המעיין במגילת אסתר יבחין כי העלילה מתרחשת במקביל בשני מישורים: המישור הארצי, המתנהל על-פי 'חוקי' מלכות פרס ומדי, שבהם המלך הוא החוק והשליט הכל יכול, והמישור העליון, שבהם השליט הוא מלך מלכי המלכים. הסיפור מתרחש בקונפליקט בין שני מישורים אלו, והמשתתפים בו צריכים לבחור לאיזה חוק הם מצייתים ולאיזה מלך נתונה נאמנותם: למלך המושחת, הנהנתן והקפריזי, הדואג לעצמו ולמקורביו, או למלך האמיתי, מלכו של עולם.

באירוניה חדה ובעלילה מרתקת מגלה המגילה הוא שהחוק הוא בעצם צחוק: היא נפתחת בסיפור המשתה הנמשך שישה חדשים(!). זה איננו סתם משתה: הוא מתנהל לפי ה'חוק' וצו המלך: "והשתיה – כדת... כי כן ייסד המלך".
במהלך המשתה, כטוב לבו ביין, מצווה המלך על ושתי המלכה להופיע ולהציג את מלוא יופיה לפני העמים והשרים. צו זה הוא כמובן 'חוקי' לחלוטין; וכשהמלכה ממאנת לבוא מתכנסת צמרת משרד המשפטים – "החכמים יודעי העתים, היושבים ראשונה במלכות" – כדי לשקול מה לעשות במלכה. המסקנה ברורה: החוק הנקבע בדתי פרס ומדי לא ייעבר, והמלכה מוצאת להורג – על-פי החוק. החוק מופץ בספרים בכל מדינות המלך; הכל כמובן – חוקי.

המשך העלילה מביא את החוק לאבסורד הולך וגדל: יש למצוא מלכה חדשה. לשם כך מתמנים פקידים מיוחדים: "ויפקד המלך פקידים בכל מדינות מלכותו". מוקמת 'מנהלת בתולות', שתפקידה לאסוף את כל הבתולות בממלכה. בראש מנהלת הבתולות עומד מנכ"ל ממשלתי מכובד. לבתולות ניתנים פיצויים ותמרוקים, והן עוברות תהליך חוקי למהדרין, שבסופו הן מוצאות את עצמן כלואות בהרמון לכל ימי חייהן. והכל – חוקי!

אחר הדברים האלה מחוקק המלך חוק נוסף: 'חוק המן'. על-פי החוק, כל עבדי המלך חייבים להשתחוות לרל"ש המן, "כי כן ציוה לו המלך". הפקודה, כמובן מתבצעת; חוק הוא חוק! אך כאן מתרחשת נקודת מפנה בעלילה: מופיעה לראשונה הסרבנות. מרדכי, היהודי הסרבן – לא יכרע ולא ישתחווה! מרדכי ניצב בעזות מצח מול המן ומפר את חוק המלך.

התנהגות זו גוררת כמובן ביקורת: עבדי המלך, העסקנים, הפקידים והרבנים הצבאיים, נרעשים: "מדוע אתה עובר את מצוות המלך?" "אתה מזעזע את שלטון החוק! אתה הורס את הצבא!! אתה מסכן את כל היהודים!!!" אך מרדכי, עקשן שכמותו, אינו משתכנע: הוא מפר את החוק בגלוי, ואינו נרתע מפני אפשרות שיואשם בהסתה, ואולי אף בהמרדה.

במצב זה, 'שלטון החוק' חייב כמובן להגיב בחומרה: תכנית מלכותית נכתבת ומופצת בכל רחבי הממלכה: תכנית ההתנתקות מהיהודים. פקודת המלך קובעת בבירור: עד סוף השנה – לא יהיו יותר יהודים בממלכת מדי ופרס! חוקים מתאימים נחקקים. פתשגן הכתב נכתב ונשלח לכל המדינות, והמבצע יוצא לדרך: "הרצים יצאו דחופים בדבר המלך, והדת ניתנה בשושן הבירה". פקודות ניתנות לכל הדרגים להיות עתידים ליום המיועד. מוקמות מנהלות מיוחדות, מוכנים תקציבים ופקידים, קצינים ומנהלי אגפים – כולם מתכוננים לביצוע הפקודות והחוקים; כי בלי חוק – מה יהיה על המדינה והשלטון?
ביאושו לובש מרדכי שק ואפר, יוצא לרחוב העיר וזועק זעקה גדולה ומרה. הוא פונה לאסתר שתתגייס להצלת עמה ותפנה אל המלך. אך אסתר מעלה בעיה: לפי החוק אין לבוא אל המלך ללא הזמנה מתאימה: "כל עבדי המלך ועם מדינות המלך יודעים אשר כל איש ואישה אשר יבוא אל המלך אשר לא יקרא – אחת דתו להמית!" כיצד אפר את החוק? הרי אני המלכה! ומה יהא על שלטון החוק והסדר הציבורי? וחוץ מזה, תזכור מה קרה למלכה הסרבנית שלפני. אני בסכנת חיים!"
כאן מרדכי כבר אינו יכול להחריש: אל תדמי בנפשך, הוא זועק אל אסתר – להימלט אל בית המלך מכל היהודים! אם לא תפרי את החוק כעת, אם החרש תחרישי בעת הזאת – רווח והצלה יעמדו ליהודים ממקום אחר, אך את ובית אביך תאבדו!

זעקת מרדכי פעלה: אסתר משתכנעת שכדי להציל את עם ישראל היא חייבת להפר את החוק, גם במחיר של מסירות נפש. היא נכנסת אל המלך בניגוד לחוק. ההמשך ידוע: בזכות הפרת החוק ומסירות הנפש זוכה אסתר להביא לעם ישראל את נס הפורים; המלך מצווה להוציא להורג את המן, ומסכים לבטל את גזרותיו.

אך כאן מביאה המגילה את שלטון החוק לשיא האבסורד: המלך רוצה לחזור בו מהגזרה על היהודים, אך הוא עצמו כבר אינו יכול: "כתב אשר נכתב בשם המלך ונחתם בטבעת המלך – אין להשיב!" גולם 'שלטון החוק' קם על יוצרו! כדי למצוא פתרון לבעיה החוקתית נמצא פתרון חוקי, בבחינת 'הפוך על הפוך': ליהודים הותר לנקום באויביהם – עוד בטרם הוציאו אלה לפועל את מזימתם.
אם תרצו, זהו אבסורד נוסף בעלילת שלטון הצחוק: אלו שהעלו את החוק למדרגה אבסולוטית, בלא להתחשב בצדק ובמוסר – מצאו את עצמם נפגעים מאותה מערכת עצמה. כך ממחישה לנו המגילה כי החוק לכשעצמו איננו ערך מוחלט: הוא עלול להביא להשחתה, לרשע, ולדיכוי. החוק חייב להיבחן באמות מידה מוסריות.

בסופו של דבר, נקראה המגילה דווקא על שמה של אסתר; חז"ל מצאו שדווקא היא, המלכה הסרבנית שסיכנה את חייה למען עמה וערכיה, ראויה להנצחה בשמה של המגילה המסמלת את מאבק הטוב ברע, החוק האלקי והמוסר אל מול חוקי העוול והרשע.
פורים, החג ולקחיו המוסריים, כידוע לא יתבטל, ולעולם יהיה עלינו להחליט באיזה צד אנחנו: בצד של חוקי ממלכת השחיתות – או בצד של חוקי ה', התורה, הצדק והמוסר.