* בשנים האחרונות היא עוסקת בשיטות שונות של טיפול אלטרנטיבי , שמצליח גם בסיוע התפילה שהיא מקדימה לו* במקביל היא מפיצה על גבי תקליטורים את שיעוריה בספר תהילים* ואת ליל הסדר היא תעשה בכפר דרום, שם גרים שניים מ-11 ילדיה
דבורה האיתן עוסקת בימים אלו, כמו שאר שכנותיה בגבעת שאול, בהכנת דירתה הצנועה לחג הפסח. היא מקבלת אורחים במאור פנים, מכינה ארוחת צהריים ועונה לטלפונים, ממש כמו כל עקרת בית. אך מתחת לחזות האימהית הפשוטה מפכה מעיין כוחות של נתינה ויצירה. "אמא שלי היא אישה מדהימה", חוזר ואומר לי אחד מבניה לפני הריאיון.
לא הרבה אמהות זוכות להערכה גלויה שכזו מילדיהן, ובמקרה של דבורה האיתן נראה שיש לכך סיבה מוצדקת. גם היום, כשהיא בשנות השישים לחייה, אין לה רגע מבוזבז: היא עוסקת בהפצת לימוד התורה לנשים ועוסקת במתן טיפול רפואי אלטרנטיבי לנשים הסובלות משלל בעיות. בזמן שנותר היא ממשיכה לטפח את 11 ילדיה ועשרות נכדיה ברחבי הארץ.
למען התורה והארץ
דבורה האיתן לבית הרצברג נולדה למשפחת חסידי גור מתל אביב. אביה, הרב משה ברוך הרצברג, היה "סוחר שכל חייו עסק בלימוד", כהגדרתה. הוא עמד בראש מפעל הביסקוויטים 'הדר', אך עסק רבות בהרבצת תורה ובלימוד תורה. לדבריה, לא היה באורח חייו חינוך לשילוב בין חול וקודש: "לא חשבנו על שילוב, הכל היה רק קודש".
היא התחנכה ב'בית יעקב' וב'לוסטיג', ולאחר מכן למדה ספרות באוניברסיטה העברית. על עצמה היא ממעטת לספר, וכשאנו מגיעות לפרק הנישואין היא נאנחת לרווחה, כשמבחינתה הגענו לעיקר בעלה. כבר כשנישאה ליצחק מאיר הייטנר, תלמיד ישיבת מרכז הרב, אמרו לה שהתחתנה עם הצדיק של הישיבה. גם היא מגדירה את בעלה ז"ל קודם כל כצדיק: "חייו היו קודש למטרה אחת למען ה'. הוא היה איש ההלכה והמוסר. החמיר רק על עצמו".
בעלה, מסתבר, לא צמח בחלל ריק: שורשיו המשפחתיים אחוזים היטב באדמת ישראל ובתורתו: סבו היה הרב משולם ראטה זצ"ל. בימים אלו משלימים הילדים מעין ביוגרפיה שלו, ומתוכה הם מוסרים לנו פרטים נבחרים: הרב ראטה כיהן כרב בכמה קהילות ברומניה. למרות היותו חרדי באורח חייו, השקפתו הציונית בעליל גרמה לו להיפלט מאותו זרם. כשהוצעה לו רבנות העיר לבוב, הותנתה ההצעה בכך שייטוש את דעותיו הציוניות. הרב ראטה סירב, והסביר שהעלייה לארץ היא חלק מתהליך הגאולה. סירובו גרר גם את סירובם של ראשי הקהילה למינויו.
הוא היה תלמידם של כמה מגדולי הדור, ביניהם הרב מאיר אריק. לאחר ששרד את השואה, עלה לארץ בשנת תש"ד. הוא שימש כחבר מועצת הרבנות הראשית וכאב בית הדין הגדול לערעורים. בין השאר היה גם יועץ קבוע לרב הראשי, הרב הרצוג.
ספרו המפורסם הוא שו"ת 'קול מבשר'. שתיים מתשובותיו החשובות בספר נגעו לענייני המדינה: באחת הוא נדרש לשאלה היכן לקבור את הנשיא חיים ויצמן. ויצמן ציווה לקברו ברחובות, אך הרב ראטה טען שיש לקברו בירושלים מפני כבוד מלכות. תשובה מפורסמת יותר היא בעניין אמירת הלל ביום העצמאות. קביעתו שיש לומר הלל ביום העצמאות גרמה לציבור החרדי לדחותו עוד יותר. לאחר שנפטר, בגיל 88, הוקמו על שמו מוסדות 'קול מבשר' במבשרת ציון, שבמרכזם כולל 'מרצ'.
רב לכל השומרון
הרב הייטנר עצמו החל את דרכו התורנית אצל ר' אליהו לופיאן בכפר חסידים, ועל שמו נקרא בנם אליהו. לאחר מכן היה מקורב מאוד לרצי"ה, בהיותו תלמיד במרכז הרב, וכיוון שהיה היחיד בעל מכונת כתיבה, זכה לכתוב את שיעורי הרצי"ה.
לאחר נישואיהם התגוררו בני הזוג בירושלים, והרב הייטנר החל ללמד במוסדות שונים. השם המעוברת האיתן היה בעצם מתנת יום הולדת לחמיה. "הוא היה רב צבאי, ובמסגרת זו התבקש לעברת את שמו. הם עברתו מהייטנר להאיתן, אך בעלי העדיף להישאר הייטנר. ביום הולדתו השבעים של חמי", היא מספרת, "הוא ביקש שנעברת גם אנחנו להאיתן, וזו היתה המתנה שלנו".
בהמשך התמנה בעלה לרב המושב בית מאיר, ומבית מאיר עברה המשפחה, שמנתה כבר תשע נפשות, לקדומים. הם היו מראשוני גוש אמונים, ועוד בטרם המעבר לקדומים נכחה משפחת האיתן בכל צעדה, עצרת או פעילות אחרת של חידוש ההתיישבות בשומרון. כשהרגישו שצריכים אותם במקום עצמו, עברו ללא היסוס לגור באוהל עם שבעת הילדים. "אחרי האוהלים גרנו בחדר ההרצאות של המחנה הצבאי בקדום. תקענו קרש באמצע החדר כדי לסמן את חדר ההורים. לא היו מים או שירותים. הייתי רצה עם כל הכלים למעלה, והלכנו עם האמבטיה לעמוד בתור בערבים. אבל הילדים לא התלוננו", היא מספרת.
בפעם הראשונה שהגיעו לקדומים ערך להם היישוב מבחן קבלה: הם הגיעו לשבת, והתבקשו להעביר אותה בגן המשחקים בחוץ. "לא הבנו למה אף אחד לא מארח אותנו. בסוף התברר שזה היה מעין מבחן הישרדות, אם נוכל להמשיך גם בתנאים קשים". לאחר מכן עברו לקרני שומרון, שהיה יישוב בשלבי הקמה, והיו ממייסדיו. בהמשך חזרו והשתקעו בקדומים.
דבורה היתה מורה בית הספר, ובעלה שימש כרב בבתי ספר חילוניים בכפר סבא, בהם בית הספר לאמנויות בבית ברל. תפקידו היה בעיקר מתן תשובות לשאלות רוחניות-עיוניות, ולא בענייני הלכה. תפקידו העיקרי הגיע לאחר מכן, כשכיהן כרב המועצה האזורית שומרון. בזמנו לא היו כלל רבני יישובים, והסמכויות כולן רוכזו בידי הרב האזורי.
הרב האיתן פעל רבות למינוי רבנים בישובים, על אף שהדבר גרע מסמכותו. "זו היתה הגדולה שלו שום רצון לכבוד. היית צריכה לראות באיזו שמחה הכתיר את הרב של קדומים. הוא לקח את הילדים שלנו לשמוע את השיעורים שלו".
במסגרת התפקיד היה אחראי גם על הכשרות במפעלים ומוסדות בשומרון. כאיש הלכה, פעל ללא לאות כדי שההשגחה תהיה מדוקדקת: הוא ביקר במפעלים בשעות בלתי שגרתיות כדי לבדוק שגם אז הכל מתנהל כשורה. לעתים הגיע סמוך למוצ"ש, כדי לראות אם יש פועלים במפעל, כיוון שהתעורר חשד שהפועלים עובדים בשבת. גם היישובים החילוניים שהיו אז: כדים, גנים ושקד, זכו לקשר חם עם הרב: הוא היה מגיע להעביר שיעורים, וחלק מהמשפחות אף חזרו בתשובה ונשארו בקשר עם משפחת האיתן עד היום.
איך השפיעה עבודת הרבנות על חיי הבית?
"הטלפונים צלצלו ללא הפסקה. הוא לא הסכים להגביל את עצמו לשעות קבלה. הילדים קנו לו במתנה טלפון אלחוטי, כדי שלא יצטרך לרוץ כל רגע לענות. אנשים הגיעו אלינו כל הזמן עם שאלות ובקשות. הוא דאג לעירוב ביישובים ולהקמת ועדות דת". עם זאת, מציינת האיתן, היה לו זמן גם לבית: "הוא אמנם לא ידע לתקוע מסמר או להחליף חיתול לילד, אך היה מעורב בפרטי הפרטים של מה שקורה עם הילדים".
במקביל לגידול אחד-עשר הילדים, בהם בת מאומצת, עסקה האיתן בחינוך ילדי קדומים בכלל: תחילה כמורה בבית הספר, לאחר מכן היתה ממקימי אולפנת להב"ה, ולבסוף כמנהלת בית הספר במקום. את הפרק הזה היא מכנה "הכישלון של חיי". בתום שלוש שנות ניהול היא עזבה, מתוך תחושה ברורה שהיא וניהול הם שני קווים מקבילים שלעולם לא ייפגשו עוד.
צדיק בכל רגע
במהלך אותן שנים קשות התרגש אסון אחר על המשפחה: בעלה חלה בסרטן, ובמשך שנה תמימה נאבק על חייו. האיתן מתארת את השנה הזו דווקא כשנה של התעלות: "בבית היתה שמחה. תפקדנו ביעילות, היתה אחדות. ידענו שאבא חולה, אבל הוא יבריא. הרופא אמר לנו שאיננו פועלים נכון, כי כשהוא ימות נקבל שוק שלא נוכל להתמודד איתו. אבל לא ראינו סיבה שימות".
היא מתארת גם את התגייסותו של היישוב כולו לסייע בכל מה שניתן: מיטה למניעת פצעי לחץ, טיפולים מיוחדים ואפילו מניינים שהתגבשו ברגע כדי לאפשר לבעלה להתפלל במניין. במרכז הפעילות עמד החולה עצמו: בעלה לא ויתר על שום מילימטר מתפקודו כרב העומד לשירות הציבור. בנו אליהו ליווה אותו בשנה האחרונה לחייו לכל המקומות שאליהם ביקש להגיע. בימים הקשים הוא סחב אותו על כתפיו לבית הכנסת. בבקרים לקח אותו למשרד בקרני שומרון.
אליהו מספר כי באחת הפעמים הם נסעו לטיפול בירושלים. "לפני שיצאנו מהעיר, אמר לי אבא: 'יש פה מישהו שהבטחתי פעם לתת לו צדקה. אולי נעבור וניתן לו עכשיו?' התפלאתי, איך במצבו הוא חושב על דברים כאלו.
"הוא היה מסור מאוד לתפילה במניין. אדם רגיל היה פוטר את עצמו בנסיבות קשות כאלו, אבל הוא קיים את הדברים לא מצד החובה, אלא כצורך פנימי". אליהו הלך עם אביו לרשום זוגות לנישואין במועצה הדתית. אליהו רשם, כיוון שלאביו כבר לא היה כוח, ואת מעט הכוח שנותר בו הקדיש לשיחה עם הזוג. "מהשיחות האלו למדתי רבות לעבודה שלי היום, במכון פוע"ה. איך לדבר עם הזוגות, לחייך ולהקשיב, ולא לפתוח בתוכחה שאוטמת את לב השומע מיד".
בני משפחתו לא צפו את יומו האחרון. אליהו מספר כי בלילה שלפני הפטירה, הגיע במפתיע אחד הרבנים שאליו פנתה המשפחה כדי לקבל ברכה. "הוא הגיע לבית החולים עם מניין בחורים. אבא לא היה בהכרה, אך הוא קרא לידו קריאת שמע ואמר וידוי, ולאחר מכן הלך. למחרת נפטר אבא".
האיתן אומרת כי הילדים לא חוו טראומה בשנת המחלה ובעקבות הפטירה, אך כיוון שהיא זהירה מאוד בלשונה, היא איננה חוסכת מאמצים ופותחת בסבב טלפוני בין כמה מצאצאיה כדי לוודא שתחושתה נכונה.
"עשינו המון דברים בזמן המחלה", אומר הבן, אמציה. "ניסינו דיאטות מיוחדות, זריקות, נסענו להביא ויטמין סי, ביקשנו ברכות מרבנים. ניסינו כל מה שאפשר בשביל אבא, ועצם העשייה היא דבר שנותן המון. לכן הרגשנו כל הזמן שאבא יהיה בסדר".
הבת נועה אומרת כי היתה תחושת צער ואובדן, אך לא דיכאון. "האווירה בבית היתה לקבל הכל באהבה, שזהו ניסיון שנעמוד בו ושהכל לטובה. ציפינו לנס, אך פטירתו היתה צפויה. בכל אופן", מסכמת נועה, "הוא נתן לנו מספיק כוחות בשביל להמשיך".
בן אחר מספר כי כשהאב נפטר, ההרגשה היתה שממשיכים הלאה, ובעיקר ממשיכים את אבא. אליהו התפעל בעיקר מכך שהידרדרות הגופנית לא גרעה מהגדלות הרוחנית: "החיוך, היחס והמחשבה על כל אחד גם כשסבל".
כשהתאלמנה האיתן מבעלה, משאת נפשה היתה להמשיך לגדל את בניה הקטנים להיות בני תורה. בנה הצעיר היה אז בן שנתיים. "לא היתה לי שום התלבטות אם לעזוב את קדומים. מצד אחד עזבתי את ניהול בית הספר, ומצד שני חיפשתי דמות תורנית שתנחה את ילדי". היא עברה לגור ליד הוריה, בגבעת שאול בירושלים. ההורים שמחו מאוד, ואביה לקח את הנכדים איתו לתפילות ולשיעורי תורה. היום גרים איתה שני הילדים הקטנים, שבגרו בינתיים, והם חניכי ישיבות כרם ביבנה וטלז סטון. "הם נראים כך בזכות אבא שלי", אומרת האיתן.
תהלים לכל אחד
מאז פטירתו של הרב האיתן, לפני 14 שנה, מפעילה המשפחה קרן הנצחה לזכרו, 'אור יצחק'. "הקרן משלמת רק בשקלים, כי בעלי התנגד לשימוש בדולרים", היא אומרת. מעבר לקרן הגמ"ח, יוצאים מדי שנה ספר, חוברת או קלטת לזכר הבעל והאב. הילדים ייסדו בבתי הספר גמ"חים של מכשירי כתיבה לעילוי נשמתו, וכעת מוקדש לעילוי נשמתו גם סט התקליטורים שמוציאה רעייתו על ספר תהלים, וכאן עצם העניין:
דבורה האיתן היא אישה צנועה מכל הבחינות. לדבר על עצמה ולגולל את תולדות חייה במשך שלוש שעות הוא דבר שמעולם לא חלמה לעשות, וגם אחרי שעשתה זאת לא מדובר בהתגשמות של חלום מבחינתה. הסיבה היחידה שבעטיה נעתרה לקיום הריאיון היא השאיפה להפיץ את סדרת התקליטורים שלה על ספר תהילים, ולא למטרות רווח. הרב מרדכי אליהו נתן את ברכתו לראיון, כדי לפרסם ברבים את לימוד מזמורי התהילים שהנהיגה.
הרעיון החל משיעור קבוע על ספר תהלים שהיתה מעבירה אחת לשבועיים לנשות קדומים. "פתאום תפסתי שזה גם מעניין וגם חשוב. אנו אומרים תהלים, אך לא מבינים הרבה קטעים מתוכם. חשוב להגיד תהלים, אך נעים יותר לומר כשמבינים. בנוסף", היא מציינת, "תהלים מקרבים את הגאולה, ולכן זה מתאים דווקא לתקופה הזו". להאיתן הוצע להעביר את שיעורי הנשים על גבי קלטות ותקליטורים, כך שנשים נוספות יוכלו להבין את מזמורי התהלים.
את מכוונת את הפרוייקט דווקא לנשים. ציבור הנשים מזוהה יותר עם אמירת תהלים מאשר גברים?
"לא, לאו דווקא. יש גם הרבה גברים שאומרים תהלים". היא מנסה לחשוב מדוע התמונה של גבר אומר תהלים לא זרה לה. רק לאחר דקות ארוכות, שבהן נמשכת השיחה בינינו, מבליח בה הזיכרון: "בטח. עכשיו אני מבינה למה אמרתי לך שגברים אומרים תהלים", היא מחייכת. "התחלתי להעביר את השיעורים הללו אחרי שבעלי נפטר, כי אמירת התהלים היתה חשובה לו מאוד. הייתי רואה אותו יושב כל היום וממלמל פסוקי תהלים. זה הספר שהיה לו כל הזמן בכיס".
בעלה ז"ל דאג שלא רק הוא יאמר תהלים: בכל יישוב שבו שימש כרב היה אוסף את הילדים ל'חברת תהלים'. אם לא היה תקציב לקנות להם הפתעות, היה מוציא מכיסו. בכל יום שישי היה חוזר הביתה עמוס חבילות: ארטיקים, גלידות או בולים שהיה קונה בדואר. "פרויקט התהלים הוא לזכרו. חשוב לי שיראה שאנו ממשיכים את דרכו", אומרת האיתן. גם הילדים ממשיכים, כל אחד במקומו, בארגון סביב אמירת התהלים.
את השיעורים המוקלטים בונה האיתן בעצמה, אולם, והיא מדגישה זאת שוב ושוב, הם נטולי כל חידוש משל עצמה. העקרונות המרכזיים הם ביאורי כל המילים הקשות, הבנת הפסוקים מתוך ראייה כוללת של הפרק, וניתוח שלושה מעגלים קבועים בכל פרק: הרובד האישי של דוד המלך, הרובד הפרטי של כל יהודי והרובד של כלל ישראל.
"זו עבודה קשה מאוד", היא מסכמת את תהליך היצירה, שהוא למעשה אסופת דברי ראשונים ואחרונים על המזמורים. "אין שם שום דבר משלי. מי אני שאכתוב פירוש לתהלים? אני רוצה ליצור משהו שיהיה שייך לכל עם ישראל. את דעתי לא כולם חייבים לקבל, אבל את דעת רש"י, רמב"ן ואבן עזרא כולם חייבים לקבל".
מכל מזמור היא מפיקה גם מסרים חינוכיים, דקדוק במצוות וכד'. תהליך הלימוד שלה הוא מעמיק ונטול פשרות: היא יושבת עם ערמות של ספרים, מעתיקה את כל הפירושים על כל פרק, ולאחר מכן מעתיקה את אלו היוצרים יחד רעיון אחיד. מכאן והלאה מבשיל הפרויקט בתוך המשפחה: השיעור עובר ליטוש בידי חתנה, עמיחי כינרתי, ומוקלט באולפנים של בנה, אמציה האיתן, בקדומים. אמציה גם מוסיף קריאה מוטעמת של כל מזמור, וכן קטעי שירה בין שיעור לשיעור, כך שהתוצאה היא תקליטור מגוון ונעים לאוזן.
בלי מסרים פמיניסטיים
בעבודה של שנתיים יצאו שלושה תקליטורים, הכוללים את המזמורים א-כב. כעת מצפה האיתן לפידבק מהציבור הרחב, כדי לקבל מוטיבציה להמשך: "התקליטור הראשון יצא ליום השנה של בעלי והופץ בקרב בני משפחה וידידים. התגובות היו נלהבות: המאזינים סיפרו כי הם נהנים לשמוע את השיעורים בנסיעה, תוך כדי גיהוץ, ואפילו בזמן ריצת הבוקר. בתי מספרת על מישהי שאמרה לה שאמירת התהלים שלה השתנתה בזכות השיעורים הללו".
את מעבירה את השיעורים בקולך על גבי התקליטור. את מייעדת אותו גם לגברים?
"מבחינה הלכתית ביררנו, ואין בעיה שגברים יאזינו, אבל קהל היעד שלי הוא נשים. קיבלתי הסכמות לדיסק מרבניות, ולא מרבנים. זה לא שייך שהם יקשיבו לשיעורים שאני מעבירה".
במידה והפרויקט הנוכחי יצליח, שוקלת האיתן להוציא סדרת שיעורים נוספת בנביאים. בשנתיים האחרונות היא מעבירה שיעור קבוע בנביאים ראשונים לנשות קריית משה בירושלים. כל פרק נלמד תחילה בבקיאות, ולאחר מכן מופקים ממנו לקחים לאורחות חיים.
"זה ממש לא תנ"ך בגובה העיניים", היא נחרדת לשמע האפשרות. "הכל מחז"ל, וזה נפלא איך הכל נמצא בתנ"ך: יחסי איש ואשתו, הורים וילדים, יחסי שכנים". יש לה מחברת מסודרת בה מועתקים המקורות המשמשים אותה בשיעור, ומתוכה היא מקריאה לי דוגמה, כדי לשבר את האוזן:
"בתחילת ספר שמואל מסופר על חנה שבכתה על היותה עקרה. בעלה ניסה לפייס אותה, וכתוב שאכלה. לאחר מכן בירך אותה עלי הכהן, ושוב כתוב שהיא אוכלת. כמה היא צריכה לאכול?" האיתן מפיקה מכאן לקח חשוב ליחסי איש ואשתו: "בפעם הראשונה, אלקנה ניסה לפייס אותה ונתן לה אוכל. זה אמנם לא הרגיע אותה, אך היא אכלה רק כדי לשתף פעולה. כלומר: מנסים לפייס אותך? אל תגידי 'זה מה שאתה יכול לעשות? זה לא עוזר לי בכלל'. תשתפי פעולה, תחזירי אותו יחס".
למרות העמקתה בלימוד תורה, היא נרתעת מלשייך את עצמה לז'אנר החדש של לומדות התורה למיניהן. היא לא מנסה להוכיח משהו למישהו, לדבריה, אלא זהו התחום שבו עסקה רוב שנותיה: "ההנאה הגדולה שלי בחיים היא לשבת עם ספרים וללמוד. איזה טעם יש לחיים בלי לימוד? אני לא רואה בזה חידוש. נשים יכולות לשבת וללמוד לעצמן. אני לא נכנסת לשטח של גברים, לא מנסה להשפיע עליהם או לחדש משהו מעצמי".
כשאת מכינה שיעור, את לומדת מקורות מהתלמוד. אין לך בעיה עם לימוד גמרא?
"אני פותחת גמרות רק כדי להבין את התנ"ך, אך אני מסתייגת מלימוד גמרא לשם גמרא".
לתת בכל מחיר
למרות היותה אישה פעילה ותוססת כל שנותיה, היא לא מגדירה את עצמה כפמיניסטית, וכאישה היא מרגישה טוב במקום שלה. הגבולות שהיא מציבה לעצמה ברורים: "לעולם לא אומר דבר תורה בנוכחות גברים, בבריתות או בר מצוות. גם לא אלך להיות טוענת רבנית. הטיפולים האלטרנטיביים שלי מיועדים לנשים בלבד. לדעתי, היהדות השאירה לאישה מרחב גדול לפעול בו, ואין צורך לפרוץ גבולות. עם כל מה שאני עושה עוד לא הגעתי לגבול שלי. בהחלט אינני תופסת את מקומו של הגבר בבית, לא פעם ולא היום".
מסלול חייה של דבורה האיתן זרם עד כה באפיק אחד, שכמו לקוח מאגדות חז"ל: בעל שלומד תורה, אישה שמרביצה תורה בדרכה שלה, ילדים שהולכים בעקבותיהם, וכולם אחוזים באדמת ארץ ישראל בכל רמ"ח אבריהם.
היא עצמה לא חשבה שתימצא יום אחד תחת הכותרת 'מטפלת אלטרנטיבית'. אבל גם זה קרה, וכמו תמיד, מתוך חשיבה על טובת הכלל: לאחר שעברה לירושלים המשיכה בהוראה, אך חשה שבעבודה פרטנית תוכל לתרום יותר. בית הספר שבו לימדה אפשר לה לצאת לפנסיה מוקדמת, והיא ניצלה זאת לצורך לימוד מקצוע שבו תוכל לסייע לזולת.
גם כאן נפל הפור בהשפעת המשפחה: "יש לי נכדה מיוחדת, שהיתה זקוקה לטיפולים רבים. כשהלכתי איתה, גיליתי שכל החוגים לילדים מוגבלים עולים כפול מאלו המיועדים לילדים רגילים. זה ממש אבסורד", היא טוענת בלהט. "הרי ילד רגיל לא חייב ללמוד נגינה או שחייה. אבל בשביל ילד מוגבל הנגינה ממלאה את הנפש, כי הוא לא מסוגל לדבר. השחייה מלמדת אותו ללכת. הם זקוקים לכל אלו כדי להתפתח. לכן החלטתי ללמוד משהו שיעזור לאנשים, ולעשות זאת במחיר המינימלי".
האיתן למדה שיטות טיפול מכל הסוגים: רפלקסולוגיה, גרפולוגיה, אבנים, רייקי, שמנים, פרחי בך ועוד. היא נעצרה כאשר הגיעה לשיטת 'מוח אחד', שנראתה לה האפקטיבית ביותר. לטיפולים מגיעות אליה נשים חילוניות ודתיות מכל הארץ, ששמעה מגיע אליהן מפה לאוזן. היא משלבת בטיפול כמה שיטות, ובמרכזן 'מוח אחד'. בחדר העבודה שלה תלויות תעודות מקצועיות למכביר, ועל המדפים ניתן למצוא עשרות אבנים צבעוניות, שמנים מיוחדים ושאר נפלאות הבריאה.
השגחה פרטית בכל מקום
איך מסתדרת אישה דתית כמוך עם מסגרת לימודים חילונית ברובה?
לפני התשובה העקרונית לשאלה, מעדיפה האיתן לפתוח בסיפור האהוב עליה: היא מספרת כי בפגישה הראשונה של הקורס התיישבו כל התלמידים במעגל, והמנחה הורתה לכל אחד מהמשתתפים לרשום את שמו ואת מספר הטלפון שלו על גבי פתק. האיתן מילאה את המשימה בתמימות, כמו כולם. לאחר מכן אספה המנחה את הפתקים, והסבירה: "כעת יקבל כל אחד פתק עם שם של משתתף בקורס, שאותו יצטרך לפנק בחודש הקרוב. זה יכול להיות באמצעות עוגה, טלפון, מילה טובה וכו'".
המשימה נפלה עליה כרעם ביום בהיר: "אני הייתי המבוגרת ביותר בקורס, השאר היו צעירים וצעירות, חילונים ברובם. אמרתי לעצמי: 'ריבונו של עולם, מה לעשות? הרי אם יצא לי שם של בחור בפתק, אין סיכוי שאתחיל לשוחח איתו או לפנק אותו בדרכים כאלו ואחרות. אם תצא לי בחורה, איך אפנק אותה, אקנה לה נזם לאף? ואם נניח מישהו יקנה לי עוגה, איך זה ייראה כשאתחיל לבדוק את הכשרויות שלה מכל הכיוונים?' הבעיה היתה גם מהכיוון ההפוך: מה יהיה אם בחור יתחיל להתקשר אלי ולקנות לי מתנות? זה ממש לא שייך מבחינתי.
"מצד שני, לא רציתי להרוס לה את הקורס, וגם לא רציתי לעזוב אותו עכשיו, אחרי ששילמתי 2,500 שקלים. חשבתי גם שזה ייתפס לא יפה, שדווקא הדתייה עושה בעיות, כאילו הדתיים לא יכולים להשתלב עם קצת שמחת חיים. המנחה חילקה לנו את הפתקים, ואני התפללתי: 'ריבונו של עולם! אני לא יודעת איך, אבל תעזור לי!' והוא עזר באופן המדהים ביותר שיכול להיות".
דבורה האיתן פתחה את הפתק בידיים רועדות. כתב היד נראה לה מוכר: 'דבורה האיתן, ירושלים. טלפון...'. כשהמנחה שאלה אותה אם היא מסתדרת עם השם שקיבלה, היא השיבה: "בטח, מצוין". את הפתק הצהוב עם שמה היא לקחה הביתה. באותו שבוע, כשהתבקשה להעביר שיעור בנושא 'השגחה פרטית', לא היתה צריכה יותר מאשר להציג את הפתק ללומדות השיעור.
במפגש הבא בקורס, שאלה אותה המנחה אם היא נתנה וקיבלה על-פי מה שהוגרל בפעם הקודמת. "בוודאי!" ענתה בשמחה, "נתתי וקיבלתי הרבה מאוד". ולנו היא מסבירה: "בזכות הפתק הזה קיבלתי הרבה יראת שמים, ונתתי עשרות נשים שמעו בזכותו שיעור בהשגחה פרטית". היא מציגה בפני את הפתק, שבו היא משתמשת עד היום לצורך העבר המסר.
למרות הסיוע הצמוד משמים שלו זכתה בתקופת הלימודים הלא פשוטים הללו, סבורה האיתן כי ההשתלבות בקורס חילוני מעין זה איננה בררה של לכתחילה: "לימוד במקום חילוני הוא מאוד מסובך. הוא מתאים רק למי שמסוגלת לעמוד מן הצד, לא להיכנס לחברה. זה ניסיון גדול. כשהמורה מסביר לך שהטבע בורא את עצמו את מתפוצצת, אך לא יכולה לומר כלום כי באת ללמוד אצלו. אני לא במצב שאהיה מושפעת, אך הצעירים עלולים ליפול בפח".
עם זאת, מדגישה האיתן, רוב המקומות שבהם למדה את התחום היו דתיים, וברמה העקרונית לא קיימת סתירה בין היהדות לבין מקצועות הרפואה האלטרנטיבית. לדבריה, מדובר במדע נטו, והתורה והמדע אינם סותרים זה את זה. "גם חז"ל דיברו על סגולות הטמונות באבנים. כל אבני החן קיבלו את כוחן מאבני החושן", היא ממחישה את טענתה. "ה' הרי ברא את העולם בשביל האדם. לא ייתכן שיצר כל-כך הרבה סוגי צמחים ואבנים שאין בהם תועלת מיוחדת לאדם".
ה' לא בורא דברים סתם
מדי כמה טיפולים ממלאת האיתן עמודים נוספים במחברת אישית, שבה היא מרכזת את כל סיפורי ההשגחה וההצלחה שבהם היא נתקלת במהלך טיפוליה. היא מקריאה לי מהספר כמה מהדוגמות הפשוטות יחסית: ילדה אדישה ועצובה שהגיעה עם אמה לטיפול. תוך כדי חיטוט בסלסלת האבנים, שלפה ממנה הילדה באקראי אבן, וביקשה מהאם לרכוש אותה. האם לא הבינה מה מצאה הילדה דווקא באותה אבן פשוטה, אך האיתן זיהתה מיד כי בדובר באבן הפירית אבן השמחה, וזה בדיוק מה שהילדה הרגישה שחסר לה.
אישה אחרת הגיעה מתוחה כולה, ומאחוריה מטען של בעיות נוספות. היא ביקשה לאתר באמצעות האבנים מהן הבעיות הספציפיות שלה, וגם היא בחרה אבן באקראי. האישה נדהמה לגלות כי מדובר באבן בלוטת התריס: "בדיוק הבוקר עשיתי בדיקה על בלוטת התריס, ואני מצפה לתוצאות", סיפרה. האיתן אבחנה כי זו הסיבה למתח הכללי, וכעת ניתן להתחיל ולפרוט את שאר הבעיות.
מכתבי התודה התלויים בחדר, טומנים בחובם חיים שלמים שעברו תפנית של 180 מעלות בזכות טיפוליה של האיתן: עקרת בית שלקתה בדיכאון, והעבירה את ימיה בשכיבה במיטתה תוך התעלמות מהילדים. כיום, בזכות הטיפול, היא אמא למופת שמשחקת עם הילדים, מבשלת להם אוכל ומתפקדת באופן מלא.
ילדה שלא הוציאה הגה מפיה בכל שעות שהותה בגן הילדים, הפכה לילדה עליזה ומלאת שמחת חיים. "אנשים שואלים אותי: 'איך את לא מתרגשת מלראות בכל פעם השגחה פרטית מול העיניים?' אני מרגישה יותר דתית אחרי כל טיפול. זה פשוט יוצר בנו יראת שמים. אנשים יוצאים מפה יותר צדיקים", היא מתארת בהתרגשות.
לאחר שהיא מדגימה עלי טיפול במטוטלת ופרחי בך, היא שואלת: "נו, זה טבע? זה הקב"ה במיטבו!" היא מראה לי אבן המשולבת בצבעי ורוד וירוק: "את חושבת שסתם הטבע בחר צבעים כאלו? הצבעים באבן הזו, למשל, באים לסדר את הרגשות שלנו".
הטיפול באבנים כחלק מעבודת ה' הוא מסר שאותו היא מעבירה גם הלאה: קבוצת בנות שהגיעה אליה בחודש אלול כדי לשמוע שיחה על אהבת ה', עברה במקום זה טיפול קצר: "הן בחרו אבנים. לפי הבחירה של כל אחת, יכולתי לומר מה מציק לה. יש אהבת ה' יותר מזה? הן רואות באופן ברור שה' לא ברא דברים סתם". לפני ובמהלך כל טיפול נושאת האיתן תפילה להצלחתו. "אין אצלי לטפל בלי להתפלל קודם. לפעמים לא מצליח לי בהתחלה, ואז אני מתחננת ומבקשת מה' שוב שיעזור לי, ונודרת כסף לצדקה. אחר-כך זה תמיד מצליח", היא מעידה.
חיים של תורה
לקראת סיום אני מבקשת ממנה לפרוש בפנינו את מפת הילדים והנכדים. היא מסרבת בעדינות אך בתוקף, ומסבירה: "התא המשפחתי צריך להיות דבר שבצנעה, לא להיחשף לעיני כל ברשימות. לפעמים, דווקא ההורים המציגים בגאווה רשימה מעוררת כבוד של צאצאיהם, לא מגלים את האמת: עם חצי מהילדים כמעט אין להם קשר".
הטלפון המצלצל ללא הפוגה בביתה הוא בעיניה התיאור היפה ביותר למשפחתיות החמה השוררת בינה ובין ילדיה: "את רואה איך כולם מתקשרים כל הזמן? ולא תיאמתי את זה מראש", היא מחייכת. "זו הדרך הכי נכונה בעיני לתאר את המשפחה שלנו". באופן כללי, פזורים תשעת ילדיה הנשואים בכל רחבי הארץ: ממירון לאיתמר, דרך קדומים ועד לכפר דרום. שני בניה הצעירים, כאמור, עדיין גרים בבית. בניה ובנותיה עוסקים בתחומים שונים, חלקם לומדי תורה וחלקם אנשי מעשה, אך כולם נאמנים לדרך התורה ולדרך בה חינכו אותם הוריהם.
איך את מסבירה את ההצלחה החינוכית של שניכם?
"ההצלחה עם הילדים היא סיעתא דשמיא, אני תולה הכל בתפילות ובקב"ה".
מה הקו החינוכי שהתוויתם בבית?
"הכי חשוב שתהיה בן תורה. אם אתה יכול לשאת עוד משהו תצא החוצה, אך כל זמן שאינך מרגיש מלא וגדוש בתורה, שום דבר אחר לא נכנס. לכן יש לי עוד בנים שממשיכים לשבת בכולל. לא חינכנו את הילדים לשבת ולקרוא ספרות חול. המטרה היא חיים בקודש. אני לא זוכרת את בעלי מדבר דברי חול, לכל דבר היתה מטרה".
היא מוסיפה ומתארת את האווירה שעוצבה בבית: "המושג 'תרבות פנאי' לא היה קיים אצלנו בבית, וגם לא אצל הילדים שלנו. כל רגע פנוי מעבודה מקדישים ללימוד. מה עושים בחופש? לומדים. גם אם הילדים שיחקו לפעמים, אלו היו דברים שוליים מבחינתם".
מצד שני, ניתן לזהות אצלכם פתיחות לתחומים נוספים: את עוסקת ברפואה אלטרנטיבית, יש לך בן שעוסק בתקשורת. יש פה עיקרון של שילוב בין קודש וחול?
"לפעמים לא חייבים לשבת כל היום בכולל כדי להיות בן תורה אמיתי. בן תורה אמיתי זה אומר לא לעשות דברים סתם, אלא שמטרת החיים שלך תהיה להוסיף קדושה, להאדיר את שם ה' בעולם, לחיות על-פי ההלכה ללא פשרות. אפשר לעשות זאת גם כאיש תקשורת וגם כמורה בבית ספר".
בכל יום שיבוא
את ליל הסדר תחגוג משפחת האיתן המורחבת בכפר דרום. אמנם לא בהרכב מלא לחלוטין, כיוון שלשם כך יהיה צורך לשכור את בית המלון בנווה דקלים, אך הפורום יהיה מכובד וללא ספק שמח. אל הבן, שמתגורר כבר שנים בכפר דרום, הצטרפה לפני כשבוע אחות נוספת, שגרה עד כה בשכנות לאמה, בירושלים. האיתן מצרה על עזיבת הבת, אך גם מברכת על עצם הפעולה: "זה מה שצריך לעשות עכשיו, כדי למנוע את ההתנתקות", היא מסבירה.
את לא דואגת, בתור אמא לשני ילדים שגרים בגוש קטיף?
"גם אני עשיתי בדיוק אותו הדבר להורים שלי כשהלכתי לגור בקדומים. כמו שאז היה צריך לחזק את ההתנחלויות הללו, צריך היום לחזק לגוש קטיף".
את חוששת שזו תהיה הפעם האחרונה שלך בכפר דרום?
"מה פתאום פעם אחרונה?" היא מתפלאת, "המשיח הרי יבוא קודם", היא מוסיפה בביטחון גמור. "ברור שהוא יגיע בשלושת החודשים הקרובים, אנחנו בתקופה של גאולה ממש. קורים דברים כל-כך לא טבעיים: איפה יש עם בעולם שמעולל לעצמו דברים כמו שאנו מעוללים לעצמנו עכשיו? ברור שזו תקופת משיח. אצלנו מחכים לו בכל יום, ממש מוכנים לקראתו. אני קמה כל בוקר בתחושה אמיתית שהיום יבוא המשיח".
דבורה האיתן עוסקת בימים אלו, כמו שאר שכנותיה בגבעת שאול, בהכנת דירתה הצנועה לחג הפסח. היא מקבלת אורחים במאור פנים, מכינה ארוחת צהריים ועונה לטלפונים, ממש כמו כל עקרת בית. אך מתחת לחזות האימהית הפשוטה מפכה מעיין כוחות של נתינה ויצירה. "אמא שלי היא אישה מדהימה", חוזר ואומר לי אחד מבניה לפני הריאיון.
לא הרבה אמהות זוכות להערכה גלויה שכזו מילדיהן, ובמקרה של דבורה האיתן נראה שיש לכך סיבה מוצדקת. גם היום, כשהיא בשנות השישים לחייה, אין לה רגע מבוזבז: היא עוסקת בהפצת לימוד התורה לנשים ועוסקת במתן טיפול רפואי אלטרנטיבי לנשים הסובלות משלל בעיות. בזמן שנותר היא ממשיכה לטפח את 11 ילדיה ועשרות נכדיה ברחבי הארץ.
למען התורה והארץ
דבורה האיתן לבית הרצברג נולדה למשפחת חסידי גור מתל אביב. אביה, הרב משה ברוך הרצברג, היה "סוחר שכל חייו עסק בלימוד", כהגדרתה. הוא עמד בראש מפעל הביסקוויטים 'הדר', אך עסק רבות בהרבצת תורה ובלימוד תורה. לדבריה, לא היה באורח חייו חינוך לשילוב בין חול וקודש: "לא חשבנו על שילוב, הכל היה רק קודש".
היא התחנכה ב'בית יעקב' וב'לוסטיג', ולאחר מכן למדה ספרות באוניברסיטה העברית. על עצמה היא ממעטת לספר, וכשאנו מגיעות לפרק הנישואין היא נאנחת לרווחה, כשמבחינתה הגענו לעיקר בעלה. כבר כשנישאה ליצחק מאיר הייטנר, תלמיד ישיבת מרכז הרב, אמרו לה שהתחתנה עם הצדיק של הישיבה. גם היא מגדירה את בעלה ז"ל קודם כל כצדיק: "חייו היו קודש למטרה אחת למען ה'. הוא היה איש ההלכה והמוסר. החמיר רק על עצמו".
בעלה, מסתבר, לא צמח בחלל ריק: שורשיו המשפחתיים אחוזים היטב באדמת ישראל ובתורתו: סבו היה הרב משולם ראטה זצ"ל. בימים אלו משלימים הילדים מעין ביוגרפיה שלו, ומתוכה הם מוסרים לנו פרטים נבחרים: הרב ראטה כיהן כרב בכמה קהילות ברומניה. למרות היותו חרדי באורח חייו, השקפתו הציונית בעליל גרמה לו להיפלט מאותו זרם. כשהוצעה לו רבנות העיר לבוב, הותנתה ההצעה בכך שייטוש את דעותיו הציוניות. הרב ראטה סירב, והסביר שהעלייה לארץ היא חלק מתהליך הגאולה. סירובו גרר גם את סירובם של ראשי הקהילה למינויו.
הוא היה תלמידם של כמה מגדולי הדור, ביניהם הרב מאיר אריק. לאחר ששרד את השואה, עלה לארץ בשנת תש"ד. הוא שימש כחבר מועצת הרבנות הראשית וכאב בית הדין הגדול לערעורים. בין השאר היה גם יועץ קבוע לרב הראשי, הרב הרצוג.
ספרו המפורסם הוא שו"ת 'קול מבשר'. שתיים מתשובותיו החשובות בספר נגעו לענייני המדינה: באחת הוא נדרש לשאלה היכן לקבור את הנשיא חיים ויצמן. ויצמן ציווה לקברו ברחובות, אך הרב ראטה טען שיש לקברו בירושלים מפני כבוד מלכות. תשובה מפורסמת יותר היא בעניין אמירת הלל ביום העצמאות. קביעתו שיש לומר הלל ביום העצמאות גרמה לציבור החרדי לדחותו עוד יותר. לאחר שנפטר, בגיל 88, הוקמו על שמו מוסדות 'קול מבשר' במבשרת ציון, שבמרכזם כולל 'מרצ'.
רב לכל השומרון
הרב הייטנר עצמו החל את דרכו התורנית אצל ר' אליהו לופיאן בכפר חסידים, ועל שמו נקרא בנם אליהו. לאחר מכן היה מקורב מאוד לרצי"ה, בהיותו תלמיד במרכז הרב, וכיוון שהיה היחיד בעל מכונת כתיבה, זכה לכתוב את שיעורי הרצי"ה.
לאחר נישואיהם התגוררו בני הזוג בירושלים, והרב הייטנר החל ללמד במוסדות שונים. השם המעוברת האיתן היה בעצם מתנת יום הולדת לחמיה. "הוא היה רב צבאי, ובמסגרת זו התבקש לעברת את שמו. הם עברתו מהייטנר להאיתן, אך בעלי העדיף להישאר הייטנר. ביום הולדתו השבעים של חמי", היא מספרת, "הוא ביקש שנעברת גם אנחנו להאיתן, וזו היתה המתנה שלנו".
בהמשך התמנה בעלה לרב המושב בית מאיר, ומבית מאיר עברה המשפחה, שמנתה כבר תשע נפשות, לקדומים. הם היו מראשוני גוש אמונים, ועוד בטרם המעבר לקדומים נכחה משפחת האיתן בכל צעדה, עצרת או פעילות אחרת של חידוש ההתיישבות בשומרון. כשהרגישו שצריכים אותם במקום עצמו, עברו ללא היסוס לגור באוהל עם שבעת הילדים. "אחרי האוהלים גרנו בחדר ההרצאות של המחנה הצבאי בקדום. תקענו קרש באמצע החדר כדי לסמן את חדר ההורים. לא היו מים או שירותים. הייתי רצה עם כל הכלים למעלה, והלכנו עם האמבטיה לעמוד בתור בערבים. אבל הילדים לא התלוננו", היא מספרת.
בפעם הראשונה שהגיעו לקדומים ערך להם היישוב מבחן קבלה: הם הגיעו לשבת, והתבקשו להעביר אותה בגן המשחקים בחוץ. "לא הבנו למה אף אחד לא מארח אותנו. בסוף התברר שזה היה מעין מבחן הישרדות, אם נוכל להמשיך גם בתנאים קשים". לאחר מכן עברו לקרני שומרון, שהיה יישוב בשלבי הקמה, והיו ממייסדיו. בהמשך חזרו והשתקעו בקדומים.
דבורה היתה מורה בית הספר, ובעלה שימש כרב בבתי ספר חילוניים בכפר סבא, בהם בית הספר לאמנויות בבית ברל. תפקידו היה בעיקר מתן תשובות לשאלות רוחניות-עיוניות, ולא בענייני הלכה. תפקידו העיקרי הגיע לאחר מכן, כשכיהן כרב המועצה האזורית שומרון. בזמנו לא היו כלל רבני יישובים, והסמכויות כולן רוכזו בידי הרב האזורי.
הרב האיתן פעל רבות למינוי רבנים בישובים, על אף שהדבר גרע מסמכותו. "זו היתה הגדולה שלו שום רצון לכבוד. היית צריכה לראות באיזו שמחה הכתיר את הרב של קדומים. הוא לקח את הילדים שלנו לשמוע את השיעורים שלו".
במסגרת התפקיד היה אחראי גם על הכשרות במפעלים ומוסדות בשומרון. כאיש הלכה, פעל ללא לאות כדי שההשגחה תהיה מדוקדקת: הוא ביקר במפעלים בשעות בלתי שגרתיות כדי לבדוק שגם אז הכל מתנהל כשורה. לעתים הגיע סמוך למוצ"ש, כדי לראות אם יש פועלים במפעל, כיוון שהתעורר חשד שהפועלים עובדים בשבת. גם היישובים החילוניים שהיו אז: כדים, גנים ושקד, זכו לקשר חם עם הרב: הוא היה מגיע להעביר שיעורים, וחלק מהמשפחות אף חזרו בתשובה ונשארו בקשר עם משפחת האיתן עד היום.
איך השפיעה עבודת הרבנות על חיי הבית?
"הטלפונים צלצלו ללא הפסקה. הוא לא הסכים להגביל את עצמו לשעות קבלה. הילדים קנו לו במתנה טלפון אלחוטי, כדי שלא יצטרך לרוץ כל רגע לענות. אנשים הגיעו אלינו כל הזמן עם שאלות ובקשות. הוא דאג לעירוב ביישובים ולהקמת ועדות דת". עם זאת, מציינת האיתן, היה לו זמן גם לבית: "הוא אמנם לא ידע לתקוע מסמר או להחליף חיתול לילד, אך היה מעורב בפרטי הפרטים של מה שקורה עם הילדים".
במקביל לגידול אחד-עשר הילדים, בהם בת מאומצת, עסקה האיתן בחינוך ילדי קדומים בכלל: תחילה כמורה בבית הספר, לאחר מכן היתה ממקימי אולפנת להב"ה, ולבסוף כמנהלת בית הספר במקום. את הפרק הזה היא מכנה "הכישלון של חיי". בתום שלוש שנות ניהול היא עזבה, מתוך תחושה ברורה שהיא וניהול הם שני קווים מקבילים שלעולם לא ייפגשו עוד.
צדיק בכל רגע
במהלך אותן שנים קשות התרגש אסון אחר על המשפחה: בעלה חלה בסרטן, ובמשך שנה תמימה נאבק על חייו. האיתן מתארת את השנה הזו דווקא כשנה של התעלות: "בבית היתה שמחה. תפקדנו ביעילות, היתה אחדות. ידענו שאבא חולה, אבל הוא יבריא. הרופא אמר לנו שאיננו פועלים נכון, כי כשהוא ימות נקבל שוק שלא נוכל להתמודד איתו. אבל לא ראינו סיבה שימות".
היא מתארת גם את התגייסותו של היישוב כולו לסייע בכל מה שניתן: מיטה למניעת פצעי לחץ, טיפולים מיוחדים ואפילו מניינים שהתגבשו ברגע כדי לאפשר לבעלה להתפלל במניין. במרכז הפעילות עמד החולה עצמו: בעלה לא ויתר על שום מילימטר מתפקודו כרב העומד לשירות הציבור. בנו אליהו ליווה אותו בשנה האחרונה לחייו לכל המקומות שאליהם ביקש להגיע. בימים הקשים הוא סחב אותו על כתפיו לבית הכנסת. בבקרים לקח אותו למשרד בקרני שומרון.
אליהו מספר כי באחת הפעמים הם נסעו לטיפול בירושלים. "לפני שיצאנו מהעיר, אמר לי אבא: 'יש פה מישהו שהבטחתי פעם לתת לו צדקה. אולי נעבור וניתן לו עכשיו?' התפלאתי, איך במצבו הוא חושב על דברים כאלו.
"הוא היה מסור מאוד לתפילה במניין. אדם רגיל היה פוטר את עצמו בנסיבות קשות כאלו, אבל הוא קיים את הדברים לא מצד החובה, אלא כצורך פנימי". אליהו הלך עם אביו לרשום זוגות לנישואין במועצה הדתית. אליהו רשם, כיוון שלאביו כבר לא היה כוח, ואת מעט הכוח שנותר בו הקדיש לשיחה עם הזוג. "מהשיחות האלו למדתי רבות לעבודה שלי היום, במכון פוע"ה. איך לדבר עם הזוגות, לחייך ולהקשיב, ולא לפתוח בתוכחה שאוטמת את לב השומע מיד".
בני משפחתו לא צפו את יומו האחרון. אליהו מספר כי בלילה שלפני הפטירה, הגיע במפתיע אחד הרבנים שאליו פנתה המשפחה כדי לקבל ברכה. "הוא הגיע לבית החולים עם מניין בחורים. אבא לא היה בהכרה, אך הוא קרא לידו קריאת שמע ואמר וידוי, ולאחר מכן הלך. למחרת נפטר אבא".
האיתן אומרת כי הילדים לא חוו טראומה בשנת המחלה ובעקבות הפטירה, אך כיוון שהיא זהירה מאוד בלשונה, היא איננה חוסכת מאמצים ופותחת בסבב טלפוני בין כמה מצאצאיה כדי לוודא שתחושתה נכונה.
"עשינו המון דברים בזמן המחלה", אומר הבן, אמציה. "ניסינו דיאטות מיוחדות, זריקות, נסענו להביא ויטמין סי, ביקשנו ברכות מרבנים. ניסינו כל מה שאפשר בשביל אבא, ועצם העשייה היא דבר שנותן המון. לכן הרגשנו כל הזמן שאבא יהיה בסדר".
הבת נועה אומרת כי היתה תחושת צער ואובדן, אך לא דיכאון. "האווירה בבית היתה לקבל הכל באהבה, שזהו ניסיון שנעמוד בו ושהכל לטובה. ציפינו לנס, אך פטירתו היתה צפויה. בכל אופן", מסכמת נועה, "הוא נתן לנו מספיק כוחות בשביל להמשיך".
בן אחר מספר כי כשהאב נפטר, ההרגשה היתה שממשיכים הלאה, ובעיקר ממשיכים את אבא. אליהו התפעל בעיקר מכך שהידרדרות הגופנית לא גרעה מהגדלות הרוחנית: "החיוך, היחס והמחשבה על כל אחד גם כשסבל".
כשהתאלמנה האיתן מבעלה, משאת נפשה היתה להמשיך לגדל את בניה הקטנים להיות בני תורה. בנה הצעיר היה אז בן שנתיים. "לא היתה לי שום התלבטות אם לעזוב את קדומים. מצד אחד עזבתי את ניהול בית הספר, ומצד שני חיפשתי דמות תורנית שתנחה את ילדי". היא עברה לגור ליד הוריה, בגבעת שאול בירושלים. ההורים שמחו מאוד, ואביה לקח את הנכדים איתו לתפילות ולשיעורי תורה. היום גרים איתה שני הילדים הקטנים, שבגרו בינתיים, והם חניכי ישיבות כרם ביבנה וטלז סטון. "הם נראים כך בזכות אבא שלי", אומרת האיתן.
תהלים לכל אחד
מאז פטירתו של הרב האיתן, לפני 14 שנה, מפעילה המשפחה קרן הנצחה לזכרו, 'אור יצחק'. "הקרן משלמת רק בשקלים, כי בעלי התנגד לשימוש בדולרים", היא אומרת. מעבר לקרן הגמ"ח, יוצאים מדי שנה ספר, חוברת או קלטת לזכר הבעל והאב. הילדים ייסדו בבתי הספר גמ"חים של מכשירי כתיבה לעילוי נשמתו, וכעת מוקדש לעילוי נשמתו גם סט התקליטורים שמוציאה רעייתו על ספר תהלים, וכאן עצם העניין:
דבורה האיתן היא אישה צנועה מכל הבחינות. לדבר על עצמה ולגולל את תולדות חייה במשך שלוש שעות הוא דבר שמעולם לא חלמה לעשות, וגם אחרי שעשתה זאת לא מדובר בהתגשמות של חלום מבחינתה. הסיבה היחידה שבעטיה נעתרה לקיום הריאיון היא השאיפה להפיץ את סדרת התקליטורים שלה על ספר תהילים, ולא למטרות רווח. הרב מרדכי אליהו נתן את ברכתו לראיון, כדי לפרסם ברבים את לימוד מזמורי התהילים שהנהיגה.
הרעיון החל משיעור קבוע על ספר תהלים שהיתה מעבירה אחת לשבועיים לנשות קדומים. "פתאום תפסתי שזה גם מעניין וגם חשוב. אנו אומרים תהלים, אך לא מבינים הרבה קטעים מתוכם. חשוב להגיד תהלים, אך נעים יותר לומר כשמבינים. בנוסף", היא מציינת, "תהלים מקרבים את הגאולה, ולכן זה מתאים דווקא לתקופה הזו". להאיתן הוצע להעביר את שיעורי הנשים על גבי קלטות ותקליטורים, כך שנשים נוספות יוכלו להבין את מזמורי התהלים.
את מכוונת את הפרוייקט דווקא לנשים. ציבור הנשים מזוהה יותר עם אמירת תהלים מאשר גברים?
"לא, לאו דווקא. יש גם הרבה גברים שאומרים תהלים". היא מנסה לחשוב מדוע התמונה של גבר אומר תהלים לא זרה לה. רק לאחר דקות ארוכות, שבהן נמשכת השיחה בינינו, מבליח בה הזיכרון: "בטח. עכשיו אני מבינה למה אמרתי לך שגברים אומרים תהלים", היא מחייכת. "התחלתי להעביר את השיעורים הללו אחרי שבעלי נפטר, כי אמירת התהלים היתה חשובה לו מאוד. הייתי רואה אותו יושב כל היום וממלמל פסוקי תהלים. זה הספר שהיה לו כל הזמן בכיס".
בעלה ז"ל דאג שלא רק הוא יאמר תהלים: בכל יישוב שבו שימש כרב היה אוסף את הילדים ל'חברת תהלים'. אם לא היה תקציב לקנות להם הפתעות, היה מוציא מכיסו. בכל יום שישי היה חוזר הביתה עמוס חבילות: ארטיקים, גלידות או בולים שהיה קונה בדואר. "פרויקט התהלים הוא לזכרו. חשוב לי שיראה שאנו ממשיכים את דרכו", אומרת האיתן. גם הילדים ממשיכים, כל אחד במקומו, בארגון סביב אמירת התהלים.
את השיעורים המוקלטים בונה האיתן בעצמה, אולם, והיא מדגישה זאת שוב ושוב, הם נטולי כל חידוש משל עצמה. העקרונות המרכזיים הם ביאורי כל המילים הקשות, הבנת הפסוקים מתוך ראייה כוללת של הפרק, וניתוח שלושה מעגלים קבועים בכל פרק: הרובד האישי של דוד המלך, הרובד הפרטי של כל יהודי והרובד של כלל ישראל.
"זו עבודה קשה מאוד", היא מסכמת את תהליך היצירה, שהוא למעשה אסופת דברי ראשונים ואחרונים על המזמורים. "אין שם שום דבר משלי. מי אני שאכתוב פירוש לתהלים? אני רוצה ליצור משהו שיהיה שייך לכל עם ישראל. את דעתי לא כולם חייבים לקבל, אבל את דעת רש"י, רמב"ן ואבן עזרא כולם חייבים לקבל".
מכל מזמור היא מפיקה גם מסרים חינוכיים, דקדוק במצוות וכד'. תהליך הלימוד שלה הוא מעמיק ונטול פשרות: היא יושבת עם ערמות של ספרים, מעתיקה את כל הפירושים על כל פרק, ולאחר מכן מעתיקה את אלו היוצרים יחד רעיון אחיד. מכאן והלאה מבשיל הפרויקט בתוך המשפחה: השיעור עובר ליטוש בידי חתנה, עמיחי כינרתי, ומוקלט באולפנים של בנה, אמציה האיתן, בקדומים. אמציה גם מוסיף קריאה מוטעמת של כל מזמור, וכן קטעי שירה בין שיעור לשיעור, כך שהתוצאה היא תקליטור מגוון ונעים לאוזן.
בלי מסרים פמיניסטיים
בעבודה של שנתיים יצאו שלושה תקליטורים, הכוללים את המזמורים א-כב. כעת מצפה האיתן לפידבק מהציבור הרחב, כדי לקבל מוטיבציה להמשך: "התקליטור הראשון יצא ליום השנה של בעלי והופץ בקרב בני משפחה וידידים. התגובות היו נלהבות: המאזינים סיפרו כי הם נהנים לשמוע את השיעורים בנסיעה, תוך כדי גיהוץ, ואפילו בזמן ריצת הבוקר. בתי מספרת על מישהי שאמרה לה שאמירת התהלים שלה השתנתה בזכות השיעורים הללו".
את מעבירה את השיעורים בקולך על גבי התקליטור. את מייעדת אותו גם לגברים?
"מבחינה הלכתית ביררנו, ואין בעיה שגברים יאזינו, אבל קהל היעד שלי הוא נשים. קיבלתי הסכמות לדיסק מרבניות, ולא מרבנים. זה לא שייך שהם יקשיבו לשיעורים שאני מעבירה".
במידה והפרויקט הנוכחי יצליח, שוקלת האיתן להוציא סדרת שיעורים נוספת בנביאים. בשנתיים האחרונות היא מעבירה שיעור קבוע בנביאים ראשונים לנשות קריית משה בירושלים. כל פרק נלמד תחילה בבקיאות, ולאחר מכן מופקים ממנו לקחים לאורחות חיים.
"זה ממש לא תנ"ך בגובה העיניים", היא נחרדת לשמע האפשרות. "הכל מחז"ל, וזה נפלא איך הכל נמצא בתנ"ך: יחסי איש ואשתו, הורים וילדים, יחסי שכנים". יש לה מחברת מסודרת בה מועתקים המקורות המשמשים אותה בשיעור, ומתוכה היא מקריאה לי דוגמה, כדי לשבר את האוזן:
"בתחילת ספר שמואל מסופר על חנה שבכתה על היותה עקרה. בעלה ניסה לפייס אותה, וכתוב שאכלה. לאחר מכן בירך אותה עלי הכהן, ושוב כתוב שהיא אוכלת. כמה היא צריכה לאכול?" האיתן מפיקה מכאן לקח חשוב ליחסי איש ואשתו: "בפעם הראשונה, אלקנה ניסה לפייס אותה ונתן לה אוכל. זה אמנם לא הרגיע אותה, אך היא אכלה רק כדי לשתף פעולה. כלומר: מנסים לפייס אותך? אל תגידי 'זה מה שאתה יכול לעשות? זה לא עוזר לי בכלל'. תשתפי פעולה, תחזירי אותו יחס".
למרות העמקתה בלימוד תורה, היא נרתעת מלשייך את עצמה לז'אנר החדש של לומדות התורה למיניהן. היא לא מנסה להוכיח משהו למישהו, לדבריה, אלא זהו התחום שבו עסקה רוב שנותיה: "ההנאה הגדולה שלי בחיים היא לשבת עם ספרים וללמוד. איזה טעם יש לחיים בלי לימוד? אני לא רואה בזה חידוש. נשים יכולות לשבת וללמוד לעצמן. אני לא נכנסת לשטח של גברים, לא מנסה להשפיע עליהם או לחדש משהו מעצמי".
כשאת מכינה שיעור, את לומדת מקורות מהתלמוד. אין לך בעיה עם לימוד גמרא?
"אני פותחת גמרות רק כדי להבין את התנ"ך, אך אני מסתייגת מלימוד גמרא לשם גמרא".
לתת בכל מחיר
למרות היותה אישה פעילה ותוססת כל שנותיה, היא לא מגדירה את עצמה כפמיניסטית, וכאישה היא מרגישה טוב במקום שלה. הגבולות שהיא מציבה לעצמה ברורים: "לעולם לא אומר דבר תורה בנוכחות גברים, בבריתות או בר מצוות. גם לא אלך להיות טוענת רבנית. הטיפולים האלטרנטיביים שלי מיועדים לנשים בלבד. לדעתי, היהדות השאירה לאישה מרחב גדול לפעול בו, ואין צורך לפרוץ גבולות. עם כל מה שאני עושה עוד לא הגעתי לגבול שלי. בהחלט אינני תופסת את מקומו של הגבר בבית, לא פעם ולא היום".
מסלול חייה של דבורה האיתן זרם עד כה באפיק אחד, שכמו לקוח מאגדות חז"ל: בעל שלומד תורה, אישה שמרביצה תורה בדרכה שלה, ילדים שהולכים בעקבותיהם, וכולם אחוזים באדמת ארץ ישראל בכל רמ"ח אבריהם.
היא עצמה לא חשבה שתימצא יום אחד תחת הכותרת 'מטפלת אלטרנטיבית'. אבל גם זה קרה, וכמו תמיד, מתוך חשיבה על טובת הכלל: לאחר שעברה לירושלים המשיכה בהוראה, אך חשה שבעבודה פרטנית תוכל לתרום יותר. בית הספר שבו לימדה אפשר לה לצאת לפנסיה מוקדמת, והיא ניצלה זאת לצורך לימוד מקצוע שבו תוכל לסייע לזולת.
גם כאן נפל הפור בהשפעת המשפחה: "יש לי נכדה מיוחדת, שהיתה זקוקה לטיפולים רבים. כשהלכתי איתה, גיליתי שכל החוגים לילדים מוגבלים עולים כפול מאלו המיועדים לילדים רגילים. זה ממש אבסורד", היא טוענת בלהט. "הרי ילד רגיל לא חייב ללמוד נגינה או שחייה. אבל בשביל ילד מוגבל הנגינה ממלאה את הנפש, כי הוא לא מסוגל לדבר. השחייה מלמדת אותו ללכת. הם זקוקים לכל אלו כדי להתפתח. לכן החלטתי ללמוד משהו שיעזור לאנשים, ולעשות זאת במחיר המינימלי".
האיתן למדה שיטות טיפול מכל הסוגים: רפלקסולוגיה, גרפולוגיה, אבנים, רייקי, שמנים, פרחי בך ועוד. היא נעצרה כאשר הגיעה לשיטת 'מוח אחד', שנראתה לה האפקטיבית ביותר. לטיפולים מגיעות אליה נשים חילוניות ודתיות מכל הארץ, ששמעה מגיע אליהן מפה לאוזן. היא משלבת בטיפול כמה שיטות, ובמרכזן 'מוח אחד'. בחדר העבודה שלה תלויות תעודות מקצועיות למכביר, ועל המדפים ניתן למצוא עשרות אבנים צבעוניות, שמנים מיוחדים ושאר נפלאות הבריאה.
השגחה פרטית בכל מקום
איך מסתדרת אישה דתית כמוך עם מסגרת לימודים חילונית ברובה?
לפני התשובה העקרונית לשאלה, מעדיפה האיתן לפתוח בסיפור האהוב עליה: היא מספרת כי בפגישה הראשונה של הקורס התיישבו כל התלמידים במעגל, והמנחה הורתה לכל אחד מהמשתתפים לרשום את שמו ואת מספר הטלפון שלו על גבי פתק. האיתן מילאה את המשימה בתמימות, כמו כולם. לאחר מכן אספה המנחה את הפתקים, והסבירה: "כעת יקבל כל אחד פתק עם שם של משתתף בקורס, שאותו יצטרך לפנק בחודש הקרוב. זה יכול להיות באמצעות עוגה, טלפון, מילה טובה וכו'".
המשימה נפלה עליה כרעם ביום בהיר: "אני הייתי המבוגרת ביותר בקורס, השאר היו צעירים וצעירות, חילונים ברובם. אמרתי לעצמי: 'ריבונו של עולם, מה לעשות? הרי אם יצא לי שם של בחור בפתק, אין סיכוי שאתחיל לשוחח איתו או לפנק אותו בדרכים כאלו ואחרות. אם תצא לי בחורה, איך אפנק אותה, אקנה לה נזם לאף? ואם נניח מישהו יקנה לי עוגה, איך זה ייראה כשאתחיל לבדוק את הכשרויות שלה מכל הכיוונים?' הבעיה היתה גם מהכיוון ההפוך: מה יהיה אם בחור יתחיל להתקשר אלי ולקנות לי מתנות? זה ממש לא שייך מבחינתי.
"מצד שני, לא רציתי להרוס לה את הקורס, וגם לא רציתי לעזוב אותו עכשיו, אחרי ששילמתי 2,500 שקלים. חשבתי גם שזה ייתפס לא יפה, שדווקא הדתייה עושה בעיות, כאילו הדתיים לא יכולים להשתלב עם קצת שמחת חיים. המנחה חילקה לנו את הפתקים, ואני התפללתי: 'ריבונו של עולם! אני לא יודעת איך, אבל תעזור לי!' והוא עזר באופן המדהים ביותר שיכול להיות".
דבורה האיתן פתחה את הפתק בידיים רועדות. כתב היד נראה לה מוכר: 'דבורה האיתן, ירושלים. טלפון...'. כשהמנחה שאלה אותה אם היא מסתדרת עם השם שקיבלה, היא השיבה: "בטח, מצוין". את הפתק הצהוב עם שמה היא לקחה הביתה. באותו שבוע, כשהתבקשה להעביר שיעור בנושא 'השגחה פרטית', לא היתה צריכה יותר מאשר להציג את הפתק ללומדות השיעור.
במפגש הבא בקורס, שאלה אותה המנחה אם היא נתנה וקיבלה על-פי מה שהוגרל בפעם הקודמת. "בוודאי!" ענתה בשמחה, "נתתי וקיבלתי הרבה מאוד". ולנו היא מסבירה: "בזכות הפתק הזה קיבלתי הרבה יראת שמים, ונתתי עשרות נשים שמעו בזכותו שיעור בהשגחה פרטית". היא מציגה בפני את הפתק, שבו היא משתמשת עד היום לצורך העבר המסר.
למרות הסיוע הצמוד משמים שלו זכתה בתקופת הלימודים הלא פשוטים הללו, סבורה האיתן כי ההשתלבות בקורס חילוני מעין זה איננה בררה של לכתחילה: "לימוד במקום חילוני הוא מאוד מסובך. הוא מתאים רק למי שמסוגלת לעמוד מן הצד, לא להיכנס לחברה. זה ניסיון גדול. כשהמורה מסביר לך שהטבע בורא את עצמו את מתפוצצת, אך לא יכולה לומר כלום כי באת ללמוד אצלו. אני לא במצב שאהיה מושפעת, אך הצעירים עלולים ליפול בפח".
עם זאת, מדגישה האיתן, רוב המקומות שבהם למדה את התחום היו דתיים, וברמה העקרונית לא קיימת סתירה בין היהדות לבין מקצועות הרפואה האלטרנטיבית. לדבריה, מדובר במדע נטו, והתורה והמדע אינם סותרים זה את זה. "גם חז"ל דיברו על סגולות הטמונות באבנים. כל אבני החן קיבלו את כוחן מאבני החושן", היא ממחישה את טענתה. "ה' הרי ברא את העולם בשביל האדם. לא ייתכן שיצר כל-כך הרבה סוגי צמחים ואבנים שאין בהם תועלת מיוחדת לאדם".
ה' לא בורא דברים סתם
מדי כמה טיפולים ממלאת האיתן עמודים נוספים במחברת אישית, שבה היא מרכזת את כל סיפורי ההשגחה וההצלחה שבהם היא נתקלת במהלך טיפוליה. היא מקריאה לי מהספר כמה מהדוגמות הפשוטות יחסית: ילדה אדישה ועצובה שהגיעה עם אמה לטיפול. תוך כדי חיטוט בסלסלת האבנים, שלפה ממנה הילדה באקראי אבן, וביקשה מהאם לרכוש אותה. האם לא הבינה מה מצאה הילדה דווקא באותה אבן פשוטה, אך האיתן זיהתה מיד כי בדובר באבן הפירית אבן השמחה, וזה בדיוק מה שהילדה הרגישה שחסר לה.
אישה אחרת הגיעה מתוחה כולה, ומאחוריה מטען של בעיות נוספות. היא ביקשה לאתר באמצעות האבנים מהן הבעיות הספציפיות שלה, וגם היא בחרה אבן באקראי. האישה נדהמה לגלות כי מדובר באבן בלוטת התריס: "בדיוק הבוקר עשיתי בדיקה על בלוטת התריס, ואני מצפה לתוצאות", סיפרה. האיתן אבחנה כי זו הסיבה למתח הכללי, וכעת ניתן להתחיל ולפרוט את שאר הבעיות.
מכתבי התודה התלויים בחדר, טומנים בחובם חיים שלמים שעברו תפנית של 180 מעלות בזכות טיפוליה של האיתן: עקרת בית שלקתה בדיכאון, והעבירה את ימיה בשכיבה במיטתה תוך התעלמות מהילדים. כיום, בזכות הטיפול, היא אמא למופת שמשחקת עם הילדים, מבשלת להם אוכל ומתפקדת באופן מלא.
ילדה שלא הוציאה הגה מפיה בכל שעות שהותה בגן הילדים, הפכה לילדה עליזה ומלאת שמחת חיים. "אנשים שואלים אותי: 'איך את לא מתרגשת מלראות בכל פעם השגחה פרטית מול העיניים?' אני מרגישה יותר דתית אחרי כל טיפול. זה פשוט יוצר בנו יראת שמים. אנשים יוצאים מפה יותר צדיקים", היא מתארת בהתרגשות.
לאחר שהיא מדגימה עלי טיפול במטוטלת ופרחי בך, היא שואלת: "נו, זה טבע? זה הקב"ה במיטבו!" היא מראה לי אבן המשולבת בצבעי ורוד וירוק: "את חושבת שסתם הטבע בחר צבעים כאלו? הצבעים באבן הזו, למשל, באים לסדר את הרגשות שלנו".
הטיפול באבנים כחלק מעבודת ה' הוא מסר שאותו היא מעבירה גם הלאה: קבוצת בנות שהגיעה אליה בחודש אלול כדי לשמוע שיחה על אהבת ה', עברה במקום זה טיפול קצר: "הן בחרו אבנים. לפי הבחירה של כל אחת, יכולתי לומר מה מציק לה. יש אהבת ה' יותר מזה? הן רואות באופן ברור שה' לא ברא דברים סתם". לפני ובמהלך כל טיפול נושאת האיתן תפילה להצלחתו. "אין אצלי לטפל בלי להתפלל קודם. לפעמים לא מצליח לי בהתחלה, ואז אני מתחננת ומבקשת מה' שוב שיעזור לי, ונודרת כסף לצדקה. אחר-כך זה תמיד מצליח", היא מעידה.
חיים של תורה
לקראת סיום אני מבקשת ממנה לפרוש בפנינו את מפת הילדים והנכדים. היא מסרבת בעדינות אך בתוקף, ומסבירה: "התא המשפחתי צריך להיות דבר שבצנעה, לא להיחשף לעיני כל ברשימות. לפעמים, דווקא ההורים המציגים בגאווה רשימה מעוררת כבוד של צאצאיהם, לא מגלים את האמת: עם חצי מהילדים כמעט אין להם קשר".
הטלפון המצלצל ללא הפוגה בביתה הוא בעיניה התיאור היפה ביותר למשפחתיות החמה השוררת בינה ובין ילדיה: "את רואה איך כולם מתקשרים כל הזמן? ולא תיאמתי את זה מראש", היא מחייכת. "זו הדרך הכי נכונה בעיני לתאר את המשפחה שלנו". באופן כללי, פזורים תשעת ילדיה הנשואים בכל רחבי הארץ: ממירון לאיתמר, דרך קדומים ועד לכפר דרום. שני בניה הצעירים, כאמור, עדיין גרים בבית. בניה ובנותיה עוסקים בתחומים שונים, חלקם לומדי תורה וחלקם אנשי מעשה, אך כולם נאמנים לדרך התורה ולדרך בה חינכו אותם הוריהם.
איך את מסבירה את ההצלחה החינוכית של שניכם?
"ההצלחה עם הילדים היא סיעתא דשמיא, אני תולה הכל בתפילות ובקב"ה".
מה הקו החינוכי שהתוויתם בבית?
"הכי חשוב שתהיה בן תורה. אם אתה יכול לשאת עוד משהו תצא החוצה, אך כל זמן שאינך מרגיש מלא וגדוש בתורה, שום דבר אחר לא נכנס. לכן יש לי עוד בנים שממשיכים לשבת בכולל. לא חינכנו את הילדים לשבת ולקרוא ספרות חול. המטרה היא חיים בקודש. אני לא זוכרת את בעלי מדבר דברי חול, לכל דבר היתה מטרה".
היא מוסיפה ומתארת את האווירה שעוצבה בבית: "המושג 'תרבות פנאי' לא היה קיים אצלנו בבית, וגם לא אצל הילדים שלנו. כל רגע פנוי מעבודה מקדישים ללימוד. מה עושים בחופש? לומדים. גם אם הילדים שיחקו לפעמים, אלו היו דברים שוליים מבחינתם".
מצד שני, ניתן לזהות אצלכם פתיחות לתחומים נוספים: את עוסקת ברפואה אלטרנטיבית, יש לך בן שעוסק בתקשורת. יש פה עיקרון של שילוב בין קודש וחול?
"לפעמים לא חייבים לשבת כל היום בכולל כדי להיות בן תורה אמיתי. בן תורה אמיתי זה אומר לא לעשות דברים סתם, אלא שמטרת החיים שלך תהיה להוסיף קדושה, להאדיר את שם ה' בעולם, לחיות על-פי ההלכה ללא פשרות. אפשר לעשות זאת גם כאיש תקשורת וגם כמורה בבית ספר".
בכל יום שיבוא
את ליל הסדר תחגוג משפחת האיתן המורחבת בכפר דרום. אמנם לא בהרכב מלא לחלוטין, כיוון שלשם כך יהיה צורך לשכור את בית המלון בנווה דקלים, אך הפורום יהיה מכובד וללא ספק שמח. אל הבן, שמתגורר כבר שנים בכפר דרום, הצטרפה לפני כשבוע אחות נוספת, שגרה עד כה בשכנות לאמה, בירושלים. האיתן מצרה על עזיבת הבת, אך גם מברכת על עצם הפעולה: "זה מה שצריך לעשות עכשיו, כדי למנוע את ההתנתקות", היא מסבירה.
את לא דואגת, בתור אמא לשני ילדים שגרים בגוש קטיף?
"גם אני עשיתי בדיוק אותו הדבר להורים שלי כשהלכתי לגור בקדומים. כמו שאז היה צריך לחזק את ההתנחלויות הללו, צריך היום לחזק לגוש קטיף".
את חוששת שזו תהיה הפעם האחרונה שלך בכפר דרום?
"מה פתאום פעם אחרונה?" היא מתפלאת, "המשיח הרי יבוא קודם", היא מוסיפה בביטחון גמור. "ברור שהוא יגיע בשלושת החודשים הקרובים, אנחנו בתקופה של גאולה ממש. קורים דברים כל-כך לא טבעיים: איפה יש עם בעולם שמעולל לעצמו דברים כמו שאנו מעוללים לעצמנו עכשיו? ברור שזו תקופת משיח. אצלנו מחכים לו בכל יום, ממש מוכנים לקראתו. אני קמה כל בוקר בתחושה אמיתית שהיום יבוא המשיח".