* במנהלת ההתנתקות מתכננים שמגורשי גוש קטיף יגורו בקרוואנים * גם התומכים בהתנתקות צריכים להתנגד לעוול המכונה 'חוק פינוי-פיצוי'
הקיטוב העמוק והמסוכן שיצר תהליך אוסלו התעצם בין השאר בגלל החלוקה המאוד לא צודקת של נטל מחיר השלום בין שני צדי המתרס הפוליטי בישראל.
יוזמי תהליך אוסלו ומוביליו לא הסתפקו בניצחון פוליטי ואידיאולוגי, ובהגשמת מאווייהם במישור הלאומי. במקביל להכרה באש"ף ולמסירת השטחים לידיו, הם גם דאגו להנדס את הקונסטרוקציה המדינית שיצרו כך שהם ומקורביהם, "תומכי השלום", זכו ביוקרה בינלאומית ובשפע של קופונים כלכליים. באותו זמן, בני עמם מהצד הנגדי של המפה הפוליטית לא רק שנחלו מפלה אידיאולוגית, אלא גם שילמו מחיר אישי כבד. וכך, בעוד פרס ורבין חולקים עם ערפאת את פרס נובל, ובשעה שביילין פונדק והירשפלד קוצרים תהילה עולמית והופכים את תעשיית השלום למקצוע מכניס, היו המתנחלים עסוקים בקבורת חבריהם הנרצחים בכבישי יש"ע, קציר הדמים של ההפקרות הביטחונית מתוצרת אוסלו. קיטוב עמוק ורב-פנים שכזה הוא נפיץ במיוחד, וסביר להניח שהיה לו חלק משמעותי באווירה הטעונה ערב רצח רבין.
לא שחסרו כאן בעבר החלטות ממשלה שקוממו חלק מהציבור והיו שנויות במחלוקת חריפה. אבל כשאריאל שרון הלך למבצע שלום הגליל על אפו וחמתו של השמאל, תומכי המלחמה שילמו מחיר כמו מתנגדיה. כשממשלת ישראל החליטה לקחת את השילומים מגרמניה, מתנגדי ההחלטה נפגעו ממנה במישור הרגשי והאידיאולוגי, אבל רכושם לא נפגע וחייהם לא הועמדו בסכנה. גם את מחיר ההתנחלות בעומק שטחי יש"ע משלמים קודם כל המתנחלים עצמם, ובין חיילי צה"ל שנשלחים לאבטח אותם יש בעלי דעות ימניות התומכים בהתנחלויות כמו שיש אנשי שמאל שמתנגדים להן.
אחד הלקחים מרצח רבין הוא שאסור לתת למציאות מפלגת שכזאת לחזור על עצמה, אבל זה בדיוק מה שקורה כעת.
מחיר ההתנתקות האמיתי
כשבגין החליט לעקור את יישובי סיני תמורת שלום עם מצרים, רבים מתושבי פתחת רפיח תמכו במהלך, למרות שהיה כרוך בחורבן יישוביהם. ימית ובנותיה הוקמו שנים ספורות בלבד לפני שהוחלט על עקירתן, והקשר בין התושבים לאדמתם לא התקדש בדמם של חברים ובני משפחה שנפלו במקום. תושבי ימית חיו שם בטוב, ואת יישוביהם בנו אולי ביזע, אבל לא בדמעות ובטח שלא בדם. גם אלה מביניהם שהתנגדו אידיאולוגית לעקירה זכו לפחות לפיצויים נדיבים ביותר, שנקבעו במשא ומתן שבו ממשלת ישראל הרחיקה ללכת לקראתם.
כל זה לא קורה כעת. במשרד המשפטים יושבים פקידים שמאלנים וקובעים את מרכיבי החוק המכונה 'פינוי-פיצוי' לפי ראות עיניהם. "הפיצויים יהיו הרבה יותר נמוכים מאשר בימית", אמר יונתן בשיא בדברים שנשא לפני חברי בית השיטה דווקא ביום השנה לרצח רבין. זאת כאשר אין ספק שהנזק לתושבי גוש קטיף גדול לאין שיעור מהנזק שהיה לתושבי ימית בשעתם. למה זה כך? אולי כי מישהו חושש שלתוכנית ההתנתקות יהיו הרבה פחות תומכים אם ישולם עבורה המחיר האמיתי שלה.
בסך הכל לעבור דירה
באותו זמן, אנשי שמאל מודים בגלוי שהרס מפעלו של היריב האידיאולוגי היא בעיניהם הצדקה ראויה מצד עצמה לביצוע ההתנתקות, גם ללא כל שיפור ביטחוני, מדיני או כלכלי. במקביל, פוליטיקאים אנשי תקשורת ואנשי רוח לא מתביישים לדבר על עקירת יישובים והגליית תושביהם כעל עניין של מה בכך. מעבר דירה ותו לא. מה הם עושים מזה עניין, תמה איש הרוח א"ב יהושע בהתבטאות אטומה וחסרת דעת, בסך הכל הם מתבקשים לזוז חמישה קילומטרים מזרחה.
ויש מי שמשתדלים להבין, אבל לא כל כך מצליחים. יאיר לפיד, הבן של טומי, ניסה בטור שלו ב'ידיעות' לדמיין את היום שבו יכריחו אותו לעזוב את רמת אביב. הוא תאר את המצוקה הנפשית שתעבור עליו, אך סיכם שלמען השלום הוא יהיה מוכן, וגבעתיים גם יפה. אבל יאיר לפיד לא בנה את רמת אביב. הוא אולי קשור אליה רגשית, בטוח שלא אידיאולוגית. הוא לא סיכן את חייו כדי לגור בה, וחבריו וקרוביו לא נפלו על הגנתה. אם יעבור לגבעתיים, הוא לא יצטרך להיפרד ממיטב חבריו. השכנים שלו מן הסתם לא ממלאים תפקיד משמעותי בחייו גם היום. גם מקום עבודה הוא לא יצטרך להחליף, וככל הנראה גם יצטרך להחליף בית כנסת. בקיצור, מי שלא הקים מימיו יישוב ומי שלא היה שייך לקהילה אוהבת ותומכת, שלא ידבר.
היחיד שהצליח בדרך קולעת להציג את עוצמת הבעיה היה מאיר עוזיאל. בטורו השבועי ב'מעריב' הוא ניסח מכתב דמיוני בחתימת יונתן בשיא, ובו נדרשים אזרחי ישראל לתת את חלקם בנטל ההתנתקות על ידי נתינת אפשרות לתושבי גוש קטיף לקחת לעצמם את ביתם אם יחפצו בכך. כמובן, מי שביתו ייבחר למגורים על ידי אחד המפונים יוכל לפנות למנהלת ההתנתקות בדרישת פיצויים, אשר ייקבעו על ידה באופן חד-צדדי. מעניין איזה אחוז מהציבור היה מוכן לשלם מחיר כזה, שהוא הרבה פחות ממה שנדרשים לשלם המיועדים-לעקירה.
חוק פוגע ושרלטני
ממשלת ישראל, למרות מתק-השפתיים של יונתן בשיא, ניגשת למלאכת העקירה בצורה שרלטנית פטרנליסטית ופוגענית. הפיצויים כאמור נמוכים, ונקבעים באופן חד צדדי. לא ניתנת אפשרות סבירה לשימור המרקם החברתי של היישובים והקהילות באמצעות הקמת יישובים חלופיים. החיפזון בביצוע התוכנית לא מאפשר הכנת פתרונות דיור חלופיים, ויוצר תקופת ביניים שבה משפחות גדולות יגורו בתנאי מחנה פליטים. "ברור שלא יהיו בתים מוכנים", אמר יונתן בשיא. "אנחנו כבר קונים קרוואנים כדי שאנשים יוכלו להציב בקצה המגרש שלהם, ובמקביל יבנו את הבית בכספי הפיצויים שיקבלו. אני סבור שזה פתרון סביר". אכן, ממש פתרון סביר. משפחה בת עשר נפשות תגור שנתיים בקרוואן, עד שתסתיים בניית ביתה החדש.
הורים שכולים ששאלו כיצד יפוצו על עקירת קברות יקיריהם לא קיבלו תשובה של ממש. פיצויים מוגדלים מוצעים רק למי שיעבור לנגב ולגליל, ולא למשל למי שיעבור ליש"ע. ועוד לא דיברנו על העונשים המכוערים שיוטלו על מי שיסרב להתפנות מרצון, ועל המלחמה הפסיכולוגית שמנהלת ממשלת ישראל נגד התושבים הפחות-חזקים ביישובים, תוך שיסוי איש באחיו. מציאות מדכאת, מקוממת, קורעת, וממילא גם נפיצה ומסוכנת.
תושבי גוש קטיף וצפון השומרון אינם מתעניינים בכל זה. הם רוצים להישאר ביישוביהם ואינם עוסקים במשא ומתן על פיצויים. אבל חברי הכנסת, אלו שבפניהם יובא החוק לדיון בוועדות ולהצבעה בקריאה שנייה ושלישית, ראוי שיתנו את דעתם על הדברים. כל עוד לא תוקנו, מן הראוי שגם מי שתומך עקרונית בנסיגה יתנגד לחוק פינוי-פיצוי.
הקיטוב העמוק והמסוכן שיצר תהליך אוסלו התעצם בין השאר בגלל החלוקה המאוד לא צודקת של נטל מחיר השלום בין שני צדי המתרס הפוליטי בישראל.
יוזמי תהליך אוסלו ומוביליו לא הסתפקו בניצחון פוליטי ואידיאולוגי, ובהגשמת מאווייהם במישור הלאומי. במקביל להכרה באש"ף ולמסירת השטחים לידיו, הם גם דאגו להנדס את הקונסטרוקציה המדינית שיצרו כך שהם ומקורביהם, "תומכי השלום", זכו ביוקרה בינלאומית ובשפע של קופונים כלכליים. באותו זמן, בני עמם מהצד הנגדי של המפה הפוליטית לא רק שנחלו מפלה אידיאולוגית, אלא גם שילמו מחיר אישי כבד. וכך, בעוד פרס ורבין חולקים עם ערפאת את פרס נובל, ובשעה שביילין פונדק והירשפלד קוצרים תהילה עולמית והופכים את תעשיית השלום למקצוע מכניס, היו המתנחלים עסוקים בקבורת חבריהם הנרצחים בכבישי יש"ע, קציר הדמים של ההפקרות הביטחונית מתוצרת אוסלו. קיטוב עמוק ורב-פנים שכזה הוא נפיץ במיוחד, וסביר להניח שהיה לו חלק משמעותי באווירה הטעונה ערב רצח רבין.
לא שחסרו כאן בעבר החלטות ממשלה שקוממו חלק מהציבור והיו שנויות במחלוקת חריפה. אבל כשאריאל שרון הלך למבצע שלום הגליל על אפו וחמתו של השמאל, תומכי המלחמה שילמו מחיר כמו מתנגדיה. כשממשלת ישראל החליטה לקחת את השילומים מגרמניה, מתנגדי ההחלטה נפגעו ממנה במישור הרגשי והאידיאולוגי, אבל רכושם לא נפגע וחייהם לא הועמדו בסכנה. גם את מחיר ההתנחלות בעומק שטחי יש"ע משלמים קודם כל המתנחלים עצמם, ובין חיילי צה"ל שנשלחים לאבטח אותם יש בעלי דעות ימניות התומכים בהתנחלויות כמו שיש אנשי שמאל שמתנגדים להן.
אחד הלקחים מרצח רבין הוא שאסור לתת למציאות מפלגת שכזאת לחזור על עצמה, אבל זה בדיוק מה שקורה כעת.
מחיר ההתנתקות האמיתי
כשבגין החליט לעקור את יישובי סיני תמורת שלום עם מצרים, רבים מתושבי פתחת רפיח תמכו במהלך, למרות שהיה כרוך בחורבן יישוביהם. ימית ובנותיה הוקמו שנים ספורות בלבד לפני שהוחלט על עקירתן, והקשר בין התושבים לאדמתם לא התקדש בדמם של חברים ובני משפחה שנפלו במקום. תושבי ימית חיו שם בטוב, ואת יישוביהם בנו אולי ביזע, אבל לא בדמעות ובטח שלא בדם. גם אלה מביניהם שהתנגדו אידיאולוגית לעקירה זכו לפחות לפיצויים נדיבים ביותר, שנקבעו במשא ומתן שבו ממשלת ישראל הרחיקה ללכת לקראתם.
כל זה לא קורה כעת. במשרד המשפטים יושבים פקידים שמאלנים וקובעים את מרכיבי החוק המכונה 'פינוי-פיצוי' לפי ראות עיניהם. "הפיצויים יהיו הרבה יותר נמוכים מאשר בימית", אמר יונתן בשיא בדברים שנשא לפני חברי בית השיטה דווקא ביום השנה לרצח רבין. זאת כאשר אין ספק שהנזק לתושבי גוש קטיף גדול לאין שיעור מהנזק שהיה לתושבי ימית בשעתם. למה זה כך? אולי כי מישהו חושש שלתוכנית ההתנתקות יהיו הרבה פחות תומכים אם ישולם עבורה המחיר האמיתי שלה.
בסך הכל לעבור דירה
באותו זמן, אנשי שמאל מודים בגלוי שהרס מפעלו של היריב האידיאולוגי היא בעיניהם הצדקה ראויה מצד עצמה לביצוע ההתנתקות, גם ללא כל שיפור ביטחוני, מדיני או כלכלי. במקביל, פוליטיקאים אנשי תקשורת ואנשי רוח לא מתביישים לדבר על עקירת יישובים והגליית תושביהם כעל עניין של מה בכך. מעבר דירה ותו לא. מה הם עושים מזה עניין, תמה איש הרוח א"ב יהושע בהתבטאות אטומה וחסרת דעת, בסך הכל הם מתבקשים לזוז חמישה קילומטרים מזרחה.
ויש מי שמשתדלים להבין, אבל לא כל כך מצליחים. יאיר לפיד, הבן של טומי, ניסה בטור שלו ב'ידיעות' לדמיין את היום שבו יכריחו אותו לעזוב את רמת אביב. הוא תאר את המצוקה הנפשית שתעבור עליו, אך סיכם שלמען השלום הוא יהיה מוכן, וגבעתיים גם יפה. אבל יאיר לפיד לא בנה את רמת אביב. הוא אולי קשור אליה רגשית, בטוח שלא אידיאולוגית. הוא לא סיכן את חייו כדי לגור בה, וחבריו וקרוביו לא נפלו על הגנתה. אם יעבור לגבעתיים, הוא לא יצטרך להיפרד ממיטב חבריו. השכנים שלו מן הסתם לא ממלאים תפקיד משמעותי בחייו גם היום. גם מקום עבודה הוא לא יצטרך להחליף, וככל הנראה גם יצטרך להחליף בית כנסת. בקיצור, מי שלא הקים מימיו יישוב ומי שלא היה שייך לקהילה אוהבת ותומכת, שלא ידבר.
היחיד שהצליח בדרך קולעת להציג את עוצמת הבעיה היה מאיר עוזיאל. בטורו השבועי ב'מעריב' הוא ניסח מכתב דמיוני בחתימת יונתן בשיא, ובו נדרשים אזרחי ישראל לתת את חלקם בנטל ההתנתקות על ידי נתינת אפשרות לתושבי גוש קטיף לקחת לעצמם את ביתם אם יחפצו בכך. כמובן, מי שביתו ייבחר למגורים על ידי אחד המפונים יוכל לפנות למנהלת ההתנתקות בדרישת פיצויים, אשר ייקבעו על ידה באופן חד-צדדי. מעניין איזה אחוז מהציבור היה מוכן לשלם מחיר כזה, שהוא הרבה פחות ממה שנדרשים לשלם המיועדים-לעקירה.
חוק פוגע ושרלטני
ממשלת ישראל, למרות מתק-השפתיים של יונתן בשיא, ניגשת למלאכת העקירה בצורה שרלטנית פטרנליסטית ופוגענית. הפיצויים כאמור נמוכים, ונקבעים באופן חד צדדי. לא ניתנת אפשרות סבירה לשימור המרקם החברתי של היישובים והקהילות באמצעות הקמת יישובים חלופיים. החיפזון בביצוע התוכנית לא מאפשר הכנת פתרונות דיור חלופיים, ויוצר תקופת ביניים שבה משפחות גדולות יגורו בתנאי מחנה פליטים. "ברור שלא יהיו בתים מוכנים", אמר יונתן בשיא. "אנחנו כבר קונים קרוואנים כדי שאנשים יוכלו להציב בקצה המגרש שלהם, ובמקביל יבנו את הבית בכספי הפיצויים שיקבלו. אני סבור שזה פתרון סביר". אכן, ממש פתרון סביר. משפחה בת עשר נפשות תגור שנתיים בקרוואן, עד שתסתיים בניית ביתה החדש.
הורים שכולים ששאלו כיצד יפוצו על עקירת קברות יקיריהם לא קיבלו תשובה של ממש. פיצויים מוגדלים מוצעים רק למי שיעבור לנגב ולגליל, ולא למשל למי שיעבור ליש"ע. ועוד לא דיברנו על העונשים המכוערים שיוטלו על מי שיסרב להתפנות מרצון, ועל המלחמה הפסיכולוגית שמנהלת ממשלת ישראל נגד התושבים הפחות-חזקים ביישובים, תוך שיסוי איש באחיו. מציאות מדכאת, מקוממת, קורעת, וממילא גם נפיצה ומסוכנת.
תושבי גוש קטיף וצפון השומרון אינם מתעניינים בכל זה. הם רוצים להישאר ביישוביהם ואינם עוסקים במשא ומתן על פיצויים. אבל חברי הכנסת, אלו שבפניהם יובא החוק לדיון בוועדות ולהצבעה בקריאה שנייה ושלישית, ראוי שיתנו את דעתם על הדברים. כל עוד לא תוקנו, מן הראוי שגם מי שתומך עקרונית בנסיגה יתנגד לחוק פינוי-פיצוי.