אושי גרוס הוא אחד האנשים הבודדים שאפשר לומר עליו שהוא "נחמד", בלי שזה ייחשב להגדרה מעליבה, האיש הזה פשוט חמוד ומצויד בעדינות שאינה תלויה בדבר.
אושי גרוס תמיד רצה לשיר. בכל מצחיקן מתברר, מסתתר זמר קטן. גרוס שהביא לציבור הדתי את תופעת הבדרנים שאפשר לשבת ולצחוק איתם בלי לטנף את האוזניים (בבדיחות לא נקיות), משדרג את אומנותו וכעת גם שר.
את גרוס הכרתי בעבר כשחיקה פוליטיקאים ישראלים (תמיד מצחיק), פה ושם הוא ניגש אל מאחורי הקלעים עם סינגל של שיר מפרי עטו. למען האמת, לא התלהבתי. נדמה לי שבאחת ההזדמנויות לפני שנים רבות, אפילו אמרתי לו בחוסר טאקט "עזוב אותך אושי, תתמקד בכתיבת מערכונים...". אני מלא בושה וכלימה על אותו משפט אומלל . מזל שלא התערבתי על משהו, היה עליי ללעוס כובע, ואני בכלל בדיאטה. גרוס חיכה עוד ועוד, התאמן, למד פיתוח קול, התמקצע בכיוון שרצה, ואלבום הבכורה מוכיח שהסבלנות השתלמה.
בואו נתחיל בדבר הבולט ביותר, קולו של הזמיר. מסתבר ששלמה ארצי יש יותר מאחד. לא יאומן עד כמה גוון קולו דומה לקולו של ההוא מ"חום יולי אוגוסט". קשה לאמוד אם זאת תכונה חיובית לאלבום ראשון, כי אושי היה מעדיף להיזכר כאושי, לא כתואם ארצי.
השירים מעורבים, חלקם שירים שקטים, מלווים במילים שהם סיפור חייו בעצם. השיר "הילד הרע", הוא מניפסט חינוכי כיצד לנהוג בילדים "שונים". גרוס סבל מילדות לא סלחנית כנראה, ואויש כמה אני מזדהה איתו. לא קל להיות ילד היפר אקטיבי, סקרן גדול, שובב, ומזיק לא קטן. הבחור כתב והלחין את חייו כילד, בשיר מרשים, כן, מרשים.
אם מדברים על חייו, יכול להיות שהבנאדם מה שנקרא "מתחזק בתשובה"?
שני שירים עם כותרת די דומה, מלמדים על המגמה. "אני הוא האיש" ברצועה 4, ו"האיש שבחר בתורה" ברצועה 6, כשהכותרת של האחרון היא בכלל שורה בשיר הרביעי. העיסוק בתורה שזור בשירים, כמעט ברובם, ולא מדובר בדיסק "חסידי" סטנדרטי.
גרוס מרטיט את הלב בשירים השקטים, סוג של שונסונים כאלה, בנושאים די מלנכוליים. ב"שיר לילדי", ו"בגעגוע", כדאי להניח ממחטה בהישג יד, דמעות, אתם יודעים.
לסיכום, צריך לאהוב את הסגנון, אם כי מדובר בדיסק שונה ויפה.
ליתר ביטחון, הקשיבו לדגימה ממנו הטרם תרכשו. או שתאהבו, או שתקנו את ארצי...
שבעה שלבים ומשהו בסולם יעקב
פינת משבית השמחה:
הדואטים טובים, אבל למען השם מי זה "ישראפר", ומה הקשר שלו לעניין?
אפשר להתווכח עם מה שנכתב כאן. רצוי לעשות זאת בדרכי נועם ב kobi@a7.org
אושי גרוס תמיד רצה לשיר. בכל מצחיקן מתברר, מסתתר זמר קטן. גרוס שהביא לציבור הדתי את תופעת הבדרנים שאפשר לשבת ולצחוק איתם בלי לטנף את האוזניים (בבדיחות לא נקיות), משדרג את אומנותו וכעת גם שר.
את גרוס הכרתי בעבר כשחיקה פוליטיקאים ישראלים (תמיד מצחיק), פה ושם הוא ניגש אל מאחורי הקלעים עם סינגל של שיר מפרי עטו. למען האמת, לא התלהבתי. נדמה לי שבאחת ההזדמנויות לפני שנים רבות, אפילו אמרתי לו בחוסר טאקט "עזוב אותך אושי, תתמקד בכתיבת מערכונים...". אני מלא בושה וכלימה על אותו משפט אומלל . מזל שלא התערבתי על משהו, היה עליי ללעוס כובע, ואני בכלל בדיאטה. גרוס חיכה עוד ועוד, התאמן, למד פיתוח קול, התמקצע בכיוון שרצה, ואלבום הבכורה מוכיח שהסבלנות השתלמה.
בואו נתחיל בדבר הבולט ביותר, קולו של הזמיר. מסתבר ששלמה ארצי יש יותר מאחד. לא יאומן עד כמה גוון קולו דומה לקולו של ההוא מ"חום יולי אוגוסט". קשה לאמוד אם זאת תכונה חיובית לאלבום ראשון, כי אושי היה מעדיף להיזכר כאושי, לא כתואם ארצי.
השירים מעורבים, חלקם שירים שקטים, מלווים במילים שהם סיפור חייו בעצם. השיר "הילד הרע", הוא מניפסט חינוכי כיצד לנהוג בילדים "שונים". גרוס סבל מילדות לא סלחנית כנראה, ואויש כמה אני מזדהה איתו. לא קל להיות ילד היפר אקטיבי, סקרן גדול, שובב, ומזיק לא קטן. הבחור כתב והלחין את חייו כילד, בשיר מרשים, כן, מרשים.
אם מדברים על חייו, יכול להיות שהבנאדם מה שנקרא "מתחזק בתשובה"?
שני שירים עם כותרת די דומה, מלמדים על המגמה. "אני הוא האיש" ברצועה 4, ו"האיש שבחר בתורה" ברצועה 6, כשהכותרת של האחרון היא בכלל שורה בשיר הרביעי. העיסוק בתורה שזור בשירים, כמעט ברובם, ולא מדובר בדיסק "חסידי" סטנדרטי.
גרוס מרטיט את הלב בשירים השקטים, סוג של שונסונים כאלה, בנושאים די מלנכוליים. ב"שיר לילדי", ו"בגעגוע", כדאי להניח ממחטה בהישג יד, דמעות, אתם יודעים.
לסיכום, צריך לאהוב את הסגנון, אם כי מדובר בדיסק שונה ויפה.
ליתר ביטחון, הקשיבו לדגימה ממנו הטרם תרכשו. או שתאהבו, או שתקנו את ארצי...
שבעה שלבים ומשהו בסולם יעקב
פינת משבית השמחה:
הדואטים טובים, אבל למען השם מי זה "ישראפר", ומה הקשר שלו לעניין?
אפשר להתווכח עם מה שנכתב כאן. רצוי לעשות זאת בדרכי נועם ב kobi@a7.org