חוק שימור הטראומה
ככל שחולפות השנים, ויום הזיכרון לרצח רבין עובר תהליך בריא של מעבר מאבל לזיכרון, חלקים בשמאל הפנאטי נותרים הרבה מאחור. אותם אנשי שמאל, ובתוכם אחוז גבוה של אנשי תקשורת, עדיין חיים את הרצח כאילו התרחש ברגע זה, מתקשים להתמודד עם העובדה שבעיני רוב הציבור מדובר באירוע היסטורי. אירוע קשה, טראומטי, אבל לא כזה שאנו חיים מדי יום ביומו.
וככל שתחושת האבל האישי של רבים הופכת בהדרגה לרוטינת זיכרון שנתית, כן מתגבר הצורך של אותם אנשי שמאל להיאבק דווקא למען שימור הטראומה, למען הנצחה טוטלית של תחושות האבל והזעם מליל הרצח. הם זוכרים את הקונצנזוס הווירטואלי שהופגן באותם ימים בתקשורת ובעולם התרבות והאמנות: נוער הנרות, האהדה לאוסלו, האשמת הימין ברצח, שנאת המתנחלים, התמיכה האישית בפרס, חקירות הרבנים ומעצרי הסטודנטים. ככל שזה תלוי בהם, כל אלה היו אמורים להימשך במלוא העוז עד עצם היום הזה.
רצח בלועזית
אחד המאבקים ההזויים בהקשר זה הוא הקרב על תאריך האבל. "עם כל הכבוד לתאריך העברי" הודיעה אילנה דיין ברדיו, "חלק מאתנו לא ייתן לאף אחד לקחת לו את הארבעה בנובמבר". גם יאיר לפיד, במדורו השבועי, הבהיר כי העצרת בכיכר רבין צריכה להיערך בתאריך הלועזי של הרצח. "הוא מת ב-4 בנובמבר", כותב לפיד במכתב גלוי לדליה רבין. "אני בספק גדול אם ידע בכלל, כשירד במדרגות הארורות ההן, מה בדיוק התאריך העברי". (מעניין לשאול את לפיד אם בגלל שליטתו המפוקפקת של רבין בתאריכים עבריים, עלינו לחגוג את יום העצמאות ב-14 במאי ואת יום ירושלים ב-7 ביוני.)
ההתעקשות של דיין, לפיד ורבים אחרים על ה-4 בנובמבר לא נובעת רק מתחושת הזרות שלהם כלפי 'התאריך של הדוסים', אלא גם מהקשר הרגשי שפיתחו כלפי התאריך הלועזי הספציפי הזה. זהו חלק מאותו מאבק של השמאל על שימור תחושת הטראומה, מאבק שנראה כיום כמו קרב מאסף בשחיקה של יום האבל. בי"ב בחשוון אפשר אולי להיזכר ברצח רבין, אפשר אפילו לדון בו, לעשות חשבון נפש ולהפיק ממנו לקחים. אבל לחוות את ליל הרצח מחדש - אפשר רק בארבעה בנובמבר. ככל שיעברו השנים, והפוליטיזציה המאוסה של יום הזיכרון לרבין תתפייד מחיינו עד שתיעלם, הקרב על התאריך יהיה כנראה הדבר האחרון שיישאר.
ערפאת
יש להניח, כי גם אם ערפאת היה מת ב-4 בנובמבר, השמאל הישראלי לא היה מוותר על התאריך הלועזי של רצח רבין לטובת התאריך העברי. המצב הלא נורמלי, לפיו יש יום זיכרון אחד לשואה ולגבורה, יום זיכרון אחד לחללי צה"ל ושני ימי זיכרון לרבין, לא עומד כנראה להשתנות בשנים הקרובות. לכן, מובן מדוע נשמו לרווחה ישראלים רבים, כשהתברר שהארבעה בנובמבר מת בעוד ערפאת עדיין חי. ובמחשבה שנייה, האמנם זה מה שהיה?
הנה תיאוריית קונספירציה ממדרגה ראשונה: ערפאת אכן מת בארבעה בנובמבר. לא מוות קליני, מוות סופי ומוחלט כמו שרק ערפאת יודע לעשות. אלא שהפלשתינים (נכון לכתיבת שורות אלו) מסתירים את עובדת מותו מכל הסיבות הידועות: כדי לקבוע היכן ייקבר, לארגן את הרשות הפלשתינית ולסדר את עניין הירושה של סוהא.
והנה עוד סיבה אחת להסתרת מותו של הראיס ב-4 בנובמבר: הפלשתינים לא רוצים שיום הזיכרון שלו יהיה גם יום הזיכרון לרבין. לא חשבתם על זה, הא? בהחלט סביר להניח, כי כשם שהשמאל לא רצה לערב בין שני המנהיגים, גם הפלשתינים לא ממש היו מאושרים מהרעיון. אמנם, ברגע שהתאריך עבר, הסיבה הזאת כבר לא רלוונטית, אבל כדרכן של תיאוריות קונספירטיביות תמיד אפשר למצוא הסבר גם לעניין הזה.
חמסה עלינו
א. בניגוד לתדמית של הפלשתינים, הם מאוד השתדלו באחרונה לומר את האמת על מצבו של ערפאת. רק היום הבטיח אחד מהם שמצבו של ערפאת יציב, עיניו פקוחות והוא כבר לא זקוק למכשירי הנשמה.
ב. במדור הסאטירי של מעריב הופיע הסטיקר הלא ממש מצחיק "רבין מחכה ליאסר". אם אני הייתי מכניס משפט כזה למדור סאטירי, סביר להניח שברגע זה הייתי בעיצומה של חקירת משטרה.
ג. יוסי שריד סירב להגיע לעצרת בכיכר רבין, בגלל האופי הא-פוליטי שניסו לשוות לה. "רבין כבר נרצח לפחות שלא נרצח את הביוגרפיה שלו", הסביר הח"כ בשנינות. הוא רק שכח, שרוב הביוגרפיה של רבין כוללת שנאה ובוז כלפי שריד עצמו.
ד. תוצאות הבחירות בארה"ב זהות לתוצאות הבחירות בישראל: אנו יודעים שבקרוב נאכל הרבה קש מהאיש הנבחר, אבל בינתיים קצת נהנים מהשמחה לאידו של השמאל.
ה. ולפינת ההודעה האישית: לנהג שנסע במוצ"ש בכביש 3, סמוך לצומת הודיה, ניסה לעקוף בסיבוב וכמעט התנגש בטרנטה שלי שבאה ממול אנא, הפסק לנהוג. האמן לי, העצה הזאת עשויה להציל את חייך.
יודע את מקומי
כשהייתי צעיר יותר, ולא ידעתי הרבה מהחיים שלי, דבר אחד היה ברור לי כשמש באמצע נובמבר 2004: אני את הילדים שלי לא אקח לבית הכנסת עד גיל חמש לפחות. את ההחלטה הזאת קיבלתי מתוך צפייה בלתי מבוקרת בילדים אחרים. אף פעם לא יכולתי לסבול את העובדה שחלק מהמתפללים הופכים את בית הכנסת לשמרטפייה. לא הבנתי מדוע צריכים עשרות תינוקות להתרוצץ בבית הכנסת, להפריע לאווירת התפילה, ללעוס סידורים וחומשים ולמרר בקולם את חייו של שליח הציבור. האם לא עדיף להביא אותם לבית התפילה בגיל מאוחר יותר, כשיידעו לתת מעט יותר כבוד למקום ולתפילה?
כיום אני בוגר יותר, אב לתינוק בן שנה וכמעט חצי, ויודע מהחיים שלי עוד פחות. הקוראים יכולים כבר לנחש, שאת ילדי אני נוהג לקחת לבית הכנסת בכל הזדמנות, ולו רק כדי לאפשר כמה רגעי מנוחה לאמו העייפה. מרגע שנולד הבן, השתנה היחס שלי לתינוקות בבית הכנסת מן הקצה אל הקצה. לא רק שהתחלתי להסתכל על תינוקות אחרים בחיוך, אלא השתכנעתי כי גם שאר המתפללים מאושרים מנוכחותו של בני במקום.
ובאמת, כל עוד הילד היה בגיל שבו בעיקר שוכבים בעגלה ועושים קולות של שמיכה, נראה שלאיש לא היה אכפת. אלא שמאז התפתח בני לתלפיות, וגם מנעד קולו כבר פחות מוגבל מבעבר, אני מתחיל לחוש יותר ויותר את מבטיהם הביקורתיים של שכניי לתפילה. אני, כמובן, משתדל לרסן את נטייתו של בני לחזנות מודרנית ולעיצוב מחדש של בית הכנסת, אבל לא תמיד זה מצליח. למעשה, אני במלכוד: להשאיר אותו בבית זאת בעיה, להישאר אתו ולא ללכת לבית הכנסת זה לא לעניין, להושיב אותו במקום אחד זה בלתי אפשרי, וגם להשתיק אותו בלי סם מרדים אני לא תמיד מסוגל.
ולכן, חבריי המתפללים, אין לי ברירה אלא לסמוך על טוב לבכם. אם בני מתרוצץ בקרבת כיסאותיכם, נאחז במכנסיכם ומדביק עליהם את שאריות הבמבה שלו, אנא אל תמהרו לשלח בי את מבטיכם המצמיתים. קודם כל, החיים תמיד יכולים להיות גרועים יותר (למשל, אם במקום הבמבה הוא היה מלכלך אתכם בשוקולד למריחה). שנית, אשתי ואני מטפלים בילד הזה רוב שעות היממה, ואין שום מניעה שאתם תסתדרו אתו במשך דקות ספורות. ושלישית, גם לכם היו פעם ילדים, או יהיו, או יש לכם עכשיו. טוב, אז הילדים שלכם יושבים תמיד בשקט כמו טאטאלעך. יופי לכם, שוויצרים.
ככל שחולפות השנים, ויום הזיכרון לרצח רבין עובר תהליך בריא של מעבר מאבל לזיכרון, חלקים בשמאל הפנאטי נותרים הרבה מאחור. אותם אנשי שמאל, ובתוכם אחוז גבוה של אנשי תקשורת, עדיין חיים את הרצח כאילו התרחש ברגע זה, מתקשים להתמודד עם העובדה שבעיני רוב הציבור מדובר באירוע היסטורי. אירוע קשה, טראומטי, אבל לא כזה שאנו חיים מדי יום ביומו.
וככל שתחושת האבל האישי של רבים הופכת בהדרגה לרוטינת זיכרון שנתית, כן מתגבר הצורך של אותם אנשי שמאל להיאבק דווקא למען שימור הטראומה, למען הנצחה טוטלית של תחושות האבל והזעם מליל הרצח. הם זוכרים את הקונצנזוס הווירטואלי שהופגן באותם ימים בתקשורת ובעולם התרבות והאמנות: נוער הנרות, האהדה לאוסלו, האשמת הימין ברצח, שנאת המתנחלים, התמיכה האישית בפרס, חקירות הרבנים ומעצרי הסטודנטים. ככל שזה תלוי בהם, כל אלה היו אמורים להימשך במלוא העוז עד עצם היום הזה.
רצח בלועזית
אחד המאבקים ההזויים בהקשר זה הוא הקרב על תאריך האבל. "עם כל הכבוד לתאריך העברי" הודיעה אילנה דיין ברדיו, "חלק מאתנו לא ייתן לאף אחד לקחת לו את הארבעה בנובמבר". גם יאיר לפיד, במדורו השבועי, הבהיר כי העצרת בכיכר רבין צריכה להיערך בתאריך הלועזי של הרצח. "הוא מת ב-4 בנובמבר", כותב לפיד במכתב גלוי לדליה רבין. "אני בספק גדול אם ידע בכלל, כשירד במדרגות הארורות ההן, מה בדיוק התאריך העברי". (מעניין לשאול את לפיד אם בגלל שליטתו המפוקפקת של רבין בתאריכים עבריים, עלינו לחגוג את יום העצמאות ב-14 במאי ואת יום ירושלים ב-7 ביוני.)
ההתעקשות של דיין, לפיד ורבים אחרים על ה-4 בנובמבר לא נובעת רק מתחושת הזרות שלהם כלפי 'התאריך של הדוסים', אלא גם מהקשר הרגשי שפיתחו כלפי התאריך הלועזי הספציפי הזה. זהו חלק מאותו מאבק של השמאל על שימור תחושת הטראומה, מאבק שנראה כיום כמו קרב מאסף בשחיקה של יום האבל. בי"ב בחשוון אפשר אולי להיזכר ברצח רבין, אפשר אפילו לדון בו, לעשות חשבון נפש ולהפיק ממנו לקחים. אבל לחוות את ליל הרצח מחדש - אפשר רק בארבעה בנובמבר. ככל שיעברו השנים, והפוליטיזציה המאוסה של יום הזיכרון לרבין תתפייד מחיינו עד שתיעלם, הקרב על התאריך יהיה כנראה הדבר האחרון שיישאר.
ערפאת
יש להניח, כי גם אם ערפאת היה מת ב-4 בנובמבר, השמאל הישראלי לא היה מוותר על התאריך הלועזי של רצח רבין לטובת התאריך העברי. המצב הלא נורמלי, לפיו יש יום זיכרון אחד לשואה ולגבורה, יום זיכרון אחד לחללי צה"ל ושני ימי זיכרון לרבין, לא עומד כנראה להשתנות בשנים הקרובות. לכן, מובן מדוע נשמו לרווחה ישראלים רבים, כשהתברר שהארבעה בנובמבר מת בעוד ערפאת עדיין חי. ובמחשבה שנייה, האמנם זה מה שהיה?
הנה תיאוריית קונספירציה ממדרגה ראשונה: ערפאת אכן מת בארבעה בנובמבר. לא מוות קליני, מוות סופי ומוחלט כמו שרק ערפאת יודע לעשות. אלא שהפלשתינים (נכון לכתיבת שורות אלו) מסתירים את עובדת מותו מכל הסיבות הידועות: כדי לקבוע היכן ייקבר, לארגן את הרשות הפלשתינית ולסדר את עניין הירושה של סוהא.
והנה עוד סיבה אחת להסתרת מותו של הראיס ב-4 בנובמבר: הפלשתינים לא רוצים שיום הזיכרון שלו יהיה גם יום הזיכרון לרבין. לא חשבתם על זה, הא? בהחלט סביר להניח, כי כשם שהשמאל לא רצה לערב בין שני המנהיגים, גם הפלשתינים לא ממש היו מאושרים מהרעיון. אמנם, ברגע שהתאריך עבר, הסיבה הזאת כבר לא רלוונטית, אבל כדרכן של תיאוריות קונספירטיביות תמיד אפשר למצוא הסבר גם לעניין הזה.
חמסה עלינו
א. בניגוד לתדמית של הפלשתינים, הם מאוד השתדלו באחרונה לומר את האמת על מצבו של ערפאת. רק היום הבטיח אחד מהם שמצבו של ערפאת יציב, עיניו פקוחות והוא כבר לא זקוק למכשירי הנשמה.
ב. במדור הסאטירי של מעריב הופיע הסטיקר הלא ממש מצחיק "רבין מחכה ליאסר". אם אני הייתי מכניס משפט כזה למדור סאטירי, סביר להניח שברגע זה הייתי בעיצומה של חקירת משטרה.
ג. יוסי שריד סירב להגיע לעצרת בכיכר רבין, בגלל האופי הא-פוליטי שניסו לשוות לה. "רבין כבר נרצח לפחות שלא נרצח את הביוגרפיה שלו", הסביר הח"כ בשנינות. הוא רק שכח, שרוב הביוגרפיה של רבין כוללת שנאה ובוז כלפי שריד עצמו.
ד. תוצאות הבחירות בארה"ב זהות לתוצאות הבחירות בישראל: אנו יודעים שבקרוב נאכל הרבה קש מהאיש הנבחר, אבל בינתיים קצת נהנים מהשמחה לאידו של השמאל.
ה. ולפינת ההודעה האישית: לנהג שנסע במוצ"ש בכביש 3, סמוך לצומת הודיה, ניסה לעקוף בסיבוב וכמעט התנגש בטרנטה שלי שבאה ממול אנא, הפסק לנהוג. האמן לי, העצה הזאת עשויה להציל את חייך.
יודע את מקומי
כשהייתי צעיר יותר, ולא ידעתי הרבה מהחיים שלי, דבר אחד היה ברור לי כשמש באמצע נובמבר 2004: אני את הילדים שלי לא אקח לבית הכנסת עד גיל חמש לפחות. את ההחלטה הזאת קיבלתי מתוך צפייה בלתי מבוקרת בילדים אחרים. אף פעם לא יכולתי לסבול את העובדה שחלק מהמתפללים הופכים את בית הכנסת לשמרטפייה. לא הבנתי מדוע צריכים עשרות תינוקות להתרוצץ בבית הכנסת, להפריע לאווירת התפילה, ללעוס סידורים וחומשים ולמרר בקולם את חייו של שליח הציבור. האם לא עדיף להביא אותם לבית התפילה בגיל מאוחר יותר, כשיידעו לתת מעט יותר כבוד למקום ולתפילה?
כיום אני בוגר יותר, אב לתינוק בן שנה וכמעט חצי, ויודע מהחיים שלי עוד פחות. הקוראים יכולים כבר לנחש, שאת ילדי אני נוהג לקחת לבית הכנסת בכל הזדמנות, ולו רק כדי לאפשר כמה רגעי מנוחה לאמו העייפה. מרגע שנולד הבן, השתנה היחס שלי לתינוקות בבית הכנסת מן הקצה אל הקצה. לא רק שהתחלתי להסתכל על תינוקות אחרים בחיוך, אלא השתכנעתי כי גם שאר המתפללים מאושרים מנוכחותו של בני במקום.
ובאמת, כל עוד הילד היה בגיל שבו בעיקר שוכבים בעגלה ועושים קולות של שמיכה, נראה שלאיש לא היה אכפת. אלא שמאז התפתח בני לתלפיות, וגם מנעד קולו כבר פחות מוגבל מבעבר, אני מתחיל לחוש יותר ויותר את מבטיהם הביקורתיים של שכניי לתפילה. אני, כמובן, משתדל לרסן את נטייתו של בני לחזנות מודרנית ולעיצוב מחדש של בית הכנסת, אבל לא תמיד זה מצליח. למעשה, אני במלכוד: להשאיר אותו בבית זאת בעיה, להישאר אתו ולא ללכת לבית הכנסת זה לא לעניין, להושיב אותו במקום אחד זה בלתי אפשרי, וגם להשתיק אותו בלי סם מרדים אני לא תמיד מסוגל.
ולכן, חבריי המתפללים, אין לי ברירה אלא לסמוך על טוב לבכם. אם בני מתרוצץ בקרבת כיסאותיכם, נאחז במכנסיכם ומדביק עליהם את שאריות הבמבה שלו, אנא אל תמהרו לשלח בי את מבטיכם המצמיתים. קודם כל, החיים תמיד יכולים להיות גרועים יותר (למשל, אם במקום הבמבה הוא היה מלכלך אתכם בשוקולד למריחה). שנית, אשתי ואני מטפלים בילד הזה רוב שעות היממה, ואין שום מניעה שאתם תסתדרו אתו במשך דקות ספורות. ושלישית, גם לכם היו פעם ילדים, או יהיו, או יש לכם עכשיו. טוב, אז הילדים שלכם יושבים תמיד בשקט כמו טאטאלעך. יופי לכם, שוויצרים.