* שלוש שנים אחרי אותו מוצאי פסח נורא, ששת האחים והאחיות ממשפחת גביש משקמים עצמם, מקימים משפחות, מרשים לעצמם לקבל תמיכה כשצריך , ומנציחים את זכר יקיריהם
"אצלנו בבית יושבים על הרצפה", קובעת צופיה גביש. לרגע אני חושש שהיא טרם השתחררה ממנהגי האבלות, אבל לא: "פשוט אין לנו מספיק כיסאות", היא צוחקת וממהרת לחדר הסמוך, להביא פופים.
ארבעה בני משפחה אחת, שלושה דורות, נרצחו בלילה נורא אחד באלון מורה לפני שלוש שנים, במוצאי חג ראשון של פסח. הסבא יצחק קנר (82), ההורים רחל (50) ודוד גביש (51) והבן הבכור רב סרן אברהם (25). הם הותירו אחריהם שישה ילדים ואלמנה (נעמה, אשתו של אברהם), שמנסים מאז לאחות את השבר הנורא.
במשפחות אחרות היתה טראומה כזו עלולה לגרום להתחפרות בשכול ולבלימת כל אפשרות של צמיחה והתפתחות. אבל לא אצל ילדי גביש. הם הרוויחו את שם המשפחה האיתן שלהם במאבק ארוך ומתיש כנגד השקיעה באובדן.
מתמודדים עם האובדן
שלוש שנים אחרי הם מארגנים אפילו יום פעילות מיוחד המנציח את בני משפחתם בצורה בלתי שגרתית. לא הכל עבר חלק, כמובן. רגעי משבר לא חסרו, וארבעה מתוך השישה (מנשה, ישורון, אביגדור ולאה) העדיפו שלא להתראיין לכתבה זו. השניים שניאותו, יחד עם קרובים וחברים, מציירים תמונה של התמודדות שקטה אך נחושה עם הטראומה.
בשיחה השתתפו:
רחל כהן, ידידה ותיקה של המשפחה, או כפי שהיא מגדירה זאת "בת משפחה".
אסף גביש, בן הזקונים, לומד בכיתה י"ב ב'מקור חיים' בכפר עציון.
יאיר מרדכי, בן 28, נשוי ואב לשלושה, חבר של אברהם הי"ד מכיתה ז'.
צופיה גביש, בת 21, סיימה שירות לאומי ומתכוננת ללימודים אקדמיים ("בכיוון אדריכלות").
דקלה גביש, אשתו של ישורון גביש.
יעל רוגובסקי, סגנית מנהלת בית ספר מאלקנה ואמא של דקלה.
ההתלבטות הכי מסובכת, מסתבר, סובבת דווקא סביב השאלה הפרוזאית לכאורה, איפה לעשות שבת. זו ההחלטה הכי קשה במהלך השבוע, עונים צופיה ואסף כמעט במקהלה. "כל שבוע אנחנו מתלבטים עד הרגע האחרון", אומרת צופיה. יעל רוגובסקי: "אני מתעדכנת בדרך כלל בערב שבת בחמש אחרי הצהריים. אז נופלת ההחלטה הסופית".
ההתלבטות לגבי השבתות עוד קלה יחסית לשאלה היכן עושים את הסדר. הפיגוע, שאירע במוצאי הפסח, הפך את חג החירות לטעון במשמעות קודרת עבור ילדי גביש. הפתרון שלהם היה עד כה נסיעה ל'מקום נייטרלי' בית מלון. השנה כבר יעשו את הסדר אצל אחד הדודים.
אחרי הפיגוע עברו ילדי משפחת גביש מאלון מורה לביתה של משפחת וייס, הוריה של נעמה, בקדומים. לאחר שלושה חודשים עברו כולם לדירה גדולה ביישוב, כולל מנשה, האח הנשוי. בהמשך התחתן אח נוסף, ישורון, ושאר ארבעת ילדי המשפחה עברו לדירה קטנה יותר. 'הגדולים' ממשיכים לדאוג לצדדים הכספיים ומכהנים גם כאפוטרופוסים.
העובדה שהוריכם היו מאושיות היישוב עוזרת בהתמודדות או דווקא מקשה?
צופיה: "בשורה התחתונה זה עוזר, אבל יש גם קושי: אנשים אחרים פגועים כמעט באותה מידה, והם מצפים מאיתנו לחזק אותם".
עזרה בסטנד ביי
את העידוד שואבים ילדי המשפחה גם מארגוני נפגעי הטרור אלמגור ו'One Family' (משפחה אחת). וגם מחברים של אברהם מהצבא שממשיכים ללוות את המשפחה לאורך כל התקופה. צופיה: "גם בימים הראשונים שאחרי הפיגוע, מי שבפועל סייעו לנו היו החברים של אברהם. הם באו וצבעו את הבית, הביאו דברים. לחברים של ההורים היה יותר קשה להתחבר אלינו, אולי בגלל פער הדורות".
כאמור, לא כולם במשפחה ניאותו להתראיין. למעשה, חלקם גם לא משוחח על רגשותיהם אפילו עם שאר האחים והאחיות. צופיה: "כל אחד מתמודד עם האבל בדרכו. גם חתונה זו סוג של תרפיה", היא צוחקת. ואכן, מאז הפיגוע התחתן ישורון גביש עם דקלה רוגובסקי, וגם אחותו לאה התארסה.
אסף: "לא מזמן יזמה העובדת הסוציאלית שמטפלת בנו שיחה של כל ילדי המשפחה, וכל אחד התבקש לתאר את התחושות שלו. יצאנו מהפגישה בהרגשה מאוד טובה, כי לא תמיד יוצא לנו בשנה האחרונה לדבר על עצמנו".
צופיה: "בדרך כלל כשנפגשים מדברים על הדברים הפרקטיים, לא על הדברים הגדולים של החיים. בכלל, אנחנו לא משפחה שמדברת". בנים בכלל לא מדברים, מעירים לה כמעט במקהלה.
מטבע הדברים, פיגוע נורא כל-כך מייצר חמלה בסביבה. "אנשים מאוד רוצים לעזור", אומרת צופיה, "אבל לפחות בהתחלה לא ידענו איך לקבל. רק תוך כדי למדנו מה אנחנו צריכים. בהתחלה אתה חושב שאתה גיבור, שלא צריך כלום מאף אחד. רק אחר-כך אתה מבין שזה לא נכון. העניין הוא שעדיף שמי שעוזר יישאר ב'סטנד ביי', בהמתנה, ואנחנו נפנה אליו כשנזדקק לו. היו כאלה שניסו לעזור יותר מדי, אנחנו דחינו אותם ואז הם נרתעו והפסיקו לסייע בכלל. לא היו לנו מספיק אנרגיות ללמד את הסביבה איך להתייחס אלינו".
הנצחה של חיים
איך מנציחים שלושה דורות שנגדעו באבחה אחת? ילדי גביש הלכו על הנצחה פחות שגרתית. אם תרצו, יותר צעירה. רחל כהן: "הרגשנו שהפסח הופך בכורח הנסיבות מחג יפה לטראומה, בגלל הזיכרונות. החלטנו ללכת בכיוון של חיים ואנרגיה. בשנה הראשונה ארגנו טיול וערב שירה ברמה המשפחתית. ההורים היו מאוד פעילים, וכמעט כל ערב פסח היו יוצאים לטיול בצפון. הטיולים היו חווייתיים וכללו מסעות אופניים וג'יפים. אלה לא היו טיולים של תיירים".
השנה יתקיים לזכר בני משפחת גביש יום פעילות אתגרית במבצר אנטיפטריס ביום שלישי הקרוב, ב' דחול המועד. תחת הכותרת 'בדרכי גביש' יתקיימו במקום סיורים מודרכים, רכיבה על אופניים, גלישה, ניווטים באזור, פעילויות לילדים ושיעורים תורניים.
רחל אהבה ספרות ושירה, אומרים בני המשפחה, ולכן את היום יחתום ערב שירה בהנחייתו של גבי ברלין. רחל כהן: "למשפחה הזו יש מסר. היכולות שלהם לשלב בין כיוונים שונים ולא לחפף בשום תחום מרשימה. תורה, אהבת הארץ, ספורט ובריאות, אמנות, שירה. בכל כיוון כזה הם הלכו עד הסוף. זו הדרך שלנו להנציח אותם".
למרות שדוד ורחל היו אנשי חינוך דוד מחנך בישיבת בתיכונית בקרני שומרון ורחל מורה ויועצת במכללת הבנות באלון מורה הם ידעו מתי הילדים צריכים הפסקה, מספרים צופיה ואסף. "כשאבא ראה שאני לחוץ מהלימודים, הוא היה שולח אותי לשחק כדורסל ולהתפרק", נזכר אסף. יאיר: "בישיבה לפעמים הוא אפילו היה משחק כדורסל עם ילדים שידע שהתפלחו מהשיעור".
אסף: "אני זוכר שהיו שנים שההורים העירו אותנו בחמש בבוקר והודיעו לנו שנוסעים לחרמון".
צופיה: "אבא שלי היה מגיע באמצע הלימודים, שולף אותנו מבית הספר ומוציא אותנו לטיול לצפון. חברות שלי היו מקנאות".
רחל כהן: "היתה להם אהבת חיים. כשרחל טיפלה בחסה, היא הקפידה לבדוק אותה בשבע עיניים, אבל אחר-כך גם ידעה לאכול אותה בעסיסיות וליהנות מכל ביס. הם ידעו לחיות בכל העוצמות, גם כיחידים וגם כזוג וכהורים".
פירות החינוך נראים היום
מצד שני, דוד גביש ידע גם לדרוש. על קימה לתפילה, למשל, הוא לא הסכים לוותר. היוצא מהכלל שמעיד על הכלל היה כשישורון חזר ממסע בן 90 קילומטר בצבא וישן יום שלם. דוד הקפיד גם לשבת ללמוד תורה עם אסף מדי יום.
אסף: "לקראת הבר מצווה שלי לא היה לי יותר מדי חשק להשקיע בקריאה בתורה. אחרי שאבא ראה שאני מחפף, הוא פשוט עזב את העניין. חודש לפני הבר מצווה נכנסתי ללחץ וביקשתי ממנו להתחיל ללמוד ברצינות. אז הוא ענה לי: 'עזוב, אני רואה שאין לך חשק. תקרא רק מפטיר וזהו'. מאוד נפגעתי, והתחלתי להשקיע וללמוד לבד. אחרי כמה ימים פניתי אליו שוב, וכשהוא ראה שאני מתקדם ומשקיע הוא חזר לעזור לי".
על הנוקשות של האב דוד חיפתה האם רחל, שהיתה יועצת במקצועה. הילדים זוכרים שלמרות הגישות השונות היו בני הזוג מתואמים.
אחד הסיפורים המפורסמים על החינוך הייחודי שלו זכו ילדי גביש הוא 'השינה בחוץ של אברהם'. כשיצא אברהם עם נעמה, אשתו לעתיד, חזר יום אחד מפגישה עמה בשעה מאוחרת. אביו לא היסס, וקבע: 'איחרת, אתה ישן הלילה בחוץ'. צופיה: "האחים 'הבריחו' לו שק שינה ומיטה מתקפלת ומשהו לאכול. אבא הקפיד על חלוקת התפקידים: אני המחנך, ולכן עלי להיות קשוח כלפיו, אבל אתם האחים יכולים ואפילו צריכים לעזור לו".
יעל: "אני לא הכרתי את ההורים בכלל, אבל אני יכולה להתרשם מהתוצרים של החינוך שלהם. לפעמים אני מרגישה כאילו אנחנו מכירים כבר שנים. המיוחד בחינוך הוא שאתה משקיע היום ורואה את התוצאות בעתיד. אני רואה איך ההורים חינכו אותם כך שהם קיבלו את כל הכלים שנחוצים להם. הם ממש קיבלו מההורים ארגז כלים לחיים.
"זה בא לידי ביטוי אפילו במאכלים. פעם היינו עושים את השניצל בצורה אחת, אבל מהיום שישורון נכנס למשפחה אנחנו עושים אותו אחרת בדרך של רחל".
הסב, יצחק קנר, אביה של רחל, שנהרג אף הוא בפיגוע, נהג להגיע מביתו ירושלים לבית גביש באלון מורה. למרות שעבר את גיל ה-80 והיה אחרי שני התקפי לב, המשיך להצטרף לטיולים של המשפחה. בגיל 70 החל להתנדב ביד שרה והקפיד על לימוד תורה יומי. הוא גם נהג לרשום לעצמו תפילות אישיות על גבי פתקים, "בכתב יד יפהפה", מעידה צופיה.
למרות גילו המתקדם לא התנזר הסב מחידושים טכנולוגיים. בליל הרצח הדגים אברהם לסבו איך משתמשים במחשב נייד. הוא הכניס דיסק של יהורם גאון והראה ליצחק איך משמיעים אותו באמצעות המחשב. כשהמחבל נכנס ופתח באש, עדיין שר יורם גאון ברקע את 'לילה של פריחות'. כמה שבועות אחר-כך מצאו במחשב קליע.
חזקים באמונה
שבוע לפני האזכרה נסע אסף למסע לפולין, למרות חששות שהיו לו מהיכולות לספוג חוויות כה קשות יחד עם הטראומה האישית שעבר. אסף: "אני עדיין לא מעכל את המראות מהנסיעה הזו. היו רגעים שנזכרתי בנעמה ובבתה דריה שהתחבאו מתחת לשולחן בזמן שהמחבל חדר לבית וירה לכל עבר. חשבתי על חוסר האונים המשותף בין הפיגוע וזוועות השואה, על הילד שתמיד חשב שהוריו הכי טובים בעולם ויגנו עליו, והנה הוא רואה איך מתעללים באביו ובאמו".
באזכרה נשא אסף דברים, ואמר בין השאר: "אמא, תמיד דאגת וחיבקת אותי כשהתייאשתי... אני זוכר כשאמרתי לך פעם שאני מרגיש שיורדות לי דמעות יותר מדי בקלות, ואמרת לי שצריך להעריך את זה, כי יש אנשים שרוצים לדמוע ולא מצליחים. היום, שלוש שנים אחרי, אני מבין ומעריך את זה".
יאיר: "הרבה פעמים אני חושב על הרגעים האחרונים של אברהם. הוא נפצע מהיריות והתחיל לזחול. בינתיים ירד אביגדור עם הנשק של אברהם. אביגדור התגייס שבוע לפני כן, ולא עשה אפילו מטווח. הוא לא ידע איך לתפעל את הנשק וביקש מאברהם שיירה, אבל אברהם כבר לא היה מסוגל, ואמר לו 'תירה אתה'. אברהם היה האדם הכי חזק שאני מכיר, ופתאום ברגע אחד הוא הופך חסר אונים. זה לא יוצא מהראש".
אסף: "בפולין היה ברור שהיהודים לא הגיבו כי זו לא היתה הארץ שלהם, והם עשו מה שאמרו להם. כואב לי שכאן, בארץ שלנו, הפכנו גם לחסרי אונים, לאנשים שלא יכולים להגיב".
מתי אתם הכי מרגישים את החיסרון של ההורים?
אסף: "בערבי אבות ובנים בישיבה היו לי רגעים קשים, כשכולם באו עם אבא שלהם ושלי היה חסר. כשהתבגרתי ועלו לי שאלות הרגשתי עד כמה הנוכחות שלו נחוצה. תמיד היו לו תשובות ברורות, וזה חסר לי".
צופיה: "אני מתלבטת לגבי הלימודים בשנה הבאה. לפני כמה שבועות חיפשתי מכתב שאמא שלי כתבה לי על הנסיעה לפולין ורציתי לתת אותו לאסף. לא מצאתי אותו, אבל גיליתי מכתב אחר שבו אמא כותבת שיש לי חוש יצירתי. היא כל-כך הדגישה את זה שהרגשתי שאני מקבלת ממנה הכוונה, היא הרי מכירה אותי הכי טוב".
היו לכם שאלות בנוסח 'למה זה קרה דווקא לי'?
אסף: "לאו דווקא. אני מאמין ואני צריך להתמודד".
דקלה: "מדהים אותי לראות עד כמה האמונה שלהם חזקה. כששאלתי את ישורון, בעלי, הוא אמר לי שהאובדן רק מחזק ומקרב אותם. אני באמת מרגישה את זה".
האח הכי בוגר
אברהם, הבכור, היה אח גדול במלוא המובן של המלה. צופיה: "הוא הקפיד להתייחס גם לחברות שלי, 'הצוציקיות', בצורה יפה. אנשים הסתכלו עליו כאל אדם גדול, כמעט כמו מיתוס, אבל הוא עצמו היה עניו. הוא היה 'מיני אבא'. אני מרגישה שאם הוא היה חי, הכל היה שונה לגמרי".
יאיר: "חשבנו על זה הרבה, שהפיגוע לקח את כל עמודי התווך של המשפחה: סבא, ההורים והאח הבכור. אברהם ידע לתת לכל אחד את מלוא תשומת הלב. גם אם לא דיברת איתו שנתיים, הוא היה נותן לך את ההרגשה שהוא כאן בשבילך באופן מוחלט".
אסף: "אני זוכר שהרגיז אותי שהוא לא הסכים לענות לשאלות שלי על סיירת מטכ"ל, היחידה שבה שירת. בכלל, בהתחלה הוא לא הסכים שיספרו שהוא במטכ"ל, אלא רק שהוא בצנחנים. כל השומרון ידע שהוא בסיירת, אבל הוא התעקש לשמור את זה בסוד".
צופיה: "הוא מאוד חסר לי. אני מרגישה שהיה בינינו יחס מיוחד".
יעל: "זו הגדולה שלו היכולת לתת להרבה אנשים את ההרגשה הזו".
הלילה האחרון שלהם
במוצאי חג הפסח, ט"ז בניסן תשס"ב, חדר מחבל חמוש ממחנה הפליטים עסכר שבקרבת שכם ליישוב אלון מורה. בבית משפחת גביש שבמרכז היישוב שהו באותה השעה 13 מבני המשפחה ושכן.
דוד גביש, אבי המשפחה, עמד לצאת מן הבית למשחק הכדורסל שבו נהג להשתתף במוצאי שבתות וחגים, ואשתו רחל התכוננה ללוותו.
כשפתחו רחל ודוד את הדלת, נפתחה לעברם אש תופת מטווח קצר. רחל שעמדה בפתח נהרגה במקום, דוד נפצע אנושות.
אברהם ואביה של רחל, יצחק קנר, ישבו באותה עת ליד שולחן האוכל הנמצא בסמוך לדלת הכניסה. הסב נפגע מיד ונהרג, אברהם נפצע והחל זוחל לכיוון המדרגות על מנת להגיע לנשקו, שנמצא בקומה השנייה.
נעמה, אשתו של אברהם, שאחזה בידיה את דריה בת השנתיים, עמדה בסמוך לשולחן האוכל כשהחלו היריות, ונשכבה מיד תחת השולחן כשהיא מכסה בידיה את פיה של דריה.
המחבל חדר לבית. ברגע שעבר את שולחן האוכל קמה נעמה מתחת לשולחן וברחה עם בתה דרך דלת המטבח. כיתת הכוננות של היישוב כבר היתה בחוץ, ונעמה כיוונה אותם לבית. אברהם, שנפצע אנושות הספיק לקבל את הנשק מאחיו, אולם אז ירה בו המחבל שוב והרגו.
שאר בני הבית שהו באותה עת בקומה השנייה. כיתת הכוננות פרצה אל הבית, פצעה את המחבל וריתקה אותו לאחד החדרים שבקומה הראשונה. שאר בני הבית חולצו באמצעות סולם דרך המרפסת שבקומה השנייה.
מסוק הוזעק בניסיון להציל את חייו של דוד. הוא הוטס לבית החולים, אבל נפטר מפצעיו. בינתיים זרמו כוחות צבא רבים ויחידות מיוחדות לאלון מורה. אחד הכוחות שהתארגנו לפריצה היה 'צוות יונתן' מסיירת מטכ"ל. יונתן, שהיה חייל ב'צוות אברהם' ונבחר על-ידי אברהם להיות מפקד צוות משלו, סיפר:
"השמועה על הפיגוע באלון מורה הגיעה, והנה אני כבר על הסוואנה בדרך אליך, אברהם. לביתך. מתקשר אליך ומברר אולי כבר הגעת לשם. אני כבר מדמיין אותך לוקח פיקוד על האירוע, מנהל את כולם, מקבל את היחידה שמגיעה לשטח, נותן עדכון מודיעין, מציע רעיונות, ואולי כבר פתרת הכל בעצמך? אבל המציאות שונה מכל דמיון, אברהם.
"התמונות מרצדות במוחי, ואני ממאן להאמין. אני עוד נדרש לפקד על הצוות שלי, ונכנס לבית שלך עם נשק דרוך וכדור בקנה, אברהם, אותו מבנה שלך היה בית ולי הוא עכשיו שדה הקרב, ומחפש אם אותו מחבל שסיים את חייך, את חיי מפקדי, עוד בחיים.
"אני סורק את חדרי ביתך. הכי קשה היה להיכנס לחדר שישר ידעתי שהוא חדרך. עם חולצת הפסים המוכרת על המיטה, שקית התפילין הנצחית, הבגדים והצעצועים של דריה. כשיצאתי מהבית, לאחר שהאירוע נגמר, כולי נפעם ולא מוצא הסברים למציאות שנקלעתי אליה, הלכתי ישר לנעמה. היה חשוב לי לראות אותה...
"ומאז, תחושת אשמה, וכעס על עצמי, ועל המצב, ומין חוסר אונים, וזעם, ומשהו שלא פתור ולא הגיע לקצו".
הידיעה על הפיגוע בבית משפחת גביש התפשטה במהירות. עם היוודע גודל האסון ירד אבל כבד על יישובי השומרון. משפחת גביש, שהתגוררה באלון מורה כ-20 שנה, היתה מעמודי התווך של היישוב ושל מפעל ההתיישבות בשומרון בכלל. דוד ורחל נטלו חלק בניסיון ההיאחזות הראשון של גרעין אלון מורה בחווארה שליד שכם, לאחר מלחמת יום הכיפורים. באותו אירוע נכח גם הרב צבי יהודה זצ"ל, שהיה אחר-כך סנדקו של אברהם גביש.
בבוקר יום שישי, ט"ז בניסן, נקברו זה לצד זה באדמת אלון מורה יצחק, רחל, דוד ואברהם. אלפים ליוו אותם בדרכם האחרונה.
"אצלנו בבית יושבים על הרצפה", קובעת צופיה גביש. לרגע אני חושש שהיא טרם השתחררה ממנהגי האבלות, אבל לא: "פשוט אין לנו מספיק כיסאות", היא צוחקת וממהרת לחדר הסמוך, להביא פופים.
ארבעה בני משפחה אחת, שלושה דורות, נרצחו בלילה נורא אחד באלון מורה לפני שלוש שנים, במוצאי חג ראשון של פסח. הסבא יצחק קנר (82), ההורים רחל (50) ודוד גביש (51) והבן הבכור רב סרן אברהם (25). הם הותירו אחריהם שישה ילדים ואלמנה (נעמה, אשתו של אברהם), שמנסים מאז לאחות את השבר הנורא.
במשפחות אחרות היתה טראומה כזו עלולה לגרום להתחפרות בשכול ולבלימת כל אפשרות של צמיחה והתפתחות. אבל לא אצל ילדי גביש. הם הרוויחו את שם המשפחה האיתן שלהם במאבק ארוך ומתיש כנגד השקיעה באובדן.
מתמודדים עם האובדן
שלוש שנים אחרי הם מארגנים אפילו יום פעילות מיוחד המנציח את בני משפחתם בצורה בלתי שגרתית. לא הכל עבר חלק, כמובן. רגעי משבר לא חסרו, וארבעה מתוך השישה (מנשה, ישורון, אביגדור ולאה) העדיפו שלא להתראיין לכתבה זו. השניים שניאותו, יחד עם קרובים וחברים, מציירים תמונה של התמודדות שקטה אך נחושה עם הטראומה.
בשיחה השתתפו:
רחל כהן, ידידה ותיקה של המשפחה, או כפי שהיא מגדירה זאת "בת משפחה".
אסף גביש, בן הזקונים, לומד בכיתה י"ב ב'מקור חיים' בכפר עציון.
יאיר מרדכי, בן 28, נשוי ואב לשלושה, חבר של אברהם הי"ד מכיתה ז'.
צופיה גביש, בת 21, סיימה שירות לאומי ומתכוננת ללימודים אקדמיים ("בכיוון אדריכלות").
דקלה גביש, אשתו של ישורון גביש.
יעל רוגובסקי, סגנית מנהלת בית ספר מאלקנה ואמא של דקלה.
ההתלבטות הכי מסובכת, מסתבר, סובבת דווקא סביב השאלה הפרוזאית לכאורה, איפה לעשות שבת. זו ההחלטה הכי קשה במהלך השבוע, עונים צופיה ואסף כמעט במקהלה. "כל שבוע אנחנו מתלבטים עד הרגע האחרון", אומרת צופיה. יעל רוגובסקי: "אני מתעדכנת בדרך כלל בערב שבת בחמש אחרי הצהריים. אז נופלת ההחלטה הסופית".
ההתלבטות לגבי השבתות עוד קלה יחסית לשאלה היכן עושים את הסדר. הפיגוע, שאירע במוצאי הפסח, הפך את חג החירות לטעון במשמעות קודרת עבור ילדי גביש. הפתרון שלהם היה עד כה נסיעה ל'מקום נייטרלי' בית מלון. השנה כבר יעשו את הסדר אצל אחד הדודים.
אחרי הפיגוע עברו ילדי משפחת גביש מאלון מורה לביתה של משפחת וייס, הוריה של נעמה, בקדומים. לאחר שלושה חודשים עברו כולם לדירה גדולה ביישוב, כולל מנשה, האח הנשוי. בהמשך התחתן אח נוסף, ישורון, ושאר ארבעת ילדי המשפחה עברו לדירה קטנה יותר. 'הגדולים' ממשיכים לדאוג לצדדים הכספיים ומכהנים גם כאפוטרופוסים.
העובדה שהוריכם היו מאושיות היישוב עוזרת בהתמודדות או דווקא מקשה?
צופיה: "בשורה התחתונה זה עוזר, אבל יש גם קושי: אנשים אחרים פגועים כמעט באותה מידה, והם מצפים מאיתנו לחזק אותם".
עזרה בסטנד ביי
את העידוד שואבים ילדי המשפחה גם מארגוני נפגעי הטרור אלמגור ו'One Family' (משפחה אחת). וגם מחברים של אברהם מהצבא שממשיכים ללוות את המשפחה לאורך כל התקופה. צופיה: "גם בימים הראשונים שאחרי הפיגוע, מי שבפועל סייעו לנו היו החברים של אברהם. הם באו וצבעו את הבית, הביאו דברים. לחברים של ההורים היה יותר קשה להתחבר אלינו, אולי בגלל פער הדורות".
כאמור, לא כולם במשפחה ניאותו להתראיין. למעשה, חלקם גם לא משוחח על רגשותיהם אפילו עם שאר האחים והאחיות. צופיה: "כל אחד מתמודד עם האבל בדרכו. גם חתונה זו סוג של תרפיה", היא צוחקת. ואכן, מאז הפיגוע התחתן ישורון גביש עם דקלה רוגובסקי, וגם אחותו לאה התארסה.
אסף: "לא מזמן יזמה העובדת הסוציאלית שמטפלת בנו שיחה של כל ילדי המשפחה, וכל אחד התבקש לתאר את התחושות שלו. יצאנו מהפגישה בהרגשה מאוד טובה, כי לא תמיד יוצא לנו בשנה האחרונה לדבר על עצמנו".
צופיה: "בדרך כלל כשנפגשים מדברים על הדברים הפרקטיים, לא על הדברים הגדולים של החיים. בכלל, אנחנו לא משפחה שמדברת". בנים בכלל לא מדברים, מעירים לה כמעט במקהלה.
מטבע הדברים, פיגוע נורא כל-כך מייצר חמלה בסביבה. "אנשים מאוד רוצים לעזור", אומרת צופיה, "אבל לפחות בהתחלה לא ידענו איך לקבל. רק תוך כדי למדנו מה אנחנו צריכים. בהתחלה אתה חושב שאתה גיבור, שלא צריך כלום מאף אחד. רק אחר-כך אתה מבין שזה לא נכון. העניין הוא שעדיף שמי שעוזר יישאר ב'סטנד ביי', בהמתנה, ואנחנו נפנה אליו כשנזדקק לו. היו כאלה שניסו לעזור יותר מדי, אנחנו דחינו אותם ואז הם נרתעו והפסיקו לסייע בכלל. לא היו לנו מספיק אנרגיות ללמד את הסביבה איך להתייחס אלינו".
הנצחה של חיים
איך מנציחים שלושה דורות שנגדעו באבחה אחת? ילדי גביש הלכו על הנצחה פחות שגרתית. אם תרצו, יותר צעירה. רחל כהן: "הרגשנו שהפסח הופך בכורח הנסיבות מחג יפה לטראומה, בגלל הזיכרונות. החלטנו ללכת בכיוון של חיים ואנרגיה. בשנה הראשונה ארגנו טיול וערב שירה ברמה המשפחתית. ההורים היו מאוד פעילים, וכמעט כל ערב פסח היו יוצאים לטיול בצפון. הטיולים היו חווייתיים וכללו מסעות אופניים וג'יפים. אלה לא היו טיולים של תיירים".
השנה יתקיים לזכר בני משפחת גביש יום פעילות אתגרית במבצר אנטיפטריס ביום שלישי הקרוב, ב' דחול המועד. תחת הכותרת 'בדרכי גביש' יתקיימו במקום סיורים מודרכים, רכיבה על אופניים, גלישה, ניווטים באזור, פעילויות לילדים ושיעורים תורניים.
רחל אהבה ספרות ושירה, אומרים בני המשפחה, ולכן את היום יחתום ערב שירה בהנחייתו של גבי ברלין. רחל כהן: "למשפחה הזו יש מסר. היכולות שלהם לשלב בין כיוונים שונים ולא לחפף בשום תחום מרשימה. תורה, אהבת הארץ, ספורט ובריאות, אמנות, שירה. בכל כיוון כזה הם הלכו עד הסוף. זו הדרך שלנו להנציח אותם".
למרות שדוד ורחל היו אנשי חינוך דוד מחנך בישיבת בתיכונית בקרני שומרון ורחל מורה ויועצת במכללת הבנות באלון מורה הם ידעו מתי הילדים צריכים הפסקה, מספרים צופיה ואסף. "כשאבא ראה שאני לחוץ מהלימודים, הוא היה שולח אותי לשחק כדורסל ולהתפרק", נזכר אסף. יאיר: "בישיבה לפעמים הוא אפילו היה משחק כדורסל עם ילדים שידע שהתפלחו מהשיעור".
אסף: "אני זוכר שהיו שנים שההורים העירו אותנו בחמש בבוקר והודיעו לנו שנוסעים לחרמון".
צופיה: "אבא שלי היה מגיע באמצע הלימודים, שולף אותנו מבית הספר ומוציא אותנו לטיול לצפון. חברות שלי היו מקנאות".
רחל כהן: "היתה להם אהבת חיים. כשרחל טיפלה בחסה, היא הקפידה לבדוק אותה בשבע עיניים, אבל אחר-כך גם ידעה לאכול אותה בעסיסיות וליהנות מכל ביס. הם ידעו לחיות בכל העוצמות, גם כיחידים וגם כזוג וכהורים".
פירות החינוך נראים היום
מצד שני, דוד גביש ידע גם לדרוש. על קימה לתפילה, למשל, הוא לא הסכים לוותר. היוצא מהכלל שמעיד על הכלל היה כשישורון חזר ממסע בן 90 קילומטר בצבא וישן יום שלם. דוד הקפיד גם לשבת ללמוד תורה עם אסף מדי יום.
אסף: "לקראת הבר מצווה שלי לא היה לי יותר מדי חשק להשקיע בקריאה בתורה. אחרי שאבא ראה שאני מחפף, הוא פשוט עזב את העניין. חודש לפני הבר מצווה נכנסתי ללחץ וביקשתי ממנו להתחיל ללמוד ברצינות. אז הוא ענה לי: 'עזוב, אני רואה שאין לך חשק. תקרא רק מפטיר וזהו'. מאוד נפגעתי, והתחלתי להשקיע וללמוד לבד. אחרי כמה ימים פניתי אליו שוב, וכשהוא ראה שאני מתקדם ומשקיע הוא חזר לעזור לי".
על הנוקשות של האב דוד חיפתה האם רחל, שהיתה יועצת במקצועה. הילדים זוכרים שלמרות הגישות השונות היו בני הזוג מתואמים.
אחד הסיפורים המפורסמים על החינוך הייחודי שלו זכו ילדי גביש הוא 'השינה בחוץ של אברהם'. כשיצא אברהם עם נעמה, אשתו לעתיד, חזר יום אחד מפגישה עמה בשעה מאוחרת. אביו לא היסס, וקבע: 'איחרת, אתה ישן הלילה בחוץ'. צופיה: "האחים 'הבריחו' לו שק שינה ומיטה מתקפלת ומשהו לאכול. אבא הקפיד על חלוקת התפקידים: אני המחנך, ולכן עלי להיות קשוח כלפיו, אבל אתם האחים יכולים ואפילו צריכים לעזור לו".
יעל: "אני לא הכרתי את ההורים בכלל, אבל אני יכולה להתרשם מהתוצרים של החינוך שלהם. לפעמים אני מרגישה כאילו אנחנו מכירים כבר שנים. המיוחד בחינוך הוא שאתה משקיע היום ורואה את התוצאות בעתיד. אני רואה איך ההורים חינכו אותם כך שהם קיבלו את כל הכלים שנחוצים להם. הם ממש קיבלו מההורים ארגז כלים לחיים.
"זה בא לידי ביטוי אפילו במאכלים. פעם היינו עושים את השניצל בצורה אחת, אבל מהיום שישורון נכנס למשפחה אנחנו עושים אותו אחרת בדרך של רחל".
הסב, יצחק קנר, אביה של רחל, שנהרג אף הוא בפיגוע, נהג להגיע מביתו ירושלים לבית גביש באלון מורה. למרות שעבר את גיל ה-80 והיה אחרי שני התקפי לב, המשיך להצטרף לטיולים של המשפחה. בגיל 70 החל להתנדב ביד שרה והקפיד על לימוד תורה יומי. הוא גם נהג לרשום לעצמו תפילות אישיות על גבי פתקים, "בכתב יד יפהפה", מעידה צופיה.
למרות גילו המתקדם לא התנזר הסב מחידושים טכנולוגיים. בליל הרצח הדגים אברהם לסבו איך משתמשים במחשב נייד. הוא הכניס דיסק של יהורם גאון והראה ליצחק איך משמיעים אותו באמצעות המחשב. כשהמחבל נכנס ופתח באש, עדיין שר יורם גאון ברקע את 'לילה של פריחות'. כמה שבועות אחר-כך מצאו במחשב קליע.
חזקים באמונה
שבוע לפני האזכרה נסע אסף למסע לפולין, למרות חששות שהיו לו מהיכולות לספוג חוויות כה קשות יחד עם הטראומה האישית שעבר. אסף: "אני עדיין לא מעכל את המראות מהנסיעה הזו. היו רגעים שנזכרתי בנעמה ובבתה דריה שהתחבאו מתחת לשולחן בזמן שהמחבל חדר לבית וירה לכל עבר. חשבתי על חוסר האונים המשותף בין הפיגוע וזוועות השואה, על הילד שתמיד חשב שהוריו הכי טובים בעולם ויגנו עליו, והנה הוא רואה איך מתעללים באביו ובאמו".
באזכרה נשא אסף דברים, ואמר בין השאר: "אמא, תמיד דאגת וחיבקת אותי כשהתייאשתי... אני זוכר כשאמרתי לך פעם שאני מרגיש שיורדות לי דמעות יותר מדי בקלות, ואמרת לי שצריך להעריך את זה, כי יש אנשים שרוצים לדמוע ולא מצליחים. היום, שלוש שנים אחרי, אני מבין ומעריך את זה".
יאיר: "הרבה פעמים אני חושב על הרגעים האחרונים של אברהם. הוא נפצע מהיריות והתחיל לזחול. בינתיים ירד אביגדור עם הנשק של אברהם. אביגדור התגייס שבוע לפני כן, ולא עשה אפילו מטווח. הוא לא ידע איך לתפעל את הנשק וביקש מאברהם שיירה, אבל אברהם כבר לא היה מסוגל, ואמר לו 'תירה אתה'. אברהם היה האדם הכי חזק שאני מכיר, ופתאום ברגע אחד הוא הופך חסר אונים. זה לא יוצא מהראש".
אסף: "בפולין היה ברור שהיהודים לא הגיבו כי זו לא היתה הארץ שלהם, והם עשו מה שאמרו להם. כואב לי שכאן, בארץ שלנו, הפכנו גם לחסרי אונים, לאנשים שלא יכולים להגיב".
מתי אתם הכי מרגישים את החיסרון של ההורים?
אסף: "בערבי אבות ובנים בישיבה היו לי רגעים קשים, כשכולם באו עם אבא שלהם ושלי היה חסר. כשהתבגרתי ועלו לי שאלות הרגשתי עד כמה הנוכחות שלו נחוצה. תמיד היו לו תשובות ברורות, וזה חסר לי".
צופיה: "אני מתלבטת לגבי הלימודים בשנה הבאה. לפני כמה שבועות חיפשתי מכתב שאמא שלי כתבה לי על הנסיעה לפולין ורציתי לתת אותו לאסף. לא מצאתי אותו, אבל גיליתי מכתב אחר שבו אמא כותבת שיש לי חוש יצירתי. היא כל-כך הדגישה את זה שהרגשתי שאני מקבלת ממנה הכוונה, היא הרי מכירה אותי הכי טוב".
היו לכם שאלות בנוסח 'למה זה קרה דווקא לי'?
אסף: "לאו דווקא. אני מאמין ואני צריך להתמודד".
דקלה: "מדהים אותי לראות עד כמה האמונה שלהם חזקה. כששאלתי את ישורון, בעלי, הוא אמר לי שהאובדן רק מחזק ומקרב אותם. אני באמת מרגישה את זה".
האח הכי בוגר
אברהם, הבכור, היה אח גדול במלוא המובן של המלה. צופיה: "הוא הקפיד להתייחס גם לחברות שלי, 'הצוציקיות', בצורה יפה. אנשים הסתכלו עליו כאל אדם גדול, כמעט כמו מיתוס, אבל הוא עצמו היה עניו. הוא היה 'מיני אבא'. אני מרגישה שאם הוא היה חי, הכל היה שונה לגמרי".
יאיר: "חשבנו על זה הרבה, שהפיגוע לקח את כל עמודי התווך של המשפחה: סבא, ההורים והאח הבכור. אברהם ידע לתת לכל אחד את מלוא תשומת הלב. גם אם לא דיברת איתו שנתיים, הוא היה נותן לך את ההרגשה שהוא כאן בשבילך באופן מוחלט".
אסף: "אני זוכר שהרגיז אותי שהוא לא הסכים לענות לשאלות שלי על סיירת מטכ"ל, היחידה שבה שירת. בכלל, בהתחלה הוא לא הסכים שיספרו שהוא במטכ"ל, אלא רק שהוא בצנחנים. כל השומרון ידע שהוא בסיירת, אבל הוא התעקש לשמור את זה בסוד".
צופיה: "הוא מאוד חסר לי. אני מרגישה שהיה בינינו יחס מיוחד".
יעל: "זו הגדולה שלו היכולת לתת להרבה אנשים את ההרגשה הזו".
הלילה האחרון שלהם
במוצאי חג הפסח, ט"ז בניסן תשס"ב, חדר מחבל חמוש ממחנה הפליטים עסכר שבקרבת שכם ליישוב אלון מורה. בבית משפחת גביש שבמרכז היישוב שהו באותה השעה 13 מבני המשפחה ושכן.
דוד גביש, אבי המשפחה, עמד לצאת מן הבית למשחק הכדורסל שבו נהג להשתתף במוצאי שבתות וחגים, ואשתו רחל התכוננה ללוותו.
כשפתחו רחל ודוד את הדלת, נפתחה לעברם אש תופת מטווח קצר. רחל שעמדה בפתח נהרגה במקום, דוד נפצע אנושות.
אברהם ואביה של רחל, יצחק קנר, ישבו באותה עת ליד שולחן האוכל הנמצא בסמוך לדלת הכניסה. הסב נפגע מיד ונהרג, אברהם נפצע והחל זוחל לכיוון המדרגות על מנת להגיע לנשקו, שנמצא בקומה השנייה.
נעמה, אשתו של אברהם, שאחזה בידיה את דריה בת השנתיים, עמדה בסמוך לשולחן האוכל כשהחלו היריות, ונשכבה מיד תחת השולחן כשהיא מכסה בידיה את פיה של דריה.
המחבל חדר לבית. ברגע שעבר את שולחן האוכל קמה נעמה מתחת לשולחן וברחה עם בתה דרך דלת המטבח. כיתת הכוננות של היישוב כבר היתה בחוץ, ונעמה כיוונה אותם לבית. אברהם, שנפצע אנושות הספיק לקבל את הנשק מאחיו, אולם אז ירה בו המחבל שוב והרגו.
שאר בני הבית שהו באותה עת בקומה השנייה. כיתת הכוננות פרצה אל הבית, פצעה את המחבל וריתקה אותו לאחד החדרים שבקומה הראשונה. שאר בני הבית חולצו באמצעות סולם דרך המרפסת שבקומה השנייה.
מסוק הוזעק בניסיון להציל את חייו של דוד. הוא הוטס לבית החולים, אבל נפטר מפצעיו. בינתיים זרמו כוחות צבא רבים ויחידות מיוחדות לאלון מורה. אחד הכוחות שהתארגנו לפריצה היה 'צוות יונתן' מסיירת מטכ"ל. יונתן, שהיה חייל ב'צוות אברהם' ונבחר על-ידי אברהם להיות מפקד צוות משלו, סיפר:
"השמועה על הפיגוע באלון מורה הגיעה, והנה אני כבר על הסוואנה בדרך אליך, אברהם. לביתך. מתקשר אליך ומברר אולי כבר הגעת לשם. אני כבר מדמיין אותך לוקח פיקוד על האירוע, מנהל את כולם, מקבל את היחידה שמגיעה לשטח, נותן עדכון מודיעין, מציע רעיונות, ואולי כבר פתרת הכל בעצמך? אבל המציאות שונה מכל דמיון, אברהם.
"התמונות מרצדות במוחי, ואני ממאן להאמין. אני עוד נדרש לפקד על הצוות שלי, ונכנס לבית שלך עם נשק דרוך וכדור בקנה, אברהם, אותו מבנה שלך היה בית ולי הוא עכשיו שדה הקרב, ומחפש אם אותו מחבל שסיים את חייך, את חיי מפקדי, עוד בחיים.
"אני סורק את חדרי ביתך. הכי קשה היה להיכנס לחדר שישר ידעתי שהוא חדרך. עם חולצת הפסים המוכרת על המיטה, שקית התפילין הנצחית, הבגדים והצעצועים של דריה. כשיצאתי מהבית, לאחר שהאירוע נגמר, כולי נפעם ולא מוצא הסברים למציאות שנקלעתי אליה, הלכתי ישר לנעמה. היה חשוב לי לראות אותה...
"ומאז, תחושת אשמה, וכעס על עצמי, ועל המצב, ומין חוסר אונים, וזעם, ומשהו שלא פתור ולא הגיע לקצו".
הידיעה על הפיגוע בבית משפחת גביש התפשטה במהירות. עם היוודע גודל האסון ירד אבל כבד על יישובי השומרון. משפחת גביש, שהתגוררה באלון מורה כ-20 שנה, היתה מעמודי התווך של היישוב ושל מפעל ההתיישבות בשומרון בכלל. דוד ורחל נטלו חלק בניסיון ההיאחזות הראשון של גרעין אלון מורה בחווארה שליד שכם, לאחר מלחמת יום הכיפורים. באותו אירוע נכח גם הרב צבי יהודה זצ"ל, שהיה אחר-כך סנדקו של אברהם גביש.
בבוקר יום שישי, ט"ז בניסן, נקברו זה לצד זה באדמת אלון מורה יצחק, רחל, דוד ואברהם. אלפים ליוו אותם בדרכם האחרונה.