לא השפיעו מבפנים
במחשבה לאחור, לא היה דבר יותר ערוץ שתיימי מאשר המכרז על ערוץ 2. כי מהו המכרז אם לא תוכנית ריאליטי מטופשת, שבה יוצרים דרמה פיקטיבית ומורחים אותה על יותר מדי שבועות רק כדי לקבל את התוצאה הצפויה ביותר? אז מכל הרעש והצלצולים קיבלנו את קשת ורשת, שקע ותקע של הרשות השנייה, שתי זוכות שגם גדולי החילונים היו חותמים עליהן. יועצי תוכן דתיים? תוכניות על יהדות? אריאל פרקש? האם באמת משהו מכל אלה השפיע על הבחירה?
אפשר רק לדמיין את ישיבות מועצת הרשות השנייה, את ההתלבטויות הקשות שנאלצו החברים המסכנים לעבור לפני רגע הבחירה. "יש לנו ארבע מועמדות להפעלת ערוץ 2", פתח יו"ר המועצה את הישיבה הראשונה, "ומתוכם צריך לבחור שתיים. מה היה לנו שם? 'קשת' הביאה לנו את 'רק בישראל', 'כוכב נולד', 'עשרת הדברות', ו'ארץ נהדרת'. 'רשת' הביאה את 'משחק מכור', 'מי רוצה להיות מיליונר', האחים שילון, האחים ברבש והאחים התאומים של יאיר לפיד (כל הדמויות ב'חדר מלחמה'). לעומתן, הביאה 'טלעד' את המסך המפוצל, שבו אפשר לראות על מסך אחד פיגוע המוני ומשחק כדורגל, ו'כאן' לא הביאה כלום".
"בחירה קשה, קשה", נדו בראשיהם כל חברי המועצה באנחה קורעת לב, "אין ברירה, ניאלץ לספור כמה דתיים יש לכל מועמדת ולפי זה נחליט. איפה קובי אריאלי חתם בסוף?"
ראיונות ברדיו
כידוע, מי שהולך להתראיין בתקשורת האלקטרונית הישראלית לא תמיד חוזר משם בריא ושלם כשהיה. חוסר הסבלנות, השחצנות והדעתנות המופרזת של רוב המראיינים הישראלים יכולים להפוך כל ראיון לטקס חניכה אלטרנטיבי, כולל הביצים הסרוחות והמים המעופשים. אבל לא רק התוקפנות וההתנצחות נוסח שלי יחימוביץ', או היהירות בסגנון עדות אילנה דיין, הן אלו שיכולות להוציא את המרואיין והצופה משיווי המשקל. גם המחוות הקטנות, המנטרות הקבועות והלא מזיקות לכאורה, עלולות להביא את הסעיף לצופים או מאזינים בעלי שמיעה רגישה. את המנטרות האלו מן הראוי היה להוציא מחומר הלימוד למראיינים מתחילים.
למשל, צירוף המלים "הנקודה שלך ברורה". ניתוח ספרותי מעמיק של המשפט הזה עשוי לעורר מספר שאלות קיומיות: מה זאת הנקודה הזאת? מי אמר שהמרואיין הגיע כדי להפטיר נקודה וללכת? אולי הוא הגיע כדי לשכנע? אולי הוא רוצה לנסח את הדברים מכל מיני זוויות? ולמי ברורה הנקודה? למראיין? לכל המאזינים? למסעודה משדרות? מדוע העיתונאי מרשה לעצמו לדבר בשם כולם?
או ניקח את המנטרות "אבל בקצרה" או "במשפט אחד". ביטויים אלה נאמרים בדרך כלל כשמרואיין מעז לבקש עוד זמן-אוויר כדי לסיים את המשפט. "בסדר, אבל בקצרה", נוהמים לעברו המראיינים, כאילו בכל רגע עומד להתחיל טקס חתימת הסכם השלום עם אירן. המלה הקצרה "בקצרה" לא נועדה אלא לצורך אחד בלבד להלחיץ את המרואיין האומלל, שלא יעז לחוש יותר מדי בנוח במהלך הראיון.
אבל נדמה לי כי המשפט המעצבן ביותר בסיום ראיון הוא "אני רוצה מאוד להודות לך", שפעם היה חביב מאוד על רפי רשף והיום על תלמידו ניב רסקין. על משפט כזה היתה רוטנת בזמנו אמי המנוחה: "אם אתה כל כך רוצה, אולי תודה לו וזהו?"
חמסה על דאבדין
א. אבניבי, גבם אבניבי, אבהבבתיבי אבת אבהובוד מבנובור.
ב. אני לא יודע כמה אנשים יכולים להתגאות בכך שלמדו פעם עם שיר עברי. בכיתה האקדמית המצומצמת שלי למדה בחורה שקוראים לה ליבי, אחותה הקטנה של גלי גלי-לי, בחורה רצינית וסימפטית ואוהדת שרופה של הפועל תל אביב (כי אף אחד לא מושלם). שלא תדעו עוד צער, ליבי מנור.
ג. סיפור אמיתי: סיימתי לצפות בשידור הלווייתו של אהוד מנור, ואז עברתי לחדר השני, שם ישב בני הפעוט והקשיב לדיסק של המחזמר הוותיק 'חנה'לה ושמלת השבת'. סתם כך, בלי שום סיבה, לקחתי את קופסת הדיסק הריקה ובדקתי מי כתב את שירי המחזמר. נו, נחשו מי.
ד. אפרים קישון ז"ל כתב פעם מערכון על גובה של מס הכנסה שהתגלה כבעל סגולות על-טבעיות: כל אדם שהוא הצביע עליו באקראי התגלה כמעלים מס. לעתים נדמה כי כמעט כל שיר עברי או מחזמר שנצביע עליו באקראי נכתב על ידי אהוד מנור.
ה. "אהוד מנור לא היה בקונצנזוס מבחינת דעותיו הפוליטיות, אבל אין חולק על יצירתו", אמרה מגישת חדשות אחת בערוץ 10. סתאאם - נראה לכם? הדברים נאמרו כמובן על נעמי שמר.
עוד הערה לסיום
כותרת שהופיעה בשבוע שעבר ב'וואלה': "לראשונה זה 23 שנים הוענק איתור העוז". באמת הגיע הזמן שמישהו במדינה הזאת יאתר את העוז שנעלם לנו. שבת שלום וחג שמח.
יודע את מקומי
"הנה, מצאתי אותו!" אמרתי לאשתי בשמחה.
"באמת?"
הבטתי בדף הנייר שבידי. "לא", עניתי באכזבה, "זאת בסך הכול תעודת האחריות לשנה של הקומקום שהתקלקל לפני שלוש שנים".
המשכנו שנינו במבצע הניקיונות לפסח. היא עבדה על ארונות הבגדים, ואני רוקנתי את שולחן הכתיבה. לא היה לנו ספק כי נמצא את אשר חיפשנו, והשאלה היחידה היתה מי יקדים את מי.
"רגע, מה זה?" היא הזדקפה, בודקת את הדף המנוילן שבידיה. "היי, מה תעודת הנישואים שלנו עושה בארון?"
"לא יודע, אולי התלבטת מה ללבוש בליל הכלולות, ובטעות זה נשאר?"
"אתה יודע" , אמרה הזוגה במיני-דכדוך, "אני לא חושבת שנמצא את זה השנה. אני כמעט בטוחה שזרקת אותו לפח האשפה בערב פסח שעבר".
"אבל זאת בדיוק הסגולה של הדבר הזה", עניתי, "כבר חמש שנים ברציפות אנו זורקים את זה לפח בערב פסח, ובכל זאת אנו תמיד מוצאים אותו כעבור שנה, מתחבא באיזו מגירה או מאחורי הספרים".
"אני כבר מתגעגעת אליה", אמרה ברגש, "אולי היא נמצאת בארגז המצעים?"
"מי?"
"אתה יודע, החוברת הזאת".
"את מתחילה להדאיג אותי", אמרתי, "יש לך חיבה מוגזמת לחפצים דוממים". אבל תוך כדי דיבור מחיתי דמעה מעיני, מקווה שאשתי עסוקה מכדי להבחין בכך. למזלי, היא עברה בינתיים לחדר הסמוך והחלה לנקות את שידת התינוק.
"אתה צריך קופסת נעליים ריקה, מידה עשרים?" צעקה אליי. לא עניתי, משום שבאותו רגע קראתי בעניין רב ספחים של פנקס צ'קים שבהם השתמשתי ב-2002.
"את יודעת שפעם שילמנו לוועד הבית פחות ממאתיים שקל לחודש?" צעקתי לכיוון החדר השני. כעבור עשר שניות ירד לי האסימון (לא אותו אסימון שמצאתי יום קודם לכן מתחת למקרר). "רגע!" צעקתי, "איזו קופסת נעליים???"
רצתי לחדר השני, רק כדי לגלות את רעייתי עומדת מולי, ועל פניה הבעת פנים של שער הניצחון. ביד אחת היא החזיקה קופסת נעליים קטנה ופתוחה, ובשנייה אחזה בחוברת שאותה חיפשנו במהלך כל היום ההוא.
"הנה זה", אמרה בעיניים נוצצות, "הוראות השימוש ברוסית של מכשיר המסז'". רגע של התרוממות רוח עבר בין שנינו. ידענו כי באותו רגע הסתיימו למעשה הניקיונות שלנו לחג.
במחשבה לאחור, לא היה דבר יותר ערוץ שתיימי מאשר המכרז על ערוץ 2. כי מהו המכרז אם לא תוכנית ריאליטי מטופשת, שבה יוצרים דרמה פיקטיבית ומורחים אותה על יותר מדי שבועות רק כדי לקבל את התוצאה הצפויה ביותר? אז מכל הרעש והצלצולים קיבלנו את קשת ורשת, שקע ותקע של הרשות השנייה, שתי זוכות שגם גדולי החילונים היו חותמים עליהן. יועצי תוכן דתיים? תוכניות על יהדות? אריאל פרקש? האם באמת משהו מכל אלה השפיע על הבחירה?
אפשר רק לדמיין את ישיבות מועצת הרשות השנייה, את ההתלבטויות הקשות שנאלצו החברים המסכנים לעבור לפני רגע הבחירה. "יש לנו ארבע מועמדות להפעלת ערוץ 2", פתח יו"ר המועצה את הישיבה הראשונה, "ומתוכם צריך לבחור שתיים. מה היה לנו שם? 'קשת' הביאה לנו את 'רק בישראל', 'כוכב נולד', 'עשרת הדברות', ו'ארץ נהדרת'. 'רשת' הביאה את 'משחק מכור', 'מי רוצה להיות מיליונר', האחים שילון, האחים ברבש והאחים התאומים של יאיר לפיד (כל הדמויות ב'חדר מלחמה'). לעומתן, הביאה 'טלעד' את המסך המפוצל, שבו אפשר לראות על מסך אחד פיגוע המוני ומשחק כדורגל, ו'כאן' לא הביאה כלום".
"בחירה קשה, קשה", נדו בראשיהם כל חברי המועצה באנחה קורעת לב, "אין ברירה, ניאלץ לספור כמה דתיים יש לכל מועמדת ולפי זה נחליט. איפה קובי אריאלי חתם בסוף?"
ראיונות ברדיו
כידוע, מי שהולך להתראיין בתקשורת האלקטרונית הישראלית לא תמיד חוזר משם בריא ושלם כשהיה. חוסר הסבלנות, השחצנות והדעתנות המופרזת של רוב המראיינים הישראלים יכולים להפוך כל ראיון לטקס חניכה אלטרנטיבי, כולל הביצים הסרוחות והמים המעופשים. אבל לא רק התוקפנות וההתנצחות נוסח שלי יחימוביץ', או היהירות בסגנון עדות אילנה דיין, הן אלו שיכולות להוציא את המרואיין והצופה משיווי המשקל. גם המחוות הקטנות, המנטרות הקבועות והלא מזיקות לכאורה, עלולות להביא את הסעיף לצופים או מאזינים בעלי שמיעה רגישה. את המנטרות האלו מן הראוי היה להוציא מחומר הלימוד למראיינים מתחילים.
למשל, צירוף המלים "הנקודה שלך ברורה". ניתוח ספרותי מעמיק של המשפט הזה עשוי לעורר מספר שאלות קיומיות: מה זאת הנקודה הזאת? מי אמר שהמרואיין הגיע כדי להפטיר נקודה וללכת? אולי הוא הגיע כדי לשכנע? אולי הוא רוצה לנסח את הדברים מכל מיני זוויות? ולמי ברורה הנקודה? למראיין? לכל המאזינים? למסעודה משדרות? מדוע העיתונאי מרשה לעצמו לדבר בשם כולם?
או ניקח את המנטרות "אבל בקצרה" או "במשפט אחד". ביטויים אלה נאמרים בדרך כלל כשמרואיין מעז לבקש עוד זמן-אוויר כדי לסיים את המשפט. "בסדר, אבל בקצרה", נוהמים לעברו המראיינים, כאילו בכל רגע עומד להתחיל טקס חתימת הסכם השלום עם אירן. המלה הקצרה "בקצרה" לא נועדה אלא לצורך אחד בלבד להלחיץ את המרואיין האומלל, שלא יעז לחוש יותר מדי בנוח במהלך הראיון.
אבל נדמה לי כי המשפט המעצבן ביותר בסיום ראיון הוא "אני רוצה מאוד להודות לך", שפעם היה חביב מאוד על רפי רשף והיום על תלמידו ניב רסקין. על משפט כזה היתה רוטנת בזמנו אמי המנוחה: "אם אתה כל כך רוצה, אולי תודה לו וזהו?"
חמסה על דאבדין
א. אבניבי, גבם אבניבי, אבהבבתיבי אבת אבהובוד מבנובור.
ב. אני לא יודע כמה אנשים יכולים להתגאות בכך שלמדו פעם עם שיר עברי. בכיתה האקדמית המצומצמת שלי למדה בחורה שקוראים לה ליבי, אחותה הקטנה של גלי גלי-לי, בחורה רצינית וסימפטית ואוהדת שרופה של הפועל תל אביב (כי אף אחד לא מושלם). שלא תדעו עוד צער, ליבי מנור.
ג. סיפור אמיתי: סיימתי לצפות בשידור הלווייתו של אהוד מנור, ואז עברתי לחדר השני, שם ישב בני הפעוט והקשיב לדיסק של המחזמר הוותיק 'חנה'לה ושמלת השבת'. סתם כך, בלי שום סיבה, לקחתי את קופסת הדיסק הריקה ובדקתי מי כתב את שירי המחזמר. נו, נחשו מי.
ד. אפרים קישון ז"ל כתב פעם מערכון על גובה של מס הכנסה שהתגלה כבעל סגולות על-טבעיות: כל אדם שהוא הצביע עליו באקראי התגלה כמעלים מס. לעתים נדמה כי כמעט כל שיר עברי או מחזמר שנצביע עליו באקראי נכתב על ידי אהוד מנור.
ה. "אהוד מנור לא היה בקונצנזוס מבחינת דעותיו הפוליטיות, אבל אין חולק על יצירתו", אמרה מגישת חדשות אחת בערוץ 10. סתאאם - נראה לכם? הדברים נאמרו כמובן על נעמי שמר.
עוד הערה לסיום
כותרת שהופיעה בשבוע שעבר ב'וואלה': "לראשונה זה 23 שנים הוענק איתור העוז". באמת הגיע הזמן שמישהו במדינה הזאת יאתר את העוז שנעלם לנו. שבת שלום וחג שמח.
יודע את מקומי
"הנה, מצאתי אותו!" אמרתי לאשתי בשמחה.
"באמת?"
הבטתי בדף הנייר שבידי. "לא", עניתי באכזבה, "זאת בסך הכול תעודת האחריות לשנה של הקומקום שהתקלקל לפני שלוש שנים".
המשכנו שנינו במבצע הניקיונות לפסח. היא עבדה על ארונות הבגדים, ואני רוקנתי את שולחן הכתיבה. לא היה לנו ספק כי נמצא את אשר חיפשנו, והשאלה היחידה היתה מי יקדים את מי.
"רגע, מה זה?" היא הזדקפה, בודקת את הדף המנוילן שבידיה. "היי, מה תעודת הנישואים שלנו עושה בארון?"
"לא יודע, אולי התלבטת מה ללבוש בליל הכלולות, ובטעות זה נשאר?"
"אתה יודע" , אמרה הזוגה במיני-דכדוך, "אני לא חושבת שנמצא את זה השנה. אני כמעט בטוחה שזרקת אותו לפח האשפה בערב פסח שעבר".
"אבל זאת בדיוק הסגולה של הדבר הזה", עניתי, "כבר חמש שנים ברציפות אנו זורקים את זה לפח בערב פסח, ובכל זאת אנו תמיד מוצאים אותו כעבור שנה, מתחבא באיזו מגירה או מאחורי הספרים".
"אני כבר מתגעגעת אליה", אמרה ברגש, "אולי היא נמצאת בארגז המצעים?"
"מי?"
"אתה יודע, החוברת הזאת".
"את מתחילה להדאיג אותי", אמרתי, "יש לך חיבה מוגזמת לחפצים דוממים". אבל תוך כדי דיבור מחיתי דמעה מעיני, מקווה שאשתי עסוקה מכדי להבחין בכך. למזלי, היא עברה בינתיים לחדר הסמוך והחלה לנקות את שידת התינוק.
"אתה צריך קופסת נעליים ריקה, מידה עשרים?" צעקה אליי. לא עניתי, משום שבאותו רגע קראתי בעניין רב ספחים של פנקס צ'קים שבהם השתמשתי ב-2002.
"את יודעת שפעם שילמנו לוועד הבית פחות ממאתיים שקל לחודש?" צעקתי לכיוון החדר השני. כעבור עשר שניות ירד לי האסימון (לא אותו אסימון שמצאתי יום קודם לכן מתחת למקרר). "רגע!" צעקתי, "איזו קופסת נעליים???"
רצתי לחדר השני, רק כדי לגלות את רעייתי עומדת מולי, ועל פניה הבעת פנים של שער הניצחון. ביד אחת היא החזיקה קופסת נעליים קטנה ופתוחה, ובשנייה אחזה בחוברת שאותה חיפשנו במהלך כל היום ההוא.
"הנה זה", אמרה בעיניים נוצצות, "הוראות השימוש ברוסית של מכשיר המסז'". רגע של התרוממות רוח עבר בין שנינו. ידענו כי באותו רגע הסתיימו למעשה הניקיונות שלנו לחג.