הדברים נכתבים בתחילתו של השבוע כשעוד לא ברור כיצד תסתיים הדרמה בפריז, מתאים לו לערפאת שאפילו תהליך מותו פתלתול ועם לא מעט סימני שאלה. על אף שעיתוי הסוף הפורמלי עוד לא ברור נכון לשאול כיצד תראה החברה הפלסטינית אחריו. ככל הנראה אין לכך תשובה ברורה, בין השאר כי ערפאת דאג לקיומן של מערכות מקבילות ויריבות הן בקרב מנגנוני הביטחון והן בחברה הפלסטינית בכללה. מרכיבים אלה, שהוא מימן את חלקם כדי לוודא שיהיו קיימים בנפרד ותוך תחרות עם מרכיבים אחרים (שגם בהם הוא תמך, כמובן).
עם זאת נכון להפנים כמה מאפיינים חשובים של החברה הפלסטינית שישפיעו על הנעשה בה בהמשך הדרך:
א. לחברה הפלסטינית יש טראומה שמקורה בשנות השלושים של המאה העשרים, טראומת "הפיתנה", מלחמת האחים. אשר על כן כל מנהיג יעשה הכל כדי לא להידרדר למלחמה שכזאת. חיסולים פה ושם היו ויכול להיות שאף יהיו במהלך התחרות על הרחוב ועמדות הכוח, אך כמעט כולם ישתדלו לא ללכת מעבר לכך.
ב. אובדנו של ערפאת , הסמל שאיחד תחת כנפיו את הפלגים השונים, שאיש לא ערער על מנהיגותו גם כשחלקו על דרכו, יכול להביא לשידוד מערכות של ממש, מעבר למאבקים בין גורמי כוח ברחוב. הסכנה האמיתית, מנקודת המבט של ישראל, היא הכנסת החמא"ס לתוך הרשות כתנועה שוות ערך לפת"ח, המקבלת אחריות ושלל על פי כוחה האמיתי. תנועה פונדמנטליסתית עם 25 35 אחוזי תמיכה בציבור הרחב, יכולה להביא לכך שהרשות תתנהג כמו החמא"ס. שינוי שכזה יהפוך את העימות למר יותר ויתן דחיפה ענקית ליכולות הטרור של חמא"ס.
ג. על אף שאפשר והחמאס ינסה לשנות את הסטטוס קוו הפנימי, ניראה שיש יתרון של ממש למנהיגות המסורתית , היונקת את כוחה מהפת"ח. זאת בעיקר משום שרוב גדול של הפלסטינים בעזה ויו"ש לא ירצה להפסיד את כל שהושג מעצם קיומה של רשות פלסטינית עצמאית. הרצון להמשכיות ויציבות יתגבר על ההתנגדות לרבים מבני החבורה, להם יצא שם של מושחתים לא קטנים. אבו מאזן ואבו עלה כמו גם ג'בריל רג'וב ודחלאן, יהיו המרוויחים הגדולים מהאינסטינקט הבסיסי לשמור על הקיים, על הנוהלים שנקבעו בחוקה וכיוצא בו - סממנים של ריבונות וסדר פנימי. כמה זמן תחזיק קואליציה סבוכה זאת מעמד יחד, קשה לדעת. נראה שכולם מקבלים בנתיים את בכירותו של אבו מאזן.
ד. קשה לראות איך אלה שייקחו את מוסרות השליטה לידיהם יוכלו להפעיל כוח של ממש כדי לפגוע במנגנוני הטרור, בין אם אלה שייכים באופן ישיר או עקיף לפת"ח, כמו גדוד חללי אל אקצה למשל ובין אם אלה ארגונים איסלמיים ובראשם החמא"ס. בכל צירוף כוחות אפשרי בשלטון, כל עוד לא יאיימו מנגנוני הטרור על השליטים החדשים ולא יתגרו בכוחות הביטחון, ישמרו הם על יכולת הביצוע שלהם נגד מדינת ישראל. באם מסיבות מדיניות תיפסק הלחימה של צה"ל נגדם, נחזה אף בחיזוק כוחם והשתפרות אמצעי הלחימה שלהם, כשהם מכינים עצמם ליום פקודה.
ה. מורשת ערפאת תמשיך להשפיע בטווח הקצר לפחות. לכן נושאים שהוא לא היה מוכן לוותר בהם, כמו "טענת השיבה" של הפליטים, ריבונות פלסטינית בירושלים ובהר הבית והקפדה על גבולות 67 - יהיו הקו המנחה גם ליורשיו. רק הבנה חד משמעית שאין כל סיכוי להשיג זאת וכי גם הקהילה הבינלאומית מקבלת בעיקרון את עמדות ישראל בנושאים אלה, יאפשרו ברבות הזמן שינוי בגישה הפלסטינית. עד כמה יזכו גישות מתונות יותר ללגיטימציה בחברה הפלסטינית היא שאלה ללא מענה ברור. הטרגדיה של הסכסוך נעוצה בין השאר בכך שהאיש היחיד שהחלטותיו קיבלו גיבוי ציבורי מלא בחברה הפלסטינית והוא הולך לעולמו בלא שוויתר על קוצו של יוד והבאים אחריו, גם אם יחליטו להתגמש במו"מ עתידי, הנם חסרי סמכות משמעותית כשלו. האם יעמוד להם כוחם במו"מ עתידי כלל לא ברור.
לסכום : איני חושב שהמערכת הפלסטינית תיגרר אל כאוס בילתי נשלט, אם כי וודאי נראה את חיזוק המשפחות כבסיס כוח ואולי אף יהיו אזורים בהם יצוצו בעלי זרוע שישליטו פחד. לרשות סיכויים לא קטנים לשרוד את המעבר הקשה ובסופו של תהליך, שאולי אף ישפך בו מעט דם פה ושם, היא תתייצב ובראשה האנשים המוכרים לנו. הנהגה עם פחות כריזמה אך ראלית יותר ומאוימת על ידי החמא"ס, אולי זרעי העימות הפנימי הבא.
עם זאת נכון להפנים כמה מאפיינים חשובים של החברה הפלסטינית שישפיעו על הנעשה בה בהמשך הדרך:
א. לחברה הפלסטינית יש טראומה שמקורה בשנות השלושים של המאה העשרים, טראומת "הפיתנה", מלחמת האחים. אשר על כן כל מנהיג יעשה הכל כדי לא להידרדר למלחמה שכזאת. חיסולים פה ושם היו ויכול להיות שאף יהיו במהלך התחרות על הרחוב ועמדות הכוח, אך כמעט כולם ישתדלו לא ללכת מעבר לכך.
ב. אובדנו של ערפאת , הסמל שאיחד תחת כנפיו את הפלגים השונים, שאיש לא ערער על מנהיגותו גם כשחלקו על דרכו, יכול להביא לשידוד מערכות של ממש, מעבר למאבקים בין גורמי כוח ברחוב. הסכנה האמיתית, מנקודת המבט של ישראל, היא הכנסת החמא"ס לתוך הרשות כתנועה שוות ערך לפת"ח, המקבלת אחריות ושלל על פי כוחה האמיתי. תנועה פונדמנטליסתית עם 25 35 אחוזי תמיכה בציבור הרחב, יכולה להביא לכך שהרשות תתנהג כמו החמא"ס. שינוי שכזה יהפוך את העימות למר יותר ויתן דחיפה ענקית ליכולות הטרור של חמא"ס.
ג. על אף שאפשר והחמאס ינסה לשנות את הסטטוס קוו הפנימי, ניראה שיש יתרון של ממש למנהיגות המסורתית , היונקת את כוחה מהפת"ח. זאת בעיקר משום שרוב גדול של הפלסטינים בעזה ויו"ש לא ירצה להפסיד את כל שהושג מעצם קיומה של רשות פלסטינית עצמאית. הרצון להמשכיות ויציבות יתגבר על ההתנגדות לרבים מבני החבורה, להם יצא שם של מושחתים לא קטנים. אבו מאזן ואבו עלה כמו גם ג'בריל רג'וב ודחלאן, יהיו המרוויחים הגדולים מהאינסטינקט הבסיסי לשמור על הקיים, על הנוהלים שנקבעו בחוקה וכיוצא בו - סממנים של ריבונות וסדר פנימי. כמה זמן תחזיק קואליציה סבוכה זאת מעמד יחד, קשה לדעת. נראה שכולם מקבלים בנתיים את בכירותו של אבו מאזן.
ד. קשה לראות איך אלה שייקחו את מוסרות השליטה לידיהם יוכלו להפעיל כוח של ממש כדי לפגוע במנגנוני הטרור, בין אם אלה שייכים באופן ישיר או עקיף לפת"ח, כמו גדוד חללי אל אקצה למשל ובין אם אלה ארגונים איסלמיים ובראשם החמא"ס. בכל צירוף כוחות אפשרי בשלטון, כל עוד לא יאיימו מנגנוני הטרור על השליטים החדשים ולא יתגרו בכוחות הביטחון, ישמרו הם על יכולת הביצוע שלהם נגד מדינת ישראל. באם מסיבות מדיניות תיפסק הלחימה של צה"ל נגדם, נחזה אף בחיזוק כוחם והשתפרות אמצעי הלחימה שלהם, כשהם מכינים עצמם ליום פקודה.
ה. מורשת ערפאת תמשיך להשפיע בטווח הקצר לפחות. לכן נושאים שהוא לא היה מוכן לוותר בהם, כמו "טענת השיבה" של הפליטים, ריבונות פלסטינית בירושלים ובהר הבית והקפדה על גבולות 67 - יהיו הקו המנחה גם ליורשיו. רק הבנה חד משמעית שאין כל סיכוי להשיג זאת וכי גם הקהילה הבינלאומית מקבלת בעיקרון את עמדות ישראל בנושאים אלה, יאפשרו ברבות הזמן שינוי בגישה הפלסטינית. עד כמה יזכו גישות מתונות יותר ללגיטימציה בחברה הפלסטינית היא שאלה ללא מענה ברור. הטרגדיה של הסכסוך נעוצה בין השאר בכך שהאיש היחיד שהחלטותיו קיבלו גיבוי ציבורי מלא בחברה הפלסטינית והוא הולך לעולמו בלא שוויתר על קוצו של יוד והבאים אחריו, גם אם יחליטו להתגמש במו"מ עתידי, הנם חסרי סמכות משמעותית כשלו. האם יעמוד להם כוחם במו"מ עתידי כלל לא ברור.
לסכום : איני חושב שהמערכת הפלסטינית תיגרר אל כאוס בילתי נשלט, אם כי וודאי נראה את חיזוק המשפחות כבסיס כוח ואולי אף יהיו אזורים בהם יצוצו בעלי זרוע שישליטו פחד. לרשות סיכויים לא קטנים לשרוד את המעבר הקשה ובסופו של תהליך, שאולי אף ישפך בו מעט דם פה ושם, היא תתייצב ובראשה האנשים המוכרים לנו. הנהגה עם פחות כריזמה אך ראלית יותר ומאוימת על ידי החמא"ס, אולי זרעי העימות הפנימי הבא.