בעוד שרת החינוך נבהלת ומיישרת קו, אחיה הצעיר מתקדם אל קו האש של הדחפורים. נועם לבנת, מאנשי ישבית ´עוד יוסף חי´, הקים עם חבריו את מטה ´חומת מגן´, שעוקף מימין את מועצת יש"ע במטרה לעצור את ההתנתקות. הם אוספים אלפי חתימות של סרבני עקירת יישובים, מארגנים למאבק את תלמידות התיכונים הדתיים, ומכינים פנייה מיוחדת אל ראשי העדה הדרוזית. הזמן לעשות הוא עכשיו, אומר לבנת, ומתכונן לקראת מעבר לגוש קטיף
אם חשבתם שישיבת ´עוד יוסף חי´ הורידה פרופיל מאז היציאה לגלות זמנית ביצהר, טעות בידכם. יוסף עוד חי, נושם, ואפילו בועט. חבורת התלמידים ובוגרי הישיבה לא הפסיקה מעולם לקדם את ענייניו של עם ישראל, עיינו ערך סיבובי השערים ותנועות המקדש. אבל לרגל תכנוניו חסרי התקדים של אריאל שרון, הם החליטו להקים מטה מאורגן שיאגף את תוכניות הפינוי מכל חזית אפשרית.
לדאבוננו העיתונאי, לא נוכל לחשוף את שלל הרעיונות אותם מתכוון המטה לקדם, שכן לפעילותו של ´מטה חומת מגן´ יפה השתיקה, ורב הנסתר על הנגלה. מה שניתן לומר הוא שבמשך השבועות הספורים מאז נוסד, הצליחה פעילות המטה לחולל סערות לא קטנות.
נועם לבנת, אחיה של שרת החינוך לימור לבנת, לומד ובעבר לימד ב´עוד יוסף חי´. לבנת קיבל על עצמו את משימת דברור ´חומת מגן´, והוא חושף בפנינו טפח מהמטרות ומהעשייה.
"´מטה חומת מגן´ מונהג על-ידי חבורת תלמידי חכמים שמטרתם לבצע את דבר הרבנים", הוא מסביר. "זה מעבר לפוליטיקה, אנחנו בכלל לא עוסקים במישור הפוליטי. המוטיבציה הבסיסית שלנו היא קיום דבר הרבנים". "דבר הרבנים" אליו מתכוון לבנת הוא קריאתו של הרב שפירא לחיילים, שפורסמה לראשונה ב´בשבע´, וקריאתם של עשרות רבנים בעקבותיו, להודיע על סירוב פקודה כבר מעכשיו.
עצומת סרבני הגירוש בתאוצה
לאחר שהתפרסמו קריאות הרבנים, לקחו על עצמם חברי ´מטה חומת מגן´ להפיץ את דבר הרבנים, תחילה, וליישם אותו, בשלב הבא. היישום מתורגם בשטח להחתמת אלפי חיילים בפועל ובכוח שמצהירים על כך שיסרבו פקודה.
"הוצאנו סדרת טפסים שנועדו לפלח את הציבור הפוטנציאלי: חיילים בסדיר, מילואימניקים, טרום-גיוס (מכתבי שמיניסטים, למשל), דתיים וחילונים. אנחנו מתאימים לכל קבוצה עצומה משלה, רוצים שכל אחד יאמר ´אני לא רוצה להשתתף´ בסגנונו הוא. לא רוצים להפסיד אף אחד שיכול להתנגד לפינוי".
עד כה נאספו כאלפיים חתימות. השאיפה היא להגיע לעשרת אלפים חתימות בשלב ראשון. הטפסים מסתובבים כרגע בקרב תושבי יש"ע, וקיימת גם אפשרות לחתום באמצעות הדואר האלקטרוני. רוב החותמים עד כה שייכים לפלח המילואימניקים, וזה ממש לא מפתיע את לבנת: "מעט מאוד חיילים בסדיר חתמו. חייל סדיר מסתכן בחתימה כזו בכך שהמ"מ שלו יריץ אותו עשרים שעות ביממה סביב חדר האוכל, עד סיום השירות. לכתחילה, חשבנו שסדירים ואנשי צבא קבע יגישו טופס עם הודעת סירוב למפקדים הישירים, אבל בגלל הבעייתיות הזו, הם יגישו את הטפסים לראש אכ"א".
הרעיון הוא לאסוף את המסה הראשונית של החותמים מקרב תושבי יש"ע, וכשיוכלו להציג עשרת אלפים חתימות, תישלח העצומה לרמטכ"ל ולראש-הממשלה, ובמקביל תופץ בציבור בכל רחבי הארץ. לבנת מסביר שהפסיכולוגיה מאחורי החלוקה הזו פשוטה: לאנשים קל יותר להצטרף לקבוצה גדולה ומשמעותית, מאשר להיות בין כמה מאות הראשונים שמובילים מהלך כזה. הוא צופה שבשלב מאוחר יהיה גם קל יותר לגייס חתימות בשיטת ´חבר מביא חבר´, והתפוצה של הטפסים תתרחב.
למה אתה חושב שדווקא מספר חתימות, רב ככל שיהיה, יצליחו להשפיע על שרון?
"ברור שהמערכת לא תוכל לסבול מצב של עשרות אלפי חתימות לסירוב פקודה". כהוכחה, הוא מספר על מסמך צבאי המסווג כ´שמור´, שציטוטים ממנו הופצו באתר ´רוטר.נט´, ומדגיש כי המקור לציטוט מהמסמך אמין: "במסמך נאמר כי על פי מחקר פנימי שערך צה"ל, בלי ההסדרניקים אין צבא. הוכחנו את עצמנו בעשרים השנים האחרונות כקבוצה עם הכי הרבה מוטיבציה חיובית לשירות בצה"ל. חייל דתי רואה בשירות זכות ושליחות, מתייחס לצבא כאל דבר שבקדושה. איך אפשר להגיד על ציבור שכל כך משקיע בצבא שהוא מזלזל ומפנה עורף לערכי הצבא? זה הרי בדיוק ההפך!".
שתי דוגמאות נוספות לפעילותו של ´מטה חומת מגן´ הן תביעות אישיות נגד קצינים שישתתפו בפינויים והתארגנות למכתב רבנים שיישלח לראשי העדה הדרוזית, שבניה משרתים בצה"ל, בבקשה שבני העדה יעמדו מן הצד באם יתבקשו לפנות את המתיישבים.
לבנת מדגיש כל העת כי מטרת המטה היא למנוע לכתחילה את כל סיטואציית הפינוי. אני מתעניינת אם בכל זאת יש תוכניות מגירה מיוחדות ליום הפינוי עצמו, או למשל תכנון לפגיעה במחנות המעצר להמונים. לא קשה לנחש שגם בסוגייה זו סייג להצלחה שתיקה, אך לבנת מוסיף שבהחלט יש להתכונן ליום הזה, ולדעתו היה צריך להתחיל בהיערכות כבר לפני חודשים. "להתחיל היום להיערך, זה מאוחר מדי", הוא אומר.
לבנת מגדיר את מטרתו של ´מטה חומת מגן´ בהגדרה שאינה משתמעת לשתי פנים: "המגמה של ´חומת מגן´ איננה להפריע, לעכב, לשבש או למחות נגד ההתנתקות. אפילו לא למנוע עקירה וגירוש. המטרה שלנו היא למנוע מתן פקודות כאלו מלכתחילה. לכן המאמצים לגייס אלפי חתימות נעשים כבר עכשיו. כי אם נחתים שבוע לפני רגע האמת, נעמוד בפני מציאות שבה 3,000 חיילים יסרבו לפנות, עוד 3,000 יחשבו שזה לא בסדר, ו-4,000 הנותרים יעשו את העבודה באופן אדיש, אבל אם נודיע עכשיו שלא ניטול חלק בעניין, לא בצורה ישירה ולא בצורה עקיפה, לא תינתן פקודת פינוי". סירוב להשתתפות עקיפה, לדעתו, כולל בין השאר סירוב להתייצב לשירות מילואים בג´נין, כיוון שקראו לך למלא את מקומו של חייל סדיר שנשלח לפנות את גוש-קטיף.
חיל הנשים הדתיות
המטה פועל, במקביל לעצומת הסרבנים ולפעולות אחרות, במישור נוסף: לבנת עצמו יוזם מהלך ארגון שיטתי של בנות האולפנות והתיכונים, כחלק מצבא המאבק. הכוונה היא להפעיל אותן בכמה מעגלים, ארגוניים ומבצעיים, כדי לסכל פינויי מאחזים ויישובים.
"זו בהחלט סוגייה לא פשוטה, הן מבחינת יציאת נשים למלחמה והן מבחינת בעיות צניעות פרטיות. לגבי הסוגייה הראשונה, יש בידינו פסיקות הלכתיות שמותר לבנות להילחם במלחמה כזו, שהיא בגדר מלחמת מצווה, ומלבד זאת, הן יכולות לבצע תפקידים רבים במאבק שאינם דווקא לחימה בשטח. לגבי הצניעות, הבנות תשמענה שיעורים, והמודעות שלהן לעניין גבוהה גם כך".
הבנות הראשונות שנועם לבנת שוחח איתן בעניין התלהבו מאוד, ואף המציאו להתארגנות לוגו ושם, ´חומת מגן´. "את השם הזה הבאתי כנדוניה כשנקראתי להיות דובר חבורת הסרבנות". את התפקידים המבצעיים המיועדים לבנות הוא מעדיף לא לפרט, אך הוא צופה להן שלל משימות: "אם בכל זאת יהיה משאל עם, יהיה צורך להגיע למיליון בתי אב. הבנות יתפרשו ברחבי הארץ במדי החולצות הכתומות, וישכנעו מבית לבית". לבנת גם חושב על יצירת תנועה המונית של משפחות שיעברו לגור בגוש-קטיף. "גם כאן יפעלו הבנות בשכנוע משפחות לעשות את הצעד".
המבצע המעשי עליו עובדות כרגע הבנות הוא איסוף כספים לצורך בניית בתי קבע בגבעת-אסף: "בגבעת-אסף יש 14 משפחות שרוצות לעבור לבתי אבן. על המקום מרחפת סכנת פינוי, ולזוגות הצעירים המאכלסים אותו אין כסף לממן בנייה כזו. ודאי שצעד כזה יחזק את ההשתרשות במקום".
לבנת מתכנן כנס של כל ראשי האולפנות בארץ בגוש-קטיף, בו תיווסד ההתארגנות הנשית, שבבסיסה יעמדו שתי בנות בכל כיתה בארץ ובקודקודה יעמדו אחראית מבצעים וגיוס בנות נוספות וגזברית.
למה דווקא בנות?
"לדעתי יש לזה סיכוי טוב להצליח, כי בנות, להבדיל מבנים, נוחות יותר להירתם למשימה. כשמלהיבים אותן, הן יצטרפו למשהו מאורגן. יש בהן נטייה לעבודה קבוצתית ומוטיבציה גבוהה. כמובן", הוא מדגיש, "זה לא סותר את הצורך בהתגייסות הבנים למאבק".
האח של לימור, הבן של שולמית
המראה ה´שכמניקי´ המובהק של נועם לבנת, לא מצליח להסגיר ולו במשהו את מוצאו הבית"רי-רוויזיוניסטי. הוא נולד בחיפה למשפחה חילונית ומושרשת היטב בהשקפתו של זאב ז´בוטינסקי. אמו היא הזמרת שולמית לבנת, ואחותו הבכורה לימור ידועה בעיקר בשל היותה שרת החינוך, ובשל הרגליים הקרות שקיבלה, כששרון לא מצמץ לכיוון האולטימטום המאיים שהציבה.
מובן שהקשר בין אח ואחות שהמרחק האידיאולוגי והפרקטי ביניהם הוא כרחוק קבר יוסף ממשרדי הממשלה, מסקרן ביותר. אך גם בעניין זה נועם עומד על עקרונותיו: "אני מרשה לך לשאול כמה שאת רוצה על אחותי, אבל אני אענה לך אותה תשובה: אני לא מערבב משפחה ופוליטיקה", הוא מצהיר.
העובדה שגדל בבית בו גדל, גרמה לו לגבש תפישות עולם לאומיות מוצקות כבר בגיל צעיר. הוא החזיק מאוד מז´בוטינסקי, והיה חניך תנועת הנוער בית"ר. בגיל 17 הצטרף לעליות לסבסטיה, שהיו חלק אינטגרלי מהגשמת השקפותיו. "השתתפתי בכל הפעילויות סביב גרעין אלון-מורה: התנדבתי בקדומים, הלכתי בצעדות, הגעתי לשמחת תורה, הכל חוץ מלגור שם ממש".
את שירותו הצבאי עשה כטנקיסט בסיני, ובמהלך אותה תקופה אירעה התאונה ששינתה את חייו, לפחות מההיבט הפיזי: "בדרך מהבסיס עליתי על טרמפ. היה זה נהג משאית שהזניח איזושהי תקלה במשאית שדרשה תיקון. התקלה גרמה למשאית להתהפך בדרך, וחטפתי מכה חזקה בראש מארגז שנפל עליי". אותה מכה גרמה לנועם לשיתוק בגפיים.
שנתיים לאחר הפציעה ותקופת השיקום, החליט לחזור בתשובה באופן רשמי: "הלכתי ללמוד בישיבת ´אור שמח´. השהייה הממושכת שלי בחברת אנשי ´גוש אמונים´ השפיעה עליי. האור שבאנשים הללו החזיר אותי בתשובה". תוך כדי הלימודים, רכש בית באלון-מורה. הוא הכיר את אשתו, רבקה, שעלתה מארה"ב, הם נישאו באלון-מורה, ושם הם גרים עד היום.
לנועם ורבקה שישה ילדים: אורה (20), נשואה לאברך הלומד בישיבת ´שעלבים´; בן- יוסף (18), סיים את לימודיו בישיבה התיכונית ´חצים´ באיתמר; רחלי (17), תלמידת אולפנת ´רעיה´; הודיה (15), לומדת באולפנת ´מעלה לבונה´; יהודה (12) ונאווה (10), לומדים באלון-מורה. סבא וסבתא לבנת לא נמנעים מלבקר את הנכדים באלון-מורה, ואף מזדהים עם פעילותו של הבן, כך לפי דבריו. אם קיימות הסתייגויות, הן רק בגדר ניואנסים.
הנכות הקשה לא מפריעה לנועם לנהל את ענייניו המרובים מכיסאו, וגם להתנייד ממקום למקום, בשעת הצורך. הוא מרבה לנסוע ברחבי הארץ, ידיו תמיד מלאות עבודה, ויחד עם זאת הוא מקרין רוגע פנימי. יש לו המון חברים ושכנים שנרתמים לעזור במאור פנים, וגם ילדים מלאי שמחת חיים שמסייעים לאבא להתמודד עם המגבלות בחיי היום-יום. כיום, עיקר עיסוקו של נועם הוא בתורה: הוא מגדיר את עצמו כאברך בבית-המדרש ´תועה בשדה´ שבמחנה חורון הסמוך לשכם. הוא גם מלמד במדרשה לבנות באלון-מורה, ומעביר מדי פעם שיעורים בישיבת ´עוד יוסף חי´ ביצהר.
אם באלון-מורה עסקינן, הרי סיפור קטן על יחסי שכנות טובה: לפני שמגיעים לביתו של לבנת, עוברים דרך ביתו של הרב מנחם פליקס. בין השניים יש מכנה משותף עצום, תרתי משמע: בעוד לבנת עוסק בהחתמת עצומת החיילים לסרב, הרב פליקס עומד מאחורי עצומת ההורים לחיילים. בין השאר נכתב בעצומה: "משוכנעים אנו, שאם חלילה תינתן לבנינו פקודה ליטול חלק במעשה העקירה, ידעו הבנים להעדיף את הערכים עליהם חונכו על פני מילוי עיוור של פקודה בלתי יהודית ובלתי מוסרית כזו".
´מה אתה עשית בשביל מדינה?´
הדלק שמזניק את המנוע ליוזמות, משלב העלאתן בסיעורי המוחות של ´מטה חומת מגן´ ועד לתכנונן המפורט, הוא תחושת אחריות כוללת לעצירת תוכנית החורבן, שלדעתו של לבנת, לא מפעמת מספיק בעוז בלבבות כל אלו שארץ ישראל חשובה להם: "יש חוסר מודעות עצום למה שקורה. אנשים לא מבינים את חומרת המצב מחד, וגודל השעה מאידך. לא מבינים שזה הקרב הגדול והאמיתי שמדינת ישראל חיכתה לו חמישים שנה.
"יש מושג ביהדות שנקרא ´בזבוז האוצרות´: המלך צובר אוצרות בגנזך הארמון במשך שנים. יום אחד מגיעה מלחמה גדולה, ואז הוא מוציא הכל, עד הפרוטה האחרונה. הוא נמצא במצב שאין טעם לשמור אף אגורה. אם יפסיד במלחמה הזו, ממילא לא יהיה לו כלום. זה מצבנו היום. צריך להוציא את כל הכוחות למען המלחמה הזו".
ללבנת יש הצעה פרקטית להפליא למי ששוקל איך להשקיע אותם כוחות: "אדם צריך לשאול את עצמו ´כמה אני מוכן לתת מעצמי כדי שגוש-קטיף לא יימחק מהמפה, שיישובים לא יהרסו, שיהודים לא יגורשו מבתיהם, שהארץ לא תעבור לידי אויבים ולא תהווה בסיס חזק יותר להתקפות הטילים עלינו?´, ´מה אני מוכן לעשות כדי שלא יהיו הברחות עצומות של אמל"חים לעזה ושהפלשתינים לא יקבלו זריקת עידוד מאין כמוה להגביר עשרות מונים את מאמציהם להשמיד אותנו?´
"כמה אתה מוכן לתת כדי שזה לא יקרה? אתה מוכן להקריב שנה מהחיים שלך כדי שראשית צמיחת גאולתנו לא תישאר לנצח בספרים כ´ראשית´ בלבד? אם כן, קח את משפחתך עכשיו ולך לגור בגוש-קטיף. אל תבוא בשבועיים של הפינוי כדי למחות מול הבולדוזרים, תבוא היום כדי לעצור את זה לפני שזה יקרה.
"אנחנו מדברים על מלחמה, לא על מחאה. אם אנשים יבינו את האקוטיות של המצב, הם יעזבו הכל וילכו להילחם בהתנתקות. וכשזה יקרה, שום כוח בעולם לא יוכל לעצור אותנו. לא שרון, לא חברי הכנסת, ולא צה"ל והמשטרה גם יחד". בנקודה זו אומרים נועם ובני ביתו כי הם עצמם כבר דנו בחיוב באפשרות של מעבר לגוש-קטיף.
מה אתה עונה לרבים, גם מתוך המחנה הלאומי, שיוצאים נגד סירוב פקודה בטענה שזהו אקט השומט את הבסיס לקיומנו המשותף כאן כעם?
לבנת מביע קורת רוח מההזדמנות לתת תשובה סדורה לטענה ששמע כל כך הרבה: "טוענים שאנחנו גורמים לקרע? יש פה ראש ממשלה שקיבל החלטה אסטרטגית ליצור קרע בעם ובארץ, והוא עושה כל מאמץ להגשימה בפועל. כשלוקחים ציבור של אלפי אנשים כדי להוציא בכוח מהבית אלפי אנשים מאותו עם, להרוס את מפעל חייהם בתורה, בחקלאות ובחינוך, וכל זה באלימות, מתוך נכונות לבצע מעצרים, זו מלחמת אחים.
"ראש-הממשלה מתכנן מלחמת אחים, זה לא בגדר משהו שעלול לקרות. כמו חיילים במשחק מחשב, הוא מציב את לובשי המדים הכחולים, הירוקים והאפורים מול לובשי הכתום. זה בלתי נסבל ואסור לתת לזה יד בשום אופן. לכן אדם צריך להחליט אם הוא בצד הרודף או בצד הנרדף". לבנת עוצר לרגע את שטף הדיבור ומעיר בצחוק: "שלא יבינו לא נכון, כשאמרתי רודף לא התכוונתי ל´דין רודף´". הוא ממשיך ואומר שאדם יכול גם להחליט "שהוא מהאו"ם", ופשוט לעמוד בצד כשחבריו יוציאו את האנשים בכוח מהבית, "אבל כשנכנסים שודדים לבית של חבר שלך, המוסר היהודי אומר לך לעזור לחבר מול השודדים, ולא להיות ניטרלי".
"האויב המשותף הוא השופל"
אחד המאפיינים הבולטים, ולאו דווקא לחיוב, של המחנה הלאומי במאבק הנוכחי הוא ההתפלגות בטקטיקות ובאסטרטגיות, שכמעט מקיימת את האמרה המפורסמת "שני יהודים, שלוש דעות". אין זה סוד שהקו שמובילים אנשי ´עוד יוסף חי´ הוא בעל גוון מיליטנטי יותר מהקו ששרטטה מועצת יש"ע, לפחות בכל הנוגע לדרכי המאבק. לבנת מגדיר את ההבדל בין הגישות: "מועצת יש"ע חושבת שסירוב פקודה הוא דבר שאסור לדבר אודותיו ושבלתי נסבל לחשוב עליו. אנחנו, לעומתם, חושבים אותו דבר על פקודת הפינוי. יש פקודות שאסור בשום אופן למלא. השאלה היא אם הגענו לקו האדום, אם זו פקודה כל כך מסוכנת ואסורה. לנו ברור שהפקודה עברה את הקו האדום".
ברור לך שהם מתנגדים לסירוב כדי לשמור על אחדות העם? זה שיקול שאין להתעלם ממנו.
"לפני שאנחנו חרדים מה יעלה בגורל בסיס הקיום המשותף שלנו, צריך לדאוג קודם שיהיה לנו קיום, רק אז נוכל לדבר על שיתוף. עכשיו אנחנו נלחמים על הקיום, זהו רגע האמת. הסכנה אינה קרע חברתי בנפש העם, אלא סכנה לעצם קיומנו בארץ ישראל כאומה בעלת ריבונות ועצמאות. מי שאומר שאיננו רואה כאן סכנה קיומית, אני חושד בו שאינו דובר אמת. הם רואים מה קורה פה, ובכל זאת מוכנים לא לנקוט בכל האמצעים כדי למנוע זאת".
דווקא בנקודה זו מבקש לבנת להדגיש כי ´מטה חומת מגן´ ופעילותו לא קמו במטרה להתחרות ולנגח את מועצת יש"ע. אפילו ברמה הטקטית, הוא מסביר, הוויכוח הפנימי יגרום נזק לשני הצדדים ולמאבק עצמו: "נעבוד בשיתוף איתם. אני לא מעוניין לעסוק בירידות ובעקיצות פנימיות, שיגרמו לנו גם להפסיד ציבור מגוון. בסופו של דבר, יהיו אלו שילכו מכות, אלו שיעבדו בשיטת ´שק תפוחי אדמה´ ואלו שיעמדו בצד. אי אפשר לשכנע מישהו לעבור מצד לצד. כל גוני הציבור יפעלו לבסוף תוך השלמה זה עם מציאותו של זה. חבל לבזבז זמן ואנרגיה על כך שאנשי עלי יצעקו על אנשי יצהר, וההפך. האויב המשותף הוא השופל, ולכן לא אתקוטט עם מועצת יש"ע".
לגבי עצם מהלך הסרבנות הוא אומר: "אין לנו עניין בסרבנות, לא טוב לי עם המילה הזאת. אני רוצה להישמע לפקודות המפקד הכי בכיר. אבל בהתמודדות של שרון מול המפקד העליון של העולם, הקב"ה מכריע".
מה דעתך על קו הפעולה המרכזי של מועצת יש"ע וגוש-קטיף, ´מבצע פנים אל פנים´? הוא נראה לך אפקטיבי?
"כולם יחד יביאו את הישועה, אבל אסור להתמקד בכיוון אחד, צריך ללכת על הכל. ל´פנים אל פנים´ יש חשיבות בעיקר כדי להסביר לאנשים שאסור להתייאש, הרי אפשר עוד לעצור את התוכנית. יש בציבור הרבה כוחות רדומים, צריך אמונה באפשרות לעשות שינוי. הכוח שמתנגד היום הוא לאין ערוך יותר מזה שהיה בימית. השאלה היא עד כמה ניתן להפוך את הפוטנציאל לכוח שישנה את הגזירה".@
"בשב"כ לא מבינים אותנו"
אילו היו עורכים ראיון עם נועם לבנת בתקשורת הכללית, היו מן הסתם מציגים אותו כ´מתנחל מן הימין הקיצוני´, מסוג אלו שראשי מערכת הביטחון מתריעים מפניהם לאחרונה כרוצחים פוטנציאליים של כל מי שיש לו מושב בגבעת ר"ם. חברי הגרעין הקשה בשומרון מכירים את ההסתה והרדיפה הזו לא מהיום. לבנת מעדיף להתעלם מתחזיות סולם דיכטר: "ככל שנתייחס לדברים, ניתן להם יותר משקל. בעיניי זה מבוטל, חסר ערך. אנחנו מכירים את השב"כ באופן אישי כבר שנים.
"כשעמי איילון היה ראש השב"כ, הוא החל בניסיון לשנות את יחס השב"כ כלפי ציבור המתנחלים. הם הכו על חטא הניכור וחוסר התקשורת איתנו. עד אז התייחסו אלינו כאל אויב זר, ועמי איילון רצה לשנות את היחס מאויב זר לאויב קרוב, כלומר אויב שמדברים איתו ישירות, מנסים להשיג עליו מידע באופן בלתי אמצעי ולא רק דרך האזנות ומלשינים".
לצורך כך, מספר לבנת, נערכו פגישות משולשות בהן נכחו עמי איילון, הרב יצחק שפירא מ´עוד יוסף חי´ ולבנת עצמו. לבנת לא התרשם במיוחד מהכוונות הטהורות שעמדו מאחורי יוזמת המפגשים הללו: "הם לא רצו באמת להקשיב לנו. הם ניסו ללמוד את האובייקט, אותנו. השיחות לא נעשו כדי להבין אותנו כאנשים, אלא כדי להבין כיצד אנחנו פועלים, מה מניע אותנו, ואני מברך על כך שבזה הם נכשלו. הם לא הצליחו להבין אותנו בדרך שרצו, הם לא מבינים מה קורה אצלנו. למעשה לא השתנה שום דבר מאז".
בהקשר זה מנתח לבנת את פרשת מחתרת בת-עין והנספחים: למעשה, הוא מסביר, כל מי שנתפס על-ידי השב"כ, נתפס במקרה ולא מתוך היכרות נקודתית של אנשי השב"כ עם השטח. אלו שנתפסו במכוון על-ידי השב"כ, הוא אומר, התגלו כלא רלוונטיים, ולמפרע התגלתה כל הפרשה כבלון מנופח שהתפוצץ ללא כל תוצאות. "מאז ימי אוסלו הם מדברים על ´הימין הקיצוני המסוכן´, אבל אין לכך שום כיסוי. הם לא הוכיחו שום הצלחה בשטח".@
הטרנד: נסיעה לקבר יוסף
בית-המדרש ´תועה בשדה´ בו לומד לבנת הוקם לפני ארבע שנים, בעקבות נטישת קבר יוסף בפרעות תשס"א. "השם ´תועה בשדה´ לקוח מספר בראשית, שם מסופר על יוסף שיצא לחפש את אחיו בשכם, וגילה שהוא לבד. זה המצב של יוסף היום". בבית-המדרש יושבים כיום תלמידים בודדים, ושומרים על גחלת לימוד התורה, במקום הקרוב ביותר האפשרי לקבר יוסף.
כתלמיד לשעבר ב´עוד יוסף חי´, כואב לבנת את הגלות מאונס שנכפתה על תלמידי הישיבה. עם זאת, הוא אומר, למרות שאין בימים אלו פעילות מסיבית לחיזוק המודעות לעניין קבר יוסף, הרי שבהחלט ניתן לומר שקיימת התעוררות לנושא. על מצב הישיבה כיום הוא לא מוסמך לדבר, אך לדבריו הישיבה התקדמה במובנים רבים.
לבנת מתאר את שלבי ההתעוררות לעניין קבר יוסף מאז נטישתו: "כשהצבא חזר לשכם, החל תהליך של כניסות ליליות בלתי מאושרות, שהיו בגדר פיקוח נפש ממש. חסידי ברסלב היו היוזמים העיקריים, ועבדנו איתם בשיתוף פעולה". במקביל, לאורך תקופה ממושכת היתה עלייה להר גריזים מדי יום שישי, ממקום הצופה על קבר יוסף. הפעילות הזו נפסקה.
כיום נמשך הקשר למקום באמצעות כניסות חודשיות מוסדרות ומתואמות עם כוחות הביטחון, והצבא משתדל לעמוד בקביעות הזו. בכל כניסה כזו לשכם משתתפים כ-500 איש, מלבדם יש רבים שנאלצים לוותר, כי אין מקום בהסעות.
"אנחנו מקווים ליום בו נזכה לחזור לקבר יוסף, אבל בינתיים אין לנו יכולת לפעול בכיוון הזה. הפעילות החודשית הזו שומרת על גחלת הקשר עם המקום. כמו הרב קרליבך והרב כהנא, שדווקא אחרי מותם התפשטה תורתם, כך גם קבר יוסף: כשהיינו שם הוא נתפש בעיני רבים כמקום קטן ואזוטרי, היה ניכור של הציבור כלפיו. דווקא עכשיו, כשהוא לא בידינו, הוא זוכה לעדנה: ציבור גדול מתגעגע ליוסף, גם כאלה שבעבר לא חשבו אפילו להגיע למקום. התהליך הזה מתפתח בארבע השנים האחרונות גם ביישובים. אפילו באלון-מורה מרגישים קרוב יותר לקבר יוסף. מדי חודש מגיעים אנשים לתפילות באוטובוסים מלאים מירושלים ומבני-ברק, הכניסה הזו בלילה הפכה כמעט לטרנד. זה הפך למשהו חשוב. אולי הגימיק קוסם לאנשים, אבל ברור שיש התעוררות, ואנשים רוצים להתפלל עם יוסף. יש ממש מכות על המקומות באוטובוס. אנשים לוחצים, מתחננים ´תדחפו אותנו גם לאוטובוס´, וחלקם נותרים מתוסכלים בחוץ".@
אם חשבתם שישיבת ´עוד יוסף חי´ הורידה פרופיל מאז היציאה לגלות זמנית ביצהר, טעות בידכם. יוסף עוד חי, נושם, ואפילו בועט. חבורת התלמידים ובוגרי הישיבה לא הפסיקה מעולם לקדם את ענייניו של עם ישראל, עיינו ערך סיבובי השערים ותנועות המקדש. אבל לרגל תכנוניו חסרי התקדים של אריאל שרון, הם החליטו להקים מטה מאורגן שיאגף את תוכניות הפינוי מכל חזית אפשרית.
לדאבוננו העיתונאי, לא נוכל לחשוף את שלל הרעיונות אותם מתכוון המטה לקדם, שכן לפעילותו של ´מטה חומת מגן´ יפה השתיקה, ורב הנסתר על הנגלה. מה שניתן לומר הוא שבמשך השבועות הספורים מאז נוסד, הצליחה פעילות המטה לחולל סערות לא קטנות.
נועם לבנת, אחיה של שרת החינוך לימור לבנת, לומד ובעבר לימד ב´עוד יוסף חי´. לבנת קיבל על עצמו את משימת דברור ´חומת מגן´, והוא חושף בפנינו טפח מהמטרות ומהעשייה.
"´מטה חומת מגן´ מונהג על-ידי חבורת תלמידי חכמים שמטרתם לבצע את דבר הרבנים", הוא מסביר. "זה מעבר לפוליטיקה, אנחנו בכלל לא עוסקים במישור הפוליטי. המוטיבציה הבסיסית שלנו היא קיום דבר הרבנים". "דבר הרבנים" אליו מתכוון לבנת הוא קריאתו של הרב שפירא לחיילים, שפורסמה לראשונה ב´בשבע´, וקריאתם של עשרות רבנים בעקבותיו, להודיע על סירוב פקודה כבר מעכשיו.
עצומת סרבני הגירוש בתאוצה
לאחר שהתפרסמו קריאות הרבנים, לקחו על עצמם חברי ´מטה חומת מגן´ להפיץ את דבר הרבנים, תחילה, וליישם אותו, בשלב הבא. היישום מתורגם בשטח להחתמת אלפי חיילים בפועל ובכוח שמצהירים על כך שיסרבו פקודה.
"הוצאנו סדרת טפסים שנועדו לפלח את הציבור הפוטנציאלי: חיילים בסדיר, מילואימניקים, טרום-גיוס (מכתבי שמיניסטים, למשל), דתיים וחילונים. אנחנו מתאימים לכל קבוצה עצומה משלה, רוצים שכל אחד יאמר ´אני לא רוצה להשתתף´ בסגנונו הוא. לא רוצים להפסיד אף אחד שיכול להתנגד לפינוי".
עד כה נאספו כאלפיים חתימות. השאיפה היא להגיע לעשרת אלפים חתימות בשלב ראשון. הטפסים מסתובבים כרגע בקרב תושבי יש"ע, וקיימת גם אפשרות לחתום באמצעות הדואר האלקטרוני. רוב החותמים עד כה שייכים לפלח המילואימניקים, וזה ממש לא מפתיע את לבנת: "מעט מאוד חיילים בסדיר חתמו. חייל סדיר מסתכן בחתימה כזו בכך שהמ"מ שלו יריץ אותו עשרים שעות ביממה סביב חדר האוכל, עד סיום השירות. לכתחילה, חשבנו שסדירים ואנשי צבא קבע יגישו טופס עם הודעת סירוב למפקדים הישירים, אבל בגלל הבעייתיות הזו, הם יגישו את הטפסים לראש אכ"א".
הרעיון הוא לאסוף את המסה הראשונית של החותמים מקרב תושבי יש"ע, וכשיוכלו להציג עשרת אלפים חתימות, תישלח העצומה לרמטכ"ל ולראש-הממשלה, ובמקביל תופץ בציבור בכל רחבי הארץ. לבנת מסביר שהפסיכולוגיה מאחורי החלוקה הזו פשוטה: לאנשים קל יותר להצטרף לקבוצה גדולה ומשמעותית, מאשר להיות בין כמה מאות הראשונים שמובילים מהלך כזה. הוא צופה שבשלב מאוחר יהיה גם קל יותר לגייס חתימות בשיטת ´חבר מביא חבר´, והתפוצה של הטפסים תתרחב.
למה אתה חושב שדווקא מספר חתימות, רב ככל שיהיה, יצליחו להשפיע על שרון?
"ברור שהמערכת לא תוכל לסבול מצב של עשרות אלפי חתימות לסירוב פקודה". כהוכחה, הוא מספר על מסמך צבאי המסווג כ´שמור´, שציטוטים ממנו הופצו באתר ´רוטר.נט´, ומדגיש כי המקור לציטוט מהמסמך אמין: "במסמך נאמר כי על פי מחקר פנימי שערך צה"ל, בלי ההסדרניקים אין צבא. הוכחנו את עצמנו בעשרים השנים האחרונות כקבוצה עם הכי הרבה מוטיבציה חיובית לשירות בצה"ל. חייל דתי רואה בשירות זכות ושליחות, מתייחס לצבא כאל דבר שבקדושה. איך אפשר להגיד על ציבור שכל כך משקיע בצבא שהוא מזלזל ומפנה עורף לערכי הצבא? זה הרי בדיוק ההפך!".
שתי דוגמאות נוספות לפעילותו של ´מטה חומת מגן´ הן תביעות אישיות נגד קצינים שישתתפו בפינויים והתארגנות למכתב רבנים שיישלח לראשי העדה הדרוזית, שבניה משרתים בצה"ל, בבקשה שבני העדה יעמדו מן הצד באם יתבקשו לפנות את המתיישבים.
לבנת מדגיש כל העת כי מטרת המטה היא למנוע לכתחילה את כל סיטואציית הפינוי. אני מתעניינת אם בכל זאת יש תוכניות מגירה מיוחדות ליום הפינוי עצמו, או למשל תכנון לפגיעה במחנות המעצר להמונים. לא קשה לנחש שגם בסוגייה זו סייג להצלחה שתיקה, אך לבנת מוסיף שבהחלט יש להתכונן ליום הזה, ולדעתו היה צריך להתחיל בהיערכות כבר לפני חודשים. "להתחיל היום להיערך, זה מאוחר מדי", הוא אומר.
לבנת מגדיר את מטרתו של ´מטה חומת מגן´ בהגדרה שאינה משתמעת לשתי פנים: "המגמה של ´חומת מגן´ איננה להפריע, לעכב, לשבש או למחות נגד ההתנתקות. אפילו לא למנוע עקירה וגירוש. המטרה שלנו היא למנוע מתן פקודות כאלו מלכתחילה. לכן המאמצים לגייס אלפי חתימות נעשים כבר עכשיו. כי אם נחתים שבוע לפני רגע האמת, נעמוד בפני מציאות שבה 3,000 חיילים יסרבו לפנות, עוד 3,000 יחשבו שזה לא בסדר, ו-4,000 הנותרים יעשו את העבודה באופן אדיש, אבל אם נודיע עכשיו שלא ניטול חלק בעניין, לא בצורה ישירה ולא בצורה עקיפה, לא תינתן פקודת פינוי". סירוב להשתתפות עקיפה, לדעתו, כולל בין השאר סירוב להתייצב לשירות מילואים בג´נין, כיוון שקראו לך למלא את מקומו של חייל סדיר שנשלח לפנות את גוש-קטיף.
חיל הנשים הדתיות
המטה פועל, במקביל לעצומת הסרבנים ולפעולות אחרות, במישור נוסף: לבנת עצמו יוזם מהלך ארגון שיטתי של בנות האולפנות והתיכונים, כחלק מצבא המאבק. הכוונה היא להפעיל אותן בכמה מעגלים, ארגוניים ומבצעיים, כדי לסכל פינויי מאחזים ויישובים.
"זו בהחלט סוגייה לא פשוטה, הן מבחינת יציאת נשים למלחמה והן מבחינת בעיות צניעות פרטיות. לגבי הסוגייה הראשונה, יש בידינו פסיקות הלכתיות שמותר לבנות להילחם במלחמה כזו, שהיא בגדר מלחמת מצווה, ומלבד זאת, הן יכולות לבצע תפקידים רבים במאבק שאינם דווקא לחימה בשטח. לגבי הצניעות, הבנות תשמענה שיעורים, והמודעות שלהן לעניין גבוהה גם כך".
הבנות הראשונות שנועם לבנת שוחח איתן בעניין התלהבו מאוד, ואף המציאו להתארגנות לוגו ושם, ´חומת מגן´. "את השם הזה הבאתי כנדוניה כשנקראתי להיות דובר חבורת הסרבנות". את התפקידים המבצעיים המיועדים לבנות הוא מעדיף לא לפרט, אך הוא צופה להן שלל משימות: "אם בכל זאת יהיה משאל עם, יהיה צורך להגיע למיליון בתי אב. הבנות יתפרשו ברחבי הארץ במדי החולצות הכתומות, וישכנעו מבית לבית". לבנת גם חושב על יצירת תנועה המונית של משפחות שיעברו לגור בגוש-קטיף. "גם כאן יפעלו הבנות בשכנוע משפחות לעשות את הצעד".
המבצע המעשי עליו עובדות כרגע הבנות הוא איסוף כספים לצורך בניית בתי קבע בגבעת-אסף: "בגבעת-אסף יש 14 משפחות שרוצות לעבור לבתי אבן. על המקום מרחפת סכנת פינוי, ולזוגות הצעירים המאכלסים אותו אין כסף לממן בנייה כזו. ודאי שצעד כזה יחזק את ההשתרשות במקום".
לבנת מתכנן כנס של כל ראשי האולפנות בארץ בגוש-קטיף, בו תיווסד ההתארגנות הנשית, שבבסיסה יעמדו שתי בנות בכל כיתה בארץ ובקודקודה יעמדו אחראית מבצעים וגיוס בנות נוספות וגזברית.
למה דווקא בנות?
"לדעתי יש לזה סיכוי טוב להצליח, כי בנות, להבדיל מבנים, נוחות יותר להירתם למשימה. כשמלהיבים אותן, הן יצטרפו למשהו מאורגן. יש בהן נטייה לעבודה קבוצתית ומוטיבציה גבוהה. כמובן", הוא מדגיש, "זה לא סותר את הצורך בהתגייסות הבנים למאבק".
האח של לימור, הבן של שולמית
המראה ה´שכמניקי´ המובהק של נועם לבנת, לא מצליח להסגיר ולו במשהו את מוצאו הבית"רי-רוויזיוניסטי. הוא נולד בחיפה למשפחה חילונית ומושרשת היטב בהשקפתו של זאב ז´בוטינסקי. אמו היא הזמרת שולמית לבנת, ואחותו הבכורה לימור ידועה בעיקר בשל היותה שרת החינוך, ובשל הרגליים הקרות שקיבלה, כששרון לא מצמץ לכיוון האולטימטום המאיים שהציבה.
מובן שהקשר בין אח ואחות שהמרחק האידיאולוגי והפרקטי ביניהם הוא כרחוק קבר יוסף ממשרדי הממשלה, מסקרן ביותר. אך גם בעניין זה נועם עומד על עקרונותיו: "אני מרשה לך לשאול כמה שאת רוצה על אחותי, אבל אני אענה לך אותה תשובה: אני לא מערבב משפחה ופוליטיקה", הוא מצהיר.
העובדה שגדל בבית בו גדל, גרמה לו לגבש תפישות עולם לאומיות מוצקות כבר בגיל צעיר. הוא החזיק מאוד מז´בוטינסקי, והיה חניך תנועת הנוער בית"ר. בגיל 17 הצטרף לעליות לסבסטיה, שהיו חלק אינטגרלי מהגשמת השקפותיו. "השתתפתי בכל הפעילויות סביב גרעין אלון-מורה: התנדבתי בקדומים, הלכתי בצעדות, הגעתי לשמחת תורה, הכל חוץ מלגור שם ממש".
את שירותו הצבאי עשה כטנקיסט בסיני, ובמהלך אותה תקופה אירעה התאונה ששינתה את חייו, לפחות מההיבט הפיזי: "בדרך מהבסיס עליתי על טרמפ. היה זה נהג משאית שהזניח איזושהי תקלה במשאית שדרשה תיקון. התקלה גרמה למשאית להתהפך בדרך, וחטפתי מכה חזקה בראש מארגז שנפל עליי". אותה מכה גרמה לנועם לשיתוק בגפיים.
שנתיים לאחר הפציעה ותקופת השיקום, החליט לחזור בתשובה באופן רשמי: "הלכתי ללמוד בישיבת ´אור שמח´. השהייה הממושכת שלי בחברת אנשי ´גוש אמונים´ השפיעה עליי. האור שבאנשים הללו החזיר אותי בתשובה". תוך כדי הלימודים, רכש בית באלון-מורה. הוא הכיר את אשתו, רבקה, שעלתה מארה"ב, הם נישאו באלון-מורה, ושם הם גרים עד היום.
לנועם ורבקה שישה ילדים: אורה (20), נשואה לאברך הלומד בישיבת ´שעלבים´; בן- יוסף (18), סיים את לימודיו בישיבה התיכונית ´חצים´ באיתמר; רחלי (17), תלמידת אולפנת ´רעיה´; הודיה (15), לומדת באולפנת ´מעלה לבונה´; יהודה (12) ונאווה (10), לומדים באלון-מורה. סבא וסבתא לבנת לא נמנעים מלבקר את הנכדים באלון-מורה, ואף מזדהים עם פעילותו של הבן, כך לפי דבריו. אם קיימות הסתייגויות, הן רק בגדר ניואנסים.
הנכות הקשה לא מפריעה לנועם לנהל את ענייניו המרובים מכיסאו, וגם להתנייד ממקום למקום, בשעת הצורך. הוא מרבה לנסוע ברחבי הארץ, ידיו תמיד מלאות עבודה, ויחד עם זאת הוא מקרין רוגע פנימי. יש לו המון חברים ושכנים שנרתמים לעזור במאור פנים, וגם ילדים מלאי שמחת חיים שמסייעים לאבא להתמודד עם המגבלות בחיי היום-יום. כיום, עיקר עיסוקו של נועם הוא בתורה: הוא מגדיר את עצמו כאברך בבית-המדרש ´תועה בשדה´ שבמחנה חורון הסמוך לשכם. הוא גם מלמד במדרשה לבנות באלון-מורה, ומעביר מדי פעם שיעורים בישיבת ´עוד יוסף חי´ ביצהר.
אם באלון-מורה עסקינן, הרי סיפור קטן על יחסי שכנות טובה: לפני שמגיעים לביתו של לבנת, עוברים דרך ביתו של הרב מנחם פליקס. בין השניים יש מכנה משותף עצום, תרתי משמע: בעוד לבנת עוסק בהחתמת עצומת החיילים לסרב, הרב פליקס עומד מאחורי עצומת ההורים לחיילים. בין השאר נכתב בעצומה: "משוכנעים אנו, שאם חלילה תינתן לבנינו פקודה ליטול חלק במעשה העקירה, ידעו הבנים להעדיף את הערכים עליהם חונכו על פני מילוי עיוור של פקודה בלתי יהודית ובלתי מוסרית כזו".
´מה אתה עשית בשביל מדינה?´
הדלק שמזניק את המנוע ליוזמות, משלב העלאתן בסיעורי המוחות של ´מטה חומת מגן´ ועד לתכנונן המפורט, הוא תחושת אחריות כוללת לעצירת תוכנית החורבן, שלדעתו של לבנת, לא מפעמת מספיק בעוז בלבבות כל אלו שארץ ישראל חשובה להם: "יש חוסר מודעות עצום למה שקורה. אנשים לא מבינים את חומרת המצב מחד, וגודל השעה מאידך. לא מבינים שזה הקרב הגדול והאמיתי שמדינת ישראל חיכתה לו חמישים שנה.
"יש מושג ביהדות שנקרא ´בזבוז האוצרות´: המלך צובר אוצרות בגנזך הארמון במשך שנים. יום אחד מגיעה מלחמה גדולה, ואז הוא מוציא הכל, עד הפרוטה האחרונה. הוא נמצא במצב שאין טעם לשמור אף אגורה. אם יפסיד במלחמה הזו, ממילא לא יהיה לו כלום. זה מצבנו היום. צריך להוציא את כל הכוחות למען המלחמה הזו".
ללבנת יש הצעה פרקטית להפליא למי ששוקל איך להשקיע אותם כוחות: "אדם צריך לשאול את עצמו ´כמה אני מוכן לתת מעצמי כדי שגוש-קטיף לא יימחק מהמפה, שיישובים לא יהרסו, שיהודים לא יגורשו מבתיהם, שהארץ לא תעבור לידי אויבים ולא תהווה בסיס חזק יותר להתקפות הטילים עלינו?´, ´מה אני מוכן לעשות כדי שלא יהיו הברחות עצומות של אמל"חים לעזה ושהפלשתינים לא יקבלו זריקת עידוד מאין כמוה להגביר עשרות מונים את מאמציהם להשמיד אותנו?´
"כמה אתה מוכן לתת כדי שזה לא יקרה? אתה מוכן להקריב שנה מהחיים שלך כדי שראשית צמיחת גאולתנו לא תישאר לנצח בספרים כ´ראשית´ בלבד? אם כן, קח את משפחתך עכשיו ולך לגור בגוש-קטיף. אל תבוא בשבועיים של הפינוי כדי למחות מול הבולדוזרים, תבוא היום כדי לעצור את זה לפני שזה יקרה.
"אנחנו מדברים על מלחמה, לא על מחאה. אם אנשים יבינו את האקוטיות של המצב, הם יעזבו הכל וילכו להילחם בהתנתקות. וכשזה יקרה, שום כוח בעולם לא יוכל לעצור אותנו. לא שרון, לא חברי הכנסת, ולא צה"ל והמשטרה גם יחד". בנקודה זו אומרים נועם ובני ביתו כי הם עצמם כבר דנו בחיוב באפשרות של מעבר לגוש-קטיף.
מה אתה עונה לרבים, גם מתוך המחנה הלאומי, שיוצאים נגד סירוב פקודה בטענה שזהו אקט השומט את הבסיס לקיומנו המשותף כאן כעם?
לבנת מביע קורת רוח מההזדמנות לתת תשובה סדורה לטענה ששמע כל כך הרבה: "טוענים שאנחנו גורמים לקרע? יש פה ראש ממשלה שקיבל החלטה אסטרטגית ליצור קרע בעם ובארץ, והוא עושה כל מאמץ להגשימה בפועל. כשלוקחים ציבור של אלפי אנשים כדי להוציא בכוח מהבית אלפי אנשים מאותו עם, להרוס את מפעל חייהם בתורה, בחקלאות ובחינוך, וכל זה באלימות, מתוך נכונות לבצע מעצרים, זו מלחמת אחים.
"ראש-הממשלה מתכנן מלחמת אחים, זה לא בגדר משהו שעלול לקרות. כמו חיילים במשחק מחשב, הוא מציב את לובשי המדים הכחולים, הירוקים והאפורים מול לובשי הכתום. זה בלתי נסבל ואסור לתת לזה יד בשום אופן. לכן אדם צריך להחליט אם הוא בצד הרודף או בצד הנרדף". לבנת עוצר לרגע את שטף הדיבור ומעיר בצחוק: "שלא יבינו לא נכון, כשאמרתי רודף לא התכוונתי ל´דין רודף´". הוא ממשיך ואומר שאדם יכול גם להחליט "שהוא מהאו"ם", ופשוט לעמוד בצד כשחבריו יוציאו את האנשים בכוח מהבית, "אבל כשנכנסים שודדים לבית של חבר שלך, המוסר היהודי אומר לך לעזור לחבר מול השודדים, ולא להיות ניטרלי".
"האויב המשותף הוא השופל"
אחד המאפיינים הבולטים, ולאו דווקא לחיוב, של המחנה הלאומי במאבק הנוכחי הוא ההתפלגות בטקטיקות ובאסטרטגיות, שכמעט מקיימת את האמרה המפורסמת "שני יהודים, שלוש דעות". אין זה סוד שהקו שמובילים אנשי ´עוד יוסף חי´ הוא בעל גוון מיליטנטי יותר מהקו ששרטטה מועצת יש"ע, לפחות בכל הנוגע לדרכי המאבק. לבנת מגדיר את ההבדל בין הגישות: "מועצת יש"ע חושבת שסירוב פקודה הוא דבר שאסור לדבר אודותיו ושבלתי נסבל לחשוב עליו. אנחנו, לעומתם, חושבים אותו דבר על פקודת הפינוי. יש פקודות שאסור בשום אופן למלא. השאלה היא אם הגענו לקו האדום, אם זו פקודה כל כך מסוכנת ואסורה. לנו ברור שהפקודה עברה את הקו האדום".
ברור לך שהם מתנגדים לסירוב כדי לשמור על אחדות העם? זה שיקול שאין להתעלם ממנו.
"לפני שאנחנו חרדים מה יעלה בגורל בסיס הקיום המשותף שלנו, צריך לדאוג קודם שיהיה לנו קיום, רק אז נוכל לדבר על שיתוף. עכשיו אנחנו נלחמים על הקיום, זהו רגע האמת. הסכנה אינה קרע חברתי בנפש העם, אלא סכנה לעצם קיומנו בארץ ישראל כאומה בעלת ריבונות ועצמאות. מי שאומר שאיננו רואה כאן סכנה קיומית, אני חושד בו שאינו דובר אמת. הם רואים מה קורה פה, ובכל זאת מוכנים לא לנקוט בכל האמצעים כדי למנוע זאת".
דווקא בנקודה זו מבקש לבנת להדגיש כי ´מטה חומת מגן´ ופעילותו לא קמו במטרה להתחרות ולנגח את מועצת יש"ע. אפילו ברמה הטקטית, הוא מסביר, הוויכוח הפנימי יגרום נזק לשני הצדדים ולמאבק עצמו: "נעבוד בשיתוף איתם. אני לא מעוניין לעסוק בירידות ובעקיצות פנימיות, שיגרמו לנו גם להפסיד ציבור מגוון. בסופו של דבר, יהיו אלו שילכו מכות, אלו שיעבדו בשיטת ´שק תפוחי אדמה´ ואלו שיעמדו בצד. אי אפשר לשכנע מישהו לעבור מצד לצד. כל גוני הציבור יפעלו לבסוף תוך השלמה זה עם מציאותו של זה. חבל לבזבז זמן ואנרגיה על כך שאנשי עלי יצעקו על אנשי יצהר, וההפך. האויב המשותף הוא השופל, ולכן לא אתקוטט עם מועצת יש"ע".
לגבי עצם מהלך הסרבנות הוא אומר: "אין לנו עניין בסרבנות, לא טוב לי עם המילה הזאת. אני רוצה להישמע לפקודות המפקד הכי בכיר. אבל בהתמודדות של שרון מול המפקד העליון של העולם, הקב"ה מכריע".
מה דעתך על קו הפעולה המרכזי של מועצת יש"ע וגוש-קטיף, ´מבצע פנים אל פנים´? הוא נראה לך אפקטיבי?
"כולם יחד יביאו את הישועה, אבל אסור להתמקד בכיוון אחד, צריך ללכת על הכל. ל´פנים אל פנים´ יש חשיבות בעיקר כדי להסביר לאנשים שאסור להתייאש, הרי אפשר עוד לעצור את התוכנית. יש בציבור הרבה כוחות רדומים, צריך אמונה באפשרות לעשות שינוי. הכוח שמתנגד היום הוא לאין ערוך יותר מזה שהיה בימית. השאלה היא עד כמה ניתן להפוך את הפוטנציאל לכוח שישנה את הגזירה".@
"בשב"כ לא מבינים אותנו"
אילו היו עורכים ראיון עם נועם לבנת בתקשורת הכללית, היו מן הסתם מציגים אותו כ´מתנחל מן הימין הקיצוני´, מסוג אלו שראשי מערכת הביטחון מתריעים מפניהם לאחרונה כרוצחים פוטנציאליים של כל מי שיש לו מושב בגבעת ר"ם. חברי הגרעין הקשה בשומרון מכירים את ההסתה והרדיפה הזו לא מהיום. לבנת מעדיף להתעלם מתחזיות סולם דיכטר: "ככל שנתייחס לדברים, ניתן להם יותר משקל. בעיניי זה מבוטל, חסר ערך. אנחנו מכירים את השב"כ באופן אישי כבר שנים.
"כשעמי איילון היה ראש השב"כ, הוא החל בניסיון לשנות את יחס השב"כ כלפי ציבור המתנחלים. הם הכו על חטא הניכור וחוסר התקשורת איתנו. עד אז התייחסו אלינו כאל אויב זר, ועמי איילון רצה לשנות את היחס מאויב זר לאויב קרוב, כלומר אויב שמדברים איתו ישירות, מנסים להשיג עליו מידע באופן בלתי אמצעי ולא רק דרך האזנות ומלשינים".
לצורך כך, מספר לבנת, נערכו פגישות משולשות בהן נכחו עמי איילון, הרב יצחק שפירא מ´עוד יוסף חי´ ולבנת עצמו. לבנת לא התרשם במיוחד מהכוונות הטהורות שעמדו מאחורי יוזמת המפגשים הללו: "הם לא רצו באמת להקשיב לנו. הם ניסו ללמוד את האובייקט, אותנו. השיחות לא נעשו כדי להבין אותנו כאנשים, אלא כדי להבין כיצד אנחנו פועלים, מה מניע אותנו, ואני מברך על כך שבזה הם נכשלו. הם לא הצליחו להבין אותנו בדרך שרצו, הם לא מבינים מה קורה אצלנו. למעשה לא השתנה שום דבר מאז".
בהקשר זה מנתח לבנת את פרשת מחתרת בת-עין והנספחים: למעשה, הוא מסביר, כל מי שנתפס על-ידי השב"כ, נתפס במקרה ולא מתוך היכרות נקודתית של אנשי השב"כ עם השטח. אלו שנתפסו במכוון על-ידי השב"כ, הוא אומר, התגלו כלא רלוונטיים, ולמפרע התגלתה כל הפרשה כבלון מנופח שהתפוצץ ללא כל תוצאות. "מאז ימי אוסלו הם מדברים על ´הימין הקיצוני המסוכן´, אבל אין לכך שום כיסוי. הם לא הוכיחו שום הצלחה בשטח".@
הטרנד: נסיעה לקבר יוסף
בית-המדרש ´תועה בשדה´ בו לומד לבנת הוקם לפני ארבע שנים, בעקבות נטישת קבר יוסף בפרעות תשס"א. "השם ´תועה בשדה´ לקוח מספר בראשית, שם מסופר על יוסף שיצא לחפש את אחיו בשכם, וגילה שהוא לבד. זה המצב של יוסף היום". בבית-המדרש יושבים כיום תלמידים בודדים, ושומרים על גחלת לימוד התורה, במקום הקרוב ביותר האפשרי לקבר יוסף.
כתלמיד לשעבר ב´עוד יוסף חי´, כואב לבנת את הגלות מאונס שנכפתה על תלמידי הישיבה. עם זאת, הוא אומר, למרות שאין בימים אלו פעילות מסיבית לחיזוק המודעות לעניין קבר יוסף, הרי שבהחלט ניתן לומר שקיימת התעוררות לנושא. על מצב הישיבה כיום הוא לא מוסמך לדבר, אך לדבריו הישיבה התקדמה במובנים רבים.
לבנת מתאר את שלבי ההתעוררות לעניין קבר יוסף מאז נטישתו: "כשהצבא חזר לשכם, החל תהליך של כניסות ליליות בלתי מאושרות, שהיו בגדר פיקוח נפש ממש. חסידי ברסלב היו היוזמים העיקריים, ועבדנו איתם בשיתוף פעולה". במקביל, לאורך תקופה ממושכת היתה עלייה להר גריזים מדי יום שישי, ממקום הצופה על קבר יוסף. הפעילות הזו נפסקה.
כיום נמשך הקשר למקום באמצעות כניסות חודשיות מוסדרות ומתואמות עם כוחות הביטחון, והצבא משתדל לעמוד בקביעות הזו. בכל כניסה כזו לשכם משתתפים כ-500 איש, מלבדם יש רבים שנאלצים לוותר, כי אין מקום בהסעות.
"אנחנו מקווים ליום בו נזכה לחזור לקבר יוסף, אבל בינתיים אין לנו יכולת לפעול בכיוון הזה. הפעילות החודשית הזו שומרת על גחלת הקשר עם המקום. כמו הרב קרליבך והרב כהנא, שדווקא אחרי מותם התפשטה תורתם, כך גם קבר יוסף: כשהיינו שם הוא נתפש בעיני רבים כמקום קטן ואזוטרי, היה ניכור של הציבור כלפיו. דווקא עכשיו, כשהוא לא בידינו, הוא זוכה לעדנה: ציבור גדול מתגעגע ליוסף, גם כאלה שבעבר לא חשבו אפילו להגיע למקום. התהליך הזה מתפתח בארבע השנים האחרונות גם ביישובים. אפילו באלון-מורה מרגישים קרוב יותר לקבר יוסף. מדי חודש מגיעים אנשים לתפילות באוטובוסים מלאים מירושלים ומבני-ברק, הכניסה הזו בלילה הפכה כמעט לטרנד. זה הפך למשהו חשוב. אולי הגימיק קוסם לאנשים, אבל ברור שיש התעוררות, ואנשים רוצים להתפלל עם יוסף. יש ממש מכות על המקומות באוטובוס. אנשים לוחצים, מתחננים ´תדחפו אותנו גם לאוטובוס´, וחלקם נותרים מתוסכלים בחוץ".@