודך ברוב פחד ואימה בעמדי תוך קהלך צור לרומם לך אכרע ואכוף ראש וקומה". השירה הסוחפת הזו הציתה את זכרוני לרגע. "מדובר בפיוט שכתב ר´ אברהם אבן עזרא", נשמע קולה הרחוק של המורה לספרות, "הוא נקרא גם רשות לקדיש ונכנס לסידורי התפילה הספרדיים, הפיוט, הנחשב לשירת קודש בעברית, עוסק בנתינת שבח לקב"ה והאדרת שמו.
"´אגדלך´ הולחן בכמה גרסאות ע"י משוררי ספרד והועבר כנכס יקר מדור לדור", סיימה המורה את דבריה.
"אגדלך הוא פיוט בר מזל", אומר ד"ר שרגא לוי מהאוניברסיטה העברית שעשה את עבודת הדוקטורט שלו על פיוטי עדות המזרח, "הרבה פיוטים לא זכו למנגינה קליטה ואינם ידועים בציבור. ´אגדלך´ נחשב למוכר בזכות הלחן שלו ובזכות הביצועים הרבים שנעשו לו. צריך להבין כי במשך מאות שנים נכתבו עשרות אלפי פיוטים שתפקידם היה לקשט את התפילה בבתי הכנסת בעיקר בשבתות ובימים טובים, חלקם אבדו ונכחדו עם הזמן, אחרים נלקחו לגניזה הקהירית ושם התבלו. הפיוטים שאנו מכירים היום הם אלה שנשתמרו בקנאות והוכפלו בכמה עותקים. אלמלא שירת הבקשות והרעיון המיוחד הטמון בה, היו הרבה פיוטים הולכים ונעלמים".
לאלו מאתנו ששכחו: שירת הבקשות היא שירה שטופחה על ידי אנשי ספרד ופייטני הקבלה של העיר צפת, המושרת משבת בראשית עד שבת זכור בלילות הארוכים המותירים לאנשים זמן להתקבץ בבתי כנסיות. הראשונים שכתבו אותה היו משוררי תור הזהב בספרד, שהקפידו לכלול בשירתם את הערגה והכיסופים לקב"ה ואת הכאב על חורבן בית המקדש. במשך הזמן הלכו הפיוטים הללו ונפוצו בארצות המזרח. הטובים ביניהם נכנסו לסידור התפילה הספרדי ולאחר מכן גם לחלק מן הסידורים האשכנזים. כשהתרחשה בשנת ש"ל עליית המקובלים הגדולה, הגיעה שירת הבקשות לארץ ישראל ופרחה בעיר צפת. פיוטים כמו ´מלך רחמן´ לר´ משה קורדובירו, ´יום זה לישראל´ של האר"י ו´יודוך רעיוני´ לר´ ישראל נג´ארה, הפכו להיות חלק בלתי נפרד מן התפילה והזמירות.
"כשהפיוטים הללו הפכו להיות מוכרים ואהובים", ממשיך ד"ר לוי, "הם הולחנו וסודרו לפי נושאים. לדוגמה, פיוטים שנכתבו לימי תענית ולעשרת ימי תשובה נקראו ´סליחות´, ואלו שנתחברו לתשעה באב קרויים ´קינות´, ולהבדיל פיוטים שאנו שרים בסוכות או בפסח נקראים ´מועדים´".
זאת אומרת שלכל חג היו מחברים פיוט מיוחד.
"זה לא היה מתוכנן אלא יצא ככה. היום אפשר לראות שבעצם לכל חג או אירוע משמח כמו חתונה, בר מצווה וברית מילה, יש פיוטים מיוחדים שהפכו לנחלת הכלל ולנכסי צאן ברזל. הפיוטים שעסקו בבקשות לרפואה או בהודיה לקב"ה נכנסו אל תוך המשבצת של ´שירת הבקשות´ ושרו אותם בלילות. המטרה הייתה לקלס את שמו של הבורא לא רק במסגרת התפילה עצמה, אלא גם מחוצה לה ולהביא לתודעת הציבור כולו את חשיבות המעשה. יהודי תימן למשל, כינסו את הפיוטים שלהם בתוך ספר גדול שנקרא "הדיוואן" כשר´ שלום שבזי הוא הפייטן העיקרי המופיע בו. וכך בכל ערב שבת או חג הם שרו משיריו בעונג רב. התופעה הזו הלכה והתפשטה במהירות בכל ארצות ערב ונמצאו לה אוהדים רבים, יהודים בסוריה, במרוקו ואפילו במצרים היו מתאספים בלילות שבת ושרים את הפיוטים על פי סדר קבוע מראש שהנהיג ראש הקהל. ההוכחה הטובה ביותר היא שהמסורת הזו הצליחה לשרוד את כל הצרות של העם היהודי מבלי להיעלם או להישכח מה שלצערנו קרה לפעמים".
חוג פייטנים
ד"ר לוי ידוע בסביבתו כמעריץ גדול של שירת ר´ יהודה הלוי. בלילות הקיץ הארוכים מתכנסים בביתו כמה עשרות אנשים העוסקים בפענוח שיריו של הצדיק ובלימוד מסכת חייו. אחד מהתנאים כדי להתקבל לחוג הוא ציטוט בעל פה של כמה פיוטים נבחרים השייכים לריה"ל ועמידה נוקשה בזמנים.
למה דווקא ריה"ל?
"הרבה אנשים שואלים אותי את השאלה הזו, אבל בינתיים אין לי תשובה חד משמעית. אני יודע שהמשפחה שלי קשורה אליו באיזשהו קשר משפחתי רחוק. אבי אהב מאוד את הפיוטים שלו וקבע כי יש להם סגנון מיוחד הנבדל משאר הפייטנים, החיבה הזו עברה כנראה בגנים והותירה את רישומה בי ובאחי הבכור.
"יש פיוט נפוץ מאוד של ריה"ל שנקרא ´לבי במזרח", אומר לוי ומקריא בקול רם ובהטעמה נכונה את הפיוט. "תקשיבי למילים ותראי איזה סיפור עצוב מסתתר בין השורות":
לבי במזרח ואנכי בסוף מערבאיך אטעמה את אשר אכל ואיך יערב
איכה אשלם נדרי ואסרי בעודציון בחבל אדום ואני בכבל ערב
יקל בעיני עזב כל טוב ספרד כמויקר בעיני ראות עפרות דביר נחרב"
"כשהייתי צעיר יותר הקראתי את הפיוט הזה לתלמידים שלי ובאמצע התחלתי לבכות. הכיתה היתה המומה מהמורה הקשוח העומד ומתייפח באמצע שיעור. כשנרגעתי הסברתי להם את התשוקה הגדולה שהיתה לריה"ל לעלות ארצה ואת סופו הטראגי. דווקא בכניסה לארץ כשהוא מתכופף לנשק את אדמתה רכב לעברו פרש ערבי ומחץ אותו למוות.
"הדעה השנייה אומרת שהוא כלל לא זכה להגיע לארץ, אלא אבד עם ספינתו בלב ים ובגלל ההחמצה הגדולה הזו והצער על מותו מקבלים פיוטיו משמעות אחרת, עצובה יותר וזו גרמה לי לבכות. רציתי להחדיר בילדים את הידיעה שמדובר בצדיק עולם שכל פיוטיו עסקו בציון ובכמיהה אליה. הפיוט ´אלי ציון ועריה´ שהוא כתב כקינה לתשעה באב, מסמל בעיניי לא רק את חורבן הבית אלא גם את גלותו הפרטית של פייטן שאהבת ארץ ישראל זרמה בעורקיו, אך הוא לא זכה לשבת בה למרות רצונו העז".
אוצר גנוז
מחברי הפיוטים נהגו מדי פעם לחתום את שמם בתוך היצירה כאקרוסטיכון. היו כאלה ששילבו בפיוט את שמם המלא כמו האר"י ז"ל, שבפיוטיו ניתן למצוא את הסימן אני יצחק לוריא. היו שחתמו רק את שמם הפרטי כמו בפיוט ´נגילה הללויה´ שסימנו אשר.
"בגלל הגלגולים הרבים שעברו הפיוטים בכל גלויות ישראל היה חשש ששמות המחברים יישמטו או יוחלפו האחד בשני", מסביר שמעי´ה גביזון מחבר הספר ´ועל פיוטיך- עבר והווה´. "יש פיוטים שלא ידוע עד היום מי חיברם אבל מנסים לייחס אותם לפייטן זה או אחר עפ"י סגנון הכתיבה. לפני עשרים שנה ביקרתי במוזיאון יהדות המזרח ונתקלתי בפיוטים שהיו כתובים בקסת שחורה שהלכה ונמחקה עם השנים. אני זוכר שעל חלק מהם היה כתוב מחבר לא ידוע. חשבתי לעצמי אז, מסכן הצדיק שכתב את הפיוט הזה ולא זכה ששמו ייזכר ויכובד כראוי. אני מכיר הרבה היסטוריונים שמנסים במשך שנים ארוכות לגלות את זהותו של כותב פיוט עלום שם. הם חוקרים את התקופה בה נכתב הפיוט, את הפייטנים שחיו באותו דור ואת הרקע הכללי. בעיניהם וגם בעיניי זהו צער גדול מאוד כשאדם שופך את לבו על נייר שהשיג בעמל רב, לוקח פסק זמן רציני מלימוד התורה, יושב לכתוב פיוטים ולבסוף נעלם מן ההיסטוריה ומן המורשת של העם היהודי. ולכן אם חוקר מצליח לגלות את שמו של הפייטן האלמוני אפילו אם זה רק שם פרטי, זו שמחה גדולה ותיקון עוול רציני.
"כשהתחלתי לכתוב את הספר כמעט הלכתי לאיבוד", מתוודה גביזון, "חשבתי לעצמי בתמימות שפיוטים זה דבר ידוע ומוכר וכך גם מחבריהם. ואולם, כשרציתי לחקור למשל את דמותו של ר´ אלעזר הקליר, שנחשב פייטן קדום מאוד, הייתי בטוח שיישפך עליי חומר מכל מקום. הדבר הזה לא קרה.
"הייתי יושב שעות באיזה ארכיון מאובק מול כתבים נדירים שהייתי בודק במאמץ רב. בחלק מן הביקורים יצאתי כשם שהגעתי בידיים ריקות. השממה שנתקלתי בה אז גרמה לי זעזוע, אבל לימדה אותי כלל חשוב: בביוגרפיות של כותבי הפיוטים רב הסתום על הגלוי וצריך לדעת להסתפק בפיוט עצמו, כי מעבר לכך אלו דברים שאינם ברי השגה".
מה עם המוסיקה הפיוטית, האם היא יותר נפוצה?
"מי שאוהב פיוטים אוהב גם מוסיקה פיוטית, ככה זה עובד בדרך כלל. היום בגלל ההיסחפות של האנשים בארץ אחרי מוסיקה מזרחית, יש לישראלי הממוצע יותר סבלנות לשמוע פיוטים, במיוחד את אלו עם הלחנים המוכרים שהפכו ללהיטים ונכנסו לתודעת הציבור הספרדי והאשכנזי בארץ ובתפוצות. הרבה אנשים ישירו פיוטים בשבת אבל לא ילכו לשמוע את שירת הבקשות, ובטח לא יקנו דיסקים של פייטנים. לעומתם יש כאלו שירוצו לכל ערב פיוטים ויתרמו מכספם לקרן ´פייטני המזרח´. יכול להיות שהפער הזה נוצר בגלל שבאנו מגלויות שונות. יהדות רוסיה למשל, לא הצמיחה פייטנים כי שם לא ידעו מה זה בכלל פיוט, הרעיון כולו בא מהספרדים. לכן רוב המאזינים של המוסיקה הפיוטית הם בני עדות המזרח, אלו שסבא רבא שלהם שמע או כתב פיוטים והנחיל לדורות הבאים את האהבה הגדולה הזו".
גביזון הוא אחר מני רבים הטוענים כי הדרך הבטוחה להנחיל את הפיוט לדורות הבאים היא מסורת עקבית של קריאה והאזנה קבוצתית, היוצרת אהבה ומפחיתה את הרושם כי מדובר במשהו ישן ומשעמם. השאלה היא מה עושים עם הנוער המתגלה כסרבן לא קטן בכל הקשור לפיוטים ולמוסיקה המייחדת אותם. "לנוער היום יש אוזן מערבית מאוד", אומר גידי שרון, מי שערך עד לא מכבר את רוב תכניות הפיוט בערוצי הרדיו הדתיים ונחשב כמבין גדול בנושא. "בעיניו של הנוער פיוטים זה דבר ששיך לזקנים ולחבר´ה שמשעמם להם, ולכן הטקטיקה צריכה להיות שונה וחדשנית, אחרת נאבד אותם. אסור שזה יקרה כי הם ה´סבים´ של הדור הבא, ומי יעביר את המסורת הלאה?
"לפני כמה שבועות התקשר אלי פייטן ידוע וסיפר שהבן שלו לא מסוגל לשמוע פיוטים. אם מישהו אצלם בבית הקשיב ליחיאל נהרי או לציון יחזקאל הוא היה מתעצבן ודורש לכבות את הטייפ. הדבר הזה שבר את האבא שפייטנות זרמה לו בדם. הוא לא הבין איפה הוא טעה ולמה דווקא הבן שלו צריך לשנוא פיוטים. הסברתי לו שזה בעצם פער הדורות. היום הנוער אוהב שירים קלילים עם לחנים פשוטים בלי סלסולים מיותרים, ופיוטים לא בדיוק עונים על ההגדרה הזו. נכון שבגדול יש עכשיו עדנה מחודשת לפיוט ולשירי בקשה אבל צריך לזכור שהתחייה הזו באה מהקהל המבוגר יותר ולא מהנוער.
"התרופה היחידה לכך היא השבת", מסביר שרון, "תראי לי משפחה דתית אחת שלא שרה את ´דרור יקרא´ או את ´כי אשמרה שבת´. הפיוטים הללו השתרשו במשך הזמן והפכו להיות חובה בכל בית. למה? בגלל שאנחנו שרים אותם בחגים ובשבתות ומלמדים אותם בבתי הספר כחובה לבגרות.
האמצעים הללו מביאים את הנוער צעד אחד קדימה לעבר הפיוט. ילד ששמע בקטנותו פיוטים וחש את האהבה הגדולה של ההורים למוסיקה הזו, או שילמד לאהוב את זה בדרכו שלו או שלא יאהב, הוא לא חייב. אבל התפקיד העיקרי מוטל על ההורים והמחנכים, שצריכים להשתמש בכל הכלים היצירתיים העומדים לרשותם ולכבוש את היעד הזה. כשהנוער רואה את החשיבות שיש לפיוטים ואת היופי הגנוז בשירת הבקשות, הוא נותן כבוד".
כדי לחזק את דבריו מביא שרון סיפור קצר בשבח הפיוט: "מספרים על ר´ ישראל נג´ארה שהיה יושב כל ליל שבת ושר פיוטים שחיבר, והיו הציפורים באות לשמוע את שירתו. פעם אחת בא רבו האר"י ז"ל לשבת איתם, וגילה לכל החבורה כי בעלי הכנף המופיעים לשירה הם מלאכי השרת, הבאים לשמוע את הפיוטים כדי לזמר אותם אחר כך לפני הקב"ה. ואמר אז האר"י כי אין שירה גדולה וחשובה לקב"ה כשירת הבקשות. כשילד שומע סיפור נפלא כזה תאמיני לי שהוא לא נשאר אדיש".
שירה גבוהה
מה המקור למילה פיוט?
"הרבה אנשים לא יודעים אבל המלה פיוט לא מצויה בשורש העברי כמקור אלא היא הועתקה מהשפה היוונית. המלה פיוט באה מהביטוי "פויטוס", שזה משורר ביוונית והרעיון אומץ לשירה הספרדית.
אם נתבונן טוב בכל הפיוטים נראה כי כולם שירה, הפייטנים שוררו לאל. ולכן כשאומרים על אדם שהוא ´מתפייט´, הכוונה היא שהוא אומר שירה גבוהה ומטרת ה´פויטוס´ שעבר גיור לחומרה, תואמת את המקור".
מה עם פיוטים שנכתבו בדור שלנו?
"לדעתי אין מקום להשוואה בין פיוטים שנכתבו לפני כמה מאות שנים לפיוטים בני זמננו. פעם כדי לכתוב פיוט היית צריך להיות בקי גדול בכל רזי התורה עם ידע נרחב בדקדוק ובניקוד. הפייטנים של אז היו צריכים לשים לב למשקל לבתים ולחריזה מאוד מדויקת ולהתאים את עצמם לרף הגבוה שהיה מקובל אז. אני לא מזלזל חלילה בכותבי הפיוטים היום, כבודם במקומם מונח, אבל פעם הסיפור היה אחרת לגמרי. אולי לפני שלושים שנה היו פיוטים שיכלו להתמודד עם הכתיבה הקדמונית, אבל צריך להבין שהיום יש תופעה שנקראת ירידת הדורות והפערים הולכים וגדלים לצערנו. ההבדל הוא שבימים עברו חלק מהחובות של הילדים היהודים לפחות בספרד היה ללמוד פיוטים ולהאזין להם. היום תקנה כזו לא היתה עוברת".
למה?
"כי הדור השתנה, נקודה. תנסי לחשוב בעצמך איזה אינטרס יהיה לילד בן חמש עשרה לשבת בשעות הפנאי ולקרוא פיוטים? או להיכנס ל´גל פז´ ולקנות את משה חבושה? בעיניו כל הקטע הזה של פיוטים ומוסיקה פיוטית הוא פרה-היסטורי".
שרון הוציא לא מכבר דיסק הנושא את השם ´לחיות לנצח´, ואולם להפתעת רבים הוא לא עוסק כלל בפיוטים אלא במוסיקה מערבית.
"העובדה שלא הוצאתי דיסק של מוסיקה פיוטית עד עכשיו לא מבטלת את אהבתי הגדולה לפיוט. אני שומע המון את המוסיקה הזו ומנחיל אותה לילדיי. הדיסק הזה הוא משהו שונה הנותן לי התאווררות מסוימת אחרי שהגשתי במשך חמש עשרה שנה תכנית שבועית על הפיוטים ומנהגיהם. זה נראה לך דבר שבא בקלות?"
החיבור בין מזרח למערב נעשה כהגדרתו ´הדוק יותר´, אך בכל מה שקשור למוסיקה פיוטית הוא אומר "המצב נראה אחרת. לפני כמה שנים יצא דיסק שהביא את המוסיקה הפיוטית לשנות האלפיים, הכל בדאנס ובכלים חשמליים, בעיניי זה היה נפלא. שידרתי אותו בלי סוף בערוץ 7. האמת היא שבהתחלה זה די הלהיב אותי ונתן לי ולמאזינים תחושה של התחדשות, אבל במשך הזמן ככל שאנשים שמעו את זה, הם קיבלו הרכב אלקטרוני והבינו שזה לא זה. המוסיקה הפיוטית באה עם ניחוח ישן מלכתחילה כי זה מה שנייחד אותה. הניסיונות לגוון אותה נרשמים בברכה, רק שבינתיים המקור והאותנטיות הם המנצחים הגדולים".