מפלגת אחדות אישית

נכון לזמן סגירת המדור, עדיין אין סיכום בין המפד"ל והאיחוד הלאומי על ריצה משותפת לבחירות. בינתיים, ההסכמה היחידה שהושגה במו"מ היא על עצם הצורך באחדות, מתוך הנחה שהציבור הציוני-דתי לא יסלח למנהיגיו אם לא ילכו ברשימה אחת. אז הנה דבר כפירה: לא בטוח שמפלגת ימין מאוחדת (שני אוקסימורונים בביטוי אחד – מפלגה מאוחדת וימין מאוחד) טובה ליהודים, כלומר למנדטים. ובמלים אחרות: לא בטוח שרשימה משותפת בראשות הרב אלון ואורלב תצליח יותר מרשימה משותפת בראשות הרב אלון וליברמן.

כשעלה הרעיון לאחד את כל המפלגות הדתיות והחרדיות לגוף אחד, חשבתי שמישהו החליק על הראש באמבטיה. אישית, אין שום סיכוי שהייתי מצביע למפלגה כזאת, שכן – בפרפרזה על צחי הנגבי – אני מרגיש קרוב יותר לחיים רמון מאשר לשלמה בניזרי. הניסיון השני, לאחד את המפלגות הדתיות-לאומיות בלבד, נראה כבר טבעי והגיוני יותר. אך כפי שהעניינים מתנהלים עד עתה, נדמה כי שיחות השלום בין שתי המפלגות מצביעות בעיקר על בלבול מושגים ותפיסה מוטעית של רצון הציבור.
אנחנו רוצים אחדות. אתם מבינים את זה, כבוד הח"כים? לא מפלגה מאוחדת, אלא אחדות. אם אתם לא סובלים זה את זה, אם אתם מגיעים לשולחן הדיונים בפרצופים חמוצים, אם אנו יודעים שאחרי הבחירות תמשיכו להרוס את עצמכם מבפנים, כל ההסכמים ולחיצות הידיים והרשימות המשותפות לא ימשכו אליכם אפילו רבע מצביע. האיחוד הלאומי? בואו נתחיל קודם באיחוד אישי. אחרת, עדיף כבר שתרוצו בנפרד ותתנו לבוחר להחליט למי מכם הוא בז פחות.

למי מותר להפסיד

השר סילבן שלום, המתמודד מול בנימין נתניהו על ראשות הליכוד, משתמש לאחרונה שוב ושוב באותו טיעון מחץ על נאמנותו למפלגה. "אני אשאר בליכוד בכל מקרה", אומר שר החוץ, "האם נתניהו מוכן להבטיח כי יישאר במערכת הפוליטית גם במקרה של הפסד?"
עד עתה לא שמעתי תגובה הולמת מלשכת נתניהו, ולכן אני מתנדב לענות במקומו: כן, סביר שסילבן שלום יישאר בליכוד גם אם יפסיד לנתניהו. ולא, לא בטוח שנתניהו יישאר במפלגה אם יפסיד לשלום. למה, אתם שואלים? כי בראש המפלגה יעמוד סילבן שלום, זה למה.


ניג'וס בהסכמה

דווקא בתקופת הבחירות, החליט המכון הישראלי לדמוקרטיה לדחוף לגרונותינו פעם נוספת את קמפיין החוקה בהסכמה. שלטי חוצות חדשים, הפונים ישירות אל בכירי הפוליטיקאים, תלויים להנאתם ברחבי המדינה. "אריאל שרון", זועקת מודעה לדוגמה, "81% מהציבור בעד, ואתה?"
סתם הערה קטנה: בלי לבדוק את זה מדעית, יש להניח כי 81 אחוז מהציבור אכן תומכים בחוקה בהסכמה. יתר על כן, אני מניח שאם יעמידו להצבעה כל רעיון "בהסכמה", כמעט תמיד יתמכו בו 81% מהציבור. וכי מדוע לא נסכים למשהו שכבר נמצא בהסכמה?
מובן מאליו, כי הנושא חייב להיות נטול קונוטציות שליליות. למשל, "אלימות בהסכמה" אינו רעיון טוב, וגם "שחיתות בהסכמה" עשוי לצבור אהדה אך ורק בחוג הפנימי של מפלגת קדימה. אבל נסו לערוך סקר על "בישול בהסכמה" או "בלון הליום בהסכמה", או אפילו "ארון קיר בהסכמה", ותקבלו תמיכה מקיר לקיר. אני מניח ש"ארון קיר בהסכמה רחבה" יהיה כבר קונסנזוס לאומי מוחלט.

ההצגה נגמרה

מלה על ספורט: בשנות ה-90, כשעדיין שיחק כדורגל, היה ניר קלינגר שותף להצגות מרשימות של מכבי ת"א הגדולה: שתי חמישיות בעונה אחת נגד מכבי חיפה, פעמיים ארבע-אפס בדרבי מול הפועל, ניצחונות גדולים במשחקי עונה, משחקי אליפות מצוינים, ואפילו שמינייה אחת לרשת הפועל ירושלים האומללה.
כמאמן הצהובים, קלינגר נכשל, בעיקר משום שהאיש לא הציב לעצמו כרף ציפיות את מכבי שבה שיחק. בעוד קלינגר השחקן שאף למצוינות, קלינגר המאמן הסתפק בבינוניות, עלז על ניצחונות מקריים וקצר תהילה על תארים מפוקפקים בליגת השעמום הישראלית. קלינגר הוא ההוכחה לכך, שחייל מצטיין עלול להפוך לפוליטיקאי בינוני ומעצבן, אבל זה כבר מעביר אותנו לחלק הבא.

חמסה עלינו

א. "שאול?" "כן, בוס?" "זה לא עובד". "מה לא עובד, בוס?" "חשבתי שתוכל להזיק לליכוד מבפנים, אבל אתה חלש אפילו מפייגלין". "זה מצב זמני, בוס. עוד תראה שאני יכול להיות חזק ובריון ודורסני כמוך, בוס". "תפסיק עם השטויות, שאול. מחר אתה עובר אלינו". "כן, בוס. מה שתגיד, בוס".
ב. כשאהוד אולמרט, בפסיכואנליזה אופיינית, הודיע שמופז בלחץ ויועץ התקשורת שלו סובל מבעיה באיזון הנפשי, היה ברור ששר הביטחון בדרך למפלגת שרון. אולמרט בדרך כלל מעדיף לתקוף חברים למפלגה.
ג. ועכשיו שאול מופז במפלגה אחת עם רונית תירוש. אני אומר לכם שזה ייגמר בבכי.
ד. ומי לא התרגש מהפליק-פלאק של מופז? אמנון דנקנר. "כשהכל זז, משתנה ומתחדש, מיותר לבוא חשבון עם פוליטיקאים על כך ששינו את דעתם או אחיזתם המפלגתית", מסביר עורך מעריב באורך-רוח מפתיע. כמו גיבור הספר '1984', גם האב-המייסד של קמפיין 'איפה הבושה' למד לאהוב את האח הגדול.
ה. והנה משהו שלא קשור למופז, אבל בכל זאת הצחיק אותי. באחד ממבזקי גל"ץ אמר הקריין: "נשיא רוסיה ולדימיר פוטין התקשר לעמיתו משה קצב". ובכן, נכון שפוטין הוא נשיא, וגם קצב הוא נשיא, אבל זה ממש לא אותו תואר, והשניים הם לא בדיוק "עמיתים". אלא אם כן חואן קרלוס מלך ספרד הוא עמיתו של איציק מלך הפלאפל.


יודע את מקומי

ונפתח בחידה: מכונית א' נוסעת בכביש החוף מחיפה לתל-אביב. מכונית ב' נוסעת שני מטרים מאחוריה. מכונית ב' מנסה לעקוף את מכונית א'. מכונית א' מתחילה לזגזג בכביש, ומקשה על מכונית ב' להשלים את העקיפה. כמה זמן ייקח לנהג הזועם ממכונית ב' להתקרב אל נהג מכונית א' ולשלוח בו את 'המבט'?
אוי, תפסיקו להיתמם - אתם יודעים טוב מאוד על מה אני מדבר. כששני נהגים ישראלים נוסעים זה לצד זה בכביש בינעירוני, ברגע מסוים ישלח לפחות אחד מהם את 'המבט', אותו מבט נורא ומצמית שפירושו אחד: "לו רק היה צווארך נופל ברגע זה בין שתי כפות ידיי המסוקסות". אגב, לעתים המשפט הזה נאמר במפורש, רק בלי המלה "מסוקסות", ולעתים מאוד רחוקות - צוואר הנהג השני אכן מגיע אל בין כפות ידיו של הראשון.
'המבט' המאיים נראה כמעט תמיד אותו הדבר: מלא בוז, שחצנות וביטחון עצמי. מעניינות ומגוונות יותר תגובותיהם של נהגים לאותו 'מבט'. רבים מהם, בעיקר נהגים בגיל 40-50 ונהגות בכל גיל, נמנעים מיצירת קשר עין עם הנהג המביט, או אפילו עם הכביש. הם רק נועצים עיניהם בלוח המחוונים שמולם ומתפללים שהנהג המביט יעזוב אותם לנפשם.
נהגים אחרים יגיבו על 'המבט' במבט משלהם – לא כעוס אלא דווקא רגוע ותמים, מבט שאומר: "האם אנחנו מכירים? האם אתה רוצה לבוא אליי לארוחה?" נהגים קשוחים יעדיפו להשיב ל'מבט' במבט מצמית משלהם. ואילו נהגים בני 80 ומעלה לא יבחינו ב'מבט' כלל, וגם לא בכלב שבדיוק חוצה את הכביש. אבל לפחות הם נוסעים ב-30 קמ"ש, וזה מה שחשוב.
ואיפה אני בכל הסיפור הזה? טוב, לעתים אני משולחי 'המבט', ולעתים 'המבט' נשלח אליי. פעם אפילו יצא לי לנסוע בין שתי מכוניות, כשבו-זמנית אני שולח את 'המבט' ימינה וסופג אותו משמאל. אבל בכל מקרה, בין אם אני עוקף או נעקף, שולח מבט או מקבל אותו, אין לי שום בעיה להיות תמיד הכי צודק בעולם ולתהות מי נתן לאידיוטים האחרים רשיון.
אני יודע, אני לא הנהג הכי תרבותי, וגם לא בנאדם עקבי במיוחד. מצד שני, אני יכול להיות יופי של מועמד למפלגת קדימה.