שר הביטחון שאול מופז (שלאחרונה יש שמכנים אותו שאול מובס) החליט שהוא מעוניין בגירוש קצר-מועד. לכן הוחלט לקצר את המתקפה המתוכננת על היישובים מ-12 שבועות ל-4 בלבד. נגזר מכך שהעבודה המלוכלכת תוטל ברובה על חיילי צה"ל, והמשטרה רק תסייע. רוב השוטרים ירותקו לעמידה מול הפגנות סוערות ברחבי הארץ.
יש סיבה פשוטה לחיפזון: חשש מכישלון. מופז יודע שמאבק ממושך עלול לשחוק לחלוטין את המוטיבציה של כוחות הגירוש, שגם ככה סובלים ממורל נמוך וחוסר הזדהות עם המשימה. מאבק ממושך עשוי גם לעורר את דעת הקהל בישראל, ואף לגרור שאלות קשות וגינויים מרחבי העולם ומהקהילות היהודיות. המחזות הקשים בדרום הרצועה ובצפון השומרון ילהיטו את הרוחות בתוך מפלגת השלטון עד לכדי סכנת פיצוץ, פילוג, פרישת רוב השרים הבכירים והפלת הממשלה. שאול מופז, שמצליח ליצור תקדים נדיר של שר ביטחון שהפופולאריות שלו בתוך מפלגתו ירודה למדי, עלול לאבד את כיסאו. שרון והפקיד שלו רוצים לצמצם את כל זה, ולכן הם רוצים מערכה קצרה.
בדיוק מסיבה זו, מי שרוצה להציל את ההתיישבות צריך לשאוף למערכה ארוכה. מערכה שתתחיל מוקדם ככל האפשר, ותסתיים רק בעוד מספר חודשים - לאחר הניצחון, לאחר נפילת ראש הממשלה הרע הזה, לאחר השלכת תכנית העוועים שלו אל המקום הראוי לה.
תהיה זו טעות חמורה לתת לשרון ומופז לתזמן את העימות למועד הנוח מבחינתם. הם ועושי-דברם רוצים לארגן את כוחותיהם. הם רוצים ללמוד את השטח עד לרמת ההרכב המשפחתי והתוכנית האדריכלית של כל בית שהם נכנסים אליו, לגייס סוכנים ומודיעים, לערוך אימונים על מודלים, ולפרוץ דרכים שיאפשרו תנועה מהירה בנתיבי הגירוש. הם גם מתכוונים לערוך שטיפת מוח אינטנסיבית לכל אנשי הכוח התוקף, כדי להבטיח צייתנות עיוורת לפקודה האכזרית. בנוסף לאוגדת תא"ל גרשון הכהן, שאמורה לרדת במיוחד מהגולן כדי לכבוש את יישובי גוש קטיף, הם מתכוונים לגבש אוגדת גירוש מיוחדת בראשות תא"ל עוזי מוסקוביץ'. לשורות היחידה המפוארת הזאת יאולצו להתגייס קצינים ונגדים בקבע, וכן טייסים וחניכי קורסים יוקרתיים. שרון ומופז מאמינים שמי שיש להם הרבה מה להפסיד בשכר, בתנאים וביוקרה לא ימהרו לסרב פקודה.
להתכונן ליום שלפני
כדי להכין את כל זה דרוש זמן. אם המערכה תחל עכשיו, המפקדים וכוחותיהם יהיו עסוקים במרדפים ובחסימות, והאימונים המסודרים לקראת הגירוש ייפגעו.
אדריכלי החורבן גם בונים על כך שבהתקרב מועד הגירוש שנקבע בחוק יישבר כוח העמידה של התושבים, שייאלצו לחשוב על "היום שאחרי". לאחר ה-25 ביולי יהיו התושבים חשופים גם לסנקציה הכספית הקשה שנקבעה בחוק פינוי-פיצוי נגד מי שיבחר להישאר ולהיאבק על ביתו. לאחר ה-25 ביולי, תושבי גוש קטיף ייאבקו כשידיהם קשורות מאחורי גבם. לאחר התאריך הקובע ניתן יהיה לכבוש את היישובים בבליץ מהיר, לגרש את התושבים, להרוס את הבתים, ובכך להשמיד את בסיס הכוח של כוחות ההגנה וההצלה ולשבור את רוח ההתנגדות שלהם. בעימות מוקדם לא ניתן יהיה להרוס את היישובים, החוק אינו מאפשר זאת. העימות יהיה ממושך, וכוחות הגירוש יישחקו.
כדי שהעימות לא יפרוץ כבר עכשיו, הם לא ממהרים לסגור את גוש קטיף. לא מנדיבות לב החליט שרון "לתת לעם להיפרד מגוש קטיף בחג הפסח". מבחינת הצבא, עדיף להחזיק את אנשי גוש קטיף כבני ערובה. אם לא תאמרו לחבריכם שלא יבואו ליישובים באלפיהם, אומרים בכירי הצבא לראשי הגוש, אנו נסגור את מחסום כיסופים, שיווק התוצרת החקלאית שלכם ייפגע וחייכם יהפכו קשים מנשוא. האמת הפוכה: צה"ל הוא שמעוניין מאוד ששום דבר לא ישתנה בשגרת החיים בגוש. כי מצביאי הגירוש יודעים: ביום שבו יוטל מצור על הגוש יחל המאבק. תומכי ההתיישבות אינם מאורגנים בצבא שניתן להניעו על פי פקודה. זהו חיל מתנדבים של אזרחים טרודים ועסוקים, שרק תחושת האין-ברירה תוציא אותם לקרב. כשהגוש ייסגר זה יתפרץ.
ולכן, מי שרוצה להציל את הגוש צריך לעשות דבר פשוט: להביא מאות משפחות עכשיו. צה"ל ייאלץ לסגור, והמאבק יחל.
מצורך בדרך להצלה
ביום בו יוטל המצור על גוש קטיף, חוקי המשחק ישתנו. סגירת מחסום כיסופים לכניסה חופשית של ישראלים תיתן את האות לתחילת המאבק האמיתי; המאבק שיקבע אם ייחרבו חלילה עשרות יישובים בעזה ובצפון השומרון בדרך לחורבן רובו המכריע של מפעל ההתיישבות, או שמא ייצרב סוף סוף בתודעת כל הפוליטיקאים חורשי הרעה בישראל שעקירת יישובים היא פנטזיה בלתי ניתנת למימוש.
כשגוש קטיף ייסגר, מועצת יש"ע תתעורר מקפאונה. הציבור ביהודה ושומרון וברחבי הארץ ייצא מתרדמתו. אלפי צעירים בשנותיהם או ברוחם יעסקו ימים ולילות בעקיפת מחסומי צה"ל והמשטרה כדי להצטרף אל אחיהם בגוש. אלפי תלמידי ישיבות יארזו את גמרותיהם וייצאו לדרך. משוחררים טריים מצה"ל יתגייסו להמשך שירות וולונטרי בצבא אזרחי בלתי חמוש, שיציל את מדינת ישראל מידי ראשיה, שריה ויועציה. גם הקמפוסים ירתחו. סטודנטים וסטודנטיות ידחו את המשך לימודיהם, יוותרו על סמסטר וייצאו למלחמת מצווה של עזרת ישראל מיד צר. צר במדי צה"ל. גם החרדים לא יוכלו עוד לעמוד מנגד.
תחת הסיסמא "דין תל אביב כדין נצרים" יוטל מצור מקביל על גוש דן. מי שלא יוכל להגיע אל היישובים יעסוק במקומו בחסימות כבישים ובשיבוש הסדר הציבורי תוך הימנעות מאלימות. 900 המקומות שהוכנו לא יספיקו לכל העצורים, ובאין ברירה רובם יישלחו לחופשי. אלו שלא יוכלו להתעמת עם חוקי הרשע יגיעו יום יום למשמרות מחאה לגיטימיות בצמתים ובכל מקום הומה אדם, וירתקו לשם כוחות משטרה גדולים. מנהיגים ואישי ציבור יערכו שביתות שבת ושביתות רעב. לא תישאר מכונית ללא סטיקר.
צה"ל במבחן
תמונות המחאה התוססת יכבשו יום יום את כותרות העיתונים ואת יומני החדשות. אז יגיע רגע האמת של חיילי צה"ל, שברובם הגדול אינם מזדהים עם המשימה הבזויה שהוטלה עליהם. כרגע הם עוד מתחבטים בין הרתיעה המוסרית מהמשימה המקוממת לבין ערך המשמעת הצבאית והחשש מענישה. כשהגוש ייסגר, הם יידרשו להחליט אם מצפונם מתיר להם להשתתף בהטלת מצור על אחיהם. הם ייאלצו להכריע אם הם מוכנים לחבור אל המאמץ החבלני הפלשתיני, לתקוף את אחיהם המתיישבים למודי הגבורה והסבל, ולבצע בהם את מה שאלפי פצמ"רים ולמעלה מעשר שנות טרור לא הצליחו לעולל.
אל מול הקושי המוחשי לתקוף את אחיהם, לעקור קברים ולגרש מביתם אלמנות ויתומים, הם יתחילו לשאול שאלות קשות. למרות איום הישיבה בכלא ועל אף החשש מהרס הקריירה הצבאית, רבים מהם יגיעו למסקנה שהם לא מוכנים להימנות עם שורותיהן של יחידות ההרס והחורבן. חיילים דתיים וחילונים ישאלו את עצמם אם התגייסו לצה"ל כדי להגן על ערי ישראל או כדי להחריבן. לא מעטים מהם יחליטו שבמלחמת האחים שאריאל שרון מוביל, אין מקומם בצד התוקף אלא בין שורות הנרדפים והמותקפים. אחרים יעדיפו להקטין ראש, להשתמט, לערוק, להישאר בבית. דווקא הטובים והמסורים שבין חיילי צה"ל, אלו שתמיד הצטיינו מול האויב והצילו את חבריהם, יהיו הראשונים לחמוק משורות כוחות הגירוש. עריקתם תגרום לתסיסה גוברת בקרב חבריהם, ומעגלי אי-הציות יתרחבו. ככל שיתרבו בעלי המצפון יהיה גם קשה הרבה יותר להענישם.
המדינה תרעש, המערכת הפוליטית תרתח, ובסופו של דבר ראש הממשלה ייאלץ ללכת למשאל עם, ללכת לבחירות או ללכת הביתה.
מאמץ אחרון
התרחיש האופטימי הזה טומן בתוכו בעיה לתושבי גוש קטיף, שבצדק אינם ששים לחיות תחת מצור. אבל מי שהצליחו לעמוד מול אלפי פצמ"רים יהיו מסוגלים לשאת גם את זה. מי שיקיריהם וחבריהם מסרו את נפשם למען התיישבות יהודית בחבל עזה יהיו מוכנים לעוד מאמץ אחד של מסירות נפש, שהצלחתו תציל לא רק את מפעלם אלא את מדינת ישראל כולה. הם לא צריכים בעצמם להתעמת עם כוחות הגירוש. הם צריכים רק להישאר בבית, לסרב לפיתויים ולאיומים, להמשיך את חייהם, ולתת לאלפי תומכיהם להיאבק למענם.
זה לא יהיה קל, זה ידרוש הרבה תעצומות נפש. אבל לאחר שייפול הפור, לאחר שמדינת ישראל וצה"ל יינצלו מתבוסה בזכותם, הם יידעו: זו היתה שעתם היפה ביותר.
יש סיבה פשוטה לחיפזון: חשש מכישלון. מופז יודע שמאבק ממושך עלול לשחוק לחלוטין את המוטיבציה של כוחות הגירוש, שגם ככה סובלים ממורל נמוך וחוסר הזדהות עם המשימה. מאבק ממושך עשוי גם לעורר את דעת הקהל בישראל, ואף לגרור שאלות קשות וגינויים מרחבי העולם ומהקהילות היהודיות. המחזות הקשים בדרום הרצועה ובצפון השומרון ילהיטו את הרוחות בתוך מפלגת השלטון עד לכדי סכנת פיצוץ, פילוג, פרישת רוב השרים הבכירים והפלת הממשלה. שאול מופז, שמצליח ליצור תקדים נדיר של שר ביטחון שהפופולאריות שלו בתוך מפלגתו ירודה למדי, עלול לאבד את כיסאו. שרון והפקיד שלו רוצים לצמצם את כל זה, ולכן הם רוצים מערכה קצרה.
בדיוק מסיבה זו, מי שרוצה להציל את ההתיישבות צריך לשאוף למערכה ארוכה. מערכה שתתחיל מוקדם ככל האפשר, ותסתיים רק בעוד מספר חודשים - לאחר הניצחון, לאחר נפילת ראש הממשלה הרע הזה, לאחר השלכת תכנית העוועים שלו אל המקום הראוי לה.
תהיה זו טעות חמורה לתת לשרון ומופז לתזמן את העימות למועד הנוח מבחינתם. הם ועושי-דברם רוצים לארגן את כוחותיהם. הם רוצים ללמוד את השטח עד לרמת ההרכב המשפחתי והתוכנית האדריכלית של כל בית שהם נכנסים אליו, לגייס סוכנים ומודיעים, לערוך אימונים על מודלים, ולפרוץ דרכים שיאפשרו תנועה מהירה בנתיבי הגירוש. הם גם מתכוונים לערוך שטיפת מוח אינטנסיבית לכל אנשי הכוח התוקף, כדי להבטיח צייתנות עיוורת לפקודה האכזרית. בנוסף לאוגדת תא"ל גרשון הכהן, שאמורה לרדת במיוחד מהגולן כדי לכבוש את יישובי גוש קטיף, הם מתכוונים לגבש אוגדת גירוש מיוחדת בראשות תא"ל עוזי מוסקוביץ'. לשורות היחידה המפוארת הזאת יאולצו להתגייס קצינים ונגדים בקבע, וכן טייסים וחניכי קורסים יוקרתיים. שרון ומופז מאמינים שמי שיש להם הרבה מה להפסיד בשכר, בתנאים וביוקרה לא ימהרו לסרב פקודה.
להתכונן ליום שלפני
כדי להכין את כל זה דרוש זמן. אם המערכה תחל עכשיו, המפקדים וכוחותיהם יהיו עסוקים במרדפים ובחסימות, והאימונים המסודרים לקראת הגירוש ייפגעו.
אדריכלי החורבן גם בונים על כך שבהתקרב מועד הגירוש שנקבע בחוק יישבר כוח העמידה של התושבים, שייאלצו לחשוב על "היום שאחרי". לאחר ה-25 ביולי יהיו התושבים חשופים גם לסנקציה הכספית הקשה שנקבעה בחוק פינוי-פיצוי נגד מי שיבחר להישאר ולהיאבק על ביתו. לאחר ה-25 ביולי, תושבי גוש קטיף ייאבקו כשידיהם קשורות מאחורי גבם. לאחר התאריך הקובע ניתן יהיה לכבוש את היישובים בבליץ מהיר, לגרש את התושבים, להרוס את הבתים, ובכך להשמיד את בסיס הכוח של כוחות ההגנה וההצלה ולשבור את רוח ההתנגדות שלהם. בעימות מוקדם לא ניתן יהיה להרוס את היישובים, החוק אינו מאפשר זאת. העימות יהיה ממושך, וכוחות הגירוש יישחקו.
כדי שהעימות לא יפרוץ כבר עכשיו, הם לא ממהרים לסגור את גוש קטיף. לא מנדיבות לב החליט שרון "לתת לעם להיפרד מגוש קטיף בחג הפסח". מבחינת הצבא, עדיף להחזיק את אנשי גוש קטיף כבני ערובה. אם לא תאמרו לחבריכם שלא יבואו ליישובים באלפיהם, אומרים בכירי הצבא לראשי הגוש, אנו נסגור את מחסום כיסופים, שיווק התוצרת החקלאית שלכם ייפגע וחייכם יהפכו קשים מנשוא. האמת הפוכה: צה"ל הוא שמעוניין מאוד ששום דבר לא ישתנה בשגרת החיים בגוש. כי מצביאי הגירוש יודעים: ביום שבו יוטל מצור על הגוש יחל המאבק. תומכי ההתיישבות אינם מאורגנים בצבא שניתן להניעו על פי פקודה. זהו חיל מתנדבים של אזרחים טרודים ועסוקים, שרק תחושת האין-ברירה תוציא אותם לקרב. כשהגוש ייסגר זה יתפרץ.
ולכן, מי שרוצה להציל את הגוש צריך לעשות דבר פשוט: להביא מאות משפחות עכשיו. צה"ל ייאלץ לסגור, והמאבק יחל.
מצורך בדרך להצלה
ביום בו יוטל המצור על גוש קטיף, חוקי המשחק ישתנו. סגירת מחסום כיסופים לכניסה חופשית של ישראלים תיתן את האות לתחילת המאבק האמיתי; המאבק שיקבע אם ייחרבו חלילה עשרות יישובים בעזה ובצפון השומרון בדרך לחורבן רובו המכריע של מפעל ההתיישבות, או שמא ייצרב סוף סוף בתודעת כל הפוליטיקאים חורשי הרעה בישראל שעקירת יישובים היא פנטזיה בלתי ניתנת למימוש.
כשגוש קטיף ייסגר, מועצת יש"ע תתעורר מקפאונה. הציבור ביהודה ושומרון וברחבי הארץ ייצא מתרדמתו. אלפי צעירים בשנותיהם או ברוחם יעסקו ימים ולילות בעקיפת מחסומי צה"ל והמשטרה כדי להצטרף אל אחיהם בגוש. אלפי תלמידי ישיבות יארזו את גמרותיהם וייצאו לדרך. משוחררים טריים מצה"ל יתגייסו להמשך שירות וולונטרי בצבא אזרחי בלתי חמוש, שיציל את מדינת ישראל מידי ראשיה, שריה ויועציה. גם הקמפוסים ירתחו. סטודנטים וסטודנטיות ידחו את המשך לימודיהם, יוותרו על סמסטר וייצאו למלחמת מצווה של עזרת ישראל מיד צר. צר במדי צה"ל. גם החרדים לא יוכלו עוד לעמוד מנגד.
תחת הסיסמא "דין תל אביב כדין נצרים" יוטל מצור מקביל על גוש דן. מי שלא יוכל להגיע אל היישובים יעסוק במקומו בחסימות כבישים ובשיבוש הסדר הציבורי תוך הימנעות מאלימות. 900 המקומות שהוכנו לא יספיקו לכל העצורים, ובאין ברירה רובם יישלחו לחופשי. אלו שלא יוכלו להתעמת עם חוקי הרשע יגיעו יום יום למשמרות מחאה לגיטימיות בצמתים ובכל מקום הומה אדם, וירתקו לשם כוחות משטרה גדולים. מנהיגים ואישי ציבור יערכו שביתות שבת ושביתות רעב. לא תישאר מכונית ללא סטיקר.
צה"ל במבחן
תמונות המחאה התוססת יכבשו יום יום את כותרות העיתונים ואת יומני החדשות. אז יגיע רגע האמת של חיילי צה"ל, שברובם הגדול אינם מזדהים עם המשימה הבזויה שהוטלה עליהם. כרגע הם עוד מתחבטים בין הרתיעה המוסרית מהמשימה המקוממת לבין ערך המשמעת הצבאית והחשש מענישה. כשהגוש ייסגר, הם יידרשו להחליט אם מצפונם מתיר להם להשתתף בהטלת מצור על אחיהם. הם ייאלצו להכריע אם הם מוכנים לחבור אל המאמץ החבלני הפלשתיני, לתקוף את אחיהם המתיישבים למודי הגבורה והסבל, ולבצע בהם את מה שאלפי פצמ"רים ולמעלה מעשר שנות טרור לא הצליחו לעולל.
אל מול הקושי המוחשי לתקוף את אחיהם, לעקור קברים ולגרש מביתם אלמנות ויתומים, הם יתחילו לשאול שאלות קשות. למרות איום הישיבה בכלא ועל אף החשש מהרס הקריירה הצבאית, רבים מהם יגיעו למסקנה שהם לא מוכנים להימנות עם שורותיהן של יחידות ההרס והחורבן. חיילים דתיים וחילונים ישאלו את עצמם אם התגייסו לצה"ל כדי להגן על ערי ישראל או כדי להחריבן. לא מעטים מהם יחליטו שבמלחמת האחים שאריאל שרון מוביל, אין מקומם בצד התוקף אלא בין שורות הנרדפים והמותקפים. אחרים יעדיפו להקטין ראש, להשתמט, לערוק, להישאר בבית. דווקא הטובים והמסורים שבין חיילי צה"ל, אלו שתמיד הצטיינו מול האויב והצילו את חבריהם, יהיו הראשונים לחמוק משורות כוחות הגירוש. עריקתם תגרום לתסיסה גוברת בקרב חבריהם, ומעגלי אי-הציות יתרחבו. ככל שיתרבו בעלי המצפון יהיה גם קשה הרבה יותר להענישם.
המדינה תרעש, המערכת הפוליטית תרתח, ובסופו של דבר ראש הממשלה ייאלץ ללכת למשאל עם, ללכת לבחירות או ללכת הביתה.
מאמץ אחרון
התרחיש האופטימי הזה טומן בתוכו בעיה לתושבי גוש קטיף, שבצדק אינם ששים לחיות תחת מצור. אבל מי שהצליחו לעמוד מול אלפי פצמ"רים יהיו מסוגלים לשאת גם את זה. מי שיקיריהם וחבריהם מסרו את נפשם למען התיישבות יהודית בחבל עזה יהיו מוכנים לעוד מאמץ אחד של מסירות נפש, שהצלחתו תציל לא רק את מפעלם אלא את מדינת ישראל כולה. הם לא צריכים בעצמם להתעמת עם כוחות הגירוש. הם צריכים רק להישאר בבית, לסרב לפיתויים ולאיומים, להמשיך את חייהם, ולתת לאלפי תומכיהם להיאבק למענם.
זה לא יהיה קל, זה ידרוש הרבה תעצומות נפש. אבל לאחר שייפול הפור, לאחר שמדינת ישראל וצה"ל יינצלו מתבוסה בזכותם, הם יידעו: זו היתה שעתם היפה ביותר.