המנהג העלוב של מלכת היופי
שמואל אדלמן.
בדיחה יהודית ישנה טוענת כי הבדל בין סוחר גוי ליהודי מתבטאת בכך שכאשר שניהם מזדמנים לעיירה חדשה בה נפתחה חנות נעליים מצליחה, יפתח הגוי בסמיכות חנות רהיטים ואילו היהודי יפתח חנות נעליים נוספת. הטלוויזיה הישראלית אימצה מזמן את התיזה הזו, ועל גלי ההצלחה משודרות עוד ועוד תוכניות ריאליטי בהן עוקבים הצופים אחרי מועמד או מועמדת מאושרים המצליחים לנצח את היריבים, והופכים לכוכבי שירי דיכאון או תופסים ג'וב כשגריר בחו"ל. הביקורת הציבורית סביב תוכנית מציאות המנסה למצוא דוגמנית אופנה הצליחו להוציא מהכלים לא מעט אנשים ובעיקר נשים שנמאס להם מההשפלה הזו. ערוץ 10 הואיל בטובו להזיז את התוכנית לשעה מאוחרת יותר, כנראה כדי שההורים יירדמו ולא יוכלו לראות במה הילדים צופים.
סיפור עם רקע דומה שהתרחש לפני קרוב ל 80 שנה והסתיים אחרת מראה את הדרך הארוכה אותה עברה התרבות הישראלית.
ברוך קאושנסקי, שנודע בכינויו ברוך אגדתי היה אומן רב תחומי נודע בתל אביב. הוא הראשון שערך מופעי מחול ואף יצר ריקודים עממיים, הראשון שהפיק סרט מלא דובר עברית בשם 'זאת היא הארץ', סרט ציוני שבו אומר אחד החלוצים הגוססים: "הולך אני למות, אך האדמה קמה לתחייה אל תבכי. לא כל האדם זוכה לקבר פורח כזה. אך הבטיחי לי: אל תעזבו את קברי! אל תעזבו את חדרה!" אגדתי שהיה מעמודי התווך של הבוהמה וארגן נשפים, החליט באמצע שנות העשרים לארגן את טקס 'בחירת אסתר המלכה' בת"א, שהיה שם הכיסוי לתחרות מלכת יופי .
הראי"ה קוק זצ"ל, חש חובה למחות על המנהג החדש, ובמכתב ששלח למאיר דיזינגוף כתב: "הננו בזה מתכבדים להודיע שאנחנו מכירים את העניין, שהנהיגו חלק מהצעירים, לעשות בחירות בשם 'מלכת היופי' בימי הפורים, שהוא לגמרי נגד רוח ישראל, תורתו ומוסרו, והוא מביא עלבון גדול על כללות היישוב בארץ ישראל בעיני כל ישראל, ועושה אותנו לבוז ולקלסה ומעורר משטמה רבה עלינו בין יושבי הארץ. על כן אנו דורשים בכל תוקף למנוע את המנהג העלוב הזה".
ב-1930 דורשת הרבנות הראשית: "בקשתנו הנמרצה היא שתאחזו השנה בעוד מועד באמצעים הדרושים למען הסיר מפלצת זו מקרבנו".
טומי לפיד עוד לא נולד, המלה בג"ץ עוד לא הומצאה, ומאיר דיזינגוף הודיע כי לא יקבל את המלכה בבית העירייה ודרש מאגדתי לבטל את הטקס. בעיתונות הופיעה המודעה הבאה מטעם אגדתי: "מבלי להיכנס בוויכוחים על שאלת הבחירות למלכת פורים ומבלי ששיניתי את דעתי על ההתאמה של הבחירה הזאת לאופי חג הפורים, החלטתי לבטל את בחירת מלכת פורים ולהסתלק מעניין הבחירות גם להבא".
מנה מנה
אמציה האיתן
הרעיון המקורי נראה בערך כך: כשאתם מכינים את סעודת החג למשפחתכם, הפרישו שתי מנות מהמובחר שבסיר, ושילחו ליהודי הקרוב לביתכם או ללבכם. הדמיון בין זה לבין מנהג משלוח המנות בימינו, מזכיר את הדמיון בין אריאל שרון שלפני שנים לזה של היום.
את שלב ההתפתחות הראשון אפשר לכנות בשם 'משלוח הבומרנג'. כל משפחה שקיבלה משלוח מנות ראתה חובה לעצמה להחזיר לשולח משלוח כפול ומכופל, שיביע את תודתם העמוקה על כך שהקדישו להם את תשומת הלב.
היו אף כאלה ששכללו את המהלך וקיבלו על עצמם את הפתגם שטבע בנימין נתניהו "יתנו יקבלו, לא יתנו לא יקבלו", וכך העבירו משלוחים רק לאלה ששלחו להם תחילה. אז התחיל המאבק הסמוי מי ימצמץ ראשון, או יותר נכון מי ישלח את המשלוח הראשון. היתרון שלו היה ברור. הוא זה שקבע את גודל המשלוח ואת רמת ההשקעה. השני נאלץ להגיב, ולהחזיר משלוח שלא יפחת ברמתו מהמקור. כדי להיות ראשון ולהשיג את יתרון ההפתעה, השכימו קום אמהות ישראל ועמלו כבר מעלות השחר על עיצוב המשלוחים, הכנת הרשימה וזירוז הילדים.
את השלב הבא בתהליך אפשר ללוות בשיר הילדים הידוע: "התפוזים עוברים מהר מיד ליד...". כל בית הפך לסניף דואר מקומי, והמשימה היתה להעביר את החבילות ממען אחד למשנהו. יש לטשטש את סימני ההיכר, לערבב בין המוצרים ולהחליף את האריזות. לא אחת קיבלנו משלוח מנות ובתוכו שני פתקי 'פורים שמח' זה המקורי שנשכח בין ערימות הבמבה, והנוסף המעודכן, שהשם שלנו מונצח עליו בטוש צבעוני.
בכל סניף דואר כזה היתה גם הרשימה המועדפת. רשימה זו כללה שלושה סוגים של נמענים אלה שאנחנו רוצים לתת להם, אלה שחייבים לתת להם ואלה שאף אחד אחר לא שולח להם.
וכך נולד לו 'מבחן הרשימה' ככל שאתה מופיע במספר גדול יותר של רשימות העדפה, כך מעמדך החברתי גבוה יותר. החלק המביך בעניין היתה הידיעה שאם אתה מופיע ברשימה אחת בלבד, כנראה שמישהו רשם אותך בקבוצת ה"אלה שאף אחד אחר לא שולח להם".
מכאן התקדמנו אל שלב הפיס. בהתאם לתוצאות ההגרלה, היתה כל משפחה אמורה לשלוח שני משלוחים בלבד. ההצלחה הייתה תלויה במידת העמידה בתנאים של הציבור. הבעיה היתה שכולם תיחמנו. ושוב היו החשבונות האם אני מספיק חשוב כדי שמישהו יתחמן בשבילי, או שמא אקבל רק שני משלוחים, כגובה הסטנדרט?
התהליך הלך והשתכלל, ועוד לא הזכרתי שיטות נוספות כמו כרטיסי הברכה, או הפתרון של נסיעה לחו"ל ותליית השלט: "נא לא להניח ליד הדלת את משלוחי המנות, החתול של השכנים חוטף כל שנה קלקול קיבה. פורים שמח".
משנה לשנה הלכו וגדלו ההוצאות על משלוח המנות, ובמקביל הלך וקטן התקציב למתנות לאביונים.
אולי הגיע הזמן לחזור לשיטה המקורית אליה התכוונו חז"ל שתי מנות לסעודת החג, ושיהיה באמת פורים שמח.
טיש באלנבי
רויטל שנור
רחוב אלנבי בתל אביב הוא מתחם בילוי תוסס בלילות שבת. באי מועדוני הלילה הממוקמים באזור זה כבר ראו הרבה, אבל טיש שכולל שירי שבת וסיפורים חסידיים מעולם לא היו בתפריט שמציע הרחוב. בשבת האחרונה, ברוח של 'ונהפוך הוא', התכנסו בני ישיבת 'הכותל' ונשותיהם בראשות הרב מרדכי אלון אל תוך מבנה של מועדון לילה לא פעיל, ערכו שתייה קלה בצד שתייה חריפה והחלו לשיר.
אני זכיתי להיות דווקא בקו החזית, בקרב אלה שהתבקשו לעמוד בחוץ ולהזמין צעירים אל הטיש פנימה. מודעת לסוריאליסטיות של המעמד קפצתי למים. "שבת שלום, תודה רבה" יעני, אל תמשיכי, לא מעוניינים. "לא נורא" מנחמת אותי אברכית שראתה בעוניי, "הם ענו לך 'שבת שלום' ובזה זיכית אותם במצוות 'זכור את יום השבת לקדשו' זה דבר גדול!"
מעודדת המשכתי לנסות ודי מהר הגיע הפידבק החיובי משני בחורים: "תודה רבה, כבר היינו בפנים. הלוואי שתבואו כל שבת, נמאס כבר מכל השטויות והמועדונים האלה" והיו גם מנומסים: "נראה, אולי אחר כך " וגם "זה די ג'י חזק מאוד, הרב הזה!" והיה: "סבא שלי היה רב" וגם "אני פעיל ליכוד בכיר", והיה גם דדי צוקר (אבל הזמינו אותו מראש). היה חם בפנים וקר בחוץ (מי אמר שחם בתל אביב?) ועד שלוש לפנות בוקר היו שם ריקודים, חיבוקים ושאלות, מסיכות שירדו והרבה סגולת ישראל.
הטיש היה גולת הכותרת של שבת שערכו בחורי ואברכי 'ישיבת הכותל'. הבחורים הגיעו ביום חמישי ותודרכו על ידי אנשי 'ראש יהודי' לחלק פליירים, לחייך הרבה, וליידע את הציבור בתכנית השבת שכללה קבלת שבת ברחוב שינקין, טיש לציבור הדתי ב'כיכר רבין', סעודה שלישית בישיבת 'אורות אביב' וריקודים ספונטניים ברחוב בן יהודה. הלינה היתה בשני מלונות חביבים ונתרמה על ידי יהודי שחפץ ביקרה של תל אביב, והתפילות נערכו בבית הכנסת 'אחדות שיבת ציון', בית כנסת מפואר שידע ימים טובים יותר ומייחל לימים טובים פי כמה.
זה היה מפגש בין שומרי שבת לאלה שאינם כאלה, מפגש דווקא בשבת, דווקא במקומות בילוי, לא בעבודה או באוניברסיטה. מפגש בסיטואציה שבה אי אפשר להתעלם מההבדלים באורח החיים, אפשר להתגבר עליהם או לברוח מהם, אבל להתעלם אי אפשר. שוב הסתבר שרבים כבר לא רוצים להתעלם וגם לא לברוח. ישיבות נוספות מוזמנות לנסות להאיר את העיר, ולהעיר אותה. בסך הכל, זו העיר העברית הראשונה.
כותרת: יחידת המתנייחלים
קרדיט: חגית רוטנברג
חג הפורים יצוין אמנם רק בסוף שבוע זה, אך את סממני החג ניתן היה לזהות השנה בשלבים מוקדמים הרבה יותר: באמצעי התקשורת דווח על מתנחלים שיתחפשו לחיילים על מנת לשבש את הפינוי, ומנגד- חיילים שיתחפשו למתנחלים בכדי לזרז את הביצוע. כן, הראש היהודי עדיין ממציא לנו פטנטים, במיוחד כשמדובר בראש הממשלה.
אזרחי ישראל, אתם נקראים להפיק מכך את המיטב: חסל סדר ויכוחים אינסופיים על התחפושת של הילד. השנה תצטרכו למלא משוואה פשוטה: אם אתם גרים מעבר לקו הירוק - הלבישו לילד בגאווה מדי זית וכומתה. אם הילד שלכם נושא את התלבושת הזו בתוקף תפקידו, הדביקו לו זקן פאות וציציות, חולצה כתומה וסנדלי שורש. ואם - וכאן טמון סוד הקומבינה הישראלית - הילד שלכם גם מתנחל וגם משרת בצה"ל, הרווחתם שניים במחיר אחד.
לאור התכניות האמורות, יש להציע לצה"ל להסב את שמו של מבצע העקירה ל-'חפשו את החברים שלכם', תרתי משמע. הסיטואציה ההזויה בה כל צד יתחפש בתלבושת הצד השני, תיראה כמחזה סוריאליסטי לחלוטין לצופה מן הצד. נדמיין לעצמנו את הבולדוזר הראשי מתרווח בלשכתו שבקרית הממשלה, וצופה בביצוע הגירוש המועבר אליו בשידור חי.
בסצינה הראשונה הוא קולט מתנחל שפיאותיו מתנפנפות ברוח, חוטף בכוח מידי החיילים את תכולתו של הבית - כיסאות, ספרים, תמונות - ומעמיס אותם בזריזות על משאית צבאית. "יופי! מצוין!", מוחא שרון כפיים בעליצות, "בדיוק כמו שחשבתי".
בסצינה הבאה הוא משפשף את העיניים, ולסתו נשמטת: פלוגת חיילי מג"ב נשכבת מתחת לשופלים, ועל הגג ממול מתבצרים כמה נושאי 'פלאפלים' על כתפיהם, וזועקים פרקי תהלים. שרון מוציא ממחטה, וסופג את הזיעה על מצחו "מה קורה כאן, לכל הרוחו..."
ובטרם סיים, נראים בזווית התמונה קבוצת מתנחלים גוררים בכוח את לובשי המדים, הנאחזים בקרקע. "אלו חברים אמיתיים", מצביע עליהם שרון, לנוכח פקידוניו התמהים. "עוד מימי סבסטיה ידעתי שיישארו נאמנים לי". פתאום צועק עמרי מאחור: "אבאל'ה! תראה מה הם עושים!". קבוצת לובשי הכתום נסוגה. הם מסבירים למפקד בתנועות ידיים שהם מסרבים למלא את הפקודה, ומאות החיילים בבתים, על הגגות וברחובות, מוחאים להם כפיים בחדווה.
השידור מסתיים בשירת 'התקווה' משותפת. שרון מפצפץ את המסך מולו. ובגוש קטיף ישבו לשתות, וקרית הממשלה נבוכה. ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר. כן תהיה לנו.
שמואל אדלמן.
בדיחה יהודית ישנה טוענת כי הבדל בין סוחר גוי ליהודי מתבטאת בכך שכאשר שניהם מזדמנים לעיירה חדשה בה נפתחה חנות נעליים מצליחה, יפתח הגוי בסמיכות חנות רהיטים ואילו היהודי יפתח חנות נעליים נוספת. הטלוויזיה הישראלית אימצה מזמן את התיזה הזו, ועל גלי ההצלחה משודרות עוד ועוד תוכניות ריאליטי בהן עוקבים הצופים אחרי מועמד או מועמדת מאושרים המצליחים לנצח את היריבים, והופכים לכוכבי שירי דיכאון או תופסים ג'וב כשגריר בחו"ל. הביקורת הציבורית סביב תוכנית מציאות המנסה למצוא דוגמנית אופנה הצליחו להוציא מהכלים לא מעט אנשים ובעיקר נשים שנמאס להם מההשפלה הזו. ערוץ 10 הואיל בטובו להזיז את התוכנית לשעה מאוחרת יותר, כנראה כדי שההורים יירדמו ולא יוכלו לראות במה הילדים צופים.
סיפור עם רקע דומה שהתרחש לפני קרוב ל 80 שנה והסתיים אחרת מראה את הדרך הארוכה אותה עברה התרבות הישראלית.
ברוך קאושנסקי, שנודע בכינויו ברוך אגדתי היה אומן רב תחומי נודע בתל אביב. הוא הראשון שערך מופעי מחול ואף יצר ריקודים עממיים, הראשון שהפיק סרט מלא דובר עברית בשם 'זאת היא הארץ', סרט ציוני שבו אומר אחד החלוצים הגוססים: "הולך אני למות, אך האדמה קמה לתחייה אל תבכי. לא כל האדם זוכה לקבר פורח כזה. אך הבטיחי לי: אל תעזבו את קברי! אל תעזבו את חדרה!" אגדתי שהיה מעמודי התווך של הבוהמה וארגן נשפים, החליט באמצע שנות העשרים לארגן את טקס 'בחירת אסתר המלכה' בת"א, שהיה שם הכיסוי לתחרות מלכת יופי .
הראי"ה קוק זצ"ל, חש חובה למחות על המנהג החדש, ובמכתב ששלח למאיר דיזינגוף כתב: "הננו בזה מתכבדים להודיע שאנחנו מכירים את העניין, שהנהיגו חלק מהצעירים, לעשות בחירות בשם 'מלכת היופי' בימי הפורים, שהוא לגמרי נגד רוח ישראל, תורתו ומוסרו, והוא מביא עלבון גדול על כללות היישוב בארץ ישראל בעיני כל ישראל, ועושה אותנו לבוז ולקלסה ומעורר משטמה רבה עלינו בין יושבי הארץ. על כן אנו דורשים בכל תוקף למנוע את המנהג העלוב הזה".
ב-1930 דורשת הרבנות הראשית: "בקשתנו הנמרצה היא שתאחזו השנה בעוד מועד באמצעים הדרושים למען הסיר מפלצת זו מקרבנו".
טומי לפיד עוד לא נולד, המלה בג"ץ עוד לא הומצאה, ומאיר דיזינגוף הודיע כי לא יקבל את המלכה בבית העירייה ודרש מאגדתי לבטל את הטקס. בעיתונות הופיעה המודעה הבאה מטעם אגדתי: "מבלי להיכנס בוויכוחים על שאלת הבחירות למלכת פורים ומבלי ששיניתי את דעתי על ההתאמה של הבחירה הזאת לאופי חג הפורים, החלטתי לבטל את בחירת מלכת פורים ולהסתלק מעניין הבחירות גם להבא".
מנה מנה
אמציה האיתן
הרעיון המקורי נראה בערך כך: כשאתם מכינים את סעודת החג למשפחתכם, הפרישו שתי מנות מהמובחר שבסיר, ושילחו ליהודי הקרוב לביתכם או ללבכם. הדמיון בין זה לבין מנהג משלוח המנות בימינו, מזכיר את הדמיון בין אריאל שרון שלפני שנים לזה של היום.
את שלב ההתפתחות הראשון אפשר לכנות בשם 'משלוח הבומרנג'. כל משפחה שקיבלה משלוח מנות ראתה חובה לעצמה להחזיר לשולח משלוח כפול ומכופל, שיביע את תודתם העמוקה על כך שהקדישו להם את תשומת הלב.
היו אף כאלה ששכללו את המהלך וקיבלו על עצמם את הפתגם שטבע בנימין נתניהו "יתנו יקבלו, לא יתנו לא יקבלו", וכך העבירו משלוחים רק לאלה ששלחו להם תחילה. אז התחיל המאבק הסמוי מי ימצמץ ראשון, או יותר נכון מי ישלח את המשלוח הראשון. היתרון שלו היה ברור. הוא זה שקבע את גודל המשלוח ואת רמת ההשקעה. השני נאלץ להגיב, ולהחזיר משלוח שלא יפחת ברמתו מהמקור. כדי להיות ראשון ולהשיג את יתרון ההפתעה, השכימו קום אמהות ישראל ועמלו כבר מעלות השחר על עיצוב המשלוחים, הכנת הרשימה וזירוז הילדים.
את השלב הבא בתהליך אפשר ללוות בשיר הילדים הידוע: "התפוזים עוברים מהר מיד ליד...". כל בית הפך לסניף דואר מקומי, והמשימה היתה להעביר את החבילות ממען אחד למשנהו. יש לטשטש את סימני ההיכר, לערבב בין המוצרים ולהחליף את האריזות. לא אחת קיבלנו משלוח מנות ובתוכו שני פתקי 'פורים שמח' זה המקורי שנשכח בין ערימות הבמבה, והנוסף המעודכן, שהשם שלנו מונצח עליו בטוש צבעוני.
בכל סניף דואר כזה היתה גם הרשימה המועדפת. רשימה זו כללה שלושה סוגים של נמענים אלה שאנחנו רוצים לתת להם, אלה שחייבים לתת להם ואלה שאף אחד אחר לא שולח להם.
וכך נולד לו 'מבחן הרשימה' ככל שאתה מופיע במספר גדול יותר של רשימות העדפה, כך מעמדך החברתי גבוה יותר. החלק המביך בעניין היתה הידיעה שאם אתה מופיע ברשימה אחת בלבד, כנראה שמישהו רשם אותך בקבוצת ה"אלה שאף אחד אחר לא שולח להם".
מכאן התקדמנו אל שלב הפיס. בהתאם לתוצאות ההגרלה, היתה כל משפחה אמורה לשלוח שני משלוחים בלבד. ההצלחה הייתה תלויה במידת העמידה בתנאים של הציבור. הבעיה היתה שכולם תיחמנו. ושוב היו החשבונות האם אני מספיק חשוב כדי שמישהו יתחמן בשבילי, או שמא אקבל רק שני משלוחים, כגובה הסטנדרט?
התהליך הלך והשתכלל, ועוד לא הזכרתי שיטות נוספות כמו כרטיסי הברכה, או הפתרון של נסיעה לחו"ל ותליית השלט: "נא לא להניח ליד הדלת את משלוחי המנות, החתול של השכנים חוטף כל שנה קלקול קיבה. פורים שמח".
משנה לשנה הלכו וגדלו ההוצאות על משלוח המנות, ובמקביל הלך וקטן התקציב למתנות לאביונים.
אולי הגיע הזמן לחזור לשיטה המקורית אליה התכוונו חז"ל שתי מנות לסעודת החג, ושיהיה באמת פורים שמח.
טיש באלנבי
רויטל שנור
רחוב אלנבי בתל אביב הוא מתחם בילוי תוסס בלילות שבת. באי מועדוני הלילה הממוקמים באזור זה כבר ראו הרבה, אבל טיש שכולל שירי שבת וסיפורים חסידיים מעולם לא היו בתפריט שמציע הרחוב. בשבת האחרונה, ברוח של 'ונהפוך הוא', התכנסו בני ישיבת 'הכותל' ונשותיהם בראשות הרב מרדכי אלון אל תוך מבנה של מועדון לילה לא פעיל, ערכו שתייה קלה בצד שתייה חריפה והחלו לשיר.
אני זכיתי להיות דווקא בקו החזית, בקרב אלה שהתבקשו לעמוד בחוץ ולהזמין צעירים אל הטיש פנימה. מודעת לסוריאליסטיות של המעמד קפצתי למים. "שבת שלום, תודה רבה" יעני, אל תמשיכי, לא מעוניינים. "לא נורא" מנחמת אותי אברכית שראתה בעוניי, "הם ענו לך 'שבת שלום' ובזה זיכית אותם במצוות 'זכור את יום השבת לקדשו' זה דבר גדול!"
מעודדת המשכתי לנסות ודי מהר הגיע הפידבק החיובי משני בחורים: "תודה רבה, כבר היינו בפנים. הלוואי שתבואו כל שבת, נמאס כבר מכל השטויות והמועדונים האלה" והיו גם מנומסים: "נראה, אולי אחר כך " וגם "זה די ג'י חזק מאוד, הרב הזה!" והיה: "סבא שלי היה רב" וגם "אני פעיל ליכוד בכיר", והיה גם דדי צוקר (אבל הזמינו אותו מראש). היה חם בפנים וקר בחוץ (מי אמר שחם בתל אביב?) ועד שלוש לפנות בוקר היו שם ריקודים, חיבוקים ושאלות, מסיכות שירדו והרבה סגולת ישראל.
הטיש היה גולת הכותרת של שבת שערכו בחורי ואברכי 'ישיבת הכותל'. הבחורים הגיעו ביום חמישי ותודרכו על ידי אנשי 'ראש יהודי' לחלק פליירים, לחייך הרבה, וליידע את הציבור בתכנית השבת שכללה קבלת שבת ברחוב שינקין, טיש לציבור הדתי ב'כיכר רבין', סעודה שלישית בישיבת 'אורות אביב' וריקודים ספונטניים ברחוב בן יהודה. הלינה היתה בשני מלונות חביבים ונתרמה על ידי יהודי שחפץ ביקרה של תל אביב, והתפילות נערכו בבית הכנסת 'אחדות שיבת ציון', בית כנסת מפואר שידע ימים טובים יותר ומייחל לימים טובים פי כמה.
זה היה מפגש בין שומרי שבת לאלה שאינם כאלה, מפגש דווקא בשבת, דווקא במקומות בילוי, לא בעבודה או באוניברסיטה. מפגש בסיטואציה שבה אי אפשר להתעלם מההבדלים באורח החיים, אפשר להתגבר עליהם או לברוח מהם, אבל להתעלם אי אפשר. שוב הסתבר שרבים כבר לא רוצים להתעלם וגם לא לברוח. ישיבות נוספות מוזמנות לנסות להאיר את העיר, ולהעיר אותה. בסך הכל, זו העיר העברית הראשונה.
כותרת: יחידת המתנייחלים
קרדיט: חגית רוטנברג
חג הפורים יצוין אמנם רק בסוף שבוע זה, אך את סממני החג ניתן היה לזהות השנה בשלבים מוקדמים הרבה יותר: באמצעי התקשורת דווח על מתנחלים שיתחפשו לחיילים על מנת לשבש את הפינוי, ומנגד- חיילים שיתחפשו למתנחלים בכדי לזרז את הביצוע. כן, הראש היהודי עדיין ממציא לנו פטנטים, במיוחד כשמדובר בראש הממשלה.
אזרחי ישראל, אתם נקראים להפיק מכך את המיטב: חסל סדר ויכוחים אינסופיים על התחפושת של הילד. השנה תצטרכו למלא משוואה פשוטה: אם אתם גרים מעבר לקו הירוק - הלבישו לילד בגאווה מדי זית וכומתה. אם הילד שלכם נושא את התלבושת הזו בתוקף תפקידו, הדביקו לו זקן פאות וציציות, חולצה כתומה וסנדלי שורש. ואם - וכאן טמון סוד הקומבינה הישראלית - הילד שלכם גם מתנחל וגם משרת בצה"ל, הרווחתם שניים במחיר אחד.
לאור התכניות האמורות, יש להציע לצה"ל להסב את שמו של מבצע העקירה ל-'חפשו את החברים שלכם', תרתי משמע. הסיטואציה ההזויה בה כל צד יתחפש בתלבושת הצד השני, תיראה כמחזה סוריאליסטי לחלוטין לצופה מן הצד. נדמיין לעצמנו את הבולדוזר הראשי מתרווח בלשכתו שבקרית הממשלה, וצופה בביצוע הגירוש המועבר אליו בשידור חי.
בסצינה הראשונה הוא קולט מתנחל שפיאותיו מתנפנפות ברוח, חוטף בכוח מידי החיילים את תכולתו של הבית - כיסאות, ספרים, תמונות - ומעמיס אותם בזריזות על משאית צבאית. "יופי! מצוין!", מוחא שרון כפיים בעליצות, "בדיוק כמו שחשבתי".
בסצינה הבאה הוא משפשף את העיניים, ולסתו נשמטת: פלוגת חיילי מג"ב נשכבת מתחת לשופלים, ועל הגג ממול מתבצרים כמה נושאי 'פלאפלים' על כתפיהם, וזועקים פרקי תהלים. שרון מוציא ממחטה, וסופג את הזיעה על מצחו "מה קורה כאן, לכל הרוחו..."
ובטרם סיים, נראים בזווית התמונה קבוצת מתנחלים גוררים בכוח את לובשי המדים, הנאחזים בקרקע. "אלו חברים אמיתיים", מצביע עליהם שרון, לנוכח פקידוניו התמהים. "עוד מימי סבסטיה ידעתי שיישארו נאמנים לי". פתאום צועק עמרי מאחור: "אבאל'ה! תראה מה הם עושים!". קבוצת לובשי הכתום נסוגה. הם מסבירים למפקד בתנועות ידיים שהם מסרבים למלא את הפקודה, ומאות החיילים בבתים, על הגגות וברחובות, מוחאים להם כפיים בחדווה.
השידור מסתיים בשירת 'התקווה' משותפת. שרון מפצפץ את המסך מולו. ובגוש קטיף ישבו לשתות, וקרית הממשלה נבוכה. ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר. כן תהיה לנו.