מן המקורות: אין שמחה כשמחה לאיד.
אבטחה: נהייתה קצת מוגזמת כל האבטחה הזאת בהפגנות של השמאל. הנה, במוצ"ש האחרון הפכו כמעט את כל הכיכר לשטח סטרילי.
תירוצים: טוב, אפשר להבין מדוע אנשים לא הגיעו להפגנה. הרי היה יום גשום מאוד (בלונדון), הרבה אנשים נתקעו בפקקים (למחרת בבוקר) ולהפגנה כמעט לא היה פרסום (בעיתון בשבע).
תמיכה: "הפגנות בעד מושכות פחות קהל מהפגנות נגד", תירצה יולי תמיר את כשלון הפגנת השמאל בכיכר רבין. מוזר, אפילו אני זוכר שבהפגנת התמיכה ברבין ב-1995 היו קצת יותר מעשרת אלפים איש.
אבטחה 2: אותם אנשים שתמיד מתלוננים על שחיילים רבים נאלצים לאבטח יישובים מבודדים, הכריחו השבוע 700 שוטרים לאבטח הפגנה של כמה אלפי שמאלנים.
הוכחה: אם להיות הוגנים, מיעוט המשתתפים בהפגנה לא באמת מוכיח שרוב העם מתנגד להתנתקות. אבל הוא מוכיח דבר אחר שתומכי גירוש יהודים מבתיהם לא מוכנים לזוז מהבתים של עצמם "למען השלום" אפילו לערב אחד.
וידוי: לפני ההפגנה, היתה לי מחשבת זדון לנסוע אליה לצורך מחקר אנתרופולוגי ואחר כך לספר על חוויותיי במדור זה. בסוף ויתרתי על הרעיון, כי שמעתי שאביב גפן לא מופיע.
חוק שטלאי כתום מתנוסס עליו
היטלר, הימלר, טלאי צהוב, טרבלינקה, סלקציה, העבודה משחררת, תאי הגזים, הפתרון הסופי.
הסיבה היחידה לציון סמלי השואה האלה היא שאין לי שום סיבה לעשות זאת. ומכיוון שאין לי סיבה, אני חייב לעשות זאת מהר, כי בעוד זמן קצר עלול פרסום רשימה כזאת להכניס אותי לכלא לשבע שנות מאסר. זוהי לפחות משמעות הצעת החוק של ח"כ קולט אביטל, האוסרת שימוש בסמלי שואה שלא למטרות הנצחה, לימוד ואמנות. ההצעה כבר עברה קריאה טרומית בכנסת, כמו גם הצעה מתונה יותר של ח"כ יולי תמיר, המטילה על המשתמש בסמלי שואה קנס של אלף ש"ח.
ומה יש לי לומר על הצעות החוק האלו? שהן מזכירות לי חוקים של משטרים אפלים מימי מלחמת העולם השנייה.
אבירי חופש הבוטות
הצעות החוק על השימוש בסמלי השואה מצטרפות לתהליך העקבי והמתמשך של סתימת פיות בישראל. כמעט בלי להרגיש, אנשים פטפטנים נשלחים לחקירות במשטרה, אמירות קיצוניות (מצד פוליטי אחד, כמובן) הופכות לכותרות ראשיות בצבע דם, מחאה לגיטימית היא כבר לא לגיטימית, פוליטיקאים ואנשי משפט בכירים משתעשעים ברעיון של מעצר מנהלי המוני, וחברי כנסת מציעים עונשי מאסר על חוסר נימוס וטעם רע.
בתקופה רעה זו, ניתן היה לצפות מאבירי חופש הביטוי כי יזעקו את זעקת הדמוקרטיה הנרמסת. ואכן, בשבוע שעבר מלאה העיתונות כתבות ואמירות נחרצות ובוטות בגנות הניסיון להגביל את חופש הביטוי בישראל. העיתונאים לא חסכו את שבט כתיבתם מאותם אנשים המבקשים לסתום פיות ולמנוע מדברים חריפים וקשים להיראות ולהישמע. התקשורת הישראלית לא רק מילאה את תפקידה ככלב השמירה של הדמוקרטיה, אלא אף הצליחה ליצור לחץ שהביא להישג דמוקרטי של ממש: המשך שידורה של סדרת הריאליטי 'הדוגמניות' בערוץ 10.
מכתב מאזרח אלמוני
למטה המאבק על גוש קטיף שלום רב,
השבוע מצאתי על ידית דלת הבית ערכת הסברה שהפצתם, ובה עלון מודפס, דיסק למחשב וכן חבילת פטרוזיליה מתוצרת גוש קטיף. קראתי את עלון ההסברה, צפיתי בעניין בסרט המופיע בדיסק, ואכן השתכנעתי כי יש לסייע למאבק נגד עקירת היישובים. אני מודה לכם על שהארתם את עיניי וממליץ לכל אזרח לצפות בסרט ולקרוא את החומר כדי להבין על מה בעצם אנו מדברים.
העניין הוא עם הפטרוזיליה. כלומר, אני לא רוצה להיות קטנוני, אבל מדוע לא שלחתם אותה יומיים קודם? בדיוק באותו יום אשתי קנתה בשוק חבילה שלמה וגדולה של פטרוזיליה. מה אעשה עכשיו בכל כך הרבה פטרוזיליה? האם לא חבל על המזון שיושחת? בפעם הבאה, אם אפשר, אנא הודיעו לנו מראש על החבילה שבדרך, כדי שנדע לא לקנות אותה. גם אתם לא הייתם רוצים שנילחם נגד פינוי יישוביכם יומיים אחרי שכבר עקרו אתכם, נכון?
בתודה מראש.
יודע את מקומי
בימי קדם, שנים רבות לפני שהדינוזאורים שלטו כאן (אני מתכוון לשרון ופרס, למה מה חשבתם?), המציא הרוזן הבריטי אדמונד דה-טיפינג את מנהג תשלום הטיפ. ואולי בכלל היה זה נציב רומאי בשם טיפוס, שהמציא את הטיפ, וכמו כן המציא את מחלת הטיפוס ואת קריאת ה'פוס' במשחקי ילדים. תהא זהותו אשר תהיה, אין ספק שממציא הטיפ דמי שירות, או תשר בעברית צחיחה התכוון באמצעותו להרבות שלום בעולם. בעזרת סכום כסף סמלי, יכול אדם להכיר תודה והערכה לאדם אחר הראוי לכך, והאנושות יוצאת נשכרת.
קפיצה בזמן ל-2005. יום ד' בשבוע הוא יום הקניות שלי. אני קופץ לסופרמרקט, מעמיס על עגלת הקניות הר של מוצרים וממהר לקופות. אני ממהר לשלוף מול הקופאית ז'ניה את כרטיס המועדון, ובכך חוסך לה לדאבונה את השאלה הראשונה. את השנייה אני כבר לא מצליח לעצור: "משלוח?" - אני עונה בשלילה. גם היום אשבור לעצמי את הגב בסחיבת שקיות ובקבוקי מים מינרלים, ובלבד שלא אצטרך להיעזר בשליחים.
אין לי בעיה אישית עם שליחי הסופרמרקט, או עם מחירו הקבוע של שירות המשלוח. מה שמטריד אותי עד כדי נוירוזה הוא מתן הטיפ. אני לא אדע כמה לתת לשליח, אני יודע את זה, אני פשוט יודע את זה. אני אתן לו עשרה שקלים, והוא ישנא אותי. הוא יגיד לי תודה בנימוס, אבל אני אראה בפרצוף שלו שהוא שונא אותי, ואחר כך הוא עוד יופיע לי בסיוטי הלילה, רעב וחסר כל ומלא שנאה. לשם מה אני צריך את זה?
מוסד דמי השירות הפך כבר מזמן לאירוע שטוב לא יכול לצאת ממנו. נותני השירות מצפים לטיפ ללא שום קשר לטיב עבודתם או אדיבותם, והיחס שלהם למחווה הכספית נע היום בין אדישות לעצבים על הלקוח הקמצן. הלקוח מצדו, ולא חשוב גודל הסכום שישאיר, תמיד יישאר עם רגשי אשמה או עם חור בארנק, ובדרך כלל עם שניהם. מסיבה זאת, אני פוחד לבקש משלוחים בסופרמרקט או בחנות הירקות, לבקר במסעדות, ואפילו להסתפר מישהו במספרה עוד עלול לחפוף את ראשי ולצפות לטיפ, דבר שאפילו שמשון הגיבור לא נאלץ להתמודד אתו אחרי בוא דלילה.
לפיכך, מעל במה זו, אני מצהיר כי הגיע הזמן לבטל את מוסד הטיפים. הבה נודה כי איש כבר לא נהנה מהמנהג העתיק הזה. מלצרים נאלצים בגללו להסתפק בשכר בסיס זעום, חדרנים בחו"ל פושטים בגללו יד כקבצנים בשוק, והלקוחות נשארים עם חוסר הנעימות ועם תחושת המיאוס. אין יותר שום הצדקה למתן דמי שירות. עדיף כבר להעלות את מחירי הבסיס, או שנותן השירות ימשיך לשרת את הלקוח בגסות ובחוסר התחשבות כמו היום, אבל בלי לצפות לתשר. המצב הנוכחי, שבו אנו משלמים באופן חד צדדי, גם אם אנו לא מקבלים תמורה הולמת, הוא בלתי נסבל. לא ייאמן, אבל שוב הגעתי לפוליטיקה.
אבטחה: נהייתה קצת מוגזמת כל האבטחה הזאת בהפגנות של השמאל. הנה, במוצ"ש האחרון הפכו כמעט את כל הכיכר לשטח סטרילי.
תירוצים: טוב, אפשר להבין מדוע אנשים לא הגיעו להפגנה. הרי היה יום גשום מאוד (בלונדון), הרבה אנשים נתקעו בפקקים (למחרת בבוקר) ולהפגנה כמעט לא היה פרסום (בעיתון בשבע).
תמיכה: "הפגנות בעד מושכות פחות קהל מהפגנות נגד", תירצה יולי תמיר את כשלון הפגנת השמאל בכיכר רבין. מוזר, אפילו אני זוכר שבהפגנת התמיכה ברבין ב-1995 היו קצת יותר מעשרת אלפים איש.
אבטחה 2: אותם אנשים שתמיד מתלוננים על שחיילים רבים נאלצים לאבטח יישובים מבודדים, הכריחו השבוע 700 שוטרים לאבטח הפגנה של כמה אלפי שמאלנים.
הוכחה: אם להיות הוגנים, מיעוט המשתתפים בהפגנה לא באמת מוכיח שרוב העם מתנגד להתנתקות. אבל הוא מוכיח דבר אחר שתומכי גירוש יהודים מבתיהם לא מוכנים לזוז מהבתים של עצמם "למען השלום" אפילו לערב אחד.
וידוי: לפני ההפגנה, היתה לי מחשבת זדון לנסוע אליה לצורך מחקר אנתרופולוגי ואחר כך לספר על חוויותיי במדור זה. בסוף ויתרתי על הרעיון, כי שמעתי שאביב גפן לא מופיע.
חוק שטלאי כתום מתנוסס עליו
היטלר, הימלר, טלאי צהוב, טרבלינקה, סלקציה, העבודה משחררת, תאי הגזים, הפתרון הסופי.
הסיבה היחידה לציון סמלי השואה האלה היא שאין לי שום סיבה לעשות זאת. ומכיוון שאין לי סיבה, אני חייב לעשות זאת מהר, כי בעוד זמן קצר עלול פרסום רשימה כזאת להכניס אותי לכלא לשבע שנות מאסר. זוהי לפחות משמעות הצעת החוק של ח"כ קולט אביטל, האוסרת שימוש בסמלי שואה שלא למטרות הנצחה, לימוד ואמנות. ההצעה כבר עברה קריאה טרומית בכנסת, כמו גם הצעה מתונה יותר של ח"כ יולי תמיר, המטילה על המשתמש בסמלי שואה קנס של אלף ש"ח.
ומה יש לי לומר על הצעות החוק האלו? שהן מזכירות לי חוקים של משטרים אפלים מימי מלחמת העולם השנייה.
אבירי חופש הבוטות
הצעות החוק על השימוש בסמלי השואה מצטרפות לתהליך העקבי והמתמשך של סתימת פיות בישראל. כמעט בלי להרגיש, אנשים פטפטנים נשלחים לחקירות במשטרה, אמירות קיצוניות (מצד פוליטי אחד, כמובן) הופכות לכותרות ראשיות בצבע דם, מחאה לגיטימית היא כבר לא לגיטימית, פוליטיקאים ואנשי משפט בכירים משתעשעים ברעיון של מעצר מנהלי המוני, וחברי כנסת מציעים עונשי מאסר על חוסר נימוס וטעם רע.
בתקופה רעה זו, ניתן היה לצפות מאבירי חופש הביטוי כי יזעקו את זעקת הדמוקרטיה הנרמסת. ואכן, בשבוע שעבר מלאה העיתונות כתבות ואמירות נחרצות ובוטות בגנות הניסיון להגביל את חופש הביטוי בישראל. העיתונאים לא חסכו את שבט כתיבתם מאותם אנשים המבקשים לסתום פיות ולמנוע מדברים חריפים וקשים להיראות ולהישמע. התקשורת הישראלית לא רק מילאה את תפקידה ככלב השמירה של הדמוקרטיה, אלא אף הצליחה ליצור לחץ שהביא להישג דמוקרטי של ממש: המשך שידורה של סדרת הריאליטי 'הדוגמניות' בערוץ 10.
מכתב מאזרח אלמוני
למטה המאבק על גוש קטיף שלום רב,
השבוע מצאתי על ידית דלת הבית ערכת הסברה שהפצתם, ובה עלון מודפס, דיסק למחשב וכן חבילת פטרוזיליה מתוצרת גוש קטיף. קראתי את עלון ההסברה, צפיתי בעניין בסרט המופיע בדיסק, ואכן השתכנעתי כי יש לסייע למאבק נגד עקירת היישובים. אני מודה לכם על שהארתם את עיניי וממליץ לכל אזרח לצפות בסרט ולקרוא את החומר כדי להבין על מה בעצם אנו מדברים.
העניין הוא עם הפטרוזיליה. כלומר, אני לא רוצה להיות קטנוני, אבל מדוע לא שלחתם אותה יומיים קודם? בדיוק באותו יום אשתי קנתה בשוק חבילה שלמה וגדולה של פטרוזיליה. מה אעשה עכשיו בכל כך הרבה פטרוזיליה? האם לא חבל על המזון שיושחת? בפעם הבאה, אם אפשר, אנא הודיעו לנו מראש על החבילה שבדרך, כדי שנדע לא לקנות אותה. גם אתם לא הייתם רוצים שנילחם נגד פינוי יישוביכם יומיים אחרי שכבר עקרו אתכם, נכון?
בתודה מראש.
יודע את מקומי
בימי קדם, שנים רבות לפני שהדינוזאורים שלטו כאן (אני מתכוון לשרון ופרס, למה מה חשבתם?), המציא הרוזן הבריטי אדמונד דה-טיפינג את מנהג תשלום הטיפ. ואולי בכלל היה זה נציב רומאי בשם טיפוס, שהמציא את הטיפ, וכמו כן המציא את מחלת הטיפוס ואת קריאת ה'פוס' במשחקי ילדים. תהא זהותו אשר תהיה, אין ספק שממציא הטיפ דמי שירות, או תשר בעברית צחיחה התכוון באמצעותו להרבות שלום בעולם. בעזרת סכום כסף סמלי, יכול אדם להכיר תודה והערכה לאדם אחר הראוי לכך, והאנושות יוצאת נשכרת.
קפיצה בזמן ל-2005. יום ד' בשבוע הוא יום הקניות שלי. אני קופץ לסופרמרקט, מעמיס על עגלת הקניות הר של מוצרים וממהר לקופות. אני ממהר לשלוף מול הקופאית ז'ניה את כרטיס המועדון, ובכך חוסך לה לדאבונה את השאלה הראשונה. את השנייה אני כבר לא מצליח לעצור: "משלוח?" - אני עונה בשלילה. גם היום אשבור לעצמי את הגב בסחיבת שקיות ובקבוקי מים מינרלים, ובלבד שלא אצטרך להיעזר בשליחים.
אין לי בעיה אישית עם שליחי הסופרמרקט, או עם מחירו הקבוע של שירות המשלוח. מה שמטריד אותי עד כדי נוירוזה הוא מתן הטיפ. אני לא אדע כמה לתת לשליח, אני יודע את זה, אני פשוט יודע את זה. אני אתן לו עשרה שקלים, והוא ישנא אותי. הוא יגיד לי תודה בנימוס, אבל אני אראה בפרצוף שלו שהוא שונא אותי, ואחר כך הוא עוד יופיע לי בסיוטי הלילה, רעב וחסר כל ומלא שנאה. לשם מה אני צריך את זה?
מוסד דמי השירות הפך כבר מזמן לאירוע שטוב לא יכול לצאת ממנו. נותני השירות מצפים לטיפ ללא שום קשר לטיב עבודתם או אדיבותם, והיחס שלהם למחווה הכספית נע היום בין אדישות לעצבים על הלקוח הקמצן. הלקוח מצדו, ולא חשוב גודל הסכום שישאיר, תמיד יישאר עם רגשי אשמה או עם חור בארנק, ובדרך כלל עם שניהם. מסיבה זאת, אני פוחד לבקש משלוחים בסופרמרקט או בחנות הירקות, לבקר במסעדות, ואפילו להסתפר מישהו במספרה עוד עלול לחפוף את ראשי ולצפות לטיפ, דבר שאפילו שמשון הגיבור לא נאלץ להתמודד אתו אחרי בוא דלילה.
לפיכך, מעל במה זו, אני מצהיר כי הגיע הזמן לבטל את מוסד הטיפים. הבה נודה כי איש כבר לא נהנה מהמנהג העתיק הזה. מלצרים נאלצים בגללו להסתפק בשכר בסיס זעום, חדרנים בחו"ל פושטים בגללו יד כקבצנים בשוק, והלקוחות נשארים עם חוסר הנעימות ועם תחושת המיאוס. אין יותר שום הצדקה למתן דמי שירות. עדיף כבר להעלות את מחירי הבסיס, או שנותן השירות ימשיך לשרת את הלקוח בגסות ובחוסר התחשבות כמו היום, אבל בלי לצפות לתשר. המצב הנוכחי, שבו אנו משלמים באופן חד צדדי, גם אם אנו לא מקבלים תמורה הולמת, הוא בלתי נסבל. לא ייאמן, אבל שוב הגעתי לפוליטיקה.